שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים שניים או שלושה [רוצחים] בריצה לאורך הבמה, חוזרים מרצח הדוכס האמפרי.

רוצח 1: רוץ אל לורד סאפוק; שיידע שחיסלנו

         את הדוכס, כמו שציווה.

רוצח 2:                               הלוואי

          נחזיר ת'זמן אחורה! מה עשינו?

          שמעת איש גוסס צדיק יותר?

          (נכנס סאפוק)

רוצח 1:  הנה האדון.

סאפוק:   כן, אז עשיתם את הדבר?

רוצח 1:  כן, אדון טוב, הוא מת.

סאפוק:   יפה אמרת. גשו אלי הביתה,

         אגמול לכם על פעולה נועזת.

         המלך והאצילים כבר פה.

         סידרתם ת'מיטה יפה? הכל

         נראֶה נקי, כמו שהדרכתי?

רוצח 1:  כן, אדוני.

סאפוק:  החוצה, זוזו!

                (יוצאים הרוצחים.

          חצוצרות. נכנסים המלך, המלכה, הקרדינל, סומרסט, מלווים)

מלך:   לכו, הזמינו את דודנו הנה;

         אִמרו שהיום אנחנו מתכוונים

         לשפוט אם הוא אשם, כפי שהוכרז.

סאפוק:  אקרא לו תיכף ומיד, אדון.

         (יוצא)

מלך:   תִפסו את מקומכם; ואני מבקש

         לא לשפוט את דוד גלוסטר בחומרה

         אם לא יוכח באחריות שלמה

         שהוא אשם בִּמזימות סתרים.

מלכה: האל ישמור שלא ישלוט זָדון

         כדי להרשיע איש אציל לַשווא!

         אמן, שיתנקה מכל חשד!

מלך:   תודה, מֶג; דיבורך מאד נעם לי. 

         (נכנס סאפוק)

          מה יש? מה אתה חיוור? למה רועד?

         איפה דודנו? סאפוק, מה קרה?

סאפוק:  מת במיטה, אדון; לורד גלוסטר מת.

מלכה: לא, אלוהים ישמור!

קרדינל:  משפט אֵל חשאי. חלמתי הלילה

         שהדוכס אילם, פּיו משותק.

         (המלך מתעלף)

מלכה: איך אדוני?  - הצילו, המלך מת!

סומרסט:  תנו לו תמיכה; צִבטו לו את האף.

מלכה: רוץ, לךְ, הצילו! - הנרי, פקח עיניים!

סאפוק:   הוא מתאושש; גברתי, להירגע.

מלך:   אח אל גדול! 

מלכה:                    איך אדוני מרגיש?

סאפוק:  רק נחמה, כן, הנרי, נחמה!

מלך:   מה זה, לורד סאפוק מנחם אותי?

         רק עכשיו בא לשיר בקול עורב

         פזמון מר שקטל את פתיל חיי,

         והוא חושב שבציוץ זמיר,

         קריאות של נחמה מתוך חזה

         חלול, יעיף את הצליל הקודם?

         אל תכסה את הרעל שלך

         בִּדבש מלים; לא, אל תשים עלי

         יד – די, אמרתי! המגע שלך

         מפחיד אותי כמו הכּשת נחש.

         שלא אֶראה אותך, שְליח המוות!

         באישוניך עריצוּת רוצחת

         יושבת לה על כס קודר להבהיל

         את העולם. אל תסתכל עלי,

         כי עיניך רק פוצעות; בכל זאת אל

         תלך. בוא-בוא, נחש קדמון, הרוג

         במבטך את הצופה החף

         מפשע. כי בצל המוות, שם 

          אמצא שמחה; ובַחיים – מוות

          כפול, עכשיו כשגלוסטר מת.

מלכה:                                        למה

         אתה גוער כך בלורד סאפוק? גם

         אם הדוכס היה אויב שלו,

         הוא מתאבל כמו נוצרי טוב על

         מותו; ואני עצמי, למרות שהוא

          היה שונא שלי, אִילו יכלו

         דמעות שפוכות או אנחות פולחות

          לב או גניחות אוכלות דם להשיב

          לו את חייו, הייתי כבר בוכָה

          עד עיוורון, חולָה מאנחות,

          חיוורת כמו רקפת מגניחות

          שותות דם, רק שהדוכס האציל

          יחיה. מה אני יודעת איך שופט

          אותי העולם? הרי ידוע כי

          היינו חברים קלושים; ודאי

          סבורים שאני סילקתי את הדוכס;

          וכך לשון הרע תפצע את שמי,

          ויגנו אותי בכל חֲצַר

          מלכות. זה כל הרווח שייצא

          לי ממותו. אין מסְכּנה כמוני!

