שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

תרועות. מתיו גוֹף נהרג, וכל שאר אנשיו אתו. אז נכנס ג'ק קייד עם החבורה שלו.

קייד:  זהו, רבותי. עכשיו תלכו כמה ממכם להשטיח את בניין סאבוֹי; אחרים לבית המשפט; שייחרבו כולם!

קצב:  יש לי בקשה, מיי לורד.

קייד:  רק על המלה הזאת - קיבלת, גם אם זה אחוזת לורד.

קצב:  שהחוקים באנגליה יגיעו רק מהפה שלך.

מורד [ג'ון] (הצידה): וּואו, אז החוק יהיה כואב, כי תקעו לו לַפּה כידון והוא עוד חתוּך.   

אורג (הצידה): לא, ג'ון, זה יהיה חוק מסריח, כי ההבל-פה שלו מסריח מגבינה.

קייד:  חשבתי על זה, וככה זה יהיה. קדימה, תשרפו את כל הרָשוּמות של המדינה; הפה שלי יהיה הפרלמנט של אנגליה.

ג'ון (הצידה): אז הולכות לבוא לנו תקנות נושכות אם לא יעקרו לו את השיניים.

קייד:  ומכאן והלאה הכל יהיה לְכּוּלם.

         (נכנס שליח)

שליח:  מיי לורד, שלל, שלל! הנה הלורד סֵיי שמכר את הערים בצרפת; זה שהכריח אותנו לשלם מס עשרים-ואחד על כל חמש-עשרה ועוד שילינג.

              (נכנס מורד [ג'ורג'] עם לורד סיי)

קייד:   טוב, יכרתו לו על זה את הראש עשר פעמים. איי, לורד סיי, שעושה כל מיסֵי, כל מינֵי וְכּל נדרֵי. עכשיו אתה פּוּנְקט בטווח השיפּוט דמלכוּתא שלנו. מה תענה להוד רוממותי על זה שוויתרת על נורמנדי לַנסיך של צרפת, מסיה ז'ק-לי-בתחת? שיהֵא-לְוֵוי ידוע לך בנוכחות הנוכחים, כולל בנוכחות לורד מורטימר, שאני המטאטא שצריך לטאטא נקי את החצר מטינופת כמוך. אתה השחתת כמו בוגד סוג חי"ת את הנוער של המדינה כשהקמת בתי-ספר יסודיים; לאבותינו לא היו שום ספרים חוץ מעשר אצבעות לספּוֹר, אבל אתה גרמת שישתמשו בְּדפוּס, ונגד המלך, הכתר שלו והכבוד, בנית בית חרושת לנייר. יוכיחו לך בַּפרצוף שאספת סביבך אנשים שמדברים קבוע על שם-עצם ושם פועל, ועוד כאלה מלים-תועבה שאוזן של בן-אדם ישר לא תסבול. אתה מיניתָ שופטים שיזמנו אנשים עניים על עניינים שאין להם מושג. למעלה מזה, אתה הכנסת אותם לְבּית-סוהר; ובגלל שהם לא יודעים לקרוא, תלית אותם; כשבעצם רק על הסיבה הזאת הם היו ראויים לחיות. אתה רוכב על מרבד קטיפה, נכון?

סיי:    כן, אז מה?

קייד:  זהו, שאתה לא צריך לתת לַסוס שלך ללבוש גלימה כשאנשים יותר הגונים ממך הולכים בקושי עם מכנסיים.

קצב:  ועובדים עם בקושי חולצה, כמוני למשל, שאני קצב.

סיי:    אתם, אנשי קנט –

קצב:  מה אתה אומר על קנט?

סיי:    רק זה: בּוֹנָה טֶרָה, מָאלָה גֶנְס.

קייד:  סלקו אותו! סלקו אותו! הוא מדבר לטינית!

[או, בגרסת הפוליו:

קייד:  מה-זה מה-זה?

קצב:  הוא מדבר צרפתית.

וויל:   לא, זה הולנדית.

ניק:   לא זה אוּטלקית. אני מכיר את זה טוב.]

סיי:          רק תנו לי לדבר, וּקחו אותי

              לאן שרק תרצו. קנט, כבר ציין  

              בּקוֹמֶנְטָארים יוליוס קיסר, היא

              התרבותית מכל מקום בָּאי:

              אזור מתוק שופע, אנשים

              מעודנים, עזי-לב, פעילים

              ועשירים; מה שנוטע בי

              תקווה שאתם לא חסרי חמלה.

