שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט המלט - מערכה 5, תמונה 1 קדימה >

(נכנסים שני ליצנים)

 

ליצן א: זה נכון שהולכים לקבור אותה על פי הנוצריות למרות שהיא חיפשה גאולת עולם בהתנדבות?

ליצן ב: אני אומר לך שכן. אז תחפור לה את הקבר ישר. חוקר חקרי המוות ישב עליה  ישיבה ומצא שמגיע לה טקס שכיבה.

ליצן א: איך זה יכול להיות, אלא אם כן היא הטביעה את עצמה בתור הגנה עצמית?

ליצן ב: איך! זה הממצא שהוא מצא!

ליצן א: זה בטח היה התקפה עצמית. אין אפשרות אחרת. כי הנקודה היא כזאת: אם אני מטביע את עצמי ביודעין, משמע זו פעולה, ולפעולה יש שלושה ענפים – לפעול, לעשות ולבצע. מה משמע, משמע שמַה-שְמָה הטביעה את עצמה ביודעין.

ליצן ב: לא, אבל שמע, שמע, אדון-חפרן!

ליצן א: תן לי להתבטות. המים שוכבים פה - יפה. הבן-אדם עומד פה - יפה. אם הבן-אדם הולך אל המים ומטביע את  עצמו, זה, יגיד מה שתגיד, הוא ה ל ך, תרשום את זה, נקודה. אבל אם המים באים אליו ומטביעים אותו, אז הוא ט ב ע, לא הטביע את עצמו. מה משמע? משמע שמי שלא אשם במוות של עצמו לא מקצר את חייו בעצמו.

ליצן ב: אבל זה חוק?

ליצן א: חוק ברזל, כלומר שַיִש. חוק של חוקר חקרי המוות.

ליצן ב: רוצה לשמוע ת'אמת? אם זותי לא היתה ממעמד גבוה, היו קוברים אותה מחוץ לחוק.

ליצן א: הנה, נגעת. וזה חבל מאד שלאנשים גדולים יש בעולם הזה גושפנקא לטבוע או לתלות את עצמם יותר מהאחים שלהם. קדימה, מעדר שלי. אין ג'נטלמנים יותר עתיקים מגננים, חופרי-תעלות וקוברי-קברים. הם מחזיקים עוד במקצוע של אדם אבינו.

ליצן ב: הוא היה ג'נטלמן?

ליצן א: הוא היה אבי הזרועות המזוינות.

ליצן ב: איך אתה מדבר!

ליצן א: אתה כופר או מה? איך אתה מבין את התנ"ך?

      התנ"ך אומר שאדם חפר. איך הוא היה יכול לחפור אם לא היו לו זרועות מזוינות? אני אשאל אותך משהו אחר. ואם תענה לי לא לעניין, תודה שאתה -

ליצן ב: די, די!

ליצן א: מי בונה יותר חזק מבנאי, מסגר או נגר?

ליצן ב: זה שבונה עמודי תליה, כי זה עמוד עמיד גם אחרי אלף דיירים.

ליצן א: אני אוהב את השכל שלך, בחיי. עמוד תליה זה טוב. אבל לְמה זה טוב? זה טוב למי שעושה רע. לא, אתה עושה רע אם תגיד שעמוד תליה בנוי יותר חזק מכנסיה. מה משמע? משמע שעמוד תליה יעשה לך טוב. נסה שנית.

ליצן ב: מי בונה יותר חזק מבנאי, מסגר או נגר?

ליצן א:  כן, כן, תגיד לי את זה ואתה פטור. 

ליצן ב: אהה! אני יגיד לך!

ליצן א:  תגיד!

ליצן ב: לא, אני לא יכול ל'גיד.

ליצן א:   טוב-טוב, אל תרביץ יותר למוח שלך, כי חמור צולע לא יתחיל לרוץ ממכות. ופעם הבאה ששואלים אותך תגיד "קברן". למה שהבתים שהוא בונה מחזיקים עד יום הדין. לך תביא לי פה איזה קנקן משקה.

            (יוצא קברן ב')

            (שר):  בנעורי כשאהבתי-אהבתי,

               החיים נראו לי ורודים,

               לנצל - אח - ת'זמן איך - אוך - שחשבתי

               זה נראה לי משחק ילדים.

