הנרי 6 חלק ב' - | קדימה > | |
הנפשות הפועלות |
המלך הנרי הששי חלק ב'
HENRY VI Part 2
מאת וויליאם שייקספיר
תרגום: דורי פרנס
רשימת הדמויות
אגף לנקסטר
המלך הנרי הששי
המלכה מרגרט
האמפרי, דוכס גלוסטר
אלינור, דוכסית גלוסטר
הקרדינל בּוֹפוֹרְט, בישוף ווינצ'סטר
המרקיז מסאפוק
דוכס סומרסט
דוכס באקינגם
קליפורד הזקן
קליפורד הצעיר, בנו
וֹוקס
אגף יורק
ריצ'רד, דוכס יורק
אדוורד, ריצ'רד, בניו
הרוזן מסולסברי
הרוזן ווריק, בנו
עתירה וקרב
תומס הורנר, נשק
פיטר נוק, העוזר שלו
עותרים, שוליות, שכנים
כישוף
ג'ון יוּם
ג'ון סאות'וול
מרג'רי ג'וּרדיין, מכשפה
רוג'ר בולינגברוק, מכשף
רוח
נס השקר
סיימון סימפקוקס
אשתו של סימפקוקס
ראש העיר של סיינט אולבּנז
שמש
אנשי עיר
הכפרה של אלינור
סר ג'ון סטנלי
שריף של לונדון
כרוז, שומרים, משרתם, קצינים, אנשים פשוטים
רצח גלוסטר
שני רוצחים
המון עם
רצח סאפוק
סגן (קפיטן)
רב מלחים
חובל
וולטר גיליאם
שני אצילים
המרד של קייד
ג'ק קייד
קצב
אורג
מנסר
מורדים
עמנואל הלבלר של צ'ארטם
מורד
סר האמפרי סטאפורד
אחיו של סטאפורד
לורד סיי
לורד סקֵיילז
מתיו גוֹף
אלכסנדר אַיידן
מתופפים, חיילים, חצוצרנים, אזרחים
בני לוויה, מאלפי בזים, רץ, שליחים
מערכה 1, תמונה 1 - |
תרועת חצוצרות; ואז אבובים. נכנסים המלך , גלוסטר, סולסברי, וּוֹריק ווהקרדינל בּוֹפוֹרְט, מצד אחד; המלכה, סאפוק, יורְק, סומרסֶט ובּאקינגם מן הצד השני; עם בני לוויה.
ֹסאפוק: כפי שמוּנֵיתי בידי מלכותך
כשיצאתי לצרפת כִּנציג
כבודך להתחתן עם מרגרט
הנסיכה בשם מעלתך, כך
בָּעיר טוּר הידועה והעתיקה,
בְּנוכחות מלכֵי צרפת, סיציליה,
ודוכָּסֵי קָלָאבְּרִיָה, אוֹרְלֵאָנְס, בְּרֵטָן וְאָלֵנְסוֹן,
שבעה רוזנים, שנים-עשר בָּרונים
ועשרים בישופים נעלים, ביצעתי
את המשימה שלי והתחתנתי,
ועכשיו בְּענָווה, על הברכיים,
אני, מול אנגליה ואצילֵיה,
מוֹסֵר כל זכות שיש לי בַּמלכּה
לִיְדי הוד מלכותך, שהן החומר
של אותו צל גדול שאני ייצגתי;
שי טוב כזה אף לורד עוד לא נתן,
מלכה כזו אף מלך לא קיבל.
מלך: קום, סאפוק. – מרגרט, מלכה, שלום לך.
אין לי ביטוי אהבה גדול יותר
מהנשיקה הזאת. - הה אל עליון,
זה מְחַיֶּה אותי, שותל בי לב
מְלא תודה! כי אתה נתת לי
עם הפנים היפהפיים האלה
עולם בְּרכוֹת גשמִי לַנְשמה,
אם תְאחד אהבה את מחשבתנו.
מלכה: מלך גדול של אנגליה, אדון
שלי טוב, השיחות שנִשְמתי
ערכה בפרטיות ביום, בלילה,
ערה ובחלום, גם בְּחברה
גם בִּתפילה, אתך, מוֹשְלִי הטוב
מטוב, נותנות בי אומץ להשיב
לַמלך בלי טקסים, פשוט ככל
שמסוגל המוח וּמוּרשים
גלי האושר שבָּלב לפרוץ.
מלך: יופיה הִמֵּם, אבל חן הדיבור
שלה, עם המלים הלבושות
חוכמת מלכוּת – זה מעביר אותי
מהֶלם לְדִמְעות שמחה, כל כך
הוא שְבע רצון, הלב. רוזנים, קבלו
בקול אחד את פני אהבתי.
כולם: תחי קְוּוין מרגרט של אנגליה!
מלכה: תודה, כולכם.
(תרועה)
סאפוק: כבוד אפוטרופוס, ברשותך, הנה
הסעיפים של חוזה השלום
בין שארל מלך צרפת ושליטנו;
סוכמו לזמן של שמונה-עשר חודש.
גלוסטר (קורא): ראשית, מוסכם בין המלך הצרפתי שארל והמרקיז של סאפוק, דה לָה פּוֹל, שגריר של הנרי מלך אנגליה, כי הנרי הנזכר לְעֵיל יישא לאשה את הגבירה מרגרט, בתו של רֶנְיֶה, מלך נאפולי, סיציליה וירושלים, ויכתיר אותה למלכת אנגליה, עד השלושים במאי הבא. נקבע, שאנו נוותר על דוכסות אַנְז'וּ וחבל מֵן והם יעברו לידי המלך אביה. (שומט את הנייר)
מלך: מה יש, דוד?
גלוסטר: סלח לי, אדוני. איזה
פִּרפּור-פתאום הכה אותי בַּלב,
טשטש את העיניים, לא יכול
לקרוא יותר.
מלך: דוד קרדינל, קרא הלאה.
קרדינל (קורא): נקבע, כמו כן, ביניהם, שאנו נוותר על דוכסות אנז'ו וחבל מֵן והם יעברו לידי המלך אביה, ושהיא תישָלח למלך אנגליה על חשבונו, בלי להביא נדוניה כלשהיא.
מלך: נאה בעינינו. כרע ברך, מרקיז. (סאפוק כורע)
נכתיר אותך דוכס ראשון של סאפוק,
נחגור לך גם את החרב. – בוא,
דודן מיורק, אנו פוטרים אותך
בזאת מלהיות עוצֵר שטחֵי
צרפת, עד שיצאו שמונה-עשר חודש. –
תודה, דוד קרדינל, וגלוסטר, יורק,
באקינגם, סוֹמֶרְסֶט, סולְסְבֶּרי ו-וּוֹריק.
תודה על הנעימוּת בקבלת
פְּנֵי המלכה הנסיכותית שלי.
אז ניכנס ונטפל מהר
בסידורי ההכתרה שלה.
(יוצאים המלך, מרגרט וסאפוק. גלוסטר מעכב את כל האחרים)
גלוסטר: ראשים בכירים של אנגליה, עמודי
המדינה, האמפרי חייב לפרוק
לכם את יגונו, את יגונכם,
את יגון כל הארץ. מה! הנרי
אחִי בזבז שנות עלומים פלוס עוז,
מַטְבֵּע ואדם בַּמלחמות?
לילות שלמים לן בְּשדה פתוח,
בְּקור החורף, חום חורך של קיץ,
לכבוש שם את צרפת, ירושתו
על פי דין? ואחי ג'ון דוכס בֶּדְפוֹרְד
שבר ת'ראש לשמור בדיפלומטיה [/ הזיע לְשַמֵּר בדיפלומטיה]
את הישגיו של הנרי? ואתם
כולכם, סומרסֶט, בּאקינגם, יורְק גֶבר,
סולסברי, וּוֹריק מנצח, לא
נפצעתם בצרפת ונורמנדי
קשות? דודי הקרדינל ואני
לא ישבנו עם חכמי הממלכה
בַּמועצה להתעמק, מוקדם
ומאוחר, בְּדיונים בעד
ונגד, איך טוב להחזיק קצר
את כל צרפת ובני צרפת? והוד
רוממותו הוכתר בעודו עולָל
רך בפּריז להכעיס את האויבים?
עמל כזה, כבוד כזה, ימותו?
כיבוש הנרי, העֵרנות של בדפורד,
קְרבות דם שלכם, כל תכנונינו –
ימותו? הוי בכירים של אנגליה,
חרפּה הברית הזאת, גורליים
הנישואים האלה, שמבטלים
את תהילתכם, זורקים בוץ על שמכם
בְּספר ההיסטוריה, מוחקים
כל אות של מוניטין, מחללים
אנדרטות של צרפת כבושה, הורסים
הכל, כאילו לא היה אף פעם!
קרדינל: אחיין, מה ההתלהמות הזאת
עם כל הדימויים והסלסולים?
צרפת שלנו; ולעד נחזיק בה.
גלוסטר: כן, דוד, נחזיק בה אם נוכל, אבל
עכשיו לא אפשרי שזה יקרה.
סאפוק, דוכס חדש בראש השולחן,
מסר את דוכסויות מֵן ואַנְז'וּ
לַמלך הדלפון רֶנְייה, שיש לו
תואר שמן אבל ארנק רזה.
סולסברי: בשם מוֹת זה שמת בעד כולם,
שטחים אלה היו המפתחות
של נורמנדי. אבל למה בוכה
בְּנִי ווריק הנועז?
ווריק: מצַער על
שהם הלכו בלי שוב. כי לו היתה
תקווה לכבוש אותם שוב, לא היו
עינַי שופכות דמעות אלא חרבי
דם חם. מֵן ואנז'ו! אני עצמי
לכדתי את שתיהן; את המחוזות
ההם כבשו שתי הזרועות האלה;
עָרים שהשגתי בפצעים מרים
תוחזרנה בעד כמה דיבורים?
מוֹר דְיֶיה!
יורק: שייחנק לו הדוכס של סאפוק
שמעמעם את כְּבוד האי הזה
הלוחמני! צרפת יכלה לתלוש
וגם לקרוע לי ת'לב לפני
שהייתי מתפשר על ברית כזאת.
תמיד קראתי שמלכים אנגלים
קבלו סכומי זהב ונדוניות
עם האשה; הנרי שלנו פה
נותן מה ששלו, להשתדך
עם מישהי שלא מביאה שום רווח.
גלוסטר: פשוט בדיחה שלא נשמע כמותה,
שסאפוק עוד דורש אחד חלקֵי
חמש-עשרה על הוצאות ועל
ההובלה שלה! היתה צריכה
להישאר בצרפת, להתפגר
בצרפת לפני –
קרדינל: כבוד גלוסטר, אתה מתחמם מדי:
ככה רצה המלך אדוננו.
גלוסטר: כבוד קרדינל, אני מכיר אותך.
לא הדיבור שלי מעצבן אותך,
נוכחותי - היא שאוכלת אותך.
איבה יוצאת לאור: אני רואה
טוב על פניך, קרדינל גאה,
את זעמך. אם אשאר פה עוד,
נתחיל שוב בַּקטטות העתיקות
שלנו. – אדונים, כל טוב. אִמרוּ
אחרי שאלך כי נבואתי היתה
שבקרוב צרפת היא אבודה.
(יוצא)
קרדינל: נו הנה האפּוטרופוס מסתלק
זועם. אתם יודעים שהוא אויב
שלי; יותר מזה, גם שלכם,
וחוששני, לא חבר גדול
לַמלך. תחשבו קצת, לורדים, הוא
שְאֵר הבשר הכי קרוב, זכאי
לטעון לַכֶּתר. אילו הנרי היה
משיג דרך הנישואים אימפריה
עם עושר כל ארצות המערב,
היתה לו סיבה לא להיות מרוצה.
תיזהרו: שהמלים שלו
החלקות לא יכשפו לכם
ת'לב; הֱיוּ שקולים וחכמים.
עם כל זה שהעם אוהד אותו,
קורא לו "האמפרי הדוכס הטוב
של גלוסטר", ומוחא לו כף, קורא
בקול "ישו ישמור על חסדך"
ו"אלוהים יגן על הדוכס
האמפרי הטוב" – אני חושש, עם כל
ציפוי היופי, הוא עוד יתגלה
כאפוטרופוס מסוכן מאד.
באקינגם: אז למה שישגיח על מושלנו
שכבר מספיק בוגר לשלוט בעצמו?
אחיין מסוֹמֶרְסֶט, תחבור אלי;
ביחד, ועם הדוכס של סאפוק,
נעיף מהר את האמפרי מכסאו.
קרדינל: עסק חשוב שלא סובל דיחוי;
אני - ישר אל הדוכס של סאפוק.
(יוצא)
סומרסט: אחיין מבאקינגם, היוהרה
וגובה העמדה של האמפרי הם
אמנם לרעתנו, אבל בוא
נפקח עיניים על הקרדינל
המתנשא; השחצנות שלו
נסבלת עוד פחות מזו של כל
הנסיכים בארץ יחד. אם
גלוסטר יוחלף, הוא יהיה לאפוטרופוס.
באקינגם: או שאתה או שאני נהיה
האפוטרופסים, סומסרסט, למרות
כבוד האמפרי או הקרדינל.
(יוצאים באקינגם וסומרסט)
סולסברי: קודם יצאה הגאווה, עכשיו
השאפתנות. אלה טורחים לְשֵם
קידום עצמם – עלינו לעבוד
למען המדינה. אני תמיד
ראיתי את הדוכס מגלוסטר, האמפרי,
נוהג רק כמו אציל וג'נטלמן.
לא פעם ראיתי את הקרדינל
השחצני, יותר כמו חייל
מאשר איש דת, נפוח וגאה
כמו מלך העולם, מנבל פה
כמו בריון, ומבזה את עצמו
לא כמו שליט למען הכלל. – איי בן,
וּוֹריק שלי, משענת זִקנתי,
המעשים שלך, והפשטות,
והכנסת אורחים, קנו לך
את אהדת כולם, פרט לַדוכס
הטוב כבוד האמפרי. – ואתה, אח יורְק,
פעולתך באירלנד להכניס
שם סדר ומשמעת; מִבצעיך
האחרונים בלב צרפת בתור
נציג מלכּנוּ שם, גרמו לָעם
לפחוד ממך ולכבד. – נפעל
ביחד לטובת הכלל, ככל
שרק נוכל לבלום ולדכא
את גאוות הקרדינל וסאפוק,
עם השאפתנות של סומרסט
ובאקינגם; וכמה שאפשר
נתמוך במעשים של האמפרי, כל עוד
הם מביאים תועלת למדינה.
ווריק: כה יעזור האל לווריק, כשם
שהוא אוהב את המדינה ואת
טובת הארץ!
יורק: כנ"ל יורק – (הצידה) מסיבה גדולה יותר.
סולסברי: אין זמן, מהר ולעניין, אָמֵן.
ווריק: אמֵן? איי אבא, מֵן הלכה, אין מֵן,
אותה מֵן שכבש ווריק הבן,
והיה מחזיק בה כל עוד הוא נושם!
אין זמן, אבא? אין מֵן, אני טוען.
אם לא אמות - אז כן, אכבוש את מן.
(יוצאים ווריק וסולסברי)
יורק: מֵן ואנז'ו ניתנו לצרפתים;
פריז הלכה; וחבל נורמנדי
בלעדיהן תלוי על חוט. סאפוק
סיכם תנאים, האצילים הסכימו,
הנרי החליף בחפץ-לב צמד
דוּכּסוּיוֹת בעד בת דוכס נאָה.
לא מאשים אותם – כי מה אכפת
להם, אה? הם מוסרים מה ששלך,
לא שלהם. פיראטים את שללם
מוכרים בזול, קונים כך ידידים,
נותנים גם לְזונות, וחוגגים
עד שהכל נגמר; בעוד שבעל
הרכוש, טיפש, בוכה ומתאבל,
פוכר, מסכן, ידיים, מטלטל
ראש ועומד בְּרעד מרחוק
כשמחלקים ומסלקים הכל, [/ כשהכל מחולק ומסולק,]
מת מרעב, רק לא מעז לגעת
בָּרכוש שלו. ככה גם יורְק אנוּס
לשבת ולנשוך את הלשון,
כשעושים באדמותיו שם סַחר מֶכר.
נדמה לי אנגליה, צרפת ואירלנד
הן לַבשר-ודם שלי ממש
כמו המקל בָּאגדה: כשהוא
נשרף – זה סוף חייו של הנסיך.
מֵן ואנז'ו שתיהן בידי צרפת!
חדְשות כְּפור בשבילי, כי על צרפת
בניתי לי תקוות כמו על אדמת
אנגליה זו הפוריה. יבוא
היום ויורק יתבע מה ששלו;
לכן אלך עם בני משפחת נֵוויל –
עם סולסברי ו-וּוֹריק, ואציג
פְּנֵי אהבה להאמפרי הדוכס
הגאוותן, וכשיצוץ קָצה
של הזדמנות אתבע לי את הכתר:
לַמטרה הזהובה הזאת אני
קולע. גם המלך הגאה
לא ינשל אותי, הוא לא יחזיק
שרביט בָּאגרוף הילדותי שלו,
ולא יניח נזר על הראש,
לראש דתי כזה לא מתאים כתר.
[ / זה ראש דתי שכתר לא מתאים לו.]
אז, יורְק, בסבלנות, עד בוא הזמן.
השְקף, וכשהיֶתר ישנים
תהיה ער לחטט בתוך סודות
המדינה, כשהנרי מתפלש
בעונג אהבה עם הכלה
שלו, מלכה שעלתה לאנגליה
ביוקר, וכשהאמפרי מסתכסך
עם שאר הלורדים. אז אני ארים
את סמל בית יורק, של שושן לבן,
הריח המתוק אז יבשם
את האוויר, הדגל שלי אז
יכריז על כוח זרוע – והזרוע
תִלְחַם בְּהנרי בן בֵּית לאנקסטר;
וייכנע הכתר שהושפל
כי בִּפְסוקים, לא פַּסקנוּת, משל.
יוצא.
מערכה 1, תמונה 2 - |
נכנסים גלוסטר ואלינור.
אלינור: למה אישי כפוף, כמו דגן
בָּשֵל מדי, אשר מרכין ראש מול
אֵלת הטבע? למה הגבות
של האמפרי הגדול קודרות, כאילו
שהוא זועף מול כל טוּב העולם?
למה אתה נועץ בְּאדמה
כּהָה עיניים, ובוהה במה
שמעמעם את המבט? מה אתה
רואה שם? את כתר המלך הנרי
המשובץ בכל כָּבוד בַּיקוּם?
אם כן, הבט עוד, זְחל על הפרצוף
עד שראשך יהיה מוקף בדיוק
בזה. הושט יד, תפוס את הזהב
הנהדר. מה, היא קצרה מדי?
אוסיף לה את שלי, וכשנניף
את זה שנינו ביחד, אז נרים
שנינו ביחד את הראש למעלה
אל השמיים, ולא נְבזה
יותר אף פעם את הראִייה
גם במבט אחד לאדמה.
גלוסטר: איי נֶל, נֶל מתוקה, אם את אוהבת
את בעלך, סלקי את המורסה [/ את הסרטן]
של מחשבות שאפתניות; הלוואי
שכל הרהור דמיון רע שיצוץ בי [/ שכל הרהור בו אדמיין רעות]
כנגד הנרי הצדיק, מלכִּי
ואחייני, יהיה נשימתי
האחרונה בעולם הזה. חלום
מטריד מהלילה מעציב אותי.
אלינור: מה בעלי חלם? ספּר ואחזיר לו
תיאור מתוק של חלומי הבוקר.
גלוסטר: היה נדמה לי שהמַטֶה הזה,
אות המִשְרָה שלי, נשבר לשניים;
שכחתי בידי מי, אבל אני
חושב - הקרדינל; ועל השברים
ישבו ראשים – של אדמוּנד, דוכס סומרסט,
והדוכס של סאפוק, דה לה פּול.
זה החלום. מה יש בו, האל יודע.
אלינור: חה! זה פשוט סימן שמי שישבור
ענף בַּגן של גלוסטר יאבּד
ת'ראש על החוצפה. אבל שְמע לי,
האמפרי שלי, דוכס מתוק שלי:
חלמתי שישבתי על מושב
פְּאר, בכנסיית הקתדרלה
של ווסטמינסטר, על הכסא הזה
בו מוכתרים מלכים, מלכוֹת, שם הנרי
וליידי מרגרט כרעו מולי,
ועל ראשי הניחו את הנזר.
גלוסטר: לא, אלינור, אני חייב לגעור
'חת-שתיים. אלינור היומרנית,
גברת חסרת חינוך! את לא גבירה
מספר שתיים בממלכה, ואשת
האפוטרופוס, אהובת לבו?
לא לרשותךְ כל תענוג חומרי
שתבקשי מעֵבר ומעל
לדמיונך? ובכל זאת תתעקשי
לחצוב בגידה שתדרדר אותך
ואת בעלך מפסגת הכבוד
לשֵפֶל החרפה? עזבי אותי,
שלא אשמע יותר!
אלינור: מה, איש, מה יש?
רותח עד כדי כך על אלינור
שרק סיפרה חלום? פעם הבאה
אשמור מה שחלמתי לעצמי
ואז לא אֶנָּזף.
גלוסטר: די, לא לכעוס; אני בסדר כבר.
(נכנס שליח)
שליח: כבוד האפוטרופוס, הוד רוממותו
ישמח שתגיע לסיינְט אוֹלְבַּנְז, הוא
והמלכה יוצאים לציד עם
בזים שם.
גלוסטר: בא. - נל, תרכבי איתנו?
אלינור: כן, איש טוב, אני תיכף מצטרפת.
(יוצא גלוסטר [עם השליח]).
חייבת להצטרף; לא להוביל
כל זמן שהראש של גלוסטר מתבזה
ומתרפס כך. לו הייתי גבר,
דוכס, קְרוב-דם מדַרְגה א', כבר
הייתי מעיפה אבני-נגף [/ הייתי מסלקת מכשולים]
טרדניים כאלה, ומחליקה
לי שביל קדימה על הגרונות קצוצֵי
הראש. בתור אשה, לא אתרשל
ואשחק תפקיד בַּהצגה
של המזל. - איפה אתה? סר יוּם!
(נכנס יוּם)
לא, גבר, אל תִפְחד, אנחנו כאן
לבד; זה רק אתה ואני.
יום: ישו
ישמור אותך, הוד מלכותך.
אלינור: מה אתה
אומר? מלכוּת? אני רק "כבוד חסדךְ."
יום: אבל בחסדֵי אל ועצה של יוּם,
תואר חסדך יוכפל.
אלינור: מה אתה אומר,
איש? התייעצת כבר עם מרג'רי
ג'ורדיין, המכשפה הממולחת,
עם רוג'ר בולינגברוק, המכשף,
הם יתגייסו לפעול לטובתי?
יום: הבטיחו להראות למעלתך
רוח שתעלה ממעמקי
האדמה, ותענה על כל
השאלות שכבוד חסדךְ תציב לו.
אלינור: יספיק; אני אחשוב על השאלות.
כשנחזור שוב מסנט אולבּנז, אז
נדאג שהדברים יצאו לפועל.
הנה, קבּל תגמול, יוּם; תבלה
עם שותפיך לְמבצע כביר זה.
(יוצאת)
יום: יוּם, לך בּלה עם זְהב הדוכסית...
טוב, נְבָלֶה! אבל מה זה, סר יוּם?
חתוֹם שפתיים, יד לפה, ודמוֹם.
פה נחוצה חשאיות אילמת.
[/ דרושה לָעסק סודיות אילמת.]
כבוד אלינור נתנה זהב להביא
ת'מכשפה: זהב הוא בַּמקום
תמיד, אפילו היא שדה. אבל
אלי שט גם זהב מחוף אחר:
אנ' לא מעז לומר מהקרדינל
העשיר והדוכס הנעלה
והטרי של סאפוק, אבל זה
מה שיוצא: כי, אם לומר פשוט,
הם (כי הם מכירים את השאיפות
של גברת אלינור) שכרו אותי
לחתור תחתיה ולזמזם לה אל
המוח את הלחשים האלה.
אומרים, "נבל נוכל לא צריך סוכן";
אבל אני סוכן של סאפוק פלוס
הקרדינל. יוּם, אם לא תיזהר
תקרא עוד רגע לשניהם זוג של
נבלים נוכלים. טוב, ככה זה; וכך,
אני חושש, בַּסוף הלכלוכים
של יוּם יהיו סופה של הדוכסית.
ואם היא מורשעת, גם האמפרי נופל.
אני זהב בכל מקרה מקבל.
יוצא.
מערכה 1, תמונה 3 - |
נכנסים שלושה או ארבעה עותרים, ביניהם פיטר עוזר הנָשק.
עותר 1: רבותי, בואו נעמוד קרוב; אדוננו האפוטרופוס יעבור מכאן או-טו-טו, ואז נוכל להגיש את העתירות שלנו גוף אחד.
עותר 2: אדוננו שומר על האפוטרופוס, כי הוא בן-אדם טוב, שישו יברך אותו.
