שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים שלושה או ארבעה עותרים, ביניהם פיטר עוזר הנָשק.

עותר 1: רבותי, בואו נעמוד קרוב; אדוננו האפוטרופוס יעבור מכאן או-טו-טו, ואז נוכל להגיש את העתירות שלנו גוף אחד.

עותר 2: אדוננו שומר על האפוטרופוס, כי הוא בן-אדם טוב, שישו יברך אותו.

         (נכנסים סאפוק והמלכה)

עותר 1: הנה הוא בא, נדמה לי, והמלכה אתו. אני יהיה ראשון, קדימה. 

עותר 2:  תחזור, טפש! זה הדוכס של סאפוק לא אדון אפוטרופוס.

סאפוק:  מה יש, בחור; רוצה ממני משהו?

עותר 1:  אני מבקש סליחה מאדוני; התבלבלת לי עם אדוננו האפוטרופוס.

מרגרט:  "עם אדוננו האפוטרופוס?" העתירות שלכם הן לכבודו? תנו לי לראות אותן; מה שלך?

עותר 1: שלי, ברשותֵך, מעלתך, זה נגד ג'ון גוּדמֶן, העוזר של האדון קרדינל, שהוא לקח לי את הבית והאדמות והאשה והכל לקח לי.

סאפוק:  גם את אשתך? זה באמת חתיכת עוול. – מה אצלך? מה זה? (קורא) "נגד הדוכס של סאפוק, שהוא גידר וסיפח את הקרקעות החקלאיות של מלפורד."  מה זה, אדון כלב?

עותר 2:  אוי לי, אדוני, אני רק עותר מסכן מטעם כל העיירה שלנו.

פיטר (מוסר את עתירתו): נגד האדון שלי תומס הוֹרְנֶר, שאמר שהדוכס מיורק הוא היורש החוקי לַכּתר.

מלכה: מה אמרת? הדוכס מיורק אמר שהוא יורש חוקי לכתר?

פיטר:  מי, האדון שלי? לא, רגע, האדון שלי אמר שהוא, ושהמלך אנטי לא-מתאימִי.

מלכה: אנטי לגיטימי אתה רוצה להגיד.

פיטר:  בדיוק, לוֹגֶנְטימי.

סאפוק:  מי זה שם?

         (נכנס משרת)

        עצוֹר את הבחור הזה, ושגר לאדון שלו צו מִיָדי.  – אנחנו נשמע עוד על העניין שלך לפני המלך.

            (יוצא המשרת, עם פיטר)

מלכה: ואתם שאוהבים לתפוס חסות

         תחת כַּנְפֵי האפוטרופוס, תתחילו

         מחדש לבנות פְּניוֹת, ופנו אליו.

         (קורעת את העתירות)

         אאוט, רפש! סאפוק, תן להם ללכת. 

                     [/ לעוף, סחי! סאפוק, תן להם ללכת.]

כל העותרים: קדימה, נסתלק.

         (יוצאים)

מלכה: תגיד, לורד סאפוק, זהו המנהג,

         זה הסגנון בַּחֲצַר מלך אנגליה?

         זה הממשל בָּאי של אינגלנד? זו

         ממלכתיות מלך בריטניה? מה,

         קינג הנרי יישאר תמיד תלמיד

         בפיקוחו של גלוסטר החמוץ?

         אני מלכה בְּתואר ובְשם

         וצריכה להיות כפופה בפני דוכס?

         תשמע, כשהתחרֵית בָּעיר טוּר

          על גב סוס בזריקת חנית לכבוד

          אהבָתי, וכבשת לגבירות 

          צרפת ת'לב, חשבתי שקינג הנרי

          דומה לך בָּאומץ, בַּחיזור

          ובצורה. אבל כולו שקוע          

          רק בִּקדוּשה, במלמולי אַוֶוה               

          מריה על מחרוזת התפילות,                     

          כוכְבֵי הספורט שלו הם הנביאים,

          הנשק הוא פסוקים מכּתבֵי קודש;

          הספריה מסלול המרוצים

          שלו, ואהבותיו פִּסְלֵי קדושים

          מברונזה. הלוואי יבחר אותו

          קְהל הקרדינלים לאפיפיור

          ויגרור אותו לרומא כדי לשים

          לו על הראש ת'כובע המשולש:

          זה סטאטוס שמתאים לקדושתו.

סאפוק: גברתי, בסבלנות. כשם שהייתי

         סיבת בואך לאנגליה, כך אפעל

         באנגליה לסיפוק כל רצונך.

מלכה: חוץ מהאפוטרופוס היהיר,

         יש את הקרדינל, איש דת וסנובּ,

          סומרסט, באקינגם, יורְק הרוטן;

          והכי נחות מהם יכול לעשות

          באנגליה פי שניים מהמלך.

סאפוק:  ומי שיכול לעשות הכי הרבה,

         יכול פחות באנגליה מבני נוויל:

         סולסברי ו-ווריק לא סתם אצילים.

