שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

          נשמעות חצוצרות. נכנסים המלך והפמליה: המלכה, גלוסטר, סאפוק, באקינגם, קרדינל. נכנסים תחת משמר אלינור, מרג'רי ג'ורדיין, סאות'וול, יוּם ובולינגברוק, [ואז נכנסים יורק, סולסברי ו-ווריק?]

מלך:   עמדי, אלינור קוֹבּם, אשת גלוסטר:

         גדול פשעך מול האל ומולנו:

         קבלי את גזר הדין על חטאים

         שבִּרשימות האל עונשם הוא מוות. –

         ארבעתכם, מכאן לַכּלא שוב.

         משם לִמְקום ההוצאה לָהורג:

         המכשפה – היא תישרף לאפר,

         ושלושתכם לְחנק בתליה.  –

         אַת, גברת, כי דמךְ אציל יותר

         וכל כבודךְ יופשט ממך לנצח,

         אחרי שלושה ימים של כפרה

         פומבית, תחיי בארץ כְּגולָה

         בָּאי מָאן בפיקוח סר ג'ון סטנלי.   

אלינור:  ברוכה היא הגלות, ברוך היה מותי.

גלוסטר: אלינור, החוק שפט אותך. לי אין

         איך להצדיק מי שהחוק הרשיע.

         (יוצאים אלינור ושאר האסירים, תחת משמר)

         עינַי מלאות דמעות, הלב בְּאבל.

         איי, האמפרי, בגילךָ חרפה כזאת

         תוריד את שיבתךָ ביגון שאולה.  –

         בבקשה, מלכי, תן לי ללכת;

          צער דורש ניחום, זִקְנה - קצת רוגע.

מלך:   חכה. לפני שתלך, האמפרי מגלוסטר,

          החזר את המַטֶה שלך. הנרי

          יהיה האפוטרופוס של עצמו;

          ואלוהים יהיה לי מעכשיו

          תקווה, מִשְען, מדריך, נר לרגלַי.

          לֵךְ, האמפרי, לְשלום, אָהוּב כשם

          שהיית כאפוטרופוס מלכך.

מלכה: אני לא רואָה סיבה למה מלך

         בוגר צריך פיקוח כמו ילדון.

         האל והנרי מושלים בְּבטחה.

         החזר את המַטה, והממלכה.

גלוסטר:  את המטה? הנה הוא המטה,

          הנרי אציל. אני מוסר אותו

          בְּרצון כשם שהפקיד אותו אצלי

          אביך הנרי. ואשאיר אותו

          לרגליך ברצון ממש כשם

          שאחרים בְּשאפתנות רוצים

          לזכּות בו. כל טוּב, מלך טוֹב; אחרֵי

         שאסתלק לי ואחיה לא עוד,

          שרק יידע הכתר שְלום כָּבוד.

          (יוצא)

מלכה: אז הנה הנרי מֶלך, מרגרט

         מלכה, והאמפרי הדוכס של גלוסטר

         בקושי הוא עצמו, עם מום קשה

         כל כך: שתי עקִירוֹת בבת אחת –

         אשה מוגלֵית ואֵבֶר מקוצץ.

         (מרימה את המטה)

          מַטה נכבד, נתלשתָ. מעכשיו

         במקומך, ביד הנרי, תוצב.

סאפוק: כָּפוּף האורן, כל ענף שָמוּט.

         גאוות אלינור צעירה תמות.

יורק:   שיילך ודי. – ברשות רוממותך,

         זה היום שנקבע לַדו-קרב. מוכנים

         גם התובע גם המתגונן,

         דהיינו הנָשָק והשוליה.

         יואיל כבודך לִצְפּות בַּקרב.

מלכה: בהחלט; אני עזבתי את החצר

         במיוחד לראות איך זה יוכרע.

מלך:   בשם אלוהים, וַדאוּ שהכל כשיר:

         שיסיימו, ואלוהים יגן

         על הצודק!

יורק:                    עוד לא ראיתי בן-

         אדם מוכן פחות או מְפחֵד

         יותר ללחום מהמזמין לַקרב פה, 

         המשרת של הנָשק הזה. 

          (נכנסים מדלת אחת הורנר הנשק ושכניו, שותים איתו כל כך שהוא שיכור; והוא נכנס עם מתופף לפניו, ומוט שמחובר אליו שק חול; ומן הדלת השניה פיטר המשרת שלו, עם תוף ושק חול, ושוליות ששותים איתו)

שכן 1: הנה, שָכן הוֹרְנֶר, אני שותה לחייךָ יין ספרדי; ואל תִפְחד, שָכן, אתה תהיה בסדר.

שכן 2: והנה, שכן, הנה כוס פּורטו.

שכן 3: והנה קנקן בירה מחוזקת, שכן; תשתה, ואל תפחד מהאיש שלך.

הורנר: תביא, בְּאמא שלך, ואני מתחייב לכם כולכם; ופיטר שיקפוץ לי.

שוליה 1:  הנה , פיטר, אני שותה לחייך, ואל תפחד.

שוליה 2:  תשמח, פיטר, ואל תִפְחד מהאדון שלך. תילחם בשביל הכבוד של השוליות.

פיטר (דוחה את המשקה): תודה כולכם. תשתו ותתפללו עלי, אני מבקש, כי אני חושב ששתיתי את הבירה האחרונה שלי בעולם הזה. – אתה-פה, רובין, אם אני ימות, אני נותן לך את הסינור שלי; ו-וויל, אתה תקבל את הפּטיש שלי; ואתה-פה, טום, תיקח את כל הכסף שיש לי. – איי אלוהים שירחם עלי הלוואי אמן, כי אני בחיים לא יוכל על האדון שלי; הוא למד כבר כל כך הרבה דו-קרב.

סולסברי (להורנר): קדימה, עזוב את השתיה שלך והלאה לַמכות.  – אתה, איך קוראים לך?

פיטר:  פיטר, תודה. 

סולסרי:   פיטר! מה עוד?

פיטר:  נוֹק. 

סולסרי: נוֹק? אז הענק לָאדון שלך נוק אאוט.

הורנר: רבותי, אני באתי הנה זאת אומרת ביוזמת המשרת שלי, להוכיח שהוא מנוול, ושאני בעצמי איש ישר; ומה שנוגע לדוכס מיורק, נשבע שאני ימות אם התכוונתי משהו בחיים לרעתו, או לַמלך, או לַמלכה; אז לכן, פיטר, בוא תחטוף ישר על הראש!

יורק: לָעניין! הלשון של הנבל הזה מתחילה להתגלגל. – חצוצרות, תרועת קרב לַמתמודדים!

          (תרועת קרב. הם נלחמים, ופיטר מכה את הורנר ארצה)

הורנר: די, פיטר, די! אני מודה, אני מודה בְּבּגידה.

         (מת)

 יורק:  סלקו את הנשק שלו. – בחור, תגיד תודה לָאל, ולַיין הטוב בגרון של האדון שלך.

פיטר:  אח אלוהים, אני גָבַרתי על אויבים במעמד כזה? איי פיטר, ניצחת עם הצדק!

מלך:   לכו, סלקו את הבוגד מעינינו,

         כי במותו נוכחנו באשמתו;

         ואלוהים חשף לנו בצדק

         שהמסכן הזה, שהוא ביקש

         לרצוח על לא עוול בכפו,

         ישר וחף מפשע, בוא, בחור,

         בוא תקבל מאיתנו את גמולך.

         תרועה. יוצאים.