          להיות מלכה מוכתרת בְּהשמצה.

מלך:   אני בוכֶה על גלוסטר, איש אומלל!

מלכה: תבכה עלי, שאומללה ממנו!

         מה, אתה פונה? מסתיר את הפנים?

         אני לא מצורעת מַבחילה -  

         תביט עלי! מה? התחרשת כמו  

          הפֶּתן? תהיה ארסי כמותו,

         תרצח את מלכתך הנטושה.

         מה, כל הנחמה שלך סגורה

         בְּקבר גלוסטר? אם כך מרגרט

         אף פעם לא היתה משוש לבך.

         תקים לו פסל ותסגוד רק לו,

         את שמי הפוֹך לשלט בית מרזח.

         מה, בשביל זה כמעט טרף אותי

          הים, ונהדפתי פעמיים

          בידֵי רוח עוינת מחוף אנגליה

          בחזרה אל ארץ לידתי?

          מה זה בִּישר חוץ מאזהרות אמת  

          של רוח "אל תחפשי קן עקרבּים,

          ואל תציבי רגל על החוף

          האכזרי הזה"? מה עשיתי אז

          חוץ מלקלל רוחות ברוכות ואת

          האל שמִן המערות שחרר

          אותן, והתחננתי שינשבו

          לַחוף המבורך של אנגליה

          או יְנפּצו לנו את החרטום

          על סלע? אבל אֵל הרוח לא

          רצה להיות רוצח; הוא השאיר

          את התפקיד הזה לך: הים,

          יְפה גלים, סירב להטביע אותי,

          יָדע שאתה תטביע על החוף,

          בלי לב, ובִדמעות של מלח ים.

          סלעים מְפצפּצים הטמינו ראש

          בַּחול הטובעני לא לרסק

          אותי בַּזיז החד, כי לב הצוּר

          שלך, קשה יותר מהם, יכול

          לקטול את מרגרט בָּארמון שלך.

          כל עוד ראיתי את צוקֵי הגיר

          שלך רחוק, כשהסופה הדפה

          אותנו מן החוף, עמדתי שם

          על קרש הסיפון בַּסערה;

          וכשהחלו דמדומים לגזול

          מהראִייה המשתוקקת את

          החוף שלך, הורדתי לי תכשיט

         יקר מן הצוואר – לב זה היה,

         מוקף יהלומים – והשלכתי לעבר

         האדמה שלך. הים קיבל

          אותו, וכך, קיוויתי, יקבל

          גופך גם את לבי; וברגע זה

          איבדתי את מראה חוף אנגליה,

          ביקשתי שעינַי יעופו עם

          הלב, כיניתי אותן כְּלֵי ראייה

         עיוורים, כהים, על שאיבדו ראוּת

          של חוף אינגלנד המיוחל. כמה

          פעמים פיתיתי את הלשון של סאפוק -

          סוכן הבוגדנות שלך - שיישב

          ויכשף אותי כּמו בנו של  

          אַנֵיאס בַּסיפור ההוא, אשר

          הטריף את המלכה המאוהבת

          בסיפורֵי גבורת אביו בטרויה?

          אני לא מכושפת בדיוק

          כמותה, ואתה כוזב כמותו? אוי לי,

          לא יכולה עוד! מוּתי, מרגרט, כי

          הנרי בוכה שאת עדיין חיה!

         (רעש מבפנים. נכנסים, ווריק, [סולסברי,] ובני-עם רבים)

ווריק: פה מספרים, שליט, שהדוכס

         האמפרי הטוב נרצח בְּבוגדנות

         באמצעות הקרדינל וסאפוק.

         ההמונים, כמו נחיל דבורים

         זועם בלי ראש, פושטים לכל כיוון

         וכדי לנקום יעקצו כל מה שזז.

         אני הרגעתי את זעם התסיסה

          עד שישמעו את נסיבות מותו.

מלך:   שהוא מת, ווריק, זה נכון מדי;

         איך מת האל יידע, לא הנרי. לֵך

         לַחדר, סקור את הגופה, ואז

         חווה דעה על מותו הפתאומי.

ווריק: אני עושה זאת. – סולסברי, רַסֵּן     

          ת'אספסוף החם עד שאחזור.  