מלכה: אף איש מאלה לא מעצבן אותי

         כמו הליידי הגֵאָה של האפוטרופוס;

         דוהרת בָּארמון עם גדוד גברות

         כמו קיסרית, לא אשת האמפרי גלוסטר.

         אורחים זרים חושבים – היא המלכה.

         נושאת לה על הגב אוצר דוכס,

          וּבָזָה לה בַּלב לַדלפונוּת

          שלנו. אני לא אזכה לחיות

          להתנקם בה? חתיכת זונה

          בזויה בת אשפתות, אתמול-שלשום

          השוויצה ללקקנים שלה

          ששובֶל השמלה הכי בלויה

          שלה היה שווה יותר מכל

          אדמות אבי, עד שסאפוק סיפּק  

          זוג של דוכסויות בעד בתו.

סאפוק:  גברתי, אני טמנתי לה בַּקֵן

          מלכודת, והצבתי מקהלה

          של ציפורים כה מפתות שהיא

          תנחת לשמוע את המזמורים

          ולא תמריא כדי להציק לך עוד.

          אז תשכחי ממנה; ומאדאם,

          הקשיבי לי – אני מעז לעוץ לך  -

          גם אם אנחנו לא מתים על כְּבוד    [/ גם אם אנחנו לא מאוהבי]

          הקרדינל, צריך לחבור אליו

          ואל האצילים עד שנביא

          לנפילתו [/ את בזיונו] של האמפרי. באשר

          לְיורק, אז התלונה שעכשיו שמענו

          לא תשחק הרבה לטובתו,

          כך ננכּש אותם אחד אחד

          ואת תנווטי פה יופי את ההגה.

            (נשמעת תרועה. נכנסים המלך, גלוסטר, הקרדינל, באקינגם, יורק, סולסברי, ווריק ואלינור)

המלך: לי מצדי לא משנה מי: יורק

         או סומרסט, בעיני זה היינו הך.

יורק:   אם יורק נהג לא כשורה בצרפת,

         אז שלול ממנו כהונת עוצר.

סומרסט: אם סומרסט אינו ראוי, אז תן

         לְיורק למשול שם; אֲפַנה לו דרך.

ווריק: אם אדוני ראוי או לא, תודֶה,

         אל תתווכח: יורק ראוי יותר.

קרדינל:  ווריק שאפתן, תן לַגדולים ממך

          לדבר.

ווריק:           הקרדינל הוא לא גדול

         ממני בשדה קרב.

באקינגהם:                  הנוכחים 

         פה, ווריק, הם כולם גדולים ממך.

ווריק: ואולי ווריק ייצא הכי גדול עוד.

סולסברי: שתוק, בן! – ובאקינגם, תן רק סיבה

         למה לסומרסט יש עדיפות.

מלכה: בגלל שכך, סליחה, רוצה המלך.    [/ בגלל שכך רוצה המלך, למה.]

גלוסטר:  גברתי, המלך הוא מספיק בוגר       

         לשפוט. אלה לא ענייני נשים.

מלכה: אם הוא מספיק בוגר, למה צריך

         כבודו להיות לו אפוטרופוס?

גלוסטר:                                 גברת,

         אני פה אפוטרופוס ממלכתי.

          כשרק ירצה, אמסור את המִשרה.

סאפוק:  אז בוא תמסור, ודי לַיהירות כבר.

         מאז שאתה המלך – כי מי מֶלך

         אם לא אתה? – המדינה הלכה

         ונחרבה יום-יום, נסיך צרפת

         רק התחזק, וכל האצילים

         והרוזנים בארץ נעשו

         פשוט העבדים לשלטונך.

קרדינל: רוששת את העם; וארנקי

         הכנסיה כחושים ומדולדלים

         מהסחטנות שלך.

סומרסט:                     בתי-פאר

         שלך והבגדים של אשתך

         עלו הון לְקופּת המדינה.  [/ עלו מָאסות של כסף ציבורי.]

באקינגם: האכזריות שלך בְּמוות של

         עבריינים חרגה מגבול החוק,

         החוק שלחסדו תהיה נתון.    [/ החוק שבחסדו ישפוט אותך.]

מלכה: המכירות שביצעת של מִשְרות

         ושל ערים שם בצרפת, אם זה

         רק יתגלה כגודל החשד,

         אז בקרוב תקפֵּץ לך בלי ראש.

         (גלוסטר יוצא. המלכה שומטת את המניפה שלה)

          תני ת'מניפה. מה, מותק? לא יכולה?

         (סוטרת לדוכסית)

          אלפי סליחות גברתי; זאת את?

אלינור:                                       "זאת את?"

          כן, זאת אני, צרפתיה גאה;

         אילו הייתי מתקרבת אל

         יופייך עם ציפורנַי, הייתי כבר

         חורטת לך את עשר הדיברות

         על הפרצוף.

מלך:                 די, דודה יקרה;

         היא לא עשתה בכוונה.

אלינור:                               אה, לא

         בכוונה! תשים לב, מלך טוב,   

          בַּזמן; היא תפנק, היא תנדנד

          אותך כמו תינוק. למרות שכאן

          בעל הבית לא במכנסיים,  

         היא לא תכּה את אלינור בלי לשלם.