(נכנסים סאפוק והמלכה)
עותר 1: הנה הוא בא, נדמה לי, והמלכה אתו. אני יהיה ראשון, קדימה.
עותר 2: תחזור, טפש! זה הדוכס של סאפוק לא אדון אפוטרופוס.
סאפוק: מה יש, בחור; רוצה ממני משהו?
עותר 1: אני מבקש סליחה מאדוני; התבלבלת לי עם אדוננו האפוטרופוס.
מרגרט: "עם אדוננו האפוטרופוס?" העתירות שלכם הן לכבודו? תנו לי לראות אותן; מה שלך?
עותר 1: שלי, ברשותֵך, מעלתך, זה נגד ג'ון גוּדמֶן, העוזר של האדון קרדינל, שהוא לקח לי את הבית והאדמות והאשה והכל לקח לי.
סאפוק: גם את אשתך? זה באמת חתיכת עוול. – מה אצלך? מה זה? (קורא) "נגד הדוכס של סאפוק, שהוא גידר וסיפח את הקרקעות החקלאיות של מלפורד." מה זה, אדון כלב?
עותר 2: אוי לי, אדוני, אני רק עותר מסכן מטעם כל העיירה שלנו.
פיטר (מוסר את עתירתו): נגד האדון שלי תומס הוֹרְנֶר, שאמר שהדוכס מיורק הוא היורש החוקי לַכּתר.
מלכה: מה אמרת? הדוכס מיורק אמר שהוא יורש חוקי לכתר?
פיטר: מי, האדון שלי? לא, רגע, האדון שלי אמר שהוא, ושהמלך אנטי לא-מתאימִי.
מלכה: אנטי לגיטימי אתה רוצה להגיד.
פיטר: בדיוק, לוֹגֶנְטימי.
סאפוק: מי זה שם?
(נכנס משרת)
עצוֹר את הבחור הזה, ושגר לאדון שלו צו מִיָדי. – אנחנו נשמע עוד על העניין שלך לפני המלך.
(יוצא המשרת, עם פיטר)
מלכה: ואתם שאוהבים לתפוס חסות
תחת כַּנְפֵי האפוטרופוס, תתחילו
מחדש לבנות פְּניוֹת, ופנו אליו.
(קורעת את העתירות)
אאוט, רפש! סאפוק, תן להם ללכת.
[/ לעוף, סחי! סאפוק, תן להם ללכת.]
כל העותרים: קדימה, נסתלק.
(יוצאים)
מלכה: תגיד, לורד סאפוק, זהו המנהג,
זה הסגנון בַּחֲצַר מלך אנגליה?
זה הממשל בָּאי של אינגלנד? זו
ממלכתיות מלך בריטניה? מה,
קינג הנרי יישאר תמיד תלמיד
בפיקוחו של גלוסטר החמוץ?
אני מלכה בְּתואר ובְשם
וצריכה להיות כפופה בפני דוכס?
תשמע, כשהתחרֵית בָּעיר טוּר
על גב סוס בזריקת חנית לכבוד
אהבָתי, וכבשת לגבירות
צרפת ת'לב, חשבתי שקינג הנרי
דומה לך בָּאומץ, בַּחיזור
ובצורה. אבל כולו שקוע
רק בִּקדוּשה, במלמולי אַוֶוה
מריה על מחרוזת התפילות,
כוכְבֵי הספורט שלו הם הנביאים,
הנשק הוא פסוקים מכּתבֵי קודש;
הספריה מסלול המרוצים
שלו, ואהבותיו פִּסְלֵי קדושים
מברונזה. הלוואי יבחר אותו
קְהל הקרדינלים לאפיפיור
ויגרור אותו לרומא כדי לשים
לו על הראש ת'כובע המשולש:
זה סטאטוס שמתאים לקדושתו.
סאפוק: גברתי, בסבלנות. כשם שהייתי
סיבת בואך לאנגליה, כך אפעל
באנגליה לסיפוק כל רצונך.
מלכה: חוץ מהאפוטרופוס היהיר,
יש את הקרדינל, איש דת וסנובּ,
סומרסט, באקינגם, יורְק הרוטן;
והכי נחות מהם יכול לעשות
באנגליה פי שניים מהמלך.
סאפוק: ומי שיכול לעשות הכי הרבה,
יכול פחות באנגליה מבני נוויל:
סולסברי ו-ווריק לא סתם אצילים.
מלכה: אף איש מאלה לא מעצבן אותי
כמו הליידי הגֵאָה של האפוטרופוס;
דוהרת בָּארמון עם גדוד גברות
כמו קיסרית, לא אשת האמפרי גלוסטר.
אורחים זרים חושבים – היא המלכה.
נושאת לה על הגב אוצר דוכס,
וּבָזָה לה בַּלב לַדלפונוּת
שלנו. אני לא אזכה לחיות
להתנקם בה? חתיכת זונה
בזויה בת אשפתות, אתמול-שלשום
השוויצה ללקקנים שלה
ששובֶל השמלה הכי בלויה
שלה היה שווה יותר מכל
אדמות אבי, עד שסאפוק סיפּק
זוג של דוכסויות בעד בתו.
סאפוק: גברתי, אני טמנתי לה בַּקֵן
מלכודת, והצבתי מקהלה
של ציפורים כה מפתות שהיא
תנחת לשמוע את המזמורים
ולא תמריא כדי להציק לך עוד.
אז תשכחי ממנה; ומאדאם,
הקשיבי לי – אני מעז לעוץ לך -
גם אם אנחנו לא מתים על כְּבוד [/ גם אם אנחנו לא מאוהבי]
הקרדינל, צריך לחבור אליו
ואל האצילים עד שנביא
לנפילתו [/ את בזיונו] של האמפרי. באשר
לְיורק, אז התלונה שעכשיו שמענו
לא תשחק הרבה לטובתו,
כך ננכּש אותם אחד אחד
ואת תנווטי פה יופי את ההגה.
(נשמעת תרועה. נכנסים המלך, גלוסטר, הקרדינל, באקינגם, יורק, סולסברי, ווריק ואלינור)
המלך: לי מצדי לא משנה מי: יורק
או סומרסט, בעיני זה היינו הך.
יורק: אם יורק נהג לא כשורה בצרפת,
אז שלול ממנו כהונת עוצר.
סומרסט: אם סומרסט אינו ראוי, אז תן
לְיורק למשול שם; אֲפַנה לו דרך.
ווריק: אם אדוני ראוי או לא, תודֶה,
אל תתווכח: יורק ראוי יותר.
קרדינל: ווריק שאפתן, תן לַגדולים ממך
לדבר.
ווריק: הקרדינל הוא לא גדול
ממני בשדה קרב.
באקינגהם: הנוכחים
פה, ווריק, הם כולם גדולים ממך.
ווריק: ואולי ווריק ייצא הכי גדול עוד.
סולסברי: שתוק, בן! – ובאקינגם, תן רק סיבה
למה לסומרסט יש עדיפות.
מלכה: בגלל שכך, סליחה, רוצה המלך. [/ בגלל שכך רוצה המלך, למה.]
גלוסטר: גברתי, המלך הוא מספיק בוגר
לשפוט. אלה לא ענייני נשים.
מלכה: אם הוא מספיק בוגר, למה צריך
כבודו להיות לו אפוטרופוס?
גלוסטר: גברת,
אני פה אפוטרופוס ממלכתי.
כשרק ירצה, אמסור את המִשרה.
סאפוק: אז בוא תמסור, ודי לַיהירות כבר.
מאז שאתה המלך – כי מי מֶלך
אם לא אתה? – המדינה הלכה
ונחרבה יום-יום, נסיך צרפת
רק התחזק, וכל האצילים
והרוזנים בארץ נעשו
פשוט העבדים לשלטונך.
קרדינל: רוששת את העם; וארנקי
הכנסיה כחושים ומדולדלים
מהסחטנות שלך.
סומרסט: בתי-פאר
שלך והבגדים של אשתך
עלו הון לְקופּת המדינה. [/ עלו מָאסות של כסף ציבורי.]
באקינגם: האכזריות שלך בְּמוות של
עבריינים חרגה מגבול החוק,
החוק שלחסדו תהיה נתון. [/ החוק שבחסדו ישפוט אותך.]
מלכה: המכירות שביצעת של מִשְרות
ושל ערים שם בצרפת, אם זה
רק יתגלה כגודל החשד,
אז בקרוב תקפֵּץ לך בלי ראש.
(גלוסטר יוצא. המלכה שומטת את המניפה שלה)
תני ת'מניפה. מה, מותק? לא יכולה?
(סוטרת לדוכסית)
אלפי סליחות גברתי; זאת את?
אלינור: "זאת את?"
כן, זאת אני, צרפתיה גאה;
אילו הייתי מתקרבת אל
יופייך עם ציפורנַי, הייתי כבר
חורטת לך את עשר הדיברות
על הפרצוף.
מלך: די, דודה יקרה;
היא לא עשתה בכוונה.
אלינור: אה, לא
בכוונה! תשים לב, מלך טוב,
בַּזמן; היא תפנק, היא תנדנד
אותך כמו תינוק. למרות שכאן
בעל הבית לא במכנסיים,
היא לא תכּה את אלינור בלי לשלם.
(יוצאת)
באקינגם: אני, לורד קרדינל, אפקח עין
על אלינור, אוזן על האמפרי, איך
הוא מתנהל. היא מגוּרָה עכשיו, [/ היא על קוצים עכשיו,]
זעמה אינו צריך שום דורבנות,
היא תדהר מספיק רחוק לאובדנה.
(יוצא.
נכנס גלוסטר)
גלוסטר: טוב, רבותי, עכשיו כשהצטנן לי
הדם בהקפה של החצר,
אני בא לדבר על ענייני
המדינה. בנוגע לאישומֵי
השקר שלכם, הזדוניים,
תוכיחו, ואמסור את עצמי לידי
החוק. אבל שאלוהים יחמול
על נשמתי כמו שאני אוהב
בנאמנות את המלך והארץ.
בָּעניין שעל הפרק - דעתי,
מלכי, שיורק האיש הכי מתאים
להיות עוצר שלך שם בצרפת. [/ למשול שם בצרפת מטעמך.]
סאפוק: לפני ההכרעה, תנו לי רשות
להציג לכם סיבה לא מבוטלת
מדוע יורק הכי פחות מתאים.
יורק: אגיד 'ךָ, סאפוק, למה לא מתאים:
ראשית, לא לכבודי להתחנף
אליך; בי"ת, אם אתמנה, הלורד
מסוֹמֶרְסֶט ישאיר אותי כאן בלי
אישור לצאת, או כסף, או ציוד,
עד שנְסיך צרפת יחזיק את כל
צרפת. בפעם האחרונה שהמתנתי
עד שיואיל להחליט, איבדנו את
פריז אחרי מצור כולל רעָב.
ווריק: אני עֵד. תועבה גדולה יותר
עוד לא ביצע אף בוגד בארץ.
סאפוק: שתוק, ווריק, חמום מוח!
ווריק: למה לשתוק, סמל הגאווה?
(נכנס הורנר הנַשָּק עם המשרת שלו, פיטר [תחת משמר]).
סאפוק: כי פה יש נאשם בְּמעשה
בגידה: הלוואי שדוכס יורק יצדיק
את עצמו!
יורק: מישהו מאשים את יורק בתור
בוגד?
מלך: מה הפשר, סאפוק? מי הם אלה?
סאפוק: ברשות מעלתך, האיש הזה
מאשים את אדונו פה בבגידה.
כך הוא אמר: שריצ'רד דוכס יורק
יוֹרש חוקי לַכֶּתר האנגלי,
והוד רוממותך גזלן שלטון.
מלך: תגיד, איש, כך אמרת?
הורנר: שככה יהיה לי טוב, רוממותך, בחיים אני לא אמרתי או חשבתי דבר כזה.אלוהים יעיד שהמנוול מפיל עלי אשמת שקר.
פיטר (מרים את ידו): נשבע בָּעשר עצמות האלה, רבותי, שהוא אמר לי את כל זה בַּמגדל-שמירה לילה אחד, כשצחצחנו את השריון של האדון יורק.
יורק: בן זבל מטונף, פועל נחוּת,
תשלם לי בראשך על דיבורֵי
בגידה. – אני מפציר, רוממותך,
שייענש בכל חומרת הדין.
הורנר: אוי לי, אדוני, תתלה אותי אם בחיים אמרתי את המלים! המאשים שלי הוא השולייה שלי, וכשאני נתתי לו על הראש על טעות לפני יום-יומיים, הוא נשבע על הברכיים שהוא יראה לי מה זה. יש לי עֵד טוב לזה. אז אני מתחנן לרוממותך, אל תהרוס איש ישר בגלל האשָמה של מנוול.
מלך: דוד, מה נאמר על זה לפי החוק?
גלוסטר: גזר דין כזה, אם לי יורשה לשפוט:
שסומרסט יהיה עוצר צרפת,
כי יורק בזה מחשיד פה את עצמו;
ואלה – שייקָבַע להם מָקום
ויום לִקְרב-בשניים ראש בראש
(כי יש לו עֵד לְרֶשע המשרת).
זהו החוק, וגזר הדין של האמפרי.
סומרסט: אני מודה להוד רוממותך.
הורנר: ואני מקבל ת'דו-קרב ברצון.
פיטר: אוי לי, אדוני, אני לא יודע להילחם. בשם אלוהים, תרחם על המקרה שלי! אדם לאדם זאב נגדי! אני בחיים לא יוכל ללכת דו-קרב. אוי אלוהים, הלב!
גלוסטר: תקשיב, או שתילחם או שתיתָלה.
מלך: קחו את שניהם לכלא, יום הקרב
יהיה חודש הבא, יום אחרון.
בוא, סומרסט, נִשְלח אותך לַדרך.
תרועה. יוצאים.
מערכה 1, תמונה 4 - |
נכנסים מרג'רי ג'ורדיין המכשפה, שני הכמרים (יוּם וסאות'וול), ובולינגברוק.
יוּם: בואו, אדונים! הדוכסית, אני אומר לכם, מצפה לְביצוע ההבטחות שלכם.
בולינגברוק: מאסטר יוּם, אנחנו ערוכים לזה. כבוד הליידי תראה ותשמע את השבעת הרוחות שלנו?
יום: אלא מה? אל תפקפק בָּאומץ שלה.
בולינגברוק: שמעתי שהיא אשה עם נפש פלדה; אבל יהיה נוח, מאסטר יוּם, אם אתה תהיה איתה למעלה, כשאנחנו נתעסק למטה; אז בבקשה, לךְ בשם אלוהים, ועזוב אותנו.
(יוצא יוּם)
מאמא ג'ורדיין, תשתטחי אפיים ותזחלי על הארץ; ג'ון סאות'וול, אתה תקריא; ונעשה את עבודתנו.
(נכנסת אלינור למעלה, יום אחריה)
אלינור: יפה אמרתם, אדונים, וברוכים הבאים כולכם. לעניין, וכמה שיותר מהר.
בולינגברוק: ברוגע. לְקוסמים יש זמן וקצב. -
לילה עמוק, חשוך, השקט של
הלילה, שעת הלילה בה עלתה
טרויה באש, הזמן שינשופים
צורחים, כלבי שמירה נובחים, רוחות
מסתובבות, ורפאים פורצים
מתוך הקבר; זה זמן שהולם
את המלאכה שלפנינו. גברת,
שבי ואל תִפְחדי. מי שנקים
נסגור סָביב בתוך עיגול קדוש.
(כאן עושים את הטקסים הכרוכים, ויוצרים את העיגול. בולינגברוק או סאות'וול קוראים "קוֹנְיוּרוֹ טִה – הריני משביע אותך" וכו'. רעם וברק אימתניים; ואז עולה הרוח)
רוח: אַסְדוּם.
ג'ורדיין: אַסְמָת,
בשם האל שאתה רועד לשמו
ומול כוחו, ענה מה שאשאל:
עד שתשיב, לא תתפנה מפה.
רוח: תשאל. מה שאמרתי ועשיתי!
בולינגברוק (קורא ממגילה): "ראשית, המלך: מה יהא אתו?"
רוח: עוד חי דוכס אשר ידיח הנרי:
ישרוד, ואז ימות מוות אלים.
(כשהרוח מדבר, סאות'וול רושם את התשובה)
בולינגברוק: איזה גורל נכון לְדוכס סאפוק?
רוח: יגיע גיל והוא ימות בְּים.
בולינגברוק: מה מצפה לְדוכס סומרסט?
רוח: שיתרחק לו מטירות:
יותר בטוח לו על מישורי חולות,
לא בטירות הרריות.
סיים. אני כבר לא יכול יותר.
בולינגברוק: רד אל החושך, לאגם האש!
צא, שד בוגד!
(רעם וברק. יוצא הרוח.
נכנסים הדוכס מיורק והדוכס מבאקינגם עם המשמר שלהם [סר האמפרי סטאפורד כמפקד] ופורצים פנימה.)
יורק: תִפסו את הבוגדים והאשפה.
מכשפה, צפינו בך צָמוּד. -
מה, גברת, זאת אַת שם? המלך גם
המדינה מודים לךְ בטובךְ
על הטרחה. האדון האפוטרופוס,
אין לי ספק, ידאג שתְפוּצי
יפה על מעשייך הטובים.
אלינור: רָעים פחות לַמלך משלךָ,
דוכס גס לב, שמאיים כשאין
שום צורך.
באקינגם: בהחלט, גברתי, שום צורך.
(מראה ניירות) איך את קוראת לזה? – תקחו אותם,
ותכלאו טוב טוב לחוד. גברתי,
את באה איתנו. – סטאפורד, קח אותה
אליך.
(יוצאים, למעלה, אלינור ויוּם, תחת משמר)
נראה כל צעצוע שלכם
על הדוכן. החוצה!
(יוצא המשמר עם גורדיין, סאות'וול ובולינגברוק)
יורק: עקבת אחריה טוב, מיי לורד.
תרגיל יפה, ויופי של תכנון.
טוב, בוא נראה דברי שדים חיים.
אז מה יש לנו פה?
(קורא): 'עוד חי דוכס אשר ידיח הנרי:
ישרוד, ואז ימות מוות אלים.'
ממש פסוק של נבואה. החי ימות, המת ישרוד.
טוב, הלאה:
'איזה גורל נכון לְדוכס סאפוק?'
'יגיע גיל והוא ימות בים.'
'מה מצפה לְדוכס סומרסט?'
'שיתרחק לו מטירות:
יותר בטוח לו על מישורי חולות,
לא בטירות הרריות.'
טוב, הנבואות האלה
נקנות בקושי - ומוּבָנות בקושי.
עכשיו המלך הוא בדרך אל
סנט אולְבּנז, עם בעלה של הגבירה
המקסימה הזאת. לשם יֵצְאו
החדשות האלה על סוסי
חירום. לַאפוטרופוס תיתָקע
כבר ארוחת הבוקר בַּגרון.
באקינגם: תרשה לי, האדון מיורק, להיות
כאן השליח, המקווה לגמוּל.
יורק: בבקשה, אדון טוב. - מי שם, היי?
(נכנס משרת)
תזמין את סולסברי ואת בנו ווריק
לסעוד אתי מחר בלילה. צא!
(יוצאים, לחוד.)
מערכה 2, תמונה 1 - |
נכנסים המלך, המלכה, האפוטרופוס גלוסטר, הקרדינל וסאפוק, עם מאמני הבזים שצועקים קריאות לדרבן את הכלבים.
מלכה: בחיי, רוזנים, צַיִד כזה בַּנחל
לא ראיתי לפחות שבע שנים.
אבל תודו, בְּרוח חזקה
כל כך, ג'ואנה הזקנה שלי
הצליחה נגד כל הסיכויים.
מלך: אבל כמה גבוה גברת בז
שלךָ המריאה מעל כולם! לראות
את דרך אלוהים בכל יצור!
כן, האדם והציפור נוטים
לעלות אל על.
סאפוק: אין פלא, אם תרשה לי,
שבּזֵי הקרדינל נוסקים יפה
כל כך: כי הם יודעים שאדונם
אוהב להיות מורם, מחשבותיו
עפות למעלה מן הבז שלו.
גלוסטר: כבודו, רק נפש רדודה שפֵלה
תטוס נמוך יותר ממעוֹף ציפור.
קרדינל: ככה חשבתי: הוא רוצה להיות
מעל העננים.
גלוסטר: אה, קרדינל,
מה אתה מתכוון? לא היה טוב לוּ ידע
כבודך להתעופף אל השמיים?
המלך: קופּת אוצר האושר הנצחי.
קרדינל: לךָ שמיים הם פה על הארץ,
עיניך והמחשבות שלוחות
אל כתר, הוא אוצר הלב שלך;
איי פֶּגע אפוטרופוס מסוכן,
מלקק למלך ולממלכה.
גלוסטר: מה, קרדינל?
גלימת הכומר מתנפחת לה?
כל כך הרבה אש כעס בִּכְלִי קודש?
איש דת כזה לוהט? דוד טוב, תחביא
רִשְעות כזאת; איש מקוּדש כל כך
יכול, נכון?
סאפוק: אין שום רִשְעות פה, לא יותר מכפי
שמבקשים ריב טוב, איש רע כמו אלה.
גלוסטר: כמו מי, כבודו?
סאפוק: כמותך, כבודו. ברשות
כְּבוד האפוטרופסות הנכבד.
גלוסטר: טוב, סאפוק,
את החוצפה שְ'ךָ מכירה כל אנגליה.
מלכה: ואת האמביציה שלך, גלוסטר.
המלך: אנא מספיק, מלכה טובה.
אל תלבי את זעם האדונים;
ברוכים רודפי שלום על פני הארץ.
קרדינל: שאבורך על השלום שבו
ארדוף ת'אפוטרופוס הגאה
בְּחרב!
גלוסטר (הצידה לקרדינל): דוד קדוש, הלוואי נזכה!
קרדינל (הצידה לגלוסטר): מתי שרק תעז.
גלוסטר (הצידה לקרדינל): אל תקבץ את בני הברית שלך,
לבד בוא לשלם על עוולותיך.
קרדינל (הצידה לגלוסטר): 'תה לא תעז להראות פרצוף. אם כן –
הערב, צד מזרח של החורשה.
מלך: מה, רבותי?
קרדינל: האמן לי, אחיין גלוסטר,
לולא שחרר האיש שלך פתאום
את הטרף, עוד יכולנו לשחק קצת.
(הצידה לגלוסטר): בוא עם החרב הדו-ידנית.
גלוסטר: כן, דוד. (הצידה לקרדינל) קבענו? צד מזרח של החורשה?
קרדינל (הצידה לגלוסטר): אני אתך.
מלך: דוד גלוסטר, מה קורה שם?
גלוסטר: כלום, מדברים קצת על בזים, כבודך.
(הצידה לקרדנל): בְּאֵם ישו, כומר, אני אגלח
לך את הקרחת, או שאנ' לא
סַיָּף.
קרדינל: מֶדִיצֶ'ה טֶפּיסוּם. שומר
הממלכה, תשמור על עצמך.
מלך: הרוח מתחילה להשתולל; וגם
אתם. איך שהמוזיקה הזאת
צורמת לי בלב! כשמיתרים
כאלה מזייפים, איזו תקווה
יש לְהרמוניה? אנא, רבותי,
תרשו לי ליישב את המריבה.
(נכנס אזרח, קורא "נס!")
גלוסטר: מה זה הרעש?
חבר, על איזה נס אתה מכריז?
אזרח: נס! נס!
סאפוק: קְרב אל המלך וספר מה הנס.
אזרח: עיוור אחד במקדש של סנט אולְבַּנז,
התחיל לפני חצי שעה לראות:
אדם שלא ראה כלום בחיים.
מלך: ברוך האל, שלמאמינים
נותן בְּחושך אור, תִקווה בִּיאוש.
(נכנסים ראש העיר של סנט אולבנז ועמיתיו [עם מוזיקה], נושאים איתם את האיש [סימפְּקוֹקְס] בין שניים על כסא [אשתו ובני עיר מתלווים].)
קרדינל: הנה תהלוכה של בני העיר
באה להציג את האיש למעלתך.
מלך: בעמק הבכא הזה גדולה
נחמתו, גם אם חֶטְאו בשל
הראיה יוכפל.
גלוסטר: קָרבו אותו
למלך, רבותי: מעלתו
רוצה איתו שיחה.
מלך: ספר לנו,
בחור, את הנסיבות, שנהלל
למענך את אלוהים. אז מה,
זמן רב היית עיוור, ועכשיו נרפאת?
סימְפְּקוקס: עיוור מלידה, ברשות מעלתך.
אשה: כן, הוא היה לגמרי.
סאפוק: מי האשה?
אשה: אשתו, ברשותך, כבודך.
גלוסטר: לו הייתְ אמו, יכולתְ באמת לחתום.
מלך: איפה נולדתָ?
סימפקוקס: בְּבֶּריק בצפון, מעלתך.
מלך: מסכן, טוּב אלוהים גאל אותך;
בל יעברו יום-לילה בלי ברכה,
זָכוֹר תמיד מה שעשה האל.
מרגרט: תגיד, בחור, הגעת במקרה
או מדבקוּת הֵנה אל המקדש?