            (נכנסים המלט והורציו)

המלט:       לפרצוף הזה אין שום רגשות לעבודה שלו? הוא חופר קבר ושר.

הורציו:       ההרגל הפך לו את זה לעניין של מה-בכך.

המלט:       נכון מאד. יד נקייה מעבודת-כפיים היא רגישה שבעתיים.

ליצן א (שר):  אבל הזִקְנה התגנבה לה

                   ואז התנפלה לה, אויה.        

                    אל הבור היא אותי גלגלה לה,

                   כאילו כל זה לא היה.

            (הוא זורק באויר גולגולת)

המלט: לגולגולת הזאת היתה לשון בִּפְנים, והיא יכלה לשיר פעם. איך הבן-כלב מקפיץ אותה על הארץ, כאילו זאת עצם-הלסת של קין, הרוצח הראשון! אולי זה פרצוף של פוליטיקאי שהחמור הזה גובר עליו עכשיו; אחד שידע לסובב את אלוהים על האצבע הקטנה, לא יכול להיות?

הורציו:  יכול, מעלתך.

המלט: או של חצרן, שידע לומר "בוקר טוב, אדון מתוק! איך המרגש, אדון מתוק?" יכול להיות שזה אדוני זה-וזה, ששיבח את הסוס של אדוני זה-וזה כשהוא תכנן ללוות  אותו, לא יכול להיות?

הורציו:  כן, מעלתך.

המלט:  בדיוק! ועכשיו הוא מזוּוָג למַיי-ליידי תולעת, קצוץ-לסת ודפוק-פדחת ממעדר של שַמָּש. זה מה שנקרא מהפכה! מה, עם כל החינוך שקיבלו העצמות האלה, מגיע להן שישחקו בהן כדורת? לי כואבות העצמות רק מהמחשבה.

ליצן א (שר):        הופ הופ מעדר

                    הופ הופ תכריכים

                    צריך למהר

                    יש לנו אורחים.

            (הוא משליך עוד גולגולת באוויר)

המלט:  הנה עוד אחת. וזאת לא יכלה להיות גולגולת של עורך דין? איפה עכשיו הפלפולים שלו, הסלסולים, הנהלים, וכל התרגילים? איך הוא מרשה לליצן הזה לטרטר לו את הראש במעדר מטונף, ולא מתריע שיתבע  אותו על נזיקין? הממממ! הטיפוס הזה אולי היה בזמנו קניין גדול של אדמות, עם שטרות, עם ערבויות, דמי-קדימה, דמי-שכירות. בשביל מה? שהקרקפת תתכסה טינופת. מה, כל הקנסות שלו לא קנו לו מקום גדול יותר מאורך ורוחב של חוזה בשני עותקים? הרי כל מסמכי האדמות שלו בקושי ייכנסו לקופסה הזאת, אז בעל הנכס עצמו לא יקבל יותר?   

הורציו:  אפילו סנטימטר לא יותר, מעלתך.

המלט:  מגילות משפטיות לא עשויות מעור כבש?

הורציו:  כן, מעלתך, וגם מעור של עגל.

המלט:  כבש ועגל מי שבונה עליהן. אני אחליף מילה עם הפרצוף הזה. - בוא-נא-פה,  של מי הקבר הזה? 

ליצן א:  שלי, אדוני.

         (שר):     צריך למהר

                יש לנו אורחים.

המלט:  אני חושב שהוא באמת שלך, אתה שקוע בתוכו.

ליצן א: ואתה שקוע מחוּצוֹ, אדון, אז שלך הוא בטח לא. מה שנוגע לי, אני משקיע בו, לא  שקוע בו.

המלט:  אתה שקוע בשקר, אם אתה בתוכו ואומר שהוא שלך. הוא בשביל מתים, לא בשביל חיים. אז אתה משקר.

ליצן א: זה שקר מלא חיים, הוא קופץ מהר ממני אליך ולהיפך.   

המלט:  לאיזה איש אתה חופר את זה?

ליצן א: לאף איש, אדוני.

המלט:  אז לאיזו אישה?

