שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים הדוכס האמפרי מגלוסטר, ומשרתיו בבגדי אבל.

גלוסטר:  כך לפעמים יש גם ליום בהיר

          ענן; ואחרי הקיץ בא

          תמיד חורף צחיח, קור נושך:

          כך מִתרבות שְמחות וּדאגות

          כשהעונות חולפות. – מה השעה,

          תאמרו לי?

משרת:                 עשר, אדוני.

גלוסטר:  עשר זו השעה שנקבעה לי

         לִצְפּות בעונשה של הדוכסית שלי;

         קשים יהיו לה הרחובות חדֵי

         האבן, שרגליה הרגישות

         צריכות לדרוך בהם. נל מתוקה,

         נפשךְ האצילית  - איך היא תסבול

         כשינעץ בפנייך אספסוף  

         גס את עיניו, ובמבט עוין 

         יצחק לחרפתך, הם שליוו 

         את מרכבתך גַאת הגלגלים

         כשרכבְת בְּנצחון בְּראש

          חוצות. די, ששש, נדמה לי שהיא באה;

          אכין את העיניים הדומעות 

         שלי לראות אותה באומללותה.

          (נכנסת הדוכסית אלינור, יחפה, בסדין לבן [וחרוזים כתובים על גבה ומהודקים אליו], נר שעווה בוער בידה, איתה סר ג'ון סטנלי, השריף של לונדון, ושוטרים [עם חניתות].)

משרת: ברשות כבודךָ, ניקח, נציל אותה.

גלוסטר:  לא, לא לזוז; תתנו לה לעבור.

אלינור:  באת לראות אותי מושפלת מול

          כולם? עכשיו גם אתה נענש.

          תראה איך הם בוהים! איך ההמון

          המסוחרר מצביע, מהנהן,

          נועץ בךָ את העיניים. גלוסטר,

          תסתיר את עצמך מהמבטים  

          של שנאתם; סָפוּן בחדרך

          רחם על חרפתי, ותקלל

          את האויבים, שלי וגם שלך.

גלוסטר: תבליגי, נל, ותשכחי מהסבל.

אלינור:   איי גלוסטר, תְּלמד אותי לשכוח

          את עצמי: כי כל עוד בעינַי אני

         רעייתך ואתה אציל, שומר

         הממלכה, נדמה לי שלא כך

          עלי להיות מובלת, עטופת

          חרפה, עם ניירות צמודים לגב,

          ואחרַי עדר חוגג לראות

          את דמעותי, לשמוע את אנחותי

          העמוקות. האבן, אכזרית,

          חותכת את רגלַי הרגישות,

          וכשאני נרתעת, צוחקים לי 

          בְּשמחה-לְאיד, אומרים "תשימי לב

          איך את הולכת". איי, האמפרי, אני

          אוכל לשאת את הבושה? נדמה

          לך שעוד אביט על העולם

          או שאחשיב כמאושר את מי

          שנהנֶה משמש? לא: חושך 

          יהיה האור שלי, ולילה – יום;

          המחשבה על תפארתי תהיה

          הגיהינום לי. לפעמים אומַר

          שאני אשתו של האמפרי הדוכס,

          שליט, נסיך גדול בממלכה;

          רק שהוא שלט כך, ונסיך כזה  

          היה, שעמד בצד כשאני,

          רעייתו הנטושה, היתה  

          לְלעג ולקלס לכל סתם

          עובר-ושב נחות. אבל תבליג

          ואל תסמיק מהחרפה שלי,

          לא, אל תגיב לכלום עד שגרזן

          המוות יהיה תלוי מעל

          ראשך, ובקרוב הוא יהיה.

          כי סאפוק, שיכול לעשות הכל-

          מכּל עִם זו ששונאת אותך, שונאת

          אותנו, עם לורד יורק, והקרדינל

          הכומר מחלל הקודש, הם

          מרחו דבק על השיחים לִכְבּול [/ לסבך]

          לך את הכנפיים, ותעוף

          ככל שתוכל - הם יתפסו אותך.  