סימפקוקס: אלוהים יודע - מדבקוּת גמורה:
שמאה פעם ויותר קרא
לי בַּשֵינה סיינט אולבּן הקדוש,
ואמר "בוא, סיימון; תן לי בַּמקדש
שלי מִנְחה ואעזור לך."
אשה: ככה ממש; וְפּעמים בלי סוף
בעצמי שמעתי קול קורא לו ככה.
קרדינל: מה, אתה נכה?
סימפקוקס: כן, אלוהים יעזור לי!
סאפוק: איך זה קרה?
סימפקוקס: נפילה מעץ.
אשה: עץ שזיפים, אדון.
גלוסטר: כמה זמן היית עיוור?
סימפקוקס: מלידה, אדון.
גלוסטר: מה, והתחשק לך לטפס על עץ?
סימפקוקס: רק פעם בחיים, בגיל צעיר.
אשה: איי, ושילם יקר על הטיפּוס.
גלוסטר: אהבְתָ שזיפים מאד, להעז כך.
סימפקוקס: אוי לי, אדון טוב, אשתי בא לה שאני אביא לה והכריחה אותי לטפס בסכנת חיים.
גלוסטר: נבל תחמן, אבל זה לא יתפוס.
תראה לי את עיניך; תעצום;
עכשיו תפקח. לדעתי, אתה
עדיין לא רואה טוב.
סימפקוקס: רואה, אדון, צלול כמו שמש, אנ' מודה לאלוהים ולסיינט אולבנז.
גלוסטר: כך אתה אומר לי? מהו צבע האדרת כאן?
סימפקוקס: אדום, אדון, אדום כמו דם.
גלוסטר: יפה אמרת. מהו צבע הגלימה שלי?
סימפקוקס: שחור, במאה אחוז, שחור כמו זפת.
מלך: אז אתה יודע מה צבע הזפת?
סאפוק: למרות שזפת לא ראה אף פעם.
גלוסטר: אבל גלימות ואדרות, הרבה.
אשה: אף פעם עד היום, כל החיים.
גלוסטר: פרצוף, תגיד לי מהו שמי.
סימפקוקס: סליחה, אדון, אנ' לא יודע.
גלוסטר: מה שמו?
סימפקוקס: אנ' לא יודע.
גלוסטר: וגם לא שלו?
סימפקוקס: לא, בחיי, אדון.
גלוסטר: מה השם שלך?
סימפקוקס: סיימון סימפקוקס, ברשותך, אדון.
גלוסטר: אז, סיימון, שב שם בתור השקרן הכי גדול באנושות. אילו נולדת עיוור, יכולת לדעת את השמות שלנו באותה הצלחה שנקבת בשם הצבעים שאנחנו לובשים. ראייה יכולה להבדיל בין צבעים, אבל לדעת פתאום את השמות של כולם - זה לא אפשרי. – רבותי, סנט אולבן פה חולל נס; ואתם לא חושבים שכישוריו גדולים מספיק להקים את הנכה הזה שוב על רגליו?
סימפקוקס: איי הלוואי, אדוני, שיכולת!
גלוסטר: רבותי בני סנט אולבנז, יש לכם בעיר שוטרים, ודברים שנקראים שוֹט?
ראש עיר: כן, אדוני, ברשות מעלתך.
גלוסטר: אז תצווה שיביאו אחד כזה מיד.
ראש עיר: אתה, לך תביא הנה תיכף את השוטר.
(יוצא בן עיר)
גלוסטר: עכשיו תביא לי הנה דחוף שרפרף. – עכשיו, שמע-נא, אם אתה רוצה להציל את עצמך מהצלפה, תדלג לי פה מעבר לשרפרף ותרוץ לדרכך.
סימפקוקס: אוי לי, אדוני, אני לא מסוגל לעמוד לבד; אתה הולך לְענות אותי לשווא.
(נכנס שוטר עם שוטים)
גלוסטר: טוב, אדוני, עלינו לעזור לך למצוא את הרגליים. – מר שוטר, תצליף בו עד שידלג מעל השרפרף הזה ממש.
שוטר: בהחלט, אדוני. – בוא-נא אתה, תוריד זריז את הג'אקט.
סימפקוקס: אוי לי, אדוני, מה לעשות? אני לא יכול לעמוד.
(אחרי שהשוטר מצליף בו פעם אחת, הוא מדלג מעל השרפרף ובורח; והם רצים אחריו וקוראים "נס!")
מלך: אדון עולם, ראית – ושתקת?
מלכה: הצחיק אותי לראות ת'קוף בורח.
גלוסטר (לשוטר): לך אחריו, סלק את המופקרת.
אשה: איי, אדון, עשינו את זה רק ממצוקה.
גלוסטר (לראש העיר): שיצליפו בהם בכל כיכר שוק עד שיגיעו לבֶּריק, שמשם באו.
(יוצאים אשה, שוטר, ראש עיר וכו')
קרדינל: היום האמפרי חולל נס מבורך.
סאפוק: אצלו דילג פיסח וברח.
גלוסטר: רק לַנִסים שלך יש כפל כוח:
לתת תוך יום לערים שלמות לברוח.
(נכנס באקינגם)
מלך: מה החדשות בפי קרובנו באקינגם?
באקינגם: כאלה שהלב רועד למסור:
מין חוג סוטה, נלוז של מושחתים
תחת הנהגתה וחסותה
של אלינור, אשת האפוטרופוס,
המפקדת של הכנופייה,
זמם פגעים נגד הממלכה,
והתעסק עם מכשפות, קוסמים;
הפתענו אותם תוך כדי מעשה,
כשהם מעלים רוחות רעות מתופת,
חוקרים בעניין חַיֵי ומוֹת המלך
וגם על אחרים במועצה,
כפי שתבין כשעוד נרחיב יותר.
קרדינל: אז בעקבות זאת, כבוד האפוטרופוס,
הגברת עצורה לפני משפט
בלונדון. הבשורה הזאת, נדמה לי,
קצת כופפה לך את חוד הנשק;
אולי תחמיץ את המפגש הערב.
גלוסטר: איש קודש אמביציוזי, די לְענות
לי את הלב: צער כואב הביס לי
את כל הכוח; ומובס, אני
נכנע לך, או לַסייס הכי
נחות.
מלך: אל אלוהים, כמה מזיק הרֶשע,
ועל ראשו שלו מנחית מפולת.
מלכה: תראה, הקן שלך, גלוסטר, זוהם;
תדאג טוב שאתה נקי מפגם.
גלוסטר: שחקים, גברתי, עדים לאהבתי
לשליטי ולמולדתי.
בקשר לאשתי, העסק זר לי.
צר לי לשמוע מה שפה שמעתי.
היא אצילה; אך אם היא שכחה
כָּבוד ויושר וחָבְרה אל מי
שמטנף לב אמיתי, אַגְלה
אותה ממיטתי וחֶברתי,
ואתן שיטרפו חוק ובושה [/ חוק וכלימה]
את זו שאת שֵם גלוסטר מכפישה. [/מכתימה.]
מלך: נלון הלילה כאן; מחר – ללונדון,
לבדוק ביסודיות את העניין,
לקרוא לעבריינים לתת תשובות;
נמדוד במאזני צדק את הכל;
הם, יציבים, שווים, יֵדעו לשקול.
תרועה. יוצאים.
מערכה 2, תמונה 2 - |
נכנסים יורק, סולסברי ו-ווריק.
יורק: עכשיו אחרי ארוחה פשוטה ביחד,
לורד סולסברי ו-ווריק יקרים,
תרשו לי כאן, בהליכה אינטימית,
לשמוע את עמדתכם על תביעתי
בלי עוררין לכתר האנגלי.
סולסברי: כבודך, אשמח לשמוע בפרוטרוט.
ווריק: יורְק טוב, תתחיל; אם התביעה תְּקֵפה,
בני נוויל הם שלך, רק תצווה.
יורק: אז ככה:
לאדוורד השלישי היו שבעה
בנים: ראשון - אדוַּורד המכונה
"שחור" מוֵויילס; שני, וויליאם מהארְטְפילְד;
שלישי, לַיוֹנֶל, דוכס של קלארנס; אז
בא ג'ון מגוֹנְט, דוכס של לַנְקֶסְטֶר;
החמישי דוכס יורק, אדמוּנְד לַנְגְלי;
ששי תומס מוּודְסטוֹק, דוכס גלוסטר;
שביעי ואחרון – וויליאם מווינדזור.
אדוורד-שָחור מת עוד לפני אביו,
הותיר אחריו את ריצ'רד, בן יחיד,
שאחרי מות אדוורד השלישי מָשל
כְּמלך, עד שהנרי בּוֹלינְגְבְּרוֹק,
דוכס של לַנְקֶסְטֶר, יורש ובנו
הבכור של ג'ון מגונְט, הוכתר בַּשם
הנרי הרביעי, תפס שלטון,
הדיח את המלך החוקי,
שלח את מלכּתו המסכנה
שוב לצרפת, ואותו עצמו לפּוֹמְפְרֶט,
ששם, כפי שכולכם יודעים, נרצח
בְּבוגדנות ריצ'רד החף מחטא.
ווריק: אבא, דוכס יורק פה סיפר אמת:
ככה זכה בית לנקסטר בַּכּתר.
יורק: בו הם מחזיקים בכוח, לא בִּזכות.
כי עם מות ריצ'רד, בנו של היורש,
היה אמור למלוך בנו של בן ב'.
סולסברי: אבל וויליאם מהארטפילד מת בלי בן.
יורק: בן ג', דוכס קלארנס, שדרכו
אני תובע את הכתר, הוא
הוליד בת, זו פיליפּ, שהתחתנה
עם אדמוּנְד מורטימר, רוזן מַארץ'; אדמונד
הוליד את רוג'ר, הרוזן ממארץ';
רוג'ר הוליד את אדמונד, אן ואלינור.
סולסברי: אדמונד הזה, כשבולינגברוק שלט,
תבע, ככה קראתי, את הכתר,
והיה מוֹלך לולא אוֹאֶן גְלֶנְדָאוּר,
שהחזיק אותו שבוי עד שהוא מת.
אבל לַשאר.
יורק: האחות הבכורה
שלו, אמי, אן, היורשת של
הכתר, התחתנה עם הרוזן
של קיימברידג' ריצ'רד, בנו של אדמונד לַנְגְלי,
בנו החמישי של אדוורד השלישי.
דרכה אני תובע את המלכות:
כי היא יורשת רוג'ר, רוזן מַארץ',
שהיה הבן של אדמונד מורטימר,
הבעל של פיליפּ, בת יחידה
של ליונל הדוכס של קלארנס. אז
אם צאצא של בן בכור יורש
לפני צעיר ממנו, אני מלך.
ווריק: איזה הליך פשוט מזה? הנרי
טוען – זכותו לַכּתר באה מג'ון
מגוֹנְט, הבן הרביעי; ויורק
מן השלישי. עד שבן ליונל
נפסל, אסור לבן של גונט למשול;
הוא לא נפסל, הוא מלבלב בךָ
ובבניך, ייחורים יפים
של גזע שכזה. אז, אבא סולסברי,
נכרע יחד על ברך, ובְחלקה
פרטית זאת נהיה הראשונים
שיצדיעו למנהיגנו החוקי
בְּכָבוד לִזְכוּת לֵידה שלו לַכּתר.
שניהם: יחי מלכנו ריצ'רד, מלך אנגליה!
יורק: אנו מודים לכם; אבל אני
לא מלככם עד שאוכתר ועד
שדם בית לנקסטר יכתים לי את
החרב; זה לא יתרחש מיד
אלא בהכנות חשאיות.
בימים מסוכנים אלה עשו
כמוני: תעצמו עיניים מול
חוצפת הדוכס סאפוק, גאוות
הקרדינל, אמביציית סומרסט,
מול באקינגם, מול כל הכנופייה,
עד שהם יִלכְּדו את הרועה
של כל העדר, הצדיק הטוב,
הדוכס האמפרי: זאת הם מחפשים,
ובַחיפוש הזה הם ימצאו
את מותם, אם יורק יכול להתנבא.
סולסברי: מספיק; הבנו מה שבראשך.
ווריק: הלב מבטיח לי שיום אחד
ווריק יכתיר את דוכס יורק למלך.
יורק: ואני מבטיח לעצמי כך: ריצ'רד
עוד יעשה מווריק האדם
הכי גדול באנגליה פרט למלך.
יוצאים.
מערכה 2, תמונה 3 - |
נשמעות חצוצרות. נכנסים המלך והפמליה: המלכה, גלוסטר, סאפוק, באקינגם, קרדינל. נכנסים תחת משמר אלינור, מרג'רי ג'ורדיין, סאות'וול, יוּם ובולינגברוק, [ואז נכנסים יורק, סולסברי ו-ווריק?]
מלך: עמדי, אלינור קוֹבּם, אשת גלוסטר:
גדול פשעך מול האל ומולנו:
קבלי את גזר הדין על חטאים
שבִּרשימות האל עונשם הוא מוות. –
ארבעתכם, מכאן לַכּלא שוב.
משם לִמְקום ההוצאה לָהורג:
המכשפה – היא תישרף לאפר,
ושלושתכם לְחנק בתליה. –
אַת, גברת, כי דמךְ אציל יותר
וכל כבודךְ יופשט ממך לנצח,
אחרי שלושה ימים של כפרה
פומבית, תחיי בארץ כְּגולָה
בָּאי מָאן בפיקוח סר ג'ון סטנלי.
אלינור: ברוכה היא הגלות, ברוך היה מותי.
גלוסטר: אלינור, החוק שפט אותך. לי אין
איך להצדיק מי שהחוק הרשיע.
(יוצאים אלינור ושאר האסירים, תחת משמר)
עינַי מלאות דמעות, הלב בְּאבל.
איי, האמפרי, בגילךָ חרפה כזאת
תוריד את שיבתךָ ביגון שאולה. –
בבקשה, מלכי, תן לי ללכת;
צער דורש ניחום, זִקְנה - קצת רוגע.
מלך: חכה. לפני שתלך, האמפרי מגלוסטר,
החזר את המַטֶה שלך. הנרי
יהיה האפוטרופוס של עצמו;
ואלוהים יהיה לי מעכשיו
תקווה, מִשְען, מדריך, נר לרגלַי.
לֵךְ, האמפרי, לְשלום, אָהוּב כשם
שהיית כאפוטרופוס מלכך.
מלכה: אני לא רואָה סיבה למה מלך
בוגר צריך פיקוח כמו ילדון.
האל והנרי מושלים בְּבטחה.
החזר את המַטה, והממלכה.
גלוסטר: את המטה? הנה הוא המטה,
הנרי אציל. אני מוסר אותו
בְּרצון כשם שהפקיד אותו אצלי
אביך הנרי. ואשאיר אותו
לרגליך ברצון ממש כשם
שאחרים בְּשאפתנות רוצים
לזכּות בו. כל טוּב, מלך טוֹב; אחרֵי
שאסתלק לי ואחיה לא עוד,
שרק יידע הכתר שְלום כָּבוד.
(יוצא)
מלכה: אז הנה הנרי מֶלך, מרגרט
מלכה, והאמפרי הדוכס של גלוסטר
בקושי הוא עצמו, עם מום קשה
כל כך: שתי עקִירוֹת בבת אחת –
אשה מוגלֵית ואֵבֶר מקוצץ.
(מרימה את המטה)
מַטה נכבד, נתלשתָ. מעכשיו
במקומך, ביד הנרי, תוצב.
סאפוק: כָּפוּף האורן, כל ענף שָמוּט.
גאוות אלינור צעירה תמות.
יורק: שיילך ודי. – ברשות רוממותך,
זה היום שנקבע לַדו-קרב. מוכנים
גם התובע גם המתגונן,
דהיינו הנָשָק והשוליה.
יואיל כבודך לִצְפּות בַּקרב.
מלכה: בהחלט; אני עזבתי את החצר
במיוחד לראות איך זה יוכרע.
מלך: בשם אלוהים, וַדאוּ שהכל כשיר:
שיסיימו, ואלוהים יגן
על הצודק!
יורק: עוד לא ראיתי בן-
אדם מוכן פחות או מְפחֵד
יותר ללחום מהמזמין לַקרב פה,
המשרת של הנָשק הזה.
(נכנסים מדלת אחת הורנר הנשק ושכניו, שותים איתו כל כך שהוא שיכור; והוא נכנס עם מתופף לפניו, ומוט שמחובר אליו שק חול; ומן הדלת השניה פיטר המשרת שלו, עם תוף ושק חול, ושוליות ששותים איתו)
שכן 1: הנה, שָכן הוֹרְנֶר, אני שותה לחייךָ יין ספרדי; ואל תִפְחד, שָכן, אתה תהיה בסדר.
שכן 2: והנה, שכן, הנה כוס פּורטו.
שכן 3: והנה קנקן בירה מחוזקת, שכן; תשתה, ואל תפחד מהאיש שלך.
הורנר: תביא, בְּאמא שלך, ואני מתחייב לכם כולכם; ופיטר שיקפוץ לי.
שוליה 1: הנה , פיטר, אני שותה לחייך, ואל תפחד.
שוליה 2: תשמח, פיטר, ואל תִפְחד מהאדון שלך. תילחם בשביל הכבוד של השוליות.
פיטר (דוחה את המשקה): תודה כולכם. תשתו ותתפללו עלי, אני מבקש, כי אני חושב ששתיתי את הבירה האחרונה שלי בעולם הזה. – אתה-פה, רובין, אם אני ימות, אני נותן לך את הסינור שלי; ו-וויל, אתה תקבל את הפּטיש שלי; ואתה-פה, טום, תיקח את כל הכסף שיש לי. – איי אלוהים שירחם עלי הלוואי אמן, כי אני בחיים לא יוכל על האדון שלי; הוא למד כבר כל כך הרבה דו-קרב.
סולסברי (להורנר): קדימה, עזוב את השתיה שלך והלאה לַמכות. – אתה, איך קוראים לך?
פיטר: פיטר, תודה.
סולסרי: פיטר! מה עוד?
פיטר: נוֹק.
סולסרי: נוֹק? אז הענק לָאדון שלך נוק אאוט.
הורנר: רבותי, אני באתי הנה זאת אומרת ביוזמת המשרת שלי, להוכיח שהוא מנוול, ושאני בעצמי איש ישר; ומה שנוגע לדוכס מיורק, נשבע שאני ימות אם התכוונתי משהו בחיים לרעתו, או לַמלך, או לַמלכה; אז לכן, פיטר, בוא תחטוף ישר על הראש!
יורק: לָעניין! הלשון של הנבל הזה מתחילה להתגלגל. – חצוצרות, תרועת קרב לַמתמודדים!
(תרועת קרב. הם נלחמים, ופיטר מכה את הורנר ארצה)
הורנר: די, פיטר, די! אני מודה, אני מודה בְּבּגידה.
(מת)
יורק: סלקו את הנשק שלו. – בחור, תגיד תודה לָאל, ולַיין הטוב בגרון של האדון שלך.
פיטר: אח אלוהים, אני גָבַרתי על אויבים במעמד כזה? איי פיטר, ניצחת עם הצדק!
מלך: לכו, סלקו את הבוגד מעינינו,
כי במותו נוכחנו באשמתו;
ואלוהים חשף לנו בצדק
שהמסכן הזה, שהוא ביקש
לרצוח על לא עוול בכפו,
ישר וחף מפשע, בוא, בחור,
בוא תקבל מאיתנו את גמולך.
תרועה. יוצאים.
מערכה 2, תמונה 4 - |
נכנסים הדוכס האמפרי מגלוסטר, ומשרתיו בבגדי אבל.
גלוסטר: כך לפעמים יש גם ליום בהיר
ענן; ואחרי הקיץ בא
תמיד חורף צחיח, קור נושך:
כך מִתרבות שְמחות וּדאגות
כשהעונות חולפות. – מה השעה,
תאמרו לי?
משרת: עשר, אדוני.
גלוסטר: עשר זו השעה שנקבעה לי
לִצְפּות בעונשה של הדוכסית שלי;
קשים יהיו לה הרחובות חדֵי
האבן, שרגליה הרגישות
צריכות לדרוך בהם. נל מתוקה,
נפשךְ האצילית - איך היא תסבול
כשינעץ בפנייך אספסוף
גס את עיניו, ובמבט עוין
יצחק לחרפתך, הם שליוו
את מרכבתך גַאת הגלגלים
כשרכבְת בְּנצחון בְּראש
חוצות. די, ששש, נדמה לי שהיא באה;
אכין את העיניים הדומעות
שלי לראות אותה באומללותה.
(נכנסת הדוכסית אלינור, יחפה, בסדין לבן [וחרוזים כתובים על גבה ומהודקים אליו], נר שעווה בוער בידה, איתה סר ג'ון סטנלי, השריף של לונדון, ושוטרים [עם חניתות].)
משרת: ברשות כבודךָ, ניקח, נציל אותה.
גלוסטר: לא, לא לזוז; תתנו לה לעבור.
אלינור: באת לראות אותי מושפלת מול
כולם? עכשיו גם אתה נענש.
תראה איך הם בוהים! איך ההמון
המסוחרר מצביע, מהנהן,
נועץ בךָ את העיניים. גלוסטר,
תסתיר את עצמך מהמבטים
של שנאתם; סָפוּן בחדרך
רחם על חרפתי, ותקלל
את האויבים, שלי וגם שלך.
גלוסטר: תבליגי, נל, ותשכחי מהסבל.
אלינור: איי גלוסטר, תְּלמד אותי לשכוח
את עצמי: כי כל עוד בעינַי אני
רעייתך ואתה אציל, שומר
הממלכה, נדמה לי שלא כך
עלי להיות מובלת, עטופת
חרפה, עם ניירות צמודים לגב,
ואחרַי עדר חוגג לראות
את דמעותי, לשמוע את אנחותי
העמוקות. האבן, אכזרית,
חותכת את רגלַי הרגישות,
וכשאני נרתעת, צוחקים לי
בְּשמחה-לְאיד, אומרים "תשימי לב
איך את הולכת". איי, האמפרי, אני
אוכל לשאת את הבושה? נדמה
לך שעוד אביט על העולם
או שאחשיב כמאושר את מי
שנהנֶה משמש? לא: חושך
יהיה האור שלי, ולילה – יום;
המחשבה על תפארתי תהיה
הגיהינום לי. לפעמים אומַר
שאני אשתו של האמפרי הדוכס,
שליט, נסיך גדול בממלכה;
רק שהוא שלט כך, ונסיך כזה
היה, שעמד בצד כשאני,
רעייתו הנטושה, היתה
לְלעג ולקלס לכל סתם
עובר-ושב נחות. אבל תבליג
ואל תסמיק מהחרפה שלי,
לא, אל תגיב לכלום עד שגרזן
המוות יהיה תלוי מעל
ראשך, ובקרוב הוא יהיה.
כי סאפוק, שיכול לעשות הכל-
מכּל עִם זו ששונאת אותך, שונאת
אותנו, עם לורד יורק, והקרדינל
הכומר מחלל הקודש, הם
מרחו דבק על השיחים לִכְבּול [/ לסבך]
לך את הכנפיים, ותעוף
ככל שתוכל - הם יתפסו אותך.
אבל רק אל תִפְחד עד שתמצא
את הרֶגל בַּמלכודת, אל תנסה
בכלל לבלום את האויבים שלך.
גלוסטר: איי, תרגעי, נל; את לא בַּכּיוּון:
לפני שעוצרים אותי עלי לחטוא.
גם לו היו לי פי עשרים אויבים,
עם כוח פי עשרים, הם לא יכלו
לשרוט אותי כל עוד אני מסוּר,
ישר וחף מפשע. את רוצה
שאציל אותך מהתוכחה הזאת?
איך? עד שתימחק השערורייה
שלך, אני אהיה בְּסכנה
על הפרת חוק. התרופה הכי
טובה היא שקט, נל היקרה:
בבקשה, הרגילי את לבך
לְסבלנות; עד מהרה ידהה
כל פלא הסיפור הסנסציוני.
(נכנס כרוז)
כרוז: כבודךָ מוזמן לְפּרלמנט המלך,
בְּבֶּרי, תיכף, באחד בחודש.
גלוסטר: ולא ביקשו אישור ממני קודם?
זה עסק מפוקפק. טוב, אהיה שם.
(יוצא הכרוז)
שלום לך, נל; ואתה, שלא תחרוג
בעונשה מעל לצו המלכותי.
שריף: ברשותך, הצו שלי הוא עד
כאן; וג'ון סטנלי ממונה עכשיו
לקחת אותה איתו אל הָאי מאן.
גלוסטר: עליך, סר ג'ון, לשמור על אשתי?
סטנלי: ככה הוטל עלי, ברשות כבודך.
גלוסטר: אל תתייחס אליה רע, אני
מפציר, תנהג יפה בה; העולם
עשוי לחזור לצחוק, ואני עשוי
עוד להיטיב אתך, אם כך תנהג בה.
ובכן, סר ג'ון, כל טוב.
(גלוסטר פונה ללכת)
אלינור: הולך, אדון, ולא אומר שלום?