(יוצאים ווריק, וסולסברי מדלת אחרת עם המוני העם)

מלך:   אתה, שופט כל הדברים, עצור

         לי את המחשבות; המחשבות

         שעֲמֵלות כדי לשכנע את

         נפשי שאיזה ידיים אלימות

         הונחו על חיי האמפרי. אם זה רק

         חשד שווא, סלח לי, אלוהים, כי רק

         לך משפט. הייתי בשמחה

         מחמם בעשרים-אלף נשיקות

         את השפתיים החיוורות שלו,

         שופך לו על פניו אוקיינוס של

         דמעות, אומר את כל אהבתי

         לִגווייתו, אילמת וחירשת,

         באצבעותי חש יד בלי חוש; אבל  

          לַשווא טקסֵי קבורה תפלים כאלה.

          לִצפּות בדמות עפר מתה שלו,

          מה זה ייתן לי עוד חוץ מעוד צער?

          (נכנס ווריק, פותח את הווילון, חושף את גלוסטר במיטתו)

ווריק: בוא, מלך, והבט בגוף הזה.

מלך:   זה כמו לראות את עומק בור קברי,

         כי עם נפשו פרחה כל נחמה

         ארצית שלי; לראות אותו, אני

         רואה את החיים שלי בַּמוות.

ווריק: כשם שנשמתי רוצה לחיות

         עם המשיח שלבש צַלְמֵנוּ

         כדי להושיענו מקללה,

         אני בטוח שיד אלימה

         הכתה את הדוכס המהולל.

סאפוק: שבועת אימים בְּפה חמוּר! איך יש

         לווריק הוכחה לַהצהרה?

ווריק: תראו איך על פניו הדם קרוש.

         ראיתי לא אחת מוות טבעי:

         מראֶה אפור, כחוש, חיוור, בלי דם -

         כי הוא נשאב לַלב המתאמץ

         שמגייס אותו לְעזרה בַּקרב

          נגד המוות, שם הוא מתקרר

          ביחד עם הלב ולא חוזר עוד

          לייפּות ולהסמיק את הלחיים.

          אבל רְאו, פניו שחורים, גדושי דם,

          עיניו בולטות משהיו כשחי,

          והוא בוהה בְּבלהה כמו איש

          חנוק; שיער סומר, הנחיריים

          פעורים ממאבק, ידיו שלוחות

          קדימה כמו מי שלָפת, משך,

          בכדי לחיות, אבל שוּתק בְּכוח.

          על הסדינים, תראו שם, שְערוֹ

          דביק; והזקן המסורק

          פרוע ומדובלל, כמו דגן

          של קיץ שסוּפה שיטְחה. אין שום

          ספק שהוא נרצח כאן. הקטן

          מכל הסימנים יעיד על זה.

סאפוק:  איך, ווריק, מי ירצח אותו? אני

         והקרדינל הופקדנו כשומריו,

         ואני מקווה, אדון, שאנחנו לא

         רוצחים.

ווריק:               אבל שניכם הייתם לו

         אויבים בנפש (לקרדינל) ואתה הרי

          היית אחראי על הדוכס.

         שלא פינקת אותו כמו חבר –

         סביר, ושהוא מצא אויב – רואים. [/ /ושהוא מצא אויב –ברור.]

מלכה: אתה, כלומר, חושד בָּאצילים פה

         באשמת מותו בטרם עת של האמפרי?

ווריק: כשמוצאים שור מת, שטוף בדם,

         ולידו קַצָּב וגם גרזן,

         מי לא יחשוד שהוא זה ששחט?

         כשמוצאים חוֹגְלה בְּקן של עיט

         מי לא ידמיין איך מתה הציפור

         גם אם העיט עף, נקי מדם?

         טרגדיה חשודה כזאת יש כאן.          

מרגרט:  אתה הוא הקַצב, סאפוק? איפה

         היא הסכין שלך? הקרדינל

         הוא עיט? איפה ציפורניו?

סאפוק:                                לי אין

         סכין לרצוח איש ישֵן; אבל

         הנה חרב לוהטת, חלודה

         מבּטלה, שתצוחצח בַּלב [/ מבּטלה, שיבריק אותה הלב]

          הגועלי של התופר לי אות  

         אדום של רצח. בוא תעז לומר,

         אדון גאה מווריק, שאני

         אשם בַּמוות של הדוכס האמפרי.

         [בערך כאן כנראה יוצאים הקרדינל, סומרסט ואחרים]

ווריק: מה ווריק לא מעז כשהשקרן

         סאפוק מרגיז?