          אבל רק אל תִפְחד עד שתמצא

          את הרֶגל בַּמלכודת, אל תנסה

          בכלל לבלום את האויבים שלך.

גלוסטר:  איי, תרגעי, נל; את לא בַּכּיוּון:

         לפני שעוצרים אותי עלי לחטוא.

         גם לו היו לי פי עשרים אויבים,

         עם כוח פי עשרים, הם לא יכלו

         לשרוט אותי כל עוד אני מסוּר,

          ישר וחף מפשע. את רוצה

         שאציל אותך מהתוכחה הזאת?

         איך? עד שתימחק השערורייה

          שלך, אני אהיה בְּסכנה    

          על הפרת חוק. התרופה הכי

          טובה היא שקט, נל היקרה:

          בבקשה, הרגילי את לבך

          לְסבלנות; עד מהרה ידהה

          כל פלא הסיפור הסנסציוני.       

          (נכנס כרוז)

כרוז:   כבודךָ מוזמן לְפּרלמנט המלך,

         בְּבֶּרי, תיכף, באחד בחודש.     

גלוסטר:   ולא ביקשו אישור ממני קודם?  

         זה עסק מפוקפק. טוב, אהיה שם.

         (יוצא הכרוז)

          שלום לך, נל; ואתה, שלא תחרוג

          בעונשה מעל לצו המלכותי.

שריף:  ברשותך, הצו שלי הוא עד

          כאן; וג'ון סטנלי ממונה עכשיו

          לקחת אותה איתו אל הָאי מאן.

גלוסטר:  עליך, סר ג'ון, לשמור על אשתי?

סטנלי: ככה הוטל עלי, ברשות כבודך.

גלוסטר:  אל תתייחס אליה רע, אני

         מפציר, תנהג יפה בה; העולם

         עשוי לחזור לצחוק, ואני עשוי

         עוד להיטיב אתך, אם כך תנהג בה.

         ובכן, סר ג'ון, כל טוב.

         (גלוסטר פונה ללכת)

אלינור:   הולך, אדון, ולא אומר שלום?

גלוסטר: יעידו הדמעות, אני לא יכול

         להישאר ולדבר.       

         (יוצא גלוסטר [עם אנשיו])

אלינור:  הלכת גם אתה? כל נחמה

         הלכה אתך, לי לא נשארת אף

         אחת: מוות הוא השמחה שלי - 

         המוות שמִשְמוֹ כל כך הרבה

         פחדתי כי רציתי חיי נצח. –

         בבקשה, בוא, סטנלי, קח אותי

         מכאן, לא משנה לאן, אני 

         לא מבקשת שום טובות; פשוט

         תוביל אותי לאן שהצטוֵויתָ.

סטנלי: טוב, גברת, זה לָאי מאן; ינהגו

         בך שם בהתאם לעמדתךְ. 

אלינור:                                   זה רע,

         כי אני בעמדה של בִּזָיון גמור.

         הולכים לנהוג בי שם בְּבזיון?

סטנלי: כְּדוּכּסית, אשת הדוכס האמפרי;

         בהתאם לעמדתך זאת ינהגו בך.

אלינור (לשריף): כל טוּב לך, ודע כל טוּב יותר

         ממני, אף שהיית המוביל

         של חרפתי.

שריף:                   זה התפקיד, גברתי,

         סליחה –

אלינור:                כן, כל טוב. תפקידך הושלם. –

          בוא, סטנלי, שנלך?

סטנלי: גברתי, עכשיו אחרי הכפרה,

הורידי את הסדין, נלך, נלביש

         אותך למסענו.

אלינור:                      חרפתי -

         היא לא תוסר עם הסדין. לא-לא,

         היא תידבֵּק אל השמלות הכי 

         מפוארות שלי, תַראה את עצמה

         איך שלא אתלבש. – טוב, בוא תוביל.

         כמהה לראות את בית הסוהר שלי.

         יוצאים.