גלוסטר: יעידו הדמעות, אני לא יכול
להישאר ולדבר.
(יוצא גלוסטר [עם אנשיו])
אלינור: הלכת גם אתה? כל נחמה
הלכה אתך, לי לא נשארת אף
אחת: מוות הוא השמחה שלי -
המוות שמִשְמוֹ כל כך הרבה
פחדתי כי רציתי חיי נצח. –
בבקשה, בוא, סטנלי, קח אותי
מכאן, לא משנה לאן, אני
לא מבקשת שום טובות; פשוט
תוביל אותי לאן שהצטוֵויתָ.
סטנלי: טוב, גברת, זה לָאי מאן; ינהגו
בך שם בהתאם לעמדתךְ.
אלינור: זה רע,
כי אני בעמדה של בִּזָיון גמור.
הולכים לנהוג בי שם בְּבזיון?
סטנלי: כְּדוּכּסית, אשת הדוכס האמפרי;
בהתאם לעמדתך זאת ינהגו בך.
אלינור (לשריף): כל טוּב לך, ודע כל טוּב יותר
ממני, אף שהיית המוביל
של חרפתי.
שריף: זה התפקיד, גברתי,
סליחה –
אלינור: כן, כל טוב. תפקידך הושלם. –
בוא, סטנלי, שנלך?
סטנלי: גברתי, עכשיו אחרי הכפרה,
הורידי את הסדין, נלך, נלביש
אותך למסענו.
אלינור: חרפתי -
היא לא תוסר עם הסדין. לא-לא,
היא תידבֵּק אל השמלות הכי
מפוארות שלי, תַראה את עצמה
איך שלא אתלבש. – טוב, בוא תוביל.
כמהה לראות את בית הסוהר שלי.
יוצאים.
מערכה 3, תמונה 1 - |
נשמעת תרועה. נכנסים [שני כרוזים בראש], המלך, המלכה, הקרדינל, סאפוק, יורק, באקינגם, סולסברי, ווריק, לפרלמנט, עם מלווים.
המלך: מפליא אותי שלורד גלוסטר לא בא.
זו לא דרכו להיות האחרון,
מה מעכב אותו מלהיות איתנו?
מלכה: אתה לא רואה או לא רוצה לשים
לב לַשינוי אצלו, לַהבעה
המנוכּרת? איך הוא מסתובב
כמו מלך, כמה הוא נהיה חצוף
לאחרונה, כמה גאה, חותך, [/ נחרץ,]
ממש לא הוא. אנחנו עוד זוכרים
שהוא היה מתון, חביב, ואם
היה לנו מבט קצת מרוחק
לרגע, הוא ישר כרע על ברך
עד שכל החצר התפעלה
מהצייתנות שלו. אבל תפגוש
אותו עכשיו, אפילו בִּשעת בוקר,
כשכולם מברכים איש את רעהו,
הוא מקמט מצח, מזעיף מבט,
חולף זקוף בְּברך לא כפופה,
בז לַחובה שמגיעה לנו.
למי אכפת כְּשגוּר חושף שיניים,
אך כשאריה שואג, גם איש גדול
רועד; והאמפרי הוא לא איש קטן
באנגליה. זכור קודם כל שהוא
הכי קרוב מכל קרוביך, אם
תיפול – הוא זה שיעלה. לכן
נראֶה לי לא זהיר, בהתחשב
בַּמרירות שלו והיתרונות
שהוא ישיג מפטירתך, לתת לו
להתקרב להוד רוממותך
או להצטרף למועצה שלך.
בחנופה קָנה את לב פשוטי
העם, ואם יתחשק לו לערוך
פה מהומות, קיים חשש שהם
ילכו בעקבותיו. עכשיו אביב,
והעשבים לא העמיקו שורש;
תסבול אותם עכשיו - הם יפשטו
בגן כולו ויַחנקו כל צמח
עקב ההזנחה החקלאית.
הדאגה המסורה שלי
לאדוני גרמה לי לקבֵּץ
את הסכנות האלה בַּדוכס.
אם זה טפשי, קְרא לזה פחד של
אשה, שאִילוּ נימוקים טובים
יבואו במקומו, אחתום "טעיתי",
ואומַר "עשיתי עוול לַדוכס." –
כבוד הלורד סאפוק, באקינגם ויורק,
הַפריכו אם תוכלו את הטענה
שלי, או תִפְסקו שיש לה תוקף.
סאפוק: יפה הבטתְ אל תוך הדוכס
הזה, כבודךְ; ואילו שאלו
אותי ראשון, הייתי מְספּר
לדעתי אותו סיפור כמו הוד
חסדךְ. הדוכסית, בהסתתו,
שכה אחיה, התחילה בִָּעסקֵי-
שטן שלה; או, אם הוא לא היה
איש-סוד לָעֲבֵרות, בכל זאת הוא,
בחשיבות עצמית בתור קָרוב-
יורש למלך והִתפּארות
באצילותו, שתל באמצעים
שפלים רעיונות בַּדוכסית
חולת המוח שתִרְקח אובדן
לשליטנו. חלקים זורמים
המים בְּאגם עמוק, והוא
בהצגה תמימה מסתיר בגידה.
שועל כשהוא רוצה לגנוב כבש
שומר על שקט. - לא, שליט שלי:
גלוסטר הוא איש שלמצולותיו טרם
ירדו, והוא מלא מִרְמָה לָעומק.
קרדינל: הוא לא הָגה, נגד החוק, מיתות
שונות ומשונות על עברות
קלות?
יורק: ובתור האפוטרופוס, לא
הטיל מִסֵי עתק בממלכה,
תשלום לַחיילים שבצרפת,
ולא שלח את זה? וכתוצאה
כל יום באיזו עיר שם התמרדו? [/ מדי יום התמרדו שם בערים?]
בקינגם: נאא, אלה רק זוטות לעומת פשעים
לא ידועים אשר הזמן יחשוף
בַּדוכס האמפרי החלק.
המלך: כבודכם,
שִמעו: דאגתכם לגזום קוצים
שיפצעו את רגלינו ראויה
לְשבח; אבל, לְדבּר בְּלב
גלוי, קרובנו גלוסטר הוא נקי
מכל תכנון בגידה נגד כִּסְאנו
כמו שה תמים, יונה צחה; האיש
צדיק, מתון וטוב מכדי לחלום
על רוע או לזמום את מַפַּלְתּי.
המלכה: איי, מה מסוכן יותר מהאֵמון
המטופש הזה? הוא נראֶה יונה?
כל הנוצות שלו הן מושאלות,
בִּפנים הוא כמו העורב המתועב.
הוא שה? הִלְוו לו בטח איזה עור,
בָּאופי הוא זאב טורף. מי לא
יכול, לְשֵם מרמה, לגנוב מסווה?
שמור נפשך, אישי, רַוְוחת כולנו
תלויה בְּשיתוק הנחש הזה.
(נכנס סומרסט)
סומרסט: בריאות וכל טוב להוד מלכותו.
המלך: לורד סומרסט! מה בצרפת חדש?
סומרסט: כל תביעותיך שם על השטחים
בוטלו ונמחקו: הכל אבוד.
המלך: בשורות כפור, סומרסט; אבל עצת
האל תקום.
יורק (הצידה): בשורות כפור בשבילי:
כי על צרפת בניתי לי תקוות
כמו על אנגליה הפוריה.
כך הלבלוב שלי נקטע בְּאִבּו,
ואת העלים שלי מכרסמים
זחלים; אבל אני אמצא מהר
תרופה לַהרעלה, או שאחליף
תואר מלכות בְּקֶבר תהילה.
(נכנס גלוסטר)
גלוסטר: ברכות לאדוני המלך! סלח לי,
שליט, שאיחרתי עד כדי כך.
סאפוק: לא, גלוסטר,
הקדמת, אלא אם כן 'תה נאמן
יותר מכפי שאתה. אני אוסר
אותך באשמת בגידה בַּמדינה.
גלוסטר: טוב, לא תראה אותי מסמיק, דוכס
של סאפוק, או משנה ארשת על
המאסר הזה. לב בלי רבב
לא בְּקלוּת נבהל. המעיין
הכי טהור אינו נקי מבוץ
כמו שאני חף מבגידה במלך.
מי טוען נגדי? במה אני אשם?
יורק: ישנה סברה, אדון, שלקחת שוחד
מידי מלך צרפת, וכאפוטרופוס
עיכבת תשלומים לַחיילים,
וכך איבד מלכנו את צרפת.
גלוסטר: אה, יש סברה? מי אלה שסבורים?
אף פעם לא קיפחתי שְכר חייל,
ולא קיבלתי מצרפת פרוטה
של שוחד. שהאל ישמור עלי
כמו שאני נשארתי ער בלילה,
כן, לילה לילה, רק כדי להגות
בטובתה של אנגליה! כל גְרוש
שאני סחטתי מהמלך, או
מטבּע שאגרתי בשבילי,
שיוצגו נגדי בַּיום של המשפט!
לא, אינספור פאונדז מרכוש פרטי שלי,
בכדי לא להקשות על נצרכים,
שילמתי לַחֵילות בלי לבקש
אף פעם הֶחזרים!
קרדינל: מתאים לך,
אדון, לומר כך.
גלוסטר: אני רק אומר
אמת, כה יעזור לי אלוהים!
יורק: הִמְצֵאת כְּאפוטרופוס עינויים
זרים ומוזרים שלא נודעו
כמותם לְעבריינים, ואנגליה
נודעה כך לְשִמצה כְּרודָנוּת.
גלוסטר: מה, זה ידוע שכאפוטרופוס
חטאִי היחידי היה חמלה,
כי מול דִמְעות פושע התמוססתי,
מלים של חרטה שִלמוּ על כל
עוון. חוץ מרוצח צְמא דם או
שודד של עוברי אורח מסכנים,
לא הענשתי איש כפי שמגיע.
על רֶצח – כן, על חטא דמים כזה
עיניתי למעלה משורת הדין.
סאפוק: כבודך, אלה זוטות עם תירוצים
קלים. אבל פשעים גדולים יותר
עומדים מולך, מהם לא תיטהר
בקלות כזאת. אני אוסר אותך
בשם הוד מלכותו ומוסר אותך
לידי הקרדינל עד לַמשפט.
המלך: כבוד גלוסטר, תקוותי שתתנקה
מכל חשד. לי המצפון אומר
שאתה חף מפשע.
גלוסטר: הו אדון
יקר, אלה ימים מסוכנים.
הטוֹב נחנק בידי לכלוך אמביציה,
צְדקה נרדפת ביד האיבה.
שְבוּעות של שקר מושלות בַּכּיפּה,
והצדק מאדְמת מלכי גולֶה. [/ גורש.]
אני יודע שהם קושרים נגד
חיי; ואם מותי יביא שמחה
לָאי הזה, ויסמן את קץ
עריצותם, אז אשלם אותו
בחפץ לב. אבל מותי הוא רק
פרולוג בַּהצגה של אלה; כי
אפילו אלפים שעוד לא חושדים
בְּסכנה לא ישלימו את הטרגדיה
שהם זוממים. האודם הנוצץ
בעינֵי הקרדינל מלשין על זְדון
הלב שלו, והמצח המעוּנן
של סאפוק - על סוּפות שנאה
שיש לו; בקינגם החד פורק
עם הלשון את כל מטען הָרֶשע
שרובץ לו על הלב; יורְק העקשן
שרוצה את הירח, הוא שאת
הזרוע שמָתח תלשתי לו
בחזרה, הוא מכַוון אישום
שקר נגד חיי. ואַת, גבירתי
השליטה, עם כל השאר, הִטלתְ
לי על הראש חרפּות ללא סיבה,
והשתדלת במרץ להסית
את יָקירִי המלך להיות
אויב לי. כן, כולכם שילבתם טוב
מוחות – שמעתי על המפגשים-
בַּסתר שלכם – הכל רק כדי
לגמור לי את חיי שלא חטאו.
עֵד שקר להרשיע אותי לא
יחסר, גם לא הר של בגידות שיגדיל
את אשמתי. יוכיחו פה יפה
את הפתגם: כשרוצים להרביץ
לַכּלב, אז מקל מוצאים מהר.
קרדינל: הוד מלכותך, ההשתלחות שלו
בלתי נסבלת. אם ככה נוזפים
ומצליפים באלה שדואגים
לשמור על הוד רוממותך מפני
סכין בגידה וזעם של חתרן,
וְלָעבריין ניתַן חופש דיבור, [/ ולעבריין נותנים לשון חופשית,]
מסירותם חלילה תתקרר.
סאפוק: הוא לא קינטר את הוד רוממותה
פה במִלוֹת עלבון, אם כי מוּסוֹות
בְּלמדנות, כאילו היא הדיחה
כמה להישבע על אישומי
שווא לנשל אותו מעמדתו?
מלכה: אבל אתן לו לַמפסיד לנזוף.
גלוסטר: כמה צדקתְ: אני אכן מפסיד -
קללה על המנצחים, כי הם רימו
אותי! לְמפסידים כאלה יש
באמת זכות לדבר.
בקינגם: הוא ישחק
עם המלים ויחזיק אותנו כל
היום פה. אדוני הקרדינל,
הוא האסיר שלך.
קרדינל: קחו, רבותי,
את הדוכס; שמירה צמודה.
גלוסטר: הה, כך
זורק המלך הנרי את הקביים
לפני שהרגליים יציבות
לסחוב לו את הגוף. כך מגרשים
ממך את הרועֶה, וּזאבים
נובחים מי יכרסם בך ראשון.
הלוואי לַשווא אֶפְחד, הלוואי ועוד איך!
כי, הנרי, אני פוחד שאתה דועך.
(יוצא גלוסטר, עם ליווי)
מלך: לורדים, עשו או תהרסו לפי
הבנתכם, כאילו אנחנו כאן.
מלכה: מה זה, כבודך עוזב את הפרלמנט?
מלך: כן, מרגרט, לבי צולל בְּעצב,
והשטפון זורם כבר לעיניים,
הגוף שלי חגוּר בְּאומללות;
כי מה אומלל יותר ממצוקה?
דוד האמפרי, בפניך אני רואה
מפת כבוד, אמת, נאמנות;
ועוד לא נולד היום, האמפרי הטוב,
שבו אחשוד בך או אפקפק
באמונך. איזה כוכב אִיוּם
עוין פתאום לעמדתך, שכל
הלורדים הגדולים וּמלכּתנו
רוצים בְּחיסול חייך הטהורים?
אף פעם לא עוללתָ רע להם,
לְאיש; כמו שקָצב לוקח את
העגל וקושר את האומלל,
מרביץ כשהוא מושך, מוביל אותו
אל בית המטבחיים, ככה בלי
חמלה הם גררו אותו מכאן;
וכמו שהאם רצה וגועָה
מעלה ומטה, מביטה לאן
הלך לו הקטן החף מעוול,
ולא יכולה כלום אלא לקונן
על האובדן של היקר לה, כך
אני הוא המקונן על הגורל
של גלוסטר, בדמעות לא מועילות
של עצב, בעיניים חֲשֵכות
מביט לאן הלך, ולא יכול
לעזור, כל כך אימתניים אויביו
המושבעים. אבכה עליו, ובין
כל אנחה אומַר משהו כמו:
"אם יש בוגד, אז גלוסטר הוא לא שמו."
(יוצא, [עם בקינגם, סולסברי ו-ווריק]
מלכה: שלג קר, רבותי, נמס לו עם
קרני השמש. הנרי בעלי
הוא קר בְּעניינים גדולים, מלא
מדי חמלה טפשית; ההצגה
של גלוסטר מהתלת בו, כמו
שהתנין לוכד בדמעותיו
בריות רחמניות, כמו שנחש
המכורבל בִּשְדה פרחים, בעור
בוהק וססגוני, מכּיש ילדון
שלא מבדיל בין מעלות ויופי.
תאמינו, לא צריך להיות חכם
יותר ממני – ובכל זאת יש
לי ראש לא רע – לדעת שצריך
לפטור את גלוסטר זה מהעולם,
לפטור אותנו מִפְּחדים ממנו.
קרדינל: שהוא ימות זוהי תוכנית שווה;
אבל דרושה לנו עילה לַמוות.
יאה שהוא יורשע על פי החוק.
סאפוק: אבל לדעתי זו לא תוכנית.
הוד מלכותו יפעל שהוא יחיה;
העם עוד יתקומם כדי שיחיה;
ולנו יש בסיס שולי, מלבד
חשד, להראות שהוא ראוי לְמוות.
יורק: אתה אומר שלא ימות אם ככה?
סאפוק: אח, יורק, אין מי שישמח יותר ממני.
יורק [הצידה?] לְיורְק יותר סיבות שהוא ימות. –
אבל, כְּבוד קרדינל, ואתה, לורד סאפוק,
אמרו מה דעתכם, מכל הלב:
זה לא כמו להפקיד נשר מורעב
לשמור על פרגית מעַיִט רעב
כמו להציב את האמפרי הדוכס
כאפוטרופְּס המלך?
מלכה: שהפרגית
המסכנה תדע - מותה בטוח.
סאפוק: נכון, גברתי; זה לא טֵרוּף לשים
שועל לשמור על עדר, להאשים
אותו בתור רוצח ערמומי,
ואז לדחות קְלילוֹת את האישום
בגלל שעוד לא ביצע את זממו?
לא – שימות על זה שהוא שועל,
אויב הָעֵדר מטבעו, לפני
שהכתים את הלסתות באודם דם,
ממש כפי שהִרְצה האמפרי לַמלך.
ואל תדקדקו כיצד לקטול
אותו: בְּמלכודות, עורמה או פח
יקוש, ישן או ער, לא משנה,
רק שימות; כי זה תכסיס נפלא
לתת מַט לְזוֹמם של תחבולה.
מלכה: דיברת בנחישות, סאפוק גדול.
סאפוק: שום נחישות אם זה לא ייעשה;
לא פעם רק אומרים, לא מתכוונים.
אבל כדי שהלב יתאים לַפֶּה,
והיות שהמעשה פה הוא מִצְווה,
כדי להגן על מלך מאויב –
אמרו כן ואהיה הכומר על
ערש הדווי שלו.
קרדינל: אני בעד
שהוא ימות עוד טרם שתוסמך,
לורד סאפוק, בתור כומר. רק תסכים
לַמעשה וּתאשר, אני
כבר אֲסַפּק תליין; כל כך אני
דואג לבטְחון הוד רוממותו.
סאפוק: הנה ידִי, זה מעשה ראוי.
מלכה: וגם אני אומרת.
יורק: גם אני.
אז אם שלושתנו מסכימים, כבר לא
חשוב מי יבקר את גזר דיננו.
(נכנס רץ)
רץ: אישים גדולים, באתי בהוּל מאירלנד
כדי לדווח שמורדים קמים שם
ולהזעיק את האנגלים לַחֶרב.
שִלחו סיוע, לורדים, ועִצרו
את המהומות בַּזמן, לפני שהפצע
יגדל להיות ממאיר; כי כל עוד הוא
טרי, יש כל תקווה להצלה.
קרדינל: פִּרצה שמשוועת לְמחסום
דחוף! מה עצתכם בְּעניין כבד זה?
יורק: שישלחו לשם את סומרסט
בתור עוצר. טוב למַנות מושל
מזהיר; רק תזכרו איזה מזל
היה לו בצרפת.
סומרסט: לוּ יורק, עם כל
הדיפלומטיה הגאונית שלו
היה שם במקומי, הוא לא היה
נשאר שם בצרפת כל כך הרבה.
יורק: לא להפסיד הכל כמוך, לא.
הייתי את חיי מפסיד, ולא
מביא הביתה מִטענֵי בושה
רק כי נשארתי עד שהכל אבוד.
תַראה איזו שריטה, גוף מצולק;
לא מנצחים עם עור כזה חלק.
מלכה: טוב, זה ניצוץ שיהיה שריפה פראית
אם יְחזקו אותו רוח ודלק.
די לךָ, יורק טוב. שקט, סומרסט
יקר. אילו אתה משלת שם,
יורק, מזלך היה אולי יותר
גרוע משלו.
יורק: אה כן, גרוע
מאפס? אז בושה על הכל!
סומרסט: כן,
כולל עליך, שמזמין בושה.
קרדינל: לורד יורק יקר, נסה את כוכביך:
האירים הברברים התגייסו
ומרטיבים עפר בדם אנגלי.
תוליך לאירלנד חבורה מובחרת,
כמה מכל מחוז, ותנסה
את מזלך נגד האירים?
יורק: כן,
כבודך, אם הוד רוממותו בעד.
סאפוק: טוב, סמכותנו היא ההסכמה
שלו, מה שנחליט הוא מאשר:
אז, יורק נכבד, קח את המשימה.
יורק: מאה אחוז. סַפְּקו לי חיילים
בזמן שאארגן את עניינַי.
סאפוק: לַהתחייבות הזאת אני אדאג.
עכשיו נחזור להאמפרי הבוגד.
קרדינל: מספיק אתו; אני כבר אטפל בו
שלא יטריד אותנו עוד. ובכן,
איש לדרכו. היום כמעט עובר.
- לורד סאפוק, לנו יש מה לדבר.
יורק: כבוד הלורד סאפוק, אז בבְּריסטול
תוך שבועיים אצפה לחיילי;
משם אני אשיט אותם לאירלנד.
סאפוק: אדאג לכך באחריות, לורד יורק.
(יוצאים כולם חוץ מיורק)
יורק: עכשיו או לעולם לא, יורק, חשֵל
את מחשבות הבלהה שלך,
הפוך את הספק לְהחלטה:
הֱיֵה מה שאתה מקווה להיות;
אם לא - תמסור מה שאתה לַמוות,
כי לא שווה שתיהנה מזה.
פחד חיוור-פרצוף יגוּר באיש
בזוי, אין לו גג בְּלב מלכותי.
מהר מגִשְמֵי קיץ מחשבה
רודפת מחשבה, וכל אחת -
רק על יוקרה. מוחי, עסוק יותר
מעכביש חרוץ, טוֹוה קורים
מפותלים ללכוד אויבים שלי.
נו כן, מכובדַי, כן כן: תרגיל
פיקח לנפנף אותי מכאן
עם גדוד. אתם פשוט, צר לי לומר,
מחממים נחש קפוא, ואז,
כשבחיקכם הוא יטופח, יכּיש
לכם ת'לב. כן, חיילים זה מה
שהיה חסר לי, ואתם רוצים
לתת: אני לוקח בתודה,
ותהיו בטוחים: אתם שמים
פה נשק חם בִּידֵי איש משוגע.
באירלנד אֲגַדל צבא אֵיתן,
אקים באנגליה סערה שחורה
שתעיף עשרות אלפי איש לַשמיים
או לגיהינום; וסופת האימים
הזאת – היא לא תפסיק להשתולל
עד שאותו עיגול זהב שעל
ראשי, כמו קרנֵיה השקופות
של שמש, יְשכֵּך את זעמו
של הטייפון יליד השגעון.
וכְסוכן הכּוונות שלי
פיתיתי איש חמום מוח ממְחוז
קֶנְט, שמו ג'ון קֵייד מאֶשְפוֹרד,
שהוא יקים בכל הכוח מרד
תחת השם ג'ון מורטימר - אחיין
של מורטימר קרובי, שטען לכתר.
ראיתי את קֵייד המופרע הזה
באירלנד נגד גדוד של חוליגנים,
נלחם עד שהחיצים בירֵכַיו
היו כמעט כמו מַחֲטֵי קיפוד;
וכשבסוף ניצל, ראיתי איך
הוא מנתר זקוף כמו רקדן,
ומנער את החיצים נוטפי
הדם כמו פעמונים. לא פעם,
מוסווה כְּאירי נכלולִי בְּשיער
פרוע, הוא נפגש עם האויב,
ובא אלי להלשין לי עליהם.
השד הזה יהיה נציג שלי;
כי הוא דומה, קייד, בְּדיבּוּר, פָּנים
וצעד לג'ון מורטימר ההוא
שמת בינתיים. כך אני אבחן
את דעת ההמון, אם הם בעד
הטענה לַכּתר של בית יורק.
נאמר שייתפס ויעונה,
אין אף כאב שיגרום לו להסגיר
אותי כמי שהסית אותו למרוד.
נאמר שישגשג, מה שסביר,
אז אני בא מאירלנד עם כוחות
לקצור ת'יבול שהכלבלב זָרע.
אם האמפרי מת, כפי שהגיוני,
והנרי מסולק - הנה אני. [/ אבוא אני.]
יוצא.
מערכה 3, תמונה 2 - |
נכנסים שניים או שלושה [רוצחים] בריצה לאורך הבמה, חוזרים מרצח הדוכס האמפרי.
רוצח 1: רוץ אל לורד סאפוק; שיידע שחיסלנו
את הדוכס, כמו שציווה.
רוצח 2: הלוואי
נחזיר ת'זמן אחורה! מה עשינו?
שמעת איש גוסס צדיק יותר?
(נכנס סאפוק)
רוצח 1: הנה האדון.
סאפוק: כן, אז עשיתם את הדבר?
רוצח 1: כן, אדון טוב, הוא מת.
סאפוק: יפה אמרת. גשו אלי הביתה,
אגמול לכם על פעולה נועזת.