מרגרט:                    הוא לא מעז להשקיט

         את החוצפה שלו, או להפסיק

         להעליל בִּיהירות, גם אם

         ירגיז אותו לורד סאפוק אלף פעם.

ווריק: שקט, גברתי, תרשי לי, במחילה;

                                  [ / שקט, גברתי, סליחה, בכל הכבוד;]

          כי כל מלה שלך לטובתו 

          היא כתם על כבודך המלכותי.

סאפוק:  אדון דל ראש, בלי הוד ובלי הדר,

         אם יש אשה שפשעה בבעלה,

         אמך אספה אל תוך מיטת בושה

          איזה איכר בור, גס ועם הארץ,

         ומזיווג של גזע נעלה

          עם ציץ ירוד אתה הפרי, הפגם,  

          ונטע זר במשפחה גדולה.

ווריק: לולא עטפה אותך אשמה של רצח,

         והייתי מתליין גוזל שָכָר

          טוב וּפוטר אותך מאלפי חרפּות,

          ואילו לא שמרתי על כָּבוד

          בְּנוכחות מלכוּת, הייתי כבר

          דורש, פחדן רצחן, שתבקש 

          על הנאום הזה סליחה על ארבע,

          תגיד שהתכוונת לאמך,

          וזה אתה שנולדת כמו ממזר;

          והייתי בסיום ההשפלה

          נותן לך תשלום כמו שמגיע,

          זורק את נשמתך לגיהינום,

          חת'כת שטן, מוצץ דם ישֵנים!

סאפוק:  אתה תהיה ער כשאשפוך ת'דם

         שלך, אם אתה מעז לבוא אתי.

ווריק: בוא תיכף, או שאגרור אותך; גם אם

         'תה לא שווה את זה – אריב אתך,

         לעשות לרוח האמפרי איזה צדק.

         (יוצאים ווריק וסאפוק)

מלך:   איזה שריון חזק מלב טהור?

         מי שצודק בָּריב חמוש כפליים,

         ועירום הוא מי שמצפונו מוכתם

          בְּעוול, גם בתוך מִבְצר פלדה.

         (רעש בפנים. קריאות ההמון: בוז לסאפוק!)

מלכה: מה זה הרעש?

         (נכנסים סאפוק ו-ווריק בחרבות שלופות)

מלך:   איך, מה זה, רבותי? עם חרבות

         של זעם בנוכחותנו? איך

         תעזו? מה צורח שם ברעש?

סאפוק:  וּוֹריק הבוגדני עם אנשי העיר

         ביחד התנפלו עלי, שליט.

         (בני העם צועקים שוב: בוז לסאפוק! בוז לסאפוק! ואז נכנס מטעמם סולסברי)

סולסברי: עִמדו בחוץ; המלך ידווּח. -

         אדון אדיר, אנשי העם מוסרים

         דרכּי שאם לורד סאפוק לא יוּצא

         להורג מיד, או יגורש מתחום

         ארצנו היפה, הם יקרעו

         אותו באלימות מארמונך

         ויְענו בְּמוות מתמשך.

         הם אומרים, הוא אחראי למות לורד האמפרי;

         אומרים, הוא מאיים גם על חייך;

         ורק אינסטינקט אוהב ונאמן,

         נקי מכוונות עוינוֹת עִקשוֹת

         שיסתרו את רצונך, רק הוא

         דוחף אותם לדרוש את גירושו.

         הם אומרים, מדאגה להוד כבודך,

         שאם תרצה לישון ותצווה

          שלא יפריעו את מנוחתך,  

         אז חרף צו חד משמעי כזה,

         במחיר התרגזותך, במחיר של מוות,

         אם יֵירָאה נחש ערום זוחל

         לו, מפוצל לשון, לעבר הוד  

         רוממותך, הרי זה הכרחי

         להעיר אותך, אחרת, אם תורשה

         להמשיך כך בַּתנומה המסוכנת,

         הרמש הרצחן עוד יהפוך

         אותה לתרדמה נצחית. לכן,

         הם צועקים, גם אם אתה אוסר

         הם ישמרו עליך, אם תרצה

         או לא, מנחשֵי אימים כמו סאפוק,

         שבִּנשיכה ארסית וְקטלנית

         קיפֵּד לְדוד אוהב שלך, אשר

         שווה עשרים כמותו, את החיים.

אנשי העם (מבפנים): תשובה מהמלך, הלורד סולסברי!

סאפוק:   מתאים להם, גלמים גסים וולגריים,

         לשלוח הודעה כזאת לַמלך.