ליצן א: גם לא לאף אישה. לא לבן-אדם ולא לבת-אדֶמת.

המלט:  מי ייקבר פה?

ליצן א: אחת שהיתה אישה, אדוני. אבל, תנוח בשלום על משכבה, היא מתה.

המלט:  כמה שהכלב הזה דייקן! אנחנו חייבים לדבר לפי הספר, כי כל משחק מלים יגמור אותנו. חי אלוהים, הורציו, בשלוש שנים שאני מתבונן בו, הדור הזה נהיה כל כך מיופייף שכל אימבציל דורך על אציל. - כמה זמן כבר אתה חופר קברים?

ליצן א: מכל הימים בקאלֶנְדֶר, יצא לי להתחיל עם זה ביום שהמלך המנוח שלנו ניצח את המלך פורטינבראס.

המלט:  וכמה זמן זה מאז?

ליצן א: גם את זה אתה לא יודע? כל אידיוט את זה יודע. זה היה בדיוק ביום שהמלט הצעיר נולד - זה המשוגע, ששלחו אותו לאנגליה.

המלט:  באמת? למה שלחו אותו לאנגליה?

ליצן א: מה למה, למה שהוא משוגע. שָמָּה הוא ימצא מחדש את השפיות שלו. ואם לא, שמה זה לא כל-כך נורא.

המלט:  למה?

ליצן א: שמה לא ישימו לב. כי שמה כולם משוגעים כמוהו.

המלט:  איך הוא נהיה משוגע?

ליצן א: באופן ממש משונה, אומרים.

המלט:  איך משונה?

ליצן א: איך? הוא איבד את השפיות שלו.

המלט:  על איזה רקע?

ליצן א: על רקע אדמת דנמרק. ואני חופר פה, ילד וגבר, כבר שלושים שנה.

המלט:  כמה זמן בן-אדם שוכב באדמה עד שהוא נרקב?

ליצן א: תראה, אם הוא עוד לא רקוב לפני שהוא עוד מת - ויש לנו היום מספיק גופות חולות-כולרה שבקושי אפשר לדחוף פנימה - פגר ממוצע יחזיק לך איזה שמונה או תשע שנה. מעבד עורות יחזיק לך תשע שנה.

המלט:  למה הוא יותר מאחרים?

ליצן א: למה, אדוני, כי נהיה לו עור עבה מהמקצוע. והוא הודף מים לאורך זמן, ומים אם אתה לא יודע זה המרכיב שהכי מרקיב לך את הגוף המת הבן-זונה שלך. הנה גולגולת פה שכבר שוכבת לך באדמה עשרים-ושלוש שנים.

המלט:  של מי זה היה?

ליצן א: טיפוס משוגע בן-זונה זה היה. של מי אתה חושב זה היה?

המלט:  לא, אין לי מושג.

ליצן א: כולרה על הנשמה של הממזר המשוגע הזה! הוא שפך לי פעם על הראש קנקן שלם של יין תוצרת גרמניה! הגולגולת הזאת בכבודה ובעצמה, אדוני, היתה, אדוני, של יוריק, הליצן של המלך.

המלט:  זאת?

ליצן א: זאתי.

המלט:  תן לי לראות. - אויה, יוריק מסכן! הכרתי אותו, הורציו. לץ עם הומור אינסופי, עם המצאות כבירות. הוא הרכיב אותי על הגב אלף פעמים. ועכשיו כמה שזה נראה מחריד בדמיוני. עולה לי בגרון בחילה מזה. פה היו תלויות השפתיים האלה שנישקתי אני לא יודע כמה פעמים. איפה עכשיו הבדיחות שלך? הדילוגים שלך, הפזמונים, ההברקות שהרימו את השולחן בשאגה? אף אחת לא נשארה כדי ללגלג על הגיחוך שלך עכשיו... לעוס עד הלסת! עכשיו גש-נא לשולחן של גברתי ותגיד לה, שתצבע את השפתיים גם לעובי סנטימטר, כזה יהיה החנחון האחרון שלה. ונראה אותך מצחיק אותה עם זה. אנא ממך, הורציו, תגיד לי רק דבר אחד.

הורציו:   מה זה, מעלתך?