המלך והאצילים כבר פה.
סידרתם ת'מיטה יפה? הכל
נראֶה נקי, כמו שהדרכתי?
רוצח 1: כן, אדוני.
סאפוק: החוצה, זוזו!
(יוצאים הרוצחים.
חצוצרות. נכנסים המלך, המלכה, הקרדינל, סומרסט, מלווים)
מלך: לכו, הזמינו את דודנו הנה;
אִמרו שהיום אנחנו מתכוונים
לשפוט אם הוא אשם, כפי שהוכרז.
סאפוק: אקרא לו תיכף ומיד, אדון.
(יוצא)
מלך: תִפסו את מקומכם; ואני מבקש
לא לשפוט את דוד גלוסטר בחומרה
אם לא יוכח באחריות שלמה
שהוא אשם בִּמזימות סתרים.
מלכה: האל ישמור שלא ישלוט זָדון
כדי להרשיע איש אציל לַשווא!
אמן, שיתנקה מכל חשד!
מלך: תודה, מֶג; דיבורך מאד נעם לי.
(נכנס סאפוק)
מה יש? מה אתה חיוור? למה רועד?
איפה דודנו? סאפוק, מה קרה?
סאפוק: מת במיטה, אדון; לורד גלוסטר מת.
מלכה: לא, אלוהים ישמור!
קרדינל: משפט אֵל חשאי. חלמתי הלילה
שהדוכס אילם, פּיו משותק.
(המלך מתעלף)
מלכה: איך אדוני? - הצילו, המלך מת!
סומרסט: תנו לו תמיכה; צִבטו לו את האף.
מלכה: רוץ, לךְ, הצילו! - הנרי, פקח עיניים!
סאפוק: הוא מתאושש; גברתי, להירגע.
מלך: אח אל גדול!
מלכה: איך אדוני מרגיש?
סאפוק: רק נחמה, כן, הנרי, נחמה!
מלך: מה זה, לורד סאפוק מנחם אותי?
רק עכשיו בא לשיר בקול עורב
פזמון מר שקטל את פתיל חיי,
והוא חושב שבציוץ זמיר,
קריאות של נחמה מתוך חזה
חלול, יעיף את הצליל הקודם?
אל תכסה את הרעל שלך
בִּדבש מלים; לא, אל תשים עלי
יד – די, אמרתי! המגע שלך
מפחיד אותי כמו הכּשת נחש.
שלא אֶראה אותך, שְליח המוות!
באישוניך עריצוּת רוצחת
יושבת לה על כס קודר להבהיל
את העולם. אל תסתכל עלי,
כי עיניך רק פוצעות; בכל זאת אל
תלך. בוא-בוא, נחש קדמון, הרוג
במבטך את הצופה החף
מפשע. כי בצל המוות, שם
אמצא שמחה; ובַחיים – מוות
כפול, עכשיו כשגלוסטר מת.
מלכה: למה
אתה גוער כך בלורד סאפוק? גם
אם הדוכס היה אויב שלו,
הוא מתאבל כמו נוצרי טוב על
מותו; ואני עצמי, למרות שהוא
היה שונא שלי, אִילו יכלו
דמעות שפוכות או אנחות פולחות
לב או גניחות אוכלות דם להשיב
לו את חייו, הייתי כבר בוכָה
עד עיוורון, חולָה מאנחות,
חיוורת כמו רקפת מגניחות
שותות דם, רק שהדוכס האציל
יחיה. מה אני יודעת איך שופט
אותי העולם? הרי ידוע כי
היינו חברים קלושים; ודאי
סבורים שאני סילקתי את הדוכס;
וכך לשון הרע תפצע את שמי,
ויגנו אותי בכל חֲצַר
מלכות. זה כל הרווח שייצא
לי ממותו. אין מסְכּנה כמוני!
להיות מלכה מוכתרת בְּהשמצה.
מלך: אני בוכֶה על גלוסטר, איש אומלל!
מלכה: תבכה עלי, שאומללה ממנו!
מה, אתה פונה? מסתיר את הפנים?
אני לא מצורעת מַבחילה -
תביט עלי! מה? התחרשת כמו
הפֶּתן? תהיה ארסי כמותו,
תרצח את מלכתך הנטושה.
מה, כל הנחמה שלך סגורה
בְּקבר גלוסטר? אם כך מרגרט
אף פעם לא היתה משוש לבך.
תקים לו פסל ותסגוד רק לו,
את שמי הפוֹך לשלט בית מרזח.
מה, בשביל זה כמעט טרף אותי
הים, ונהדפתי פעמיים
בידֵי רוח עוינת מחוף אנגליה
בחזרה אל ארץ לידתי?
מה זה בִּישר חוץ מאזהרות אמת
של רוח "אל תחפשי קן עקרבּים,
ואל תציבי רגל על החוף
האכזרי הזה"? מה עשיתי אז
חוץ מלקלל רוחות ברוכות ואת
האל שמִן המערות שחרר
אותן, והתחננתי שינשבו
לַחוף המבורך של אנגליה
או יְנפּצו לנו את החרטום
על סלע? אבל אֵל הרוח לא
רצה להיות רוצח; הוא השאיר
את התפקיד הזה לך: הים,
יְפה גלים, סירב להטביע אותי,
יָדע שאתה תטביע על החוף,
בלי לב, ובִדמעות של מלח ים.
סלעים מְפצפּצים הטמינו ראש
בַּחול הטובעני לא לרסק
אותי בַּזיז החד, כי לב הצוּר
שלך, קשה יותר מהם, יכול
לקטול את מרגרט בָּארמון שלך.
כל עוד ראיתי את צוקֵי הגיר
שלך רחוק, כשהסופה הדפה
אותנו מן החוף, עמדתי שם
על קרש הסיפון בַּסערה;
וכשהחלו דמדומים לגזול
מהראִייה המשתוקקת את
החוף שלך, הורדתי לי תכשיט
יקר מן הצוואר – לב זה היה,
מוקף יהלומים – והשלכתי לעבר
האדמה שלך. הים קיבל
אותו, וכך, קיוויתי, יקבל
גופך גם את לבי; וברגע זה
איבדתי את מראה חוף אנגליה,
ביקשתי שעינַי יעופו עם
הלב, כיניתי אותן כְּלֵי ראייה
עיוורים, כהים, על שאיבדו ראוּת
של חוף אינגלנד המיוחל. כמה
פעמים פיתיתי את הלשון של סאפוק -
סוכן הבוגדנות שלך - שיישב
ויכשף אותי כּמו בנו של
אַנֵיאס בַּסיפור ההוא, אשר
הטריף את המלכה המאוהבת
בסיפורֵי גבורת אביו בטרויה?
אני לא מכושפת בדיוק
כמותה, ואתה כוזב כמותו? אוי לי,
לא יכולה עוד! מוּתי, מרגרט, כי
הנרי בוכה שאת עדיין חיה!
(רעש מבפנים. נכנסים, ווריק, [סולסברי,] ובני-עם רבים)
ווריק: פה מספרים, שליט, שהדוכס
האמפרי הטוב נרצח בְּבוגדנות
באמצעות הקרדינל וסאפוק.
ההמונים, כמו נחיל דבורים
זועם בלי ראש, פושטים לכל כיוון
וכדי לנקום יעקצו כל מה שזז.
אני הרגעתי את זעם התסיסה
עד שישמעו את נסיבות מותו.
מלך: שהוא מת, ווריק, זה נכון מדי;
איך מת האל יידע, לא הנרי. לֵך
לַחדר, סקור את הגופה, ואז
חווה דעה על מותו הפתאומי.
ווריק: אני עושה זאת. – סולסברי, רַסֵּן
ת'אספסוף החם עד שאחזור.
(יוצאים ווריק, וסולסברי מדלת אחרת עם המוני העם)
מלך: אתה, שופט כל הדברים, עצור
לי את המחשבות; המחשבות
שעֲמֵלות כדי לשכנע את
נפשי שאיזה ידיים אלימות
הונחו על חיי האמפרי. אם זה רק
חשד שווא, סלח לי, אלוהים, כי רק
לך משפט. הייתי בשמחה
מחמם בעשרים-אלף נשיקות
את השפתיים החיוורות שלו,
שופך לו על פניו אוקיינוס של
דמעות, אומר את כל אהבתי
לִגווייתו, אילמת וחירשת,
באצבעותי חש יד בלי חוש; אבל
לַשווא טקסֵי קבורה תפלים כאלה.
לִצפּות בדמות עפר מתה שלו,
מה זה ייתן לי עוד חוץ מעוד צער?
(נכנס ווריק, פותח את הווילון, חושף את גלוסטר במיטתו)
ווריק: בוא, מלך, והבט בגוף הזה.
מלך: זה כמו לראות את עומק בור קברי,
כי עם נפשו פרחה כל נחמה
ארצית שלי; לראות אותו, אני
רואה את החיים שלי בַּמוות.
ווריק: כשם שנשמתי רוצה לחיות
עם המשיח שלבש צַלְמֵנוּ
כדי להושיענו מקללה,
אני בטוח שיד אלימה
הכתה את הדוכס המהולל.
סאפוק: שבועת אימים בְּפה חמוּר! איך יש
לווריק הוכחה לַהצהרה?
ווריק: תראו איך על פניו הדם קרוש.
ראיתי לא אחת מוות טבעי:
מראֶה אפור, כחוש, חיוור, בלי דם -
כי הוא נשאב לַלב המתאמץ
שמגייס אותו לְעזרה בַּקרב
נגד המוות, שם הוא מתקרר
ביחד עם הלב ולא חוזר עוד
לייפּות ולהסמיק את הלחיים.
אבל רְאו, פניו שחורים, גדושי דם,
עיניו בולטות משהיו כשחי,
והוא בוהה בְּבלהה כמו איש
חנוק; שיער סומר, הנחיריים
פעורים ממאבק, ידיו שלוחות
קדימה כמו מי שלָפת, משך,
בכדי לחיות, אבל שוּתק בְּכוח.
על הסדינים, תראו שם, שְערוֹ
דביק; והזקן המסורק
פרוע ומדובלל, כמו דגן
של קיץ שסוּפה שיטְחה. אין שום
ספק שהוא נרצח כאן. הקטן
מכל הסימנים יעיד על זה.
סאפוק: איך, ווריק, מי ירצח אותו? אני
והקרדינל הופקדנו כשומריו,
ואני מקווה, אדון, שאנחנו לא
רוצחים.
ווריק: אבל שניכם הייתם לו
אויבים בנפש (לקרדינל) ואתה הרי
היית אחראי על הדוכס.
שלא פינקת אותו כמו חבר –
סביר, ושהוא מצא אויב – רואים. [/ /ושהוא מצא אויב –ברור.]
מלכה: אתה, כלומר, חושד בָּאצילים פה
באשמת מותו בטרם עת של האמפרי?
ווריק: כשמוצאים שור מת, שטוף בדם,
ולידו קַצָּב וגם גרזן,
מי לא יחשוד שהוא זה ששחט?
כשמוצאים חוֹגְלה בְּקן של עיט
מי לא ידמיין איך מתה הציפור
גם אם העיט עף, נקי מדם?
טרגדיה חשודה כזאת יש כאן.
מרגרט: אתה הוא הקַצב, סאפוק? איפה
היא הסכין שלך? הקרדינל
הוא עיט? איפה ציפורניו?
סאפוק: לי אין
סכין לרצוח איש ישֵן; אבל
הנה חרב לוהטת, חלודה
מבּטלה, שתצוחצח בַּלב [/ מבּטלה, שיבריק אותה הלב]
הגועלי של התופר לי אות
אדום של רצח. בוא תעז לומר,
אדון גאה מווריק, שאני
אשם בַּמוות של הדוכס האמפרי.
[בערך כאן כנראה יוצאים הקרדינל, סומרסט ואחרים]
ווריק: מה ווריק לא מעז כשהשקרן
סאפוק מרגיז?
מרגרט: הוא לא מעז להשקיט
את החוצפה שלו, או להפסיק
להעליל בִּיהירות, גם אם
ירגיז אותו לורד סאפוק אלף פעם.
ווריק: שקט, גברתי, תרשי לי, במחילה;
[ / שקט, גברתי, סליחה, בכל הכבוד;]
כי כל מלה שלך לטובתו
היא כתם על כבודך המלכותי.
סאפוק: אדון דל ראש, בלי הוד ובלי הדר,
אם יש אשה שפשעה בבעלה,
אמך אספה אל תוך מיטת בושה
איזה איכר בור, גס ועם הארץ,
ומזיווג של גזע נעלה
עם ציץ ירוד אתה הפרי, הפגם,
ונטע זר במשפחה גדולה.
ווריק: לולא עטפה אותך אשמה של רצח,
והייתי מתליין גוזל שָכָר
טוב וּפוטר אותך מאלפי חרפּות,
ואילו לא שמרתי על כָּבוד
בְּנוכחות מלכוּת, הייתי כבר
דורש, פחדן רצחן, שתבקש
על הנאום הזה סליחה על ארבע,
תגיד שהתכוונת לאמך,
וזה אתה שנולדת כמו ממזר;
והייתי בסיום ההשפלה
נותן לך תשלום כמו שמגיע,
זורק את נשמתך לגיהינום,
חת'כת שטן, מוצץ דם ישֵנים!
סאפוק: אתה תהיה ער כשאשפוך ת'דם
שלך, אם אתה מעז לבוא אתי.
ווריק: בוא תיכף, או שאגרור אותך; גם אם
'תה לא שווה את זה – אריב אתך,
לעשות לרוח האמפרי איזה צדק.
(יוצאים ווריק וסאפוק)
מלך: איזה שריון חזק מלב טהור?
מי שצודק בָּריב חמוש כפליים,
ועירום הוא מי שמצפונו מוכתם
בְּעוול, גם בתוך מִבְצר פלדה.
(רעש בפנים. קריאות ההמון: בוז לסאפוק!)
מלכה: מה זה הרעש?
(נכנסים סאפוק ו-ווריק בחרבות שלופות)
מלך: איך, מה זה, רבותי? עם חרבות
של זעם בנוכחותנו? איך
תעזו? מה צורח שם ברעש?
סאפוק: וּוֹריק הבוגדני עם אנשי העיר
ביחד התנפלו עלי, שליט.
(בני העם צועקים שוב: בוז לסאפוק! בוז לסאפוק! ואז נכנס מטעמם סולסברי)
סולסברי: עִמדו בחוץ; המלך ידווּח. -
אדון אדיר, אנשי העם מוסרים
דרכּי שאם לורד סאפוק לא יוּצא
להורג מיד, או יגורש מתחום
ארצנו היפה, הם יקרעו
אותו באלימות מארמונך
ויְענו בְּמוות מתמשך.
הם אומרים, הוא אחראי למות לורד האמפרי;
אומרים, הוא מאיים גם על חייך;
ורק אינסטינקט אוהב ונאמן,
נקי מכוונות עוינוֹת עִקשוֹת
שיסתרו את רצונך, רק הוא
דוחף אותם לדרוש את גירושו.
הם אומרים, מדאגה להוד כבודך,
שאם תרצה לישון ותצווה
שלא יפריעו את מנוחתך,
אז חרף צו חד משמעי כזה,
במחיר התרגזותך, במחיר של מוות,
אם יֵירָאה נחש ערום זוחל
לו, מפוצל לשון, לעבר הוד
רוממותך, הרי זה הכרחי
להעיר אותך, אחרת, אם תורשה
להמשיך כך בַּתנומה המסוכנת,
הרמש הרצחן עוד יהפוך
אותה לתרדמה נצחית. לכן,
הם צועקים, גם אם אתה אוסר
הם ישמרו עליך, אם תרצה
או לא, מנחשֵי אימים כמו סאפוק,
שבִּנשיכה ארסית וְקטלנית
קיפֵּד לְדוד אוהב שלך, אשר
שווה עשרים כמותו, את החיים.
אנשי העם (מבפנים): תשובה מהמלך, הלורד סולסברי!
סאפוק: מתאים להם, גלמים גסים וולגריים,
לשלוח הודעה כזאת לַמלך.
אבל אתה, לורד, בְּשמחה זינקת
להפגין את כישוריך כנואם. (/ להראות איזה נואם מוכשר אתה.]
רק שכל היוקרה שסולסברי
זכה בה היא להיות כבוד השגריר
מלהקה של פחחים למלך.
אנשי העם (מבפנים): תשובה מהמלך או שנפרוץ פנימה!
מלך: לך, סולסברי, מְסוֹר לכולם ממני
שאני מודה להם על דאגה
אוהבת, וגם אילו לא לחצו
כל כך, כוונתי היתה לפעול
כפי שהם מבקשים: כי המחשבות
שלי כל רגע מנבאות אסון
כְּלפַּי מידי לורד סאפוק; ולכן,
אני נשבע חֵי מלך המלכים,
שאני נציג עלוב שלו, אם הוא
יזהם את האוויר הזה מעל
שלושה ימים, דינו יהיה למוּת.
(יוצא סולסברי)
מלכה: איי הנרי, תן לי להפציר בעד כְּבוד
סאפוק הטוב.
מלך: אין לַמלכה כבוד
אם היא קוראת לו סאפוק טוב. מספיק,
אני אומר: תפצירי בעדו
אז רק תוסיפי לַמדורה שלי
עוד שמן; אילו רק אמרתי, אז
הייתי מקיים; אבל כשאני
נשבע, אין להשיב. - אם אחרֵי
[/ נשבע, זה לא הפיך. – אם אחרי]
שלושה ימים אתה עוד תימצֵא
באיזה שטח אדמה שאני
שולט בו, לא יוכל כל העולם
לִפְדות אותך. – בוא, ווריק טוב, אתי;
יש לי אתך עניין חשוב פרטי.
(יוצאים כולם חוץ מהמלכה וסאפוק. כאן אולי מסתירים שוב בווילון את המיטה)
מלכה: מזל ביש ועצבות ילכו אתך!
כאב וייסורי לב יהיו
חברֵי משחק שיתלוו אליך!
ויצטרף גם השטן; תשמור
על צעדיך נקמה משולשת!
סאפוק: בלי נְאצות, מלכה טובה, תני לו
לסאפוק שלך להיפרד בצער.
מלכה: טפו, נקבה פחדן, מסכן רך לב!
אין לך דם כדי לקלל אויבים
שלך?
סאפוק: כולרה עליהם! מה יש
לי לקלל אותם? אִילוּ קללות
היו הורגות כמו שורש רעל, כבר
הייתי מחבּר פסוקים חדים,
צורמים, דוקרים ומחרידי שמיעה,
שיִיפַּלטו מפי בחריקת
שיניים, עמוסים שנאה יוקדת
יותר מהקנאה כחושת הגוף.
כן, הלשון היתה מִסְבך קללות
מועדת, העיניים נוצצות
כמו אש מאֶבן, השיער סומר
כמו אצל מטורף; כל גיד היה
מחרף ומגדף; וגם עכשיו
הלב המדוכא עוד יישבר
בי אם לא אקלל אותם. רעל
יהיה להם משקה! לִמתיקות
ישתו רק מר יותר ממיץ מרה;
לְצל יזכו רק בין ברושים בבית
קברות; לראות יראו רק מפלצות
עם עין שרוצחת; לְמגע
רך שיזכו רק מעוּקְצֵי צרעות;
לְמוזיקה, רק מִנְשיפות נחש;
ולהשלמת הלהקה ינשוף
יִצְווח עתיד שחור! כל הזוועות
המחליאות משְחור הגיהינום –
מלכה: די, סאפוק היקר, אתה מענה
את עצמך, והקללות האלה,
כמו שֶמש בְּמראָה, או כמו רובה
טעון מדי, הופכות כיוון, מַפנות
את כל כוחן כנגדך אתה.
סאפוק: ביקשת שאקלל, את מבקשת
שאחדל? אני נשבע בָּאדמה
ממנה אני מגורש, עכשיו
יכולתי לקלל לילה שלם
של חורף, בְּעֵירום על ראש של הר
שעשב לא יצמח בו מרוב כפור,
ולחשוב שעברה דקה בְּמשחקים.
מלכה: בבקשה הַפְסק. תן לי את ידך,
שאשקֶה אותה בַּטל של דמעותי;
(מנשקת את ידו)
לא אתן לַגשם שישטוף מכאן
את האנדרטות הנוגות שלי.
איי לו היתה הנשיקה הזאת
מוטבעת בידך, שהחותמת
תזכיר לך את אלה, השפתיים,
הגונחות לך באלף אנחות.
אז לךְ כדי שאדע את היָגון.
הוא רק דמיון כל עוד אתה עומד פה,
כמו בחילה ממחשבה על חוסר.
אני אחזיר אותך, או ש, הַאֲמֵן
לי, אסתכן שיגרשו אותי.
בלאו הכי אם לא אִתְךָ אני
מגורשת. לך; אל תדבר אלי;
תלך מיד. לא, אל תלך עוד! כך
ממש שני חברים שנידונים
לַמוות מתחבקים ומתנשקים,
אומרים שלום שוב אלף פעם, כי
פְּרידה קשה להם יותר ממוות.
אבל עכשיו שלום; ואתךָ - שלום,
חיים.
סאפוק: כך סאפוק, מסכן, מגורש
פה שמונה פעמים: פעם בידי
המלך, שבעתיים בידייך.
מהארץ לא אכפת לי, אם את לא
היית בה; המִדְבּר הוא מיושב [/ השממה צפופה מספיק]
אם סאפוק יזכּה שם בחברתך
האלוהית. כי באשר תהיי,
שם העולם; ובַמקום שלא
תהיי, שממה. לא, לא יכול יותר;
תחיי ותשמחי-אַת בחייך.
לי אין שמחה עוד, אלא שאת חיה.
(נכנס וֹוקְס)
מלכה: לאן וֹוקְס ממהר? מה החדשות?
ווקס: למסור לַמלך שהקרדינל
עומד על סף המוות; התנפלה
עליו לפתע מחלה קשה
והוא נשנק, בוהה, תופס אוויר,
מחלל שֵם אלוהים ומקלל
את האדם. פתאום הוא מדבר
כאילו רוח האמפרי לצדו;
פתאום קורא לַמלך ולוחש
אל הכרית, כמו אליו, סודות
של נשמתו, כורעת מרוב עומס.
ואני נשלחתי לספר למלך
שהוא זועק אליו בקול כָּרגע.
מלכה: לך ותמסור לו ידיעה כבדה.
(ווקס יוצא)
אוי לי! מה העולם הזה? איזה
סיפור זה? רק מה לי לבכות שהוא
יחיה שעה פחות ולהתעלם
מגלוּת סאפוק, אור חיי? למה
אני לא מתאבלת רק עליך,
סאפוק, עורכת תחרות דמעות
עם ענני גשמים – הם על יבול,
אני על צער? לך עכשיו; אתה
יודע שהמלך בא; אם הוא
ימצא אותך אתי, אתה גמור.
סאפוק: אם אעזוב אותך, אין לי חיים;
ולצידךְ למות – זה לא כמו רק
נמנום נעים בחיק שלך? כן, כאן
יכולתי להוציא את נשמתי
אפוף שלווה כמו תינוק יונק,
מת כשפִּטְמת אִמו בין השפתיים;
רחוק ממךְ רק אשתולל, מוטרף,
אזעק שתעצמי לי את עיני,
שבשפתייך תסתמי את פי;
עצרי את נשמתי שלא תעוף,
או שאנשוף אותה, כך, אל גופך,
(מנשק אותה)
והיא תחיה בִּמתיקות גן-עדן.
למות קרוב לך זה למות בצחוק;
רחוק ממך – עינוי יותר ממוות.
תני להישאר, יִקרה מה שיקרה!
מלכה: החוצה. הפּרידה תרופה כואבת,
אבל דרושה: הפצע פה ממית.
צא לצרפת, מתוק; ואשמע ממך.
היכן שלא תהיה על הכדור,
אמצא ציפור קטנה שכבר תלחש לי.
סאפוק: אני הולך.
מלכה: קח את לבי אתך.
(מנשקת אותו)
סאפוק: תכשיט נעול בתוך האומללה
בקופסאות שהכילו אבן חן.
נקרעת ספינתנו וטובעת;
אמות לי - שם.
מלכה: ושם אני גוועת.
יוצאים [לחוד].
מערכה 3, תמונה 3 - |
נכנסים המלך, סולסברי, ווריק ,אל הקרדינל המתגלה במיטה, הוזה ומשתולל כמשוגע.
מלך: מה שלום כבודו? דבר אל שליטך.
קרדינל: אתה המוות? בוא אתן לך
את האוצר של אנגליה, מספיק
כדי שתרכוש לך עוד אי, ורק
תן לי לחיות ולא להרגיש כאב.
מלך: הה, איזה אות זה לחיים רעים
כשבוא המוות הוא נורא כל כך.
ווריק: אדון, זה המלך שמדבר אליך.
קרדינל: קח אותי לְמשפט כשתרצה.
הוא לא מת בַּמיטה? איפה ימות?