         אבל אתה, לורד, בְּשמחה זינקת    

         להפגין את כישוריך כנואם.   (/ להראות איזה נואם מוכשר אתה.]

         רק שכל היוקרה שסולסברי

         זכה בה היא להיות כבוד השגריר

         מלהקה של פחחים למלך.

אנשי העם (מבפנים): תשובה מהמלך או שנפרוץ פנימה!

מלך:   לך, סולסברי, מְסוֹר לכולם ממני

         שאני מודה להם על דאגה

         אוהבת, וגם אילו לא לחצו

         כל כך, כוונתי היתה לפעול

         כפי שהם מבקשים: כי המחשבות

         שלי כל רגע מנבאות אסון

         כְּלפַּי מידי לורד סאפוק; ולכן,

         אני נשבע חֵי מלך המלכים,

         שאני נציג עלוב שלו, אם הוא

         יזהם את האוויר הזה מעל

         שלושה ימים, דינו יהיה למוּת.    

         (יוצא סולסברי)

מלכה: איי הנרי, תן לי להפציר בעד כְּבוד

         סאפוק הטוב.

מלך:                      אין לַמלכה כבוד

         אם היא קוראת לו סאפוק טוב. מספיק,

         אני אומר: תפצירי בעדו  

         אז רק תוסיפי לַמדורה שלי

         עוד שמן; אילו רק אמרתי, אז

         הייתי מקיים; אבל כשאני

         נשבע, אין להשיב. - אם אחרֵי 

                                   [/ נשבע, זה לא הפיך.  – אם אחרי]

          שלושה ימים אתה עוד תימצֵא

         באיזה שטח אדמה שאני

         שולט בו, לא יוכל כל העולם

         לִפְדות אותך. – בוא, ווריק טוב, אתי;

         יש לי אתך עניין חשוב פרטי.

         (יוצאים כולם חוץ מהמלכה וסאפוק. כאן אולי מסתירים שוב בווילון את המיטה)

מלכה: מזל ביש ועצבות ילכו אתך!

         כאב וייסורי לב יהיו

         חברֵי משחק שיתלוו אליך!

         ויצטרף גם השטן; תשמור

         על צעדיך נקמה משולשת!

סאפוק:  בלי נְאצות, מלכה טובה, תני לו

         לסאפוק שלך להיפרד בצער.

מלכה: טפו, נקבה פחדן, מסכן רך לב!

         אין לך דם כדי לקלל אויבים

         שלך?

סאפוק:          כולרה עליהם! מה יש

         לי לקלל אותם? אִילוּ קללות

         היו הורגות כמו שורש רעל, כבר

         הייתי מחבּר פסוקים חדים,

         צורמים, דוקרים ומחרידי שמיעה,

         שיִיפַּלטו מפי בחריקת

         שיניים, עמוסים שנאה יוקדת

         יותר מהקנאה כחושת הגוף.

         כן, הלשון היתה מִסְבך קללות

         מועדת, העיניים נוצצות

         כמו אש מאֶבן, השיער סומר

         כמו אצל מטורף; כל גיד היה

         מחרף ומגדף; וגם עכשיו

         הלב המדוכא עוד יישבר

         בי אם לא אקלל אותם. רעל

         יהיה להם משקה! לִמתיקות

         ישתו רק מר יותר ממיץ מרה;   

         לְצל יזכו רק בין ברושים בבית

         קברות; לראות יראו רק מפלצות

         עם עין שרוצחת; לְמגע

          רך שיזכו רק מעוּקְצֵי צרעות;

          לְמוזיקה, רק מִנְשיפות נחש;

          ולהשלמת הלהקה ינשוף

          יִצְווח עתיד שחור! כל הזוועות

          המחליאות משְחור הגיהינום  –

מלכה: די, סאפוק היקר, אתה מענה

         את עצמך, והקללות האלה,

         כמו שֶמש בְּמראָה, או כמו רובה

         טעון מדי, הופכות כיוון, מַפנות

         את כל כוחן כנגדך אתה.

סאפוק:  ביקשת שאקלל, את מבקשת

         שאחדל? אני נשבע בָּאדמה

         ממנה אני מגורש, עכשיו

         יכולתי לקלל לילה שלם

         של חורף, בְּעֵירום על ראש של הר

         שעשב לא יצמח בו מרוב כפור,

         ולחשוב שעברה דקה בְּמשחקים.