         (יוצאת)

באקינגם:  אני, לורד קרדינל, אפקח עין

         על אלינור, אוזן על האמפרי, איך

         הוא מתנהל. היא מגוּרָה עכשיו,      [/ היא על קוצים עכשיו,]

         זעמה אינו צריך שום דורבנות,

         היא תדהר מספיק רחוק לאובדנה.

         (יוצא.

        נכנס גלוסטר)

גלוסטר:  טוב, רבותי, עכשיו כשהצטנן לי

          הדם בהקפה של החצר,

          אני בא לדבר על ענייני

          המדינה. בנוגע לאישומֵי

          השקר שלכם, הזדוניים,

          תוכיחו, ואמסור את עצמי לידי

          החוק. אבל שאלוהים יחמול

          על נשמתי כמו שאני אוהב

          בנאמנות את המלך והארץ.

          בָּעניין שעל הפרק - דעתי,      

          מלכי, שיורק האיש הכי מתאים

          להיות עוצר שלך שם בצרפת.  [/ למשול שם בצרפת מטעמך.]

סאפוק:  לפני ההכרעה, תנו לי רשות

         להציג לכם סיבה לא מבוטלת

         מדוע יורק הכי פחות מתאים.

יורק:   אגיד 'ךָ, סאפוק, למה לא מתאים:

          ראשית, לא לכבודי להתחנף

          אליך; בי"ת, אם אתמנה, הלורד

          מסוֹמֶרְסֶט ישאיר אותי כאן בלי

          אישור לצאת, או כסף, או ציוד,

          עד שנְסיך צרפת יחזיק את כל

          צרפת. בפעם האחרונה שהמתנתי

          עד שיואיל להחליט, איבדנו את

          פריז אחרי מצור כולל רעָב.

ווריק: אני עֵד. תועבה גדולה יותר

          עוד לא ביצע אף בוגד בארץ.

סאפוק:   שתוק, ווריק, חמום מוח!

ווריק: למה לשתוק, סמל הגאווה?

         (נכנס הורנר הנַשָּק עם המשרת שלו, פיטר [תחת משמר]).

סאפוק:  כי פה יש נאשם בְּמעשה

         בגידה: הלוואי שדוכס יורק יצדיק

         את עצמו!

יורק:                   מישהו מאשים את יורק בתור

         בוגד?

מלך:            מה הפשר, סאפוק? מי הם אלה?

סאפוק: ברשות מעלתך, האיש הזה

         מאשים את אדונו פה בבגידה.

         כך הוא אמר: שריצ'רד דוכס יורק

         יוֹרש חוקי לַכֶּתר האנגלי,

         והוד רוממותך גזלן שלטון.

מלך:   תגיד, איש, כך אמרת?

הורנר: שככה יהיה לי טוב, רוממותך, בחיים אני לא אמרתי או חשבתי דבר כזה.אלוהים יעיד שהמנוול מפיל עלי אשמת שקר.

פיטר (מרים את ידו): נשבע בָּעשר עצמות האלה, רבותי, שהוא אמר לי את כל זה בַּמגדל-שמירה לילה אחד, כשצחצחנו את השריון של האדון יורק.

יורק:   בן זבל מטונף, פועל נחוּת,

         תשלם לי בראשך על דיבורֵי

         בגידה. – אני מפציר, רוממותך,

         שייענש בכל חומרת הדין.

הורנר: אוי לי, אדוני, תתלה אותי אם בחיים אמרתי את המלים! המאשים שלי הוא השולייה שלי, וכשאני נתתי לו על הראש על טעות לפני יום-יומיים, הוא נשבע על הברכיים שהוא יראה לי מה זה. יש לי עֵד טוב לזה. אז אני מתחנן לרוממותך, אל תהרוס איש ישר בגלל האשָמה של מנוול.

מלך:   דוד, מה נאמר על זה לפי החוק?

גלוסטר: גזר דין כזה, אם לי יורשה לשפוט:

         שסומרסט יהיה עוצר צרפת,

         כי יורק בזה מחשיד פה את עצמו;

         ואלה – שייקָבַע להם מָקום

         ויום לִקְרב-בשניים ראש בראש

          (כי יש לו עֵד לְרֶשע המשרת).

         זהו החוק, וגזר הדין של האמפרי.

סומרסט: אני מודה להוד רוממותך.

הורנר: ואני מקבל ת'דו-קרב ברצון.

פיטר:  אוי לי, אדוני, אני לא יודע להילחם. בשם אלוהים, תרחם על המקרה שלי! אדם לאדם זאב נגדי! אני בחיים לא יוכל ללכת דו-קרב. אוי אלוהים, הלב!

גלוסטר: תקשיב, או שתילחם או שתיתָלה.

מלך:   קחו את שניהם לכלא, יום הקרב

         יהיה חודש הבא, יום אחרון.

         בוא, סומרסט, נִשְלח אותך לַדרך.

         תרועה. יוצאים.