אני עושה שבני אדם יחיו,
ירצו או לא? איי אל תְענה אותי
יותר, אני אתוודה. חַי שוב? אז בוא
תַראה לי איפה הוא. אתן אלף
פאונד להביט עליו. אין לו עיניים,
האבק עיוור אותם. סָרֵק לו תַ'
שיער; תִראה, תראה שם, הוא זקוף
כמו ענפים שנמרחו ללכוד
לי את כַּנפֵי הנשמה! תן לי
משקה, ותבקש מהרוקח
להביא ת'רעל שקניתי אצלו.
מלך: הו המניע ארץ ושמיים,
הבט על האומלל פה בְּחמלה!
זְרוק את השד שמכניס אף, נדחף,
טומן לו פח לצוד את נשמתו,
עקור לו מן הלב יאוש שחור!
ווריק: תראו איך הוא מגחך מול צירי מוות. [/ תראו איך הוא חושף שן מול המוות.]
סולסברי: תנו לו לפרוש בשקט, אל תפריעו.
מלך: שלום לנשמתו, ברצון האל.
אם, קרדינל, אתה חושב כבר על
אושר שמימי, הרם יד בתקווה.
(הקרדינל מת)
הוא מת בלי שום סימן. אלי, תסלח לו!
ווריק: מוות כה רע מצביע על חיי
מפלצת.
מלך: אל תשפוט, חוטאים כולנו.
עִצמו עיניו, סגרו את המסך;
ויחד לִתפילה וּלְהגות.
יוצאים.
מערכה 4, תמונה 1 - |
תרועה. קרב בים. נפץ תותח. נכנסים הפיראטים: סֶגן, רב-מלחים, חובל ראשון, וולטר וויטמור. איתם כשבויים שלהם סאפוק, במסווה, ושני אדונים.
סגן: היום המנצנץ, המקשקש,
זוחל, מוּכֶּה אשמה, אל חיק הים;
ויללות זאב צורחות עכשיו
ימריצו דרקונים תשושים לגרור
לילה עגום וטראגי; הם חובקים
שם בכנפיים איטיות, שמוטות,
מנומנמות, קברים, ומערָפל
הלסת הם נושפים חושך מצחין
של מחלות. כן, אז תביאו את
החיילים מהספינה שתפסנו;
בזמן שאנחנו פה עוגנים בקֶנְט
הם ישלמו דמֵי כופר על החול
או יצבעו ת'חוף עם כתם דם.
רב-מלחים, אתן 'ךָ את האסיר
הזה; (מצביע על אדון 1) אתה, חובל, תרוויח קצת
מזה; (מצביע על אדון 2) ו, וולטר גיליאם, זה שלך.
(מצביע על סאפוק)
אדון 1: כמה הכופר, רב-מלח? תאמר לי.
רב-מלחים: אלף כתרים, או שים ת'ראש פה אַרְצה.
חובל: אתה כנ"ל, או שהראש הולך.
סגן: מה, זה נראה לכם יקר, אלפיים,
אתם, עם סטייל ושם של אצילים?
וולטר: לחתוך לַמנוולים את הגרון!
כי אתם תמותו. איזה סכום קטן
זה כפיצוי על אלה שהלכו
לנו בַּקרב.
אדון 1: אני אשלם אותו,
אז חוס לי על חיי.
אדון 2: וגם אני,
אכתוב מיד הביתה שישלחו.
וולטר: איבדתי עין כשתימרַתני אל
האונייה, וכנקמה על זה
אתה תמות, גם אלה, אם זה תלוי בי.
סגן: אל תהיה פזיז; קח כופר, תן לו
לחיות.
סאפוק: הבט על סמל המִסְדר
שלי, סֵיינְט ג'ורג'; אני אציל. קְבע כל
מחיר אשר תקבע ותשולם.
וולטר: וגם אני; שמי וולטר גיליאם. מה זה?
למה אתה נרתע? מפחיד, המוות?
סאפוק: שמך מפחיד אותי, יש בו צליל מוות.
איש מנחש חישב לי הורוסקופ
ואמר, יבוא גיל ואמות בְּים.
אבל שזה לא יגרה אותך
לשֶפך דם. שמך, אם מבטאים
אותו נכון, גִיוֹם.
וולטר: גִיוֹם, גיליאם,
לא משנה לי. מעולם עוד לא
ביזו את שְמֵנוּ בלי שבְּחַרְבֵּנוּ
מחינו את הכתם. ולכן,
בַּיום שבו אקנה לי נקמה
כמו סוחר, שתישבר חרבי,
שלט האצולה שלי יושחת
וייקרע, ושמי יוכרז בתור
פחדן בעולם כולו.
סאפוק: וולטר, עצור,
כי האסיר שלך הוא איש מלכות,
כאן הדוכס של סאפוק, דֶה לָה פּוֹל.
וולטר: דוכס של סאפוק מכוסה סחבות?
סאפוק: אין לַסחבות שום חלק בַּדוכס.
גם יופיטר לבש מסווה לא פעם,
אז למה לא אני?
סגן: רק שיופיטר
אף פעם לא נרצח ואתה תזכה.
סאפוק: אפס חשוך בזוי, דם מלכותי
לא יישפך בידי שרת נחות.
לא קדת לי קידות, הִרְכַּבת לי
דורבן, רכבת לצד הסוס עטוי
הבד שלי, הרגשת מאושר
אם רק הנהנתי? כמה פעמים
אכלת על צלחתי, מזגת אל
כוסי, כרעת ארצה בַּשולחן
כשביליתי עם מרגרט המלכה?
[/ כשחגגתי עם קווין מרגרט?]
זכור זאת, בּוֹש וקפֵּל נוצות, כן, בְּלוֹם
את היהירות העקרה שלך.
איך בחֲדַר ההמתנה שלי
חיכית לצאתי בדום מתוח!
יד זו כתבה עבורך המלצות,
אז היא תשתיק את פיך המשתלח.
וולטר: אה, קפטן, שאדקור ת'שרץ-אפס?
סגן: קודם אדקור אותו קצת בְּמלים,
כמו שעשה הוא לי.
סאפוק: עבד סמרטוט,
כל המלים שלך קלושות כמוך.
סגן: תקחו אותו, ועל דופן הסירה
קִטפו לו את הראש.
סאפוק: 'תה לא מעז,
מפּחד על שלך.
סגן: כן, דה לה פּול.
סאפוק: לורד סאפוק!
סגן: פול תיפול, לורד דה-לא-כלום.
סֶר סיר! שלולית, ביב, בור שופכין שהסחי
והאשפה שלו מזהמים
ת'מעיין שאנגליה שותה
ממנו. בוא, עכשיו אסתום לך
את פיך הטורף אשר בלע
את כל אוצר הממלכה. שפתיך
שנישקו את המלכה יטאטאו
ת'אדמה. אתה שחייכת על
מות האמפרי הדוכס הטוב, גַּחֵך
לשווא מול הרוחות האדישות
שינשפו עליך חזרה
בְּבוז; ותזוּוג לבנות שֵדִים
מגיהינום כי העזת לשדך
אדון כּבּיר לְבת של מלך-שום-
דבר, בלי נתינים, בלי הון, בלי כתר.
עלית לגדולה בִּמזימות
שְטנים, והתפטמת על נִתחֵי
לב מדמם של אמך מולדתך.
מכרְת לצרפת את מֶן ואנז'וּ;
בְנֵי נורמנדי, מורדים בוגדניים,
באשמתך בזים למָרוּתנו,
בּפּיקארדי שחטו את המושלים,
פשטו בהפתעה על מבצרינו
ושלחו ת'חיילים המרוטים
פצועים הביתה. וּוֹריק הדגול
וכל בני נֶוויל, שאף פעם לא
שלפו חַרְבות אימים לשווא, מתוך
שנאה לך קמים להילחם.
ועכשיו בית יורק, אשר הושלך מכֶּתר
בָּרצח המחפיר של מלך חף
מחטא והפלישה של עריצוּת
גאוותנית, בוער באש נקם,
מניף את דגל התקווה שלנו:
חצי פְּנֵי שמש מתאמצים לזרוח,
עם הכיתוב "לַמְרוֹת העננים."
המון העם בְּקֶנְט פה מתקומם;
ולסיכום, בושה וקבצנות
זחלו לארמון מלכנו, והכל
באשמתך. – קדימה! קחו אותו.
סאפוק: אח, לו הייתי אל, לירות ברק פה
בִּנְמוּשות בזויות, זניחות, פחותות!
זוטות הופכות גס לב לגאוותן. [/ איש גס לב מתנפח מזוטות.]
המנוול פה, קפטן של סירה
בקושי, מאיים כמו פירט
המחץ מאיליריה, בַּרְגוּלוּס.
דַּבּוּר לא מוצץ דם של נשר, הוא
שודד כּוורת. אין שום אפשרות
שאני אמות בידי חרק זוטר
כמוך. המלים שלך סוחפות
אותי לְזעם, לא לחרטה.
סגן: המעשים ישתיקו את הזעם.
סאפוק: אני לצרפת מטעם המלכה. [/ בשם המלכה אני בדרך אל
אני דורש ממך שתעביר / צרפת. אני תובע שתעביר]
אותי לָבֶטח את התעלה.
סגן: גיליאם –
וולטר: בוא, סאפוק, אעביר אותך למוות.
סאפוק: "יִרְאָה וָרַעַד יָבֹא בִּי". ממך
אני פוחד.
וולטר: תהיה לך סיבה
לפחוד עד שאעזוב אותך. עכשיו
'תה מתחלחל? עכשיו תזחל על ארבע?
אדון 1: אדון יקר, הפצר בו, באדיבות.
סאפוק: לשון סאפוק המלכותית קשוחה
ותקיפה, מורגלת לצַוֹות,
היא לא למדה להפציר לחסדים.
לא נְכבּד כאלה בתחינות
כנועות; מוטב שיתכופף ראשִי
אל הגרדום ולא ישתחוו
בִּרכַּי אלא לָאל ולמלכי;
ייפול ראש דה לה פּול וירקֵד
על מוט, הוא לא ירכון מול הסייס
מאשפתות. כי אצילות אמת
פטורה מפּחד. כן, אני יכול
לשאת יותר ממה שתעשה.
סגן: לגרור אותו מכאן, שלא ידבר עוד.
סאפוק: תנו, חיילים, בכל האכזריות,
כדי שמותי לא יישכח. אישים
גדולים מתים לא פעם בידֵי
חלאות בני זבל; רומאי חותך
גרונות רצח את קיקרו הטוב;
היד של בְּרוּטוּס הממזר דקרה
את יוליוס קיסר; את פומפאוס יד
פראים; וסאפוק מת בידי פיראטים.
(יוצא וולטר [ואחרים] עם סאפוק)
סגן: ואלה שקבענו להם כופר –
אחד מהם נסכים שישוחרר:
אתה תבוא איתנו, הוא חופשי.
(יוצאים כולם חוץ מאדון 1.
נכנס וולטר עם ראש סאפוק והגופה)
וולטר: פה ישכבו ראשו והגוף המת
עד שהפילגש המלכה תקבור.
(יוצא)
אדון 1: איי מחזה דמים ברברי! את
גופו אקח לַמלך. שינקום,
או הוא או חבריו. גם המלכה,
שבחייו האיש היה יקר לה.
יוצא עם הגופה.
מערכה 4, תמונה 2 - |
נכנסים שניים מהמורדים[עם מוטות ארוכים].
מורד 1: בוא תיקח לך חרב, אפילו מדיקְט. הם מתקוממים כבר יומיים.
מורד 2: אז הם בטח צריכים קצת לישון.
מורד 1: אני אומר לך, ג'ק קֵייד פועל הבד הולך להלביש את המדינה, ולהפוך אותה עם הבִּטנה, ולעשות לה גִזְרה חדשה.
מורד 2: הוא צריך, למה שהיא בלויה. אני תמיד אומר, מאז שאצילים בָּאופנה, אף פעם לא היה שמח באנגליה.
מורד 1: אח איזה דור עוֹלֶב! לא מעריכים את הערך של בעלי מלאכה.
מורד 2: לָאליטות לא יאה ללבוש סינור עור.
מורד 1: יותר מזה, מועצת המלך הם לא עובדים טובים.
מורד 2: נכון; למרות שכתוב, "יגיע כפיך כי תאכל - אשריך"; שזה כמו להגיד "שהשופטים יהיו עובדי כפיים"; בשביל זה אנחנו צריכים להיות שופטים.
מורד 1: קלעתָ; כי אין סימן יותר טוב לְנפש מהוללת מיד מיובלת.
מורד 2: אני רואה אותם! אני רואה אותם! הנה הבן של בֶּסְט, המעבד עורות.
מורד 1: הוא יקבל את העור של האויבים שלנו לעשות ממנו רצועות לְכֶּלב.
מורד 2: ודיק הקצב.
מורד 1: ככה שוחטים את החטא כמו שור, וחותכים ת'גרון לָעָוול כמו עגל.
מורד 2: וְסמית האורג.
מורד 1: דֶה-דְהיינו: חוט החיים שלהם קצר.
מורד 2: בוא, בוא, נצטרף איתם.
(נכנסים ג'ק קייד, דיק הקצב, סמית האורג, עובד מסוֹר ומתופף, עם רבים אחרים, כולם עם מוטות ארוכים)
קייד: אנחנו, ג'ון קייד, על שמו של אבינו לכאורה –
קצב: או על שֵם גניבת שק הֶרינְג, שם הוא היה המְפָקֵייד.
קייד: כי אויבינו יִפְּלו לפנינו, שכה יבוא הסוף לְמְלכים וְנסיכים – אבקש שקט.
קצב: שקט.
קייד: אבי היה בן מורטימר –
קצב: הוא היה בן-אדם ישר וגם בנאי טוב.
קייד: אמי היתה מבית אדווארד השלישי -
קצב: הכרתי אותה טוב, היא היתה מיילדת.
קייד: אשתי היא ממשפחת אצולה תחתונה.
קצב: היא באמת היתה בת של רוכל ומכרה הרבה תחתוניות.
אורג: אבל בזמן האחרון, שהיא לא יכולה לשוטט בחוצות עם החבילת פרווה שלה, היא מזמינה להתכּבּס אצלה פרטי.
קייד: לכן אני מבית מכובד.
קצב: יס, בטח, שָֹדה זה בית מכובד; ושָמה הוא נולד, מתחת לַגדר; כי לאבא שלו בחיים לא היה בית חוץ מכלוב.
קייד: אמיץ אני בטח –
אורג: חייב להיות, כי לקבֵּץ - מְאַמץ.
קייד: אני יכול לסבול הרבה –
קצב: זה אין מה לדבר, כי ראיתי אותו מוצלף בַּשוֹט שלושה ימֵי שוּק ברצף.
קייד: אני לא פוחד לא מחרב לא מאש.
אורג: אין לו מה לפחוד מחרב, כי המעיל שלו שריון של טינופת.
קצב: אבל נדמה לי הוא צריך לפחוד מאש, אחרי שצרבו לו את היד, עונש על שהוא גנב כבשים.
קייד: אז תהיו גיבורים, כי המפקד שלכם גיבור ונשבע לעשות פה תיקון כללי. ימכְּרו באנגליה בְּפֶּני שבע ככרות לחם של חֵצי פֶּני, שליש בירה יוגדל בשני-שליש, ואני יוציא חוק שזה פלילי לשתות בירה חלשה. כל הממלכה תהיה משותפת, והסייח שלי ילחך עשב חופשי בשוק. וְכְּשאני יהיה מלך, כי מלך אני יהיה –
כולם: יחי הוד מלכותך!
קייד: אני מודה לכם, נשמות – לא יהיה כסף, כולם יאכלו וישתו על חשבוני, ואני ילביש את כולם באותם מדים, שהם יסכימו כמו אחים ויסגדו לי האדון שלהם.
קצב: דבר ראשון שנעשה, בואו נהרוג את כל העורכי-דין.
קייד: זה מה שאני מתכוון לעשות. זה לא מחריד שמעור של כבש תמים יעשו מגילת קלף; והקלף הזה אם מקשקשים עליו יגמור בן-אדם? אומרים שהדבורה עוקצת, אבל אני אומר – השעווה שלה עוקצת, כי אני חתמתי פעם אחת על מסמך עם חותמת ומאז אין לי חיים. מה זה? מי שם?
(נכנסים כמה עם הלבלר של צ'ארטם)
אורג: הלבלר של כפר צ'ארְטָם. הוא יודע לכתוב ולקרוא וחשבון.
קייד: איי זוועה!
אורג: תפסנו אותו מכין תרגילי דקדוק לילדים.
קייד: זה חתיכת מניאק!
אורג: יש לו ספר בכיס עם אותיות בצבעים.
קייד: לאא! אז הוא מכשף.
אורג: הוא יודע לנסח חוזים ולכתוב כתיבה תמה.
קייד: צר לי לשמוע. האיש נראה בן-אדם, שככה יהיה לי טוב. אם אני לא אמצא אותו אשם, הוא לא ימות. בוא הנה אתה. אני צריך לבחון אותך. איך קוראים לך?
לבלר: עמנואל.
קצב: זה מה שנהוג לכתוב בראש כל דף: בְּסִיַיעתָא דְשְמייא ועִמנוּ האל. לא תצא מזה בקלות.
קייד: תן לי. - אתה בַּכּללי נוהג לכתוב את השם שלך? או שאתה נותן טביעת אצבע כמו בן-אדם הגון הולך יושר?
לבלר: אדוני, תודה לאל, אני זכיתי לחינוך טוב מספיק שאני יכול לכתוב את שמי.
כולם: הוא הודה! לגמור אותו! הוא פושע וְבּוגד!
קייד: לגמור אותו, אני אומר. תתלו אותו עם העט והדיו שלו סביב הצוואר.
(יוצא אחד עם הלבלר. נכנס מורד.)
מורד: איפה המפקד הכללי?
קייד: הנה אני, בחור פרטי.
מורד: בְּרח, ברח, ברח! סר האמפרי סטאפורד ואחִיו מעבר לַפּינה עם כוחות המלך.
קייד: עמוֹד, מנוול, עמוד, או שאני גודם אותך. הוא יפגוש פה איש לא פחות על רמה ממנו. הוא סך הכל סֶר, לא?
מורד: כן.
קייד: בשביל להשתוות אליו, אני מכתיר את עצמי סֶר בזה הרגע.
(הוא כורע ארצה ומכתיר את עצמו לאביר)
קום, סר ג'ון מורטימר.
(הוא קם)
עכשיו נראה אותו.
(נכנסים סר האמפרי סטאפורד ואחיו, עם כרוז, מתופף וחיילים)
סטאפורד: כלבים מורדים, סחי וחלאה של קנט,
בְּנֵי מוות בִּתלייה, הניחו נשק;
הביתה לבקתות, נִטשו ת'אפס.
המלך ירחם אם תתחרטו.
אחיו של סטאפורד: אבל יזעם, יקצוף עד זוב דם אם
תמשיכו עוד; אז תיכּנעו או מוּתו.
קייד: על הכלבים בְּכּיסוי משי פה
אני יורק. אליכם, חברים,
אני מדבר, שעליכם אני
מקווה, יבוא היום, למלוך, כי אני
יורש חוקי לַכּתר.
סטאפורד: מנוול,
אבא שלך היה טייח, ואתה
בעצמך גַזְרָן בד, לא?
קייד: ואדם
אבינו היה גנן.
אחיו של סטאפורד: אז מה?
קייד: אז ככה.
סר אדמונד מורטימר היה נשוי
לַבּת של דוכס קלארנס, זה נכון?
סטאפורד: כן, אדוני.
קייד: היא ילדה לו שניים במכה אחת.
אחיו של סטפאורד: זה שקר.
קייד: אָה, זאת השאלה. אבל אני
אומר שזה אמת. ת'בכור גנבה
מהמינקת קבצנית. וְבְּלי
לדעת מה המוצא שלו וְמי
הוריו, נהיָה בנאי כשהוא גדל.
בְּנו זה אני, תכּחיש אם 'תה יכול.
קצב: זאת האמת! לכן הוא יהיה מלך.
אורג: אדוני, הוא עשה ארובה בבית של אבא שלי, והלבֵנים חיות עד היום להעיד על זה; אז אל תכחיש את זה.
סטאפורד: ותאמינו לַמלים של בן
האשפתות הזה שלא יודע
מה הוא מדבר?
כולם: כן, בהחלט, לגמרי; אז 'סתלקו.
אחיו של סטאפורד: ג'ק קייד, את כל זה הדוכס מיורק לימד אותך.
קייד (הצידה): הוא משקר, המצאתי לבד. – בוא-נא אתה, תמסור למלך בשמי שלזכר אבא שלו, הנרי חמש, שבתקופתו בחורים יצאו להטיל כידון בעד כתרים צרפתיים, אני מקבל שהוא ימלוך, אבל אני אהיה אפוטרופוס אחראי עליו.
קצב: וְמה שעוד, אנחנו רוצים את הראש של הלורד סֵיי, גִזבּר המדינה, על זה שהוא מכר את הדוכָּסוּת של מֶן.
קייד: וְבְּצדק, כי בגלל זה אנגליה בעלת מום והיתה הולכת עם מקל אם הכוחות שלי לא יחזיקו אותה. מלכים אחים, אני אומר לכם שלורד סֵיי סירס את המדינה ועשה ממנה סריס; ויותר מזה, הוא מדבר צרפתית; וְבגלל זה הוא בוגד.
סטאפורד: איזו בּוּרות גסה ועלובה!
קייד: לא, תענה לי אם אתה יכול: הצרפתים הם אויבים שלנו; אז בוא, אני שואל אותך רק דבר אחד: מי שמדבר בשפה של האויבים שלנו יכול להיות פְּקיד מדינה טוב, כן או לא?
כולם: לא, לא, ובשביל זה אנחנו רוצים את הראש שלו.
אחיו של סטאפורד: טוב, אם מלים של נועם לא עוזרות,
צריך לתקוף אותם עם צבא המלך.
סטאפורד: כָּרוז, צא ותודיע בכל עיר:
כל מי שמתקומם עם קייד – בוגד;
מי שיברח לפני שהקרב נגמר,
יהיה נידון, בנוכחות אשתו
וילדיו, להיתלות בתור
דוגמה על סף דלתו. – ואתם חברי
המלך, בואו אחרי.
(יוצאים האחים סטאפורד והכוחות)
קייד: ואתם שאוהבים ת'עם, אחרַי.
עכשיו תַראו שאתם גברים, אה? זה
למען החירות. אנחנו לא
נשאיר אף לורד ואף אציל ולא
נחוס על איש חוץ מיחפים והולכי
כּפכּף, כי אלה נשמות שוות,
והיו באים איתנו, רק פוחדים.
קצב: כולם צועדים אלינו לפי הסדר.
קייד: אבל אנחנו בסדר רק כשאנחנו הכי שוברי סדר. קדימה צעד!
יוצאים.
מערכה 4, תמונה 3 - |
תרועות של הקרב שבו נרצחים סטאפורד ואחיו. נכנסים ג'ק קייד, דיק הקצב והשאר.
קייד: איפה דיק, הקצב מאֶשְפוֹרְד?
קצב: כאן, אדון.
קייד: הם נפלו לפניך כמו כבשים ובני בקר, ואתה התנהגת כאילו אתה ממש בָּאטליז שלך; לכן אני אתגמל אותך ככה: התענית לפני הפּסחא, שאסור לאכול בשר, תוכפל מארבעים יום לשמונים, ורק לך יהיה רישיון לשחוט - תשעים ותשע שנים.
קצב: אני לא מבקש יותר.
קייד: האמת, לא מגיע לך פחות. את מזכרת הניצחון הזה אני אלבש (שם על עצמו את שריון סר האמפרי) והסוס שלי יגרור בעקביו את הגופות עד שאני אגיע ללונדון, שם ראש העיר, עם חרב אל על, יוביל אותנו בתהלוכה.
קצב: אם אנחנו רוצים להצליח ולעשות טוב, פתח את הדלתות של כל כלא ושחרר את האסירים.
קיד: אל תדאג, סמוך עלי. קדימה, בואו נצעד ללונדון.
יוצאים.
מערכה 4, תמונה 4 - |
נכנסים המלך, קורא מסמך [עם דרישות המורדים], המלכה עם ראשו של סאפוק, הדוכס מבאקינגם והלורד סיי [ואחרים].
מלכה: שמעתי לא אחת שהיגון
מרכך את המוח שיהיה
מוכה אימה ומנוּון. חִשבי [/ מוכה פחדים ומנוּון. חשבי]
אם כך על נקמה, חִדלי לבכות.
רק מי יחדל לבכות כשיביט על זה?
פה על חזה רוטט ראשו ינוח,
אבל איפה הגוף כדי שאחבק?
באקינגם (למלך): איזו תשובה נותן המלך לַדרישות של המורדים?
מלך: אשלח איזה בישוף קדוש לדון
איתם: כי אלוהים ישמור שלא
יֹאבדו כל כך הרבה נשמות פשוטות
בַּחרב. ואני עצמי, רק כדי
שלא יפלו בְּמלחמת דמים,
אשא ואתן עם ג'ון קייד מפקדם.
אבל חכה, אקרא את זה עוד פעם.