מלכה: בבקשה הַפְסק. תן לי את ידך,

         שאשקֶה אותה בַּטל של דמעותי;

         (מנשקת את ידו)

         לא אתן לַגשם שישטוף מכאן

         את האנדרטות הנוגות שלי.

         איי לו היתה הנשיקה הזאת

          מוטבעת בידך, שהחותמת

          תזכיר לך את אלה, השפתיים,

          הגונחות לך באלף אנחות.

          אז לךְ כדי שאדע את היָגון.

          הוא רק דמיון כל עוד אתה עומד פה,

          כמו בחילה ממחשבה על חוסר.

          אני אחזיר אותך, או ש, הַאֲמֵן

          לי, אסתכן שיגרשו אותי.

          בלאו הכי אם לא אִתְךָ אני

          מגורשת. לך; אל תדבר אלי;

          תלך מיד. לא, אל תלך עוד! כך

          ממש שני חברים שנידונים

          לַמוות מתחבקים ומתנשקים,

          אומרים שלום שוב אלף פעם, כי

          פְּרידה קשה להם יותר ממוות.

          אבל עכשיו שלום; ואתךָ - שלום,

          חיים.

סאפוק:           כך סאפוק, מסכן, מגורש

         פה שמונה פעמים: פעם בידי

         המלך, שבעתיים בידייך.

         מהארץ לא אכפת לי, אם את לא

         היית בה; המִדְבּר הוא מיושב       [/ השממה צפופה מספיק]

         אם סאפוק יזכּה שם בחברתך

         האלוהית. כי באשר תהיי,

         שם העולם; ובַמקום שלא

         תהיי, שממה. לא, לא יכול יותר;

         תחיי ותשמחי-אַת בחייך. 

          לי אין שמחה עוד, אלא שאת חיה.

          (נכנס וֹוקְס)

מלכה: לאן וֹוקְס ממהר? מה החדשות?

ווקס:  למסור לַמלך שהקרדינל

         עומד על סף המוות; התנפלה

         עליו לפתע מחלה קשה

         והוא נשנק, בוהה, תופס אוויר,

         מחלל שֵם אלוהים ומקלל

         את האדם. פתאום הוא מדבר

         כאילו רוח האמפרי לצדו;

         פתאום קורא לַמלך ולוחש

         אל הכרית, כמו אליו, סודות

         של נשמתו, כורעת מרוב עומס.  

         ואני נשלחתי לספר למלך

         שהוא זועק אליו בקול כָּרגע.

מלכה: לך ותמסור לו ידיעה כבדה.    

         (ווקס יוצא)

          אוי לי! מה העולם הזה? איזה

         סיפור זה? רק מה לי לבכות שהוא

         יחיה שעה פחות ולהתעלם

         מגלוּת סאפוק, אור חיי? למה

         אני לא מתאבלת רק עליך,

         סאפוק, עורכת תחרות דמעות

         עם ענני גשמים – הם על יבול,

         אני על צער? לך עכשיו; אתה

         יודע שהמלך בא; אם הוא

         ימצא אותך אתי, אתה גמור.

סאפוק:  אם אעזוב אותך, אין לי חיים;

         ולצידךְ למות – זה לא כמו רק

         נמנום נעים בחיק שלך? כן, כאן

         יכולתי להוציא את נשמתי

         אפוף שלווה כמו תינוק יונק,

         מת כשפִּטְמת אִמו בין השפתיים;

         רחוק ממךְ רק אשתולל, מוטרף,  

         אזעק שתעצמי לי את עיני,

         שבשפתייך תסתמי את פי;

         עצרי את נשמתי שלא תעוף,

         או שאנשוף אותה, כך, אל גופך,

         (מנשק אותה)              

          והיא תחיה בִּמתיקות גן-עדן.    

          למות קרוב לך זה למות בצחוק;

          רחוק ממך – עינוי יותר ממוות.

          תני להישאר, יִקרה מה שיקרה!

מלכה: החוצה. הפּרידה תרופה כואבת,

         אבל דרושה: הפצע פה ממית.

         צא לצרפת, מתוק; ואשמע ממך.   

         היכן שלא תהיה על הכדור,

          אמצא ציפור קטנה שכבר תלחש לי.

סאפוק: אני הולך.

מלכה:               קח את לבי אתך.

         (מנשקת אותו)

סאפוק:  תכשיט נעול בתוך האומללה

         בקופסאות שהכילו אבן חן.

         נקרעת ספינתנו וטובעת;    

         אמות לי - שם.

מלכה:                          ושם אני גוועת.

         יוצאים [לחוד].