              לא אני מכרתי את מֶן, את נורמנדי

              לא אני איבדתי, אך כדי להשיב

              אותן הייתי את חיי נותן.

              תמיד עשיתי צדק בְּרחמנות:

              תפילות, דמעות השפיעו, מתנות -

              אף פעם לא. מתי סחטתי מס

              מכּם עבוּר מִמשל קֶנְט, המדינה,

              המלך או העם? סכומים גדולים

              הרעפתי על מלומדים, כיוון

              שהשְכָּלָה נשאה חן בעינֵי

              המלך. והיות שהבוּרוּת       

              קְללה מאלוהים, ויֶדע הוא

              כנף איתה אנו עפים שמיימה,

              אם לא דבקו בכם רוחות רעות

              לא ייתכן שתרצחו אותי.

              לשון זו דנה עם מלכים זרים

              למענכם –

קייד:       נא, מתי הרבצת מכה אחת בשדה-קרב?

סיי:         לְאישים גדולים ידיים ארוכות.

              ידִי הכּתה גם אנשים שלא

             ראיתי, והלמה בהם לַמוות.

מורד:    איי פחדן מפלצת! מה, לתקוף בני-אדם מאחורה?

סיי:    הלחיים פה חיוורות מרוב

         שמירה על טובתכם.

קייד:   תביאו לו סטירה, זה יחזיר להם את האודם.

סיי:    אינסוף שעות בבית-דין על תיקֵי

         דלת-העם הפכו אותי חולה.

קייד:   נשלח לך חבל הצלה, וגרזן בתור תרופה.

קצב:   למה אתה משקשק, בן-אדם?

סיי:    זו מחלת שרירים, לא פחד.

קייד:   תראו, הוא עושה "כן" עם הראש כאילו הוא אומר "אני עוד אתחשבן אתכם". אני אבדוק אם הראש שלו יעמוד יותר יציב על מוט או לא. סלקו אותו ותכרתו לו את הראש.

סיי:    אמרו במה יותר מכל חטאתי?

         רדפתי כסף או כבוד? דברו.

         יש לי תיבות גדושות זהב שעשקתי?

         אני לובש פְּאר מנקר עיניים?

         במי פגעתי שדרוּש לכם

        מותי? ידיים אלה נקיות

        מדם חפים מפשע, החזה

        נקי ממחשבות זָדון פושעות.

        תנו לי לחיות!

קייד (הצידה): אני מרגיש נקיפות בִּפְנים מהמלים שלו; אבל אני ירסן את זה. הוא ימות, רק על זה שהוא התחנן כל כך טוב על חייו. – סלקו אותו! יש לו שד מתחת ללשון; הוא לא מדבר בשם אלוהים. תלכו תקחו אותו, אני אומר, ותחתכו לו את הראש תיכף ומיד; ואז תפרצו לַבית של החתן שלו, סר ג'יימס קְרוֹמֶר, ותחתכו לו את הראש, ותביאו את שניהם על שני מוטות הנה.

כולם:  ככה יהיה.

סיי:    איי, בני ארצי! אם אלוהים, כשאתם

         מתפללים, יהיה קשה-לב כְּמוכם,

         מה יהיה גורל נפשותיכם

         כשהן יֵצאו מן העולם? לכן

         חִזרו בכם והצילו את חיי.

קייד:   סַלקו אותו, ותעשו כמו שאני מצווה.

         (יוצאים אחד או שניים עם לורד סיי)

          האציל הכי גאה בממלכה לא יחזיק ראש על הכתפיים אם הוא לא ישלם לי מס; אף בתולה לא תתחתן אם היא לא תשלם לי את הבתולים שלה קודם; הגברים יקבלו אותן על תנאי מטעם המלכוּת; ואנחנו מצווים ותובעים שהנשים שלהם יהיו פתוחות חינם כמה שהלב ירצה והלשון תתגלגל.

קצב:  אדוני, מתי נצא לשוק ונרים את הסחורות?

קייד:  תיכף, מתי.

כולם:  גדול!

         (נכנסים שניים עם הראשים של לורד סיי וג'יימס קרומר על שני מוטות)

קייד:   אבל זה לא יותר גדול? שינשקו אחד את השני, כי הם אהבו יפה כשהיו בחיים. עכשיו תפרידו אותם, שלא יתחילו להתלחש איך למסור עוד כמה שטחים בצרפת. חיילים, תדחו את הביזה של העיר עד הלילה; כי אנחנו נרכב עם שני אלה במקום דגלים ברחובות, ובכל פינה תנו להם להתנשק. לדרך!

              יוצאים.