מלכה: ברברים נבלים! עלי שָלט
פרצוף הקסם הזה כמו כוכב
על מזלות - ולא יכול היה
לִכְפּות שיחזרו בהם אלה
שלא ראויים אפילו להביט בו?
מלך: לורד סֵיי, ג'ק קייד נשבע לכרות ראשך.
סיי: הלוואי תכרות לפני זה את שלו.
מלך (למלכה): מה זה, מאדאם?
עוד מקוננת מתאבלת על
מות סאפוק? אהובה, אני חושש
שלוּ אני הייתי מת, לא היית
עד כדי כך מתאבלת.
מלכה: לא, אהוב,
לא הייתי מתאבלת, אלא מתה.
(נכנס שליח)
מלך: אז? מה חדש? מה אתה בהול כל כך?
שליח: הם על סף לונדון, המורדים. בְּרח, מלך!
ג'ק קייד מכריז שהוא לורד מורטימר
וצאצא של בית הדוכס קלארנס,
קורא פומבית להוד רוממותך
גוזֵל הכתר, ונשבע להכתיר
את עצמו בווסטמינטר. יש לו צבא
של אספסוף פרוע, סמרטוטים
ואיכרים, גסים בלי רחמים.
המוות של סר סטאפורד ואחיו
נתן להם תנופה להתקדם. [ /הכניס בם דם ואומץ להמשיך.]
כל מלומד, עורך דין, ג'נטלמן
ואריסטוקרט הם מכנים טפּיל,
ומתכוונים להביא עליהם מוות.
מלך: אוי הולכי חושך! הם אינם יודעים
מה הם עושים.
באקינגם: אדון, צא לַטירה
בְּוֹוריקשיר עד שיוקמו כוחות
להכניע אותם.
מלכה: איי, אילו הדוכס
של סאפוק חי, הקֶנטים המורדים
היו מפוייסים מהר!
מלך: לורד סֵיי,
המרדנים שונאים אותך. אז בוא
איתנו לַטירה בווריקשיר.
סיי: זה יסכן את הוד רוממותך.
הם לא סובלים לראות אותי, לכן
אני נשאר בעיר הזאת, ואחיה
עד כמה שאפשר לבד בַּסתר.
(נכנס עוד שליח)
שליח 2: ג'ק קייד כמעט הגיע לגשר לונדון;
האזרחים נוטשים את הבתים,
בורחים; ההמונים, צמאים לְטרף,
חוברים אל הבוגד ונשבעים
לבזוז ת'עיר ואת החצר שלך.
באקינגם: אל תשתהה, אדון. לַסוּס, לדרך!
מלך: בואי, מרגרט, האל הוא תקוותנו.
מרגרט: לי אין תקווה, עכשיו שסאפוק מת.
מלך (לסיי): לורד, אל תיתן אמון במורדֵי קֵנְט.
באקינגם (לסיי): ולא בְּאיש, כי יבגדו בך.
סיי: יש לי אמון רק בנקְיון כּפּי,
לכן אני נועז וגם נחוש.
יוצאים [ סיי מדלת אחת, האחרים מהשניה].
מערכה 4, תמונה 5 - |
נכנס לורד סְקֵיילְז על המצודה, הולך. אז נכנסים שניים או שלושה אזרחים למטה.
סְקֵיילְז: הלו! מה, ג'ק קייד נהרג?
אזרח 1: לא, אדוני, ולא נראֶה שייהרג; כי הם כבשו את הגשר, רצחו כל מי שהתנגד להם. ראש העיר משווע לעזרה מכבודך מהמצודה להגן על העיר מהמורדים.
סקיילז: אשלח לכם תגבורת בְּהקדם;
כרגע גם אני פה בִּמצוקה:
כי המורדים ניסו להשתלט
על המצודה. אבל צאו לארגן
כוחות בחוץ, בסְמיתְפילְד, ואשלח
לכם לשם את מַתיוּ גוֹף. לִחמו
למען מלככם, מולדתכם
וחייכם! שלום, עלי לזוז שוב.
יוצאים סקיילז למעלה והאזרחים למטה.
מערכה 4, תמונה 6 - |
נכנסים ג'ק קייד והשאר. קייד הולם עם המוט שלו באבן הדרך של לונדון.
קייד: עכשיו מורטימר הוא אדון העיר הזאת. וְפֹּה, כשאני יושב על אבן הדרך של לונדון, אני תובע וְמצווה שעל חשבון העיר בַּתעלה שמכונָה "מוביל השתן" יזרום רק יין אדום בשנה הראשונה הזאת לשלטוננו. וְמעכשיו והלאה זה יהיה בגידה לכּל מי שיקרא לי בשם אחר חוץ מלורד מורטימר.
(נכנס חייל בריצה)
חייל: ג'ק קייד! ג'ק קייד!
קייד: לחסל.
(הם הורגים אותו)
אורג: אם הבחור חכם, הוא לא יקרא לך יותר ג'ק קייד בחיים. לדעתי הוא קיבל אזהרה שווה מאד.
(נכנס הקצב)
קצב: אדוני, יש צבא שמתארגן בסמיתפילד.
קייד: אז קדימה, בואו נילחם איתם; אבל קודם, תלכו ותשרפו את גשר לונדון, ואם אתם יכולים תשרפו גם את המצודה. קדימה, זזים.
יוצאים.
מערכה 4, תמונה 7 - |
תרועות. מתיו גוֹף נהרג, וכל שאר אנשיו אתו. אז נכנס ג'ק קייד עם החבורה שלו.
קייד: זהו, רבותי. עכשיו תלכו כמה ממכם להשטיח את בניין סאבוֹי; אחרים לבית המשפט; שייחרבו כולם!
קצב: יש לי בקשה, מיי לורד.
קייד: רק על המלה הזאת - קיבלת, גם אם זה אחוזת לורד.
קצב: שהחוקים באנגליה יגיעו רק מהפה שלך.
מורד [ג'ון] (הצידה): וּואו, אז החוק יהיה כואב, כי תקעו לו לַפּה כידון והוא עוד חתוּך.
אורג (הצידה): לא, ג'ון, זה יהיה חוק מסריח, כי ההבל-פה שלו מסריח מגבינה.
קייד: חשבתי על זה, וככה זה יהיה. קדימה, תשרפו את כל הרָשוּמות של המדינה; הפה שלי יהיה הפרלמנט של אנגליה.
ג'ון (הצידה): אז הולכות לבוא לנו תקנות נושכות אם לא יעקרו לו את השיניים.
קייד: ומכאן והלאה הכל יהיה לְכּוּלם.
(נכנס שליח)
שליח: מיי לורד, שלל, שלל! הנה הלורד סֵיי שמכר את הערים בצרפת; זה שהכריח אותנו לשלם מס עשרים-ואחד על כל חמש-עשרה ועוד שילינג.
(נכנס מורד [ג'ורג'] עם לורד סיי)
קייד: טוב, יכרתו לו על זה את הראש עשר פעמים. איי, לורד סיי, שעושה כל מיסֵי, כל מינֵי וְכּל נדרֵי. עכשיו אתה פּוּנְקט בטווח השיפּוט דמלכוּתא שלנו. מה תענה להוד רוממותי על זה שוויתרת על נורמנדי לַנסיך של צרפת, מסיה ז'ק-לי-בתחת? שיהֵא-לְוֵוי ידוע לך בנוכחות הנוכחים, כולל בנוכחות לורד מורטימר, שאני המטאטא שצריך לטאטא נקי את החצר מטינופת כמוך. אתה השחתת כמו בוגד סוג חי"ת את הנוער של המדינה כשהקמת בתי-ספר יסודיים; לאבותינו לא היו שום ספרים חוץ מעשר אצבעות לספּוֹר, אבל אתה גרמת שישתמשו בְּדפוּס, ונגד המלך, הכתר שלו והכבוד, בנית בית חרושת לנייר. יוכיחו לך בַּפרצוף שאספת סביבך אנשים שמדברים קבוע על שם-עצם ושם פועל, ועוד כאלה מלים-תועבה שאוזן של בן-אדם ישר לא תסבול. אתה מיניתָ שופטים שיזמנו אנשים עניים על עניינים שאין להם מושג. למעלה מזה, אתה הכנסת אותם לְבּית-סוהר; ובגלל שהם לא יודעים לקרוא, תלית אותם; כשבעצם רק על הסיבה הזאת הם היו ראויים לחיות. אתה רוכב על מרבד קטיפה, נכון?
סיי: כן, אז מה?
קייד: זהו, שאתה לא צריך לתת לַסוס שלך ללבוש גלימה כשאנשים יותר הגונים ממך הולכים בקושי עם מכנסיים.
קצב: ועובדים עם בקושי חולצה, כמוני למשל, שאני קצב.
סיי: אתם, אנשי קנט –
קצב: מה אתה אומר על קנט?
סיי: רק זה: בּוֹנָה טֶרָה, מָאלָה גֶנְס.
קייד: סלקו אותו! סלקו אותו! הוא מדבר לטינית!
[או, בגרסת הפוליו:
קייד: מה-זה מה-זה?
קצב: הוא מדבר צרפתית.
וויל: לא, זה הולנדית.
ניק: לא זה אוּטלקית. אני מכיר את זה טוב.]
סיי: רק תנו לי לדבר, וּקחו אותי
לאן שרק תרצו. קנט, כבר ציין
בּקוֹמֶנְטָארים יוליוס קיסר, היא
התרבותית מכל מקום בָּאי:
אזור מתוק שופע, אנשים
מעודנים, עזי-לב, פעילים
ועשירים; מה שנוטע בי
תקווה שאתם לא חסרי חמלה.
לא אני מכרתי את מֶן, את נורמנדי
לא אני איבדתי, אך כדי להשיב
אותן הייתי את חיי נותן.
תמיד עשיתי צדק בְּרחמנות:
תפילות, דמעות השפיעו, מתנות -
אף פעם לא. מתי סחטתי מס
מכּם עבוּר מִמשל קֶנְט, המדינה,
המלך או העם? סכומים גדולים
הרעפתי על מלומדים, כיוון
שהשְכָּלָה נשאה חן בעינֵי
המלך. והיות שהבוּרוּת
קְללה מאלוהים, ויֶדע הוא
כנף איתה אנו עפים שמיימה,
אם לא דבקו בכם רוחות רעות
לא ייתכן שתרצחו אותי.
לשון זו דנה עם מלכים זרים
למענכם –
קייד: נא, מתי הרבצת מכה אחת בשדה-קרב?
סיי: לְאישים גדולים ידיים ארוכות.
ידִי הכּתה גם אנשים שלא
ראיתי, והלמה בהם לַמוות.
מורד: איי פחדן מפלצת! מה, לתקוף בני-אדם מאחורה?
סיי: הלחיים פה חיוורות מרוב
שמירה על טובתכם.
קייד: תביאו לו סטירה, זה יחזיר להם את האודם.
סיי: אינסוף שעות בבית-דין על תיקֵי
דלת-העם הפכו אותי חולה.
קייד: נשלח לך חבל הצלה, וגרזן בתור תרופה.
קצב: למה אתה משקשק, בן-אדם?
סיי: זו מחלת שרירים, לא פחד.
קייד: תראו, הוא עושה "כן" עם הראש כאילו הוא אומר "אני עוד אתחשבן אתכם". אני אבדוק אם הראש שלו יעמוד יותר יציב על מוט או לא. סלקו אותו ותכרתו לו את הראש.
סיי: אמרו במה יותר מכל חטאתי?
רדפתי כסף או כבוד? דברו.
יש לי תיבות גדושות זהב שעשקתי?
אני לובש פְּאר מנקר עיניים?
במי פגעתי שדרוּש לכם
מותי? ידיים אלה נקיות
מדם חפים מפשע, החזה
נקי ממחשבות זָדון פושעות.
תנו לי לחיות!
קייד (הצידה): אני מרגיש נקיפות בִּפְנים מהמלים שלו; אבל אני ירסן את זה. הוא ימות, רק על זה שהוא התחנן כל כך טוב על חייו. – סלקו אותו! יש לו שד מתחת ללשון; הוא לא מדבר בשם אלוהים. תלכו תקחו אותו, אני אומר, ותחתכו לו את הראש תיכף ומיד; ואז תפרצו לַבית של החתן שלו, סר ג'יימס קְרוֹמֶר, ותחתכו לו את הראש, ותביאו את שניהם על שני מוטות הנה.
כולם: ככה יהיה.
סיי: איי, בני ארצי! אם אלוהים, כשאתם
מתפללים, יהיה קשה-לב כְּמוכם,
מה יהיה גורל נפשותיכם
כשהן יֵצאו מן העולם? לכן
חִזרו בכם והצילו את חיי.
קייד: סַלקו אותו, ותעשו כמו שאני מצווה.
(יוצאים אחד או שניים עם לורד סיי)
האציל הכי גאה בממלכה לא יחזיק ראש על הכתפיים אם הוא לא ישלם לי מס; אף בתולה לא תתחתן אם היא לא תשלם לי את הבתולים שלה קודם; הגברים יקבלו אותן על תנאי מטעם המלכוּת; ואנחנו מצווים ותובעים שהנשים שלהם יהיו פתוחות חינם כמה שהלב ירצה והלשון תתגלגל.
קצב: אדוני, מתי נצא לשוק ונרים את הסחורות?
קייד: תיכף, מתי.
כולם: גדול!
(נכנסים שניים עם הראשים של לורד סיי וג'יימס קרומר על שני מוטות)
קייד: אבל זה לא יותר גדול? שינשקו אחד את השני, כי הם אהבו יפה כשהיו בחיים. עכשיו תפרידו אותם, שלא יתחילו להתלחש איך למסור עוד כמה שטחים בצרפת. חיילים, תדחו את הביזה של העיר עד הלילה; כי אנחנו נרכב עם שני אלה במקום דגלים ברחובות, ובכל פינה תנו להם להתנשק. לדרך!
יוצאים.
מערכה 4, תמונה 8 - |
תרועה ונסיגה. נכנס שוב קייד עם כל הערב-רב שלו.
קייד: למעלה ברחוב פיש! למטה בפינת סיינט מגנוס! תהרגו ותשמידו! תזרקו את כולם אל התֵמְזָה!
(נשמעת חצוצרה [מזמנת למשא ומתן].
מה זה הצליל הזה? מישהו מעיז להשמיע אות של נסיגה או משא ומתן כשאני מצווה עליהם להרוג?
(נכנסים באקינגם וקליפורד הזקן [עם ליווי]).
באקינגם: כן, הנה אלה שיעזו גם
יפריעו לך! קייד, אנחנו פה
כשגרירי המלך לַהמונים
שאתה הִתְעֵיתָ, ואנו מכריזים
על חנינה לכל מי שיזנח
אותך וילך הביתה בשלום.
קליפורד: בני הארץ, מה תגידו? תוותרו
וּתקבלו חמלה - כשהיא מוּצעת -
או שתתנו לְאספסוף להוביל
אתכם לַמוות? מי שאוהב את כְּבוד
המלך ויאמץ את סליחתו,
שיניף את המגבעת ויאמר
"יחי הוד מלכותו!" מי ששונא
אותו ומזלזל בכבוד אביו
הנרי החמישי, שהרעיד את כל
צרפת, ינופף בנשק ויצעד.
(המורדים מניפים באוויר את מגבעותיהם וזונחים את קייד)
כל תומכי קייד: יחי המלך! יחי המלך!
קייד: מה, באקינגם וקליפורד, כאלה חצופים אתם? – ואתם, מטומטמים בהמות, אתם מאמינים להם? בא לכם להיתלות עם החנינות שלכם סביב הצוואר? בשביל זה החרב שלי הבקיעה את שערי לונדון, שתעזבו אותי בְּפּונדק הצבי הלבן? חשבתי שאף פעם לא תניחו את הנשק עד שתשיגו את החופש העתיק שלכם. אבל אתם כולכם שפנים בלי ביצים, מאושרים להיות עבדים של האליטה. הלוואי שהם ישברו לכם את הגב מרוב עוֹל, יקחו לכם את הגג מעל הראש, יטחנו את הנשים והבנות שלכם מול הפרצוף. אני לפחות אדאג לעצמי! אז שקְללה מאלוהים תיפול על כולכם!
(הם רצים בחזרה אל קייד)
כל תומכי קייד: נלך אחרי קייד! נלך אחרי קייד!
קליפורד: מה, קייד הוא בנו של הנרי החמישי
שאתם קוראים כך שתלכו אתו?
כן, הוא יוביל אתכם לחצות את לב
צרפת, ויעשה מהנחוּתים בכם
רוזנים ודוכסים? איי, אין לו בית,
אין לו לאן לנוס והוא גם לא
יודע איך לחיות לא על ביזה,
משוד של חבְריכם או שוד שלנו.
זו לא תהיה בושה אם כשאתם
חיים בְּסכסוכים, הצרפתים
הפחדנים, שלא מזמן הבסתם,
יֵצאו לפלוש ולהביס אתכם?
נדמה לי בַּמהומה הזאת שכבר
אני רואה אותם כמו לורדים כאן
בָּרחובות של לונדון, צועקים
"דביל דה קוף" לכל מי שהם פוגשים.
מוטב שאלף קֵיידים בני אשפה
יתמוטטו מאשר שתיאלצו
לזחול תחת חסדֵי הצרפתי.
צאו לצרפת, צאו לצרפת לכבוש
מה שאיבדתם! תרחמו על אנגליה,
כי היא מולדתכם. להנרי יש
כספים, אתם גברים עזים. האל
איתנו, אז הניצחון בטוח.
(הם נוטשים את קייד שוב)
כל תומכי קייד: לקליפורד! לקליפורד! נלך עם המלך וקליפורד!
קייד: היתה פעם נוצה שעפה כל כך בקלות הלוך-חזור כמו ההמון הזה? השם של הנרי החמישי מושך אותם למאה ניבזויות ודוחף אותם להפקיר אותי לַכּלבים. אני רואה אותם קושרים ביחד לשים עלי יד. החרב שלי תפלס לי דרך, כי להישאר פה אי אפשר. נגד כל השדים והגיהינום, הנה אני חותך דרך כולכם ביחד, והשמיים והכבוד יעידו שלא מחסור של נחישות אצלי, רק הבוגדנות השפֵלה והמחפירה של התומכים שלי מביאה אותי להרים רגליים.
(הוא מסתער קדימה דרכם עם המוט שלו ובורח)
באקינגם: מה, הוא ברח? צאו כמה אחריו;
מי שיביא לַמלך את ראשו
יזכה בְּאלף כתר כתגמול.
(כמה יוצאים בעקבות קייד)
תבואו, חיילים. נמצא תוכנית
איך להשיב אתכם לְלב המלך.
יוצאים.
מערכה 4, תמונה 9 - |
חצוצרות. נכנסים המלך, המלכה, סומרסט, על המרפסת.
מלך: יָשב על כס גשמי אי פעם מלך
שמֵח בַּשלטון פחות ממני? [/ שְבע-נחת בשלטון פחות ממני?]
כשרק זחלתי מן העריסה
בגיל תשעה חודשֵי חיים, הומלכתי.
איזה נתין נכסף להיות המלך
כמו שאני נכסף להיות נתין?
(נכנסים באקינגם ולורד קליפורד)
באקינגם: בריאוּת ורק בשורות טובות למלך!
מלך: מה, באקינגם, קייד הבוגד נתפס
או שהוא רק נסוג להתחזק?
(נכנסים [למטה] המונים עם קולרים סביב צווארם)
קליפורד: נמלט, כבודך, וכל צבאו נכנע;
הנה, בראש מורכּן, עם קולרים
על הצוואר, הם מצפים לִגזר
דין הוד רוממותך, חיים או מוות.
מלך: אז, שערי שמיים, שאו ראשכם,
קבלו מפִּי שבועות תודה ושבח.
הוֹשעתם, חיילים, את חייכם
היום, הראיתם כמה אוהבים
אתם את שליטכם וארצכם.
הַמשיכו בַּנתיב הטוב הזה,
ודעו שהנרי, ביש מזל כפי
שהוא, לא יהיה אכזר. וכך,
ברוב תודות ומחילה, אני
מתיר לכם לשוב איש למקומו.
כולם: יחי המלך! יחי המלך!
(נכנס שליח)
שליח: ירשה לי כבוד המלך להתריע:
דוכס יורְק זה עתה חזר מאירלנד,
ועם צבא כביר של לוחמי
גרזן וחֵיל רגלים רב-חוזק הוא
צועד לכאן, גאה ושש לקרב,
ומתעקש לטעון שכוחותיו
הם רק כדי להרחיק את הדוכס
של סומרסט ממך, כי הוא בעיניו
בוגד.
מלך: ככה מדינתי ניצבת,
קרועה בין קייד ויורק, כמו ספינה
שאך ניצלה מסערה וכבר
תוקף אותה פיראט. רק לפני רגע
קייד נהדף וחייליו פוזרו,
וכבר בא יורְק חמוש בתור תגבורת.
לך אליו, באקינגם, בבקשה,
ושְאל לְמה נועד מפגן הכוח.
אמור לו שאשלח את הדוכס
לַמצודה. – וסומרסט, נסגור
אותך שם עד שיפורק צבאו.
סומרסט: כבודך,
אני אלך לַכּלא ברצון,
וגם לַמוות, לטובת ארצי.
הנרי (לבאקינגם): אל תהיה חריף בשום פנים,
כי הוא תקיף ולא יסבול שפה
בוטה.
באקינגם: תסמוך עלי שאנהל
הכל שיסתדר לטובתך.
מלך: נלך, אשתי, נִלְמד לשלוט יותר טוב;
כי עד כה אנגליה תקלל בצדק
את המלוכה האומללה שלי.
יוצאים.
מערכה 4, תמונה 10 - |
נכנס קייד.
קייד: טפו על אמביציות! טפו על עצמי, שיש לי חרב אבל עומד לגווע ברעב! חמישה ימים הסתתרתי בַּיער שם ולא העזתי להציץ החוצה, כי כל המדינה מלכודת בשבילי. אבל עכשיו אני כל כך רעב שגם אם היו חותמים לי שאני אחיה עד גיל אלף לא הייתי יכול להישאר עוד. * בשביל זה טיפסתי על חומת לבֵנים אל הגן הזה לראות אם אני יכול לאכול עשב או לקטוף איזה שורש, תרמיל אפונה, משהו שירענן קצת את הבטן ועוד בחום הזה. נדמה לי שתרמיל זה תמיד מועיל. לא פעם, אם לא התרמיל, היו משפדים לי את הגב עם חץ; ולא פעם, כשהייתי מחוסל מצעידה, הוא שימש לי כר נוח לַסיר-מוח; ועכשיו אם אמצא פה תרמיל עם איזה פּוֹל, הוא ייתן לי לאכול. [* / בשביל זה טיפסתי על חומת לבנים אל הגן הזה לראות אם אני יכול לאכול עשב או לקטוף איזה צנון או מלון, משהו שירענן קצת את הבטן ועוד בחום הזה. לדעתי המלה "מֶלון" נולדה לעשות לי טוב; כי לא פעם, אם לא הכובע-מֶלון שלי, היו מפוצצים לי עם חץ את הדלעת על הכתפיים; ולא פעם כשהייתי מיוּבּש מצעידה, הכובע מֶלון הזה שימש אותי בתור קערה לשתייה. ועכשיו אותה מלה במילון גם תמלא אותי לַשובע.]
(נכנס אלכסנדר אַיידֵן)
אַיידן: איי, מי ירצה לחיות בְּהתנגחויות
חצר במקום לשוּח כך, שָלֵו, [/ ארמון במקום כך לטייל, שָלֵו,]
בַּשֶקט? הירושה הקטנה הזאת
שהשאיר לי אבא מספיקה לי, היא
שווה יותר מממלכה. אני
לא מבקש לגדול בכך שאקטין
אחֵר, גם לא לצבור הון להכעיס.
אם מצבי לא ישתנה – אשרַי,
וישְמח כל איש עני בשערַי.
קייד (הצידה): הנה אדון האדמות בא לצוד אותי כמו חיית בר, שפלשתי לַנחלת-עולם שלו בלי רשות. – אח, מנוול, אתה תבגוד בי ותרוויח אלף כתר מהמלך כשתסחוב את הראש שלי אליו. אבל אתן לך לאכול הרבה ברזל, ולבלוע את החרב שלי כמו סיכּה גדולה לפני שאתה ואני ניפרד.
איידן: מה-זה, חבר גס, מי שלא תהיה,
איני מכיר אותך, אז למה לי
לבגוד בך? לא די שפרצת אל
הגן שלי, לשדוד את אדמותי
ולטפס על חומותי, אתה
גם מתגרה בי בחוצפה בוטה?
קייד: מתגרה בך! כן, בחיי הדם הכי טוב שהושפך, מתגרה בך וְבּוא נראה אותך. תביט בי טוב: אני לא אכלתי בשר כבר חמישה ימים; אבל בוא-בוא אתה עם החמישה משרתים שבקושי יש לך ואם אני לא משאיר את כולכם מתים כמו אבן, הלוואי שאני לא אוֹכל אף פעם עוד עשב.
איידן: לא, כל עוד אנגליה קיימת לא
יֹאמר אף איש שאלכסנדר אַיידן,
אדון מקנט, ניצֵל יתְרון ללחום
באיש מסכן מורעב. היְשר את שתי
עיניך החודרות אל מול שלי,
וראה אם מבטך ימחץ אותי.
שריר שריר, גיד גיד, אתה נחות יותר.
ידך מול האגרוף שלי היא אצבע,
השוֹק - גפרור מול בול-העץ הזה,
כף רגל זו היא חזקה יותר
מכל גופך, ואם אניף רק זְרוע
אז קברך חפוּר באדמה כבר.
מה שנוגע לְמלים, אשר
כל גדולתן הוא רק מלים, חרבי
תגיד ברור מה שדיבור ישתוק. [/ תגיד את כל מה שלא נֶאֱמר.]
קייד: פְּששש, זה הגיבור הכי מושלם ששמעתי בחיים! חרב, אם תקפלי את החוד ולא תחתכי את הליצן המגושם לנתחי בקר לפני שאת נרדֶמת בַּנָּדּן, אני מתחנן לאלוהים שיְכתתו אותך למסמרים. [/ שתחלידי ביגון.]
(פה הם נלחמים, וקייד נופל)
איי אני מת! רק הרעב הרג אותי. שיבואו נגדי עשרת-אלפים שדים, אם רק יתנו לי את העשר ארוחות שהפסדתי, אני אצא נגד כולם. גן, הלוואי שתנבול, ותהיה מכאן והלאה בית-קברים לכל מי שגר בבית הזה, כי הנשמה של קייד הלא מנוצח פורחת.
איידן: הרגתי פה את קייד, את הבוגד
מפלצת? חרב, אקדש אותךְ
על פועלךְ ואַת תנוחי על
קברי כשאמות; הדם הזה
לא יימחה אף פעם מן הלהב,
הוא יהיה לךְ כמו מדֵי כרוז להודיע
על הכבוד שאדונךְ זכה בו.
קייד: איידן, שלום, ותהיה גאה בַּניצחון שלך. תגיד לקנט בשמי שהיא איבדה את האיש מספר אחד שלה, והוכיחה שכל העולם פחדנים; כי אני, שאף פעם לא פחדתי מאף אחד, הובסתי בידי רעב, לא בידי גבוּרה.
(מת)
איידן: ישפוט האל כמה אתה חוטא לי.
מות, שרץ, קִלְלת זו שילדה
אותך; וכשם שאני נועץ פה את
חרבי בתוך גופך, הלוואי אוּכל
לנעוץ את נשמתך בגיהינום.
אגרור אותך מכאן בָּעקבים
אל תל של זבל, שיהיה לך
הקבר, ואכרות שם את ראשך
המעוּות, ואז אשא אותו
בְּניצחון לַמלך, ואשאיר
את פִּגְרך למאכל עורבים.
יוצא עם גופת קייד.
מערכה 5, תמונה 1 - |
נכנס יורק עם צבאו האירי, עם מתופף ודגלנים.
יורק: מאירלנד כך יורְק בא לתבוע את
זכותו, לתלוש להנרי הרופס
ת'כתר. פעמון, צלצל רועֵם,
ומדורות, דִלקוּ בּוהֵק, קַבְּלו
את פְּנֵי כְּבוד מלך אנגליה החוקי.
הו, סַנְקְטָה מָיֶיסְטָאס, מלכוּת קדוֹשה,
מי לא ישלם ביוקר בעדך?
ישפיל ראש מי שלא מוכשר לשלוט;
היד הזו נוצרה רק לְזהב.
אין תוקף לַמלים שלי אם הן
לא ייתָמְכוּ בְּחרב או שרביט.
וכשם שיש לי נשמה - יהיה
שרביט, שאנפנף בו את שושן
צרפת המלכותי, הפְלֵר-דֶה-ליס.
(נכנס באקינגם)
או, מי בא? באקינגם, להפריע לי?
ודאי מהמלך. טוב, נעמיד פנים.
באקינגם: אם באת, יורק, בְּטוב, אני בְּטוב.
יורק: אני מקבל את בִּרכותיך, באקינגם.
אתה שליח, או שבאת סתם?
באקינגם: שְליח מלכנו, הנרי האדיר,
לדעת מה הצבא הזה בְּעת
שלום; למה אתה, נָתין בדיוק
כמותי, מֵקים – כנגד כל שְבוּעות
האמונים שלך – כוחות גדולים
כל כך בלי רשותו, וגם מעז
להביא אותם כמעט עד הארמון?
יורק (הצידה): אני בקושי מדבר מזעם.
יכולתי לעקור סלעים, ללחום
עם אבנים, כל כך אוכלים אותי
הדיבורים המשפילים האלה.
יכולתי לכלות את זעמי
עכשיו, כמו אַיָיקְס היווני, על בְּנֵי-
בקר וצאן. נולדתי קרוב
יותר לַמלוכה מאשר המלך,
אני יותר כמו מלך, מלכותי
בַּמחשבות. אבל עלי להסביר
פנים בינתיים עוד קצת עד שהנרי
יהיה חלש יותר, ואני חזק. –
באקינגם, סליחה שלא עניתי:
הראש היה מוטרד בְּמועקה.
הבאתי את הצבא הזה לכאן
כדי להרחיק מעל המלך את
לורד סוֹמֶרְסֶט הגאוותן שחותר
נגד הוד מלכותו והמדינה.
באקינגם: אתה מפריז מדי בְּהנחות.
אבל אם רק לזה נועד הכוח,
המלך נעתר לדרישתך:
לורד סומרסט יושב בַּמצודה.
יורק: נשבע לי בכבודך שהוא אסיר?
באקינגם: כן, בכבודי, נשבע שהוא אסיר.
יורק: אז, באקינגם, אני מסלק ת'כוח. –
תודה לחיילים. משוחררים.
פִּגשו אותי מחר בִשְדה סיינט ג'ורג'
ותקבלו תגמול ומה שתרצו.
(יוצאים חיילים. לבאקינגם:)
ושהמלך הנרי הצדיק
ידרוש את בְּנִי – את כל בָּנַי – כְּאות
נאמנות ואהבה; אשלח
אותם ובשמחה: שטחים, רכוש,
סוס, נשק, כל מה ששלי
שלו, בתנאי שסומרסט ימות.
באקינגם: יורק, זה ויתור ראוי לשבח. בוא
נלך לָאוהל של הוד מלכותו.
(נכנס המלך עם מלווים)
מלך: יורק לא חושב להזיק לי, באקינגם,
שהוא צועד אתך זרוע בזרוע?
יורק: בכל ההכנעה והענווה
ניצב כאן יורק בפני הוד מלכותך.
מלך: אז לשם מה הבאת גדוד צבא?
יורק: להעיף מכאן את סומרסט, בוגד,
ולהילחם מול קייד, מורד מפלצת,
שכבר שמעתי שהובס בינתיים.
(נכנס איידן עם ראשו של קייד)
איידן: אם ליצוּר דל ועלוב כל כך
מותר לִשְהות בְּנוכחות של מלך,
הנה, אגיש ראש של אדם בוגד,
הראש של קייד, שבְּמאבק הרגתי.
מלך: הראש של קייד! אל אלוהים, אל צדק!
הו תן לי שאראה כְּמת את זה
שבחייו הנחית עלי צרות
גדולות כל כך. תאמר לי, ידידי,
אתה האיש אשר חיסל אותו?
איידן: בהחלט, ברשות הוד מלכותך.
מלך: מהו השם שלך? ומה התואר?
איידן: אלכסנדר אַיידן, זהו שמי;
אדון פשוט מקנט ואוהב המלך.
באקינגם: ברשות כבודך, יאה שיוענק לו
על שירותו הטוב תואר אביר.
מלך: כרע ארצה, איידן. - קום בתור אביר.
ניתן לך תגמול של אלף כתר
ותהיה מעתה איש חצרנו.
איידן: הלוואי שאיידן יתגלה ראוי
לַסכום, כִּנְתין אמת לָעַד לַמלך.
(יוצא)
מלך: הבט שם, באקינגם, סומרסט בא
עם המלכה. לך תבקש שהיא
תסתיר אותו מהר מהדוכס.
מלכה: הוא לא יסתיר ראש גם מאלף יורקים;
יעמוד מולו בְּעוֹז, עין בְּעין.
יורק: איך? סומרסט חופשי? אז, יורק, שחרר
מכֶּלא את המחשבות שלך,
תן לַלָּשון להיות שוָוה לַלב.
שאני אסבול לראות את סומרסט?
מלך שקרן! למה בגדת בי,
'תה יודע שאני שונא מרמה!
"מלך" אמרתי? לא, אתה לא מלך,
לא ראוי למשול, לשלוט על המונים
אם אתה לא מעז – או לא יכול –
לבלום בוגד אחד. הכתר לא מתאים
לָראש שלך; לַיד שלך נועד
מקל צליין ולא שרביט מלכות
מרתיע. הזהב הזה חייב
לחבוק ולהקיף לי את המצח
שיכול עם כל שינוי, חיוך או זעף,
לקטול או לרפא. הנה, זו יד
כדי להניף שרביט ולֶאכוף
חוקים. פַּנה מקום! חֵי אלוהים,
אתה כבר לא תשלוט על זה ששְמֵי-
מרום בראו בתור שליט שלך.
סומרסט: בוגד שטני! אני אוסר אותך,
יורק, בעוון בגידה חייבת מוות
בַּמלך ובַכתר. תציית,
בוגד חצוף, כרע ברך לִמְחילה.
יורק: שאני אכרע אתה רוצה? תן לי
לשאול את אֵלֶּה אם הם יסבלו
שאקפל ברכיים לפני מישהו. -
אתה, קרא לְבנַי כערֵבים לי.
(יוצא מלווה)
לפני שיניחו לי להיאסר,
אני יודע שהם ימשכנו
את נִשְקֵיהם כדי לשחרר אותי.
מלכה: לך קרא לקליפורד; שיבוא מהר
לומר אם ממזרֵי יורק יהיו
הערֵבים לְאבא הבוגד.
(יוצא באקינגם)
יורק: נאפּוליטנית מגואלת דם,
נְפוֹלֶת נאפולי, שוט הדמים
של אנגליה! בְּנֵי יורק, שנַעֲלִים
ממךְ, יהיו ערבוּת לאביהם;
וייחרב כל מי שיסרב
לַילדים להיות לי ערֵבים.
(נכנסים בָּנָיו אדוורד וריצ'רד [מדלת אחת, עם מתופף וחיילים])
הם כאן; והם כבר יסדרו הכל.
(נכנס קליפורד [ובנו קליפורד הצעיר מן הדלת השניה עם מתופף וחיילים]
מלכה: והנה קליפורד שיסרב להם.
קליפורד (כורע ברך): בריאות ואושר לאדוני המלך!
(הוא קם)
יורק: תודה, קליפורד. תגיד, מה החדשות?
לא, אל תפחיד אותנו בְּמבט
זועם. אנחנו, קליפורד, השלטון.
כרע ברך שוב. על טעותך - נסלח.
קליפורד: זה הוא מלכי, יורק. אני לא טועה.
אתה טועה מאד לחשוב שטעיתי. -
קחו אותו לְאשפוז. הוא השתגע?
מלך: כן, קליפורד, שִגָעון ושאפתנות
גורמים לו להתייצב נגד מלכּו.
קליפורד: האיש בוגד. קחו אותו לַמצודה
לקצוץ לו את הדלעת החתרנית.
מלכה: הוא נאסר ולא מציית. בניו,
הוא אומר, יתנו בעדו את מילתם.
יורק: נכון, או לא, בנים?
אדוורד: כן, אבא טוב, אם המלים יועילו.
ריצ'רד: ואם לא, אז נִשְקֵנו ידבר.
קליפורד: איזה מין זן בוגדים יש לנו כאן?
יורק: הבט בָּרְאי, קרא כך לַבּבוּאה
שלך. אני הוא מלכְּךָ ואתה
נחש בוגד. קרא לשני הדובים
הגיבורים שלי שיטלטלו
את השרשראות וְִיהממו
ת'בני-כלאיים המאיימים פה: קְרא
לסולסברי וְ-וּוֹריק שיבואו.
(נכנסים הרוזנים ווריק וסולסברי [עם מתופף וחיילים])
קליפורד הזקן: הם הדובים שלך? טוב, נשסה
בהם כלבים לַמוות, ואם תעז
להביא אותם אל הזירה - נכפות
את כבוד המאלף באותה שרשרת.
ריצ'רד: ראיתי לא אחת כלב להוט
וחם שועט לנשוך כשהוא משוחרר
מהרצועה; ואז כשהוא חוטף
מכף הדוב האימתני - מקפל
זנב בין הרגליים ומיילל.
זה הטיפול שמחכה לכם
אם תתייצבו כנגד הלורד ווריק.
קליפורד [הצעיר?]: לךְ, גוש לא מבושל, דיסה של זעם,
עקוּם התנהגות כמו הצורה
שלך!
יורק: חכה תראה איך נעשֶה
לך עוד רגע חם!
קליפורד: תיזהרו
שמרוב חום לא תישרפו אַתם.
מלך: מה, ווריק, בִּרְכְּךָ כבר שכחה
מה זה לכרוע? סולסְבֶּרי, בושה
על שֵיבתך, לורד משוגע מוליך
לאבדון ילד מופרע! החלטְתָ
מה - לשחק על ערש דווי בִּריון
ולחפש בְּמשקפיים צער?
הו איפה נאמנות? איפה ציוּת?
אם הם נוּדו מראש הכְּפוֹר, איפה
הם ימצאו מקלט על פני הארץ?
הֵכַנְתָ חֶלקת קבר כדי לרוץ
לַמלחמה ולבייש בְּדם
את מְרום גילך? מה, אתה איש זקן
שחסֵר לו ניסיון? ואם יש לך,
למה להשתמש בו לרעה?
בושה! כְּרע ברך צייתנית מולי,
אתה שמתכופף, ישיש, לקבר.
סולסברי: כבודך, בחנתי בתוכי היטב
את תואר הדוכס המהולל פה;
ומצפּוּני מחשיב אותו בתור
יורש בְּצדק של כס אנגליה.
מלך: אתה נדרת לי נאמנות?
סולסברי: נדרתי.
מלך: תוכל להשיג פְּטור אלוהי מהנדר?
סולסברי: זה חטא גדול להישבע לְחטא,
אך לקיים שבועה חוטאת - חטא רע
יותר. מי יחוייב בידי שבועה
לרצוח או לשדוד איש, לחלל
את תוּמתה של בתולה, לעשוק
יתום מן הירושה שלו, לגזול
מאלמנה את זכויותיה, בלי
סיבה לָעוול חוץ מהעובדה
שהתחייב לכל זה בשבועה?
מלכה: בוגד פיקח לא צריך פרקליט.
מלך: קִראו לבאקינגם, ושיתחמש.
יורק: קרא לו, או לכל חבר שיש לך,
אני נחוש לְמוות או כבוד.
קליפורד: טוב, הראשון עָלַי, אם מתגשמים
החלומות.
ווריק: כדאי לך לחזור
אל המיטה לחלום שוב כדי לשמור
על עצמך מפני סופת שדה-קרב.
קליפורד: אני ערוּך מול סערה גדולה
יותר מכל אחת שתקים היום;
ואחרוט את זה על הקסדה שלך
אם רק אכיר אותך על פי סמל
ביתך.
ווריק: בשם שלט הגיבורים
של בית אבי, הדוב שעומד תקיף
קשור לְגזע מחוספס, היום
אחבוש את הקסדה לראווה,
כמו ארז על ראש הר שעלעליו
גלויים חרף כל סערה – רק כדי
להפחיד אותך עם המראֶה שלה.
קליפורד: ומן הקסדה שלך אתלוש ת'דוב
וארמוס אותו תחתַי בכל הבוז
מול השומר אשר מגן עליו.
קליפורד הצעיר: אז בוא, לַנֶשק, אבא האלוף,
לכתוש את המורדים ושוּתְפיהם.
ריצ'רד: בושה! טיפה צניעות! אל תתגרה,
הלילה הרֵי תסעד עם הבורא.
קליפורד הצעיר: בעל מום מושחת, איפה את זה שמעת?
ריצ'רד: אם לא בַּמרומים - בַּשְאוֹל לְמטה.
יוצאים [משני הצדדים].
מערכה 5, תמונה 2 - |
שלט "פונדק הטירה". תרועת קרב. נכנס ווריק.
ווריק: קליפורד, בָּרון, כאן ווריק שקורא!
ואם אתה לא מתחבא מהדוב,
עכשיו, לִתרועת חצוצרה זועמת,
כשהחלל מלא זעקות גסיסה,
קליפורד, אני אומר, צא תילחם
בי. לורד צפוני גאה, קליפורד, בָּרון,
ווריק צרוד לקרוא לך לַקרב.
(נכנס יורק)
מה זה, אדון? איך זה אתה ברגל?
יורק: קליפורד איש-דם הרג לי את הסוס,
אבל השבתי לו שוֶוה בשווה,
ומהסוסון היפהפה שאהב
עשיתי פגר לְעורבים ועיט.
(נכנס קליפורד)
ווריק: לְאחד פה או לשנינו בא הזמן.
יורק: עצור, ווריק, חפש שדה צַיִד אחר,
ת'צבי הזה אני חייב לקטול.
ווריק: בְּאצילות, לורד יורק. אתה נלחם
על כתר. – קליפורד, כְּשם שאני שואף
לְהצלחה היום, הלב כואב
לי להשאיר אותך בלי להתקיף.
(יוצא)
קליפורד: מה אתה רואה בי, יורק? מה אתה מחכה?
יורק: בָּאומץ הקורן שלך היה
עלי להתאהב, לולא אתה
אויב שלי בַּנפש.
קליפורד: גם העוז
שלך ראוי לְשֶבח ותהילה
לולא לבש פְּנֵי בוגדנות נבזית.
יורק: שכה יתמוך בי נגד חרבך
האומץ כשאפעיל אותו בשם
הצדק והזכות.
קליפורד: נפשי וגם
גופי שניהם על כף מֹאזְנֵי הקרב.
יורק: הימוּר נורא! היכון להילחם.
(הם נלחמים. קליפורד נופל)
קליפורד: הסוף מכתיר את כל המעשים.
(מת)
יורק: נתנה לך שלום המלחמה.
שמיים יקבלו את הנשמה.
(יוצא. תרועה. נכנס קליפורד הצעיר)
קליפורד הצעיר: חרפּה, קריסה! בריחה כללית פראית.
פחד בורא בלבול, והבלבול
פוצע, לא מֵגֵן. הו מלחמה,
בת גיהינום, מכשיר של השחקים
הזועמים, השליכי לִלְבבות
קפואים בַּצד שלנו גחלים
חמים של נקמה! חייל אחד
שלא יברח. למי שבאמת
מסוּר לַקרב אין אהבה עצמית;
מי שאוהב את עצמו – רק בְּמקרה
ולא מטֶבע מתכבד בַּשם
גיבור.
(הוא רואה את גופת אביו)
אאא שיבוא סוף לעולם
המתועב, שלַהבות אש יום
הדין המובטחות תתפּוֹרנה את
הארץ והשמיים לְאֶחד!
שחצוצרה תקרא לַיקוּם כולו
וכל צליל קטנוני פרטי יחדל!
מה, אבא, כך נגזר - שתבזבז
את נעוריך בְּשלום, תזכה
לְגיל הכסף של שיקול זהיר,
ובהדר ימי כורסה תמות
כך בְּתִגרה של בריונים? [/ פרחחים?] אל מול
מראה כזה לבי הופך לאבן;
וכל עוד הוא שלי הוא יישאר
קשה. יורק לא חס על זקנינו. גם
אני לא ארחם על תינוקות
אצלם. דְמעות בתוליות יהיו
דֶלק לָאש, ויופי, שמרכּך
את העריץ לא פעם, ישמש
לי שמן למדורת הזעם. לי
ולַחמלה לא יהיה דבר עוד.
אפגוש עולל רך מבית יורק - אקצוץ
אותו כמו שמֵדֵיאָה הפראית
חתכה את גוף אחִיה. אחפש
לי מוניטין רק בְּאכזריות.
(הוא מעמיס את גופת אביו על גבו)
תבוא, שריד חדש של בית קליפורד
עתיק. כמו שגרר אַנֵיאָס את
אביו מטרויה הבוערת, כך
אני אגרור אותך על כּתְפֵי גבר.
אבל מִטְעָן אַנֵיאָס היה חי,
ולא כבד כמו האסון שלי פה.
(יוצא כשהוא נושא את גופת אביו.
נכנסים ריצ'רד וסומרסט נלחמים. סומרסט נהרג מתחת לשלט הפונדק)
ריצ'רד: שְכב ככה שם.
כי תחת שלט של פונדק עלוב
של בירה, "הטירה", לורד סומרסט
הפך בַּמוות את המכשף
למפורסם. חרב, לרתוח עוד.
לב, עוד לזעום. הכומר מתפלל
למען האויב. אציל – קוטל.
(יוצא.
קרב. גיחות והתכתשויות. נכנסים המלך, המלכה ואחרים.)
מלכה: מהר! אתה איטי. בושה! מהר.
הנרי: נברח מהגורל? מרגרט, נישאר.
מלכה: ממה אתה עשוי? לא תילָחֵם
ולא תברח. כעת גברי, נבון
ומכובד להשאיר לאויב ת'שטח
ולהשיג לנו כל בטחון
שרק אפשר, וזה אומר לברוח.
(תרועה מרחוק)
אם תיתפס, נגיע לַתחתית
של מזלנו; אבל אם נוכל
להימלט – ועוד נוכל – אם לא,
זאת אשמתך – נגיע כבר ללונדון,
שבּה אתה אהוב, שם הפִּרצה
במזלנו עשויה בקלות
להיסתם.
(נכנס קליפורד הצעיר)
קליפורד הצעיר: לבי שקוע בְּנִקְמות עתיד,
אחרת רק הייתי מנאץ
כל קודש, לא מאיץ בכם לברוח.
אבל לברוח אתם חייבים.
תבוסה ממארת השתלטה בְּלב
שאריות תומכינו. רוצו הינצלו!
ועוד נדע יום ניצחון כמותם,
שִבְרֵנו יתהפך לתבוסתם.
יוצאים.
מערכה 5, תמונה 3 - |
תרועה. נסיגה. נכנסים יורק ובניו אדוורד וריצ'רד, ווריק, חיילים, מתופף ודגלנים.
יורק: על סולסברי הזקן מי ידוֵוח –
אריה החורף שבזעמו
שוכח את שריטות הגיל וכל
תקיפה של זמן, וכמו אביר צעיר
הוא מתחדש בַּקְרב? יום השמחה
הזה לא יום ולא השגנו כלום
אם סולסברי הלך.
ריצ'רד: אבא אציל,
שלוש פעמים עזרתי לו היום
לעלות על סוס, נתתי לו שלוש
פעמים חיפוי; שלוש פעמים הרחקתי
אותו, שכנעתי שיתרחק, יפסיק,
אבל בכל מקום של סכנה
פגשתי אותו שוב. כמו גובְּלֵן
עשיר בבית דל, כך הרצון
שלו פֵּיאר את הגוף הרפה.
אבל בכל אצילותו – הנה הוא.
(נכנס סולסברי)
נשבע בַּחרב, טוב לחמְתָ היום.
סולסברי: כולנו, חברים. ריצ'רד, תודה.
אלוהים יודע כמה עוד אחיה;
היום שלוש פעמים ברוב חסדו
הגנת עלי ממוות וודאי.
טוב, מה שיש לנו עוד אין לנו: [/ טוב, מה שיש לנו עוד לא שלנו:]
זה לא מספיק שאויבינו נמלטו
כרגע, כי הם משתקמים מהר.
יורק: לבטחוננו, אני יודע, יש
לרדוף אותם. כי על פי מה שאומרים לי,
המלך נס ללונדון לְכַנס
מושב דחוף של הפרלמנט. נרדוף
אותו לפני שהזימון יופץ.
מה, ווריק? שנצא אחריהם?
ווריק: אחריהם? לא, לפניהם עדיף.
נשבע, רוזנים, היה יום מפואר.
הניצחון של יורק בִּקְרב סֵיינט אוֹלְבַּנְז
יהיה מונצח עד סוף כל הדורות.
ללונדון! תנו בַּתוף, בַּחצוצרה -
ולעוד ימים כאלה בִּמְהרה.
יוצאים.
אנו מקווים שאתם נהנים מקריאת המחזה. אתר שייקספיר ושות׳ פועל כבר 14 שנים בחינם ומספק את התרגומים לקהל הרחב בשמחה ובאהבה. גם שייקספיר וגם שות׳ מתכוונים בהחלט להמשיך כך גם הלאה, ולהשלים אולי את כל תרגום כל 38 המחזות.
כל מי שרוצה לתמוך באתר כדי לסייע באחזקתו ובהמשך מפעל התרגום, הנה האפשרות, ויקוים הפסוק ״תומכים טובים אתם״ (״מידה כנגד מידה״, מערכה 5 תמונה 1).
< אחורה | הנרי 6 חלק ב' - מערכה 5, תמונה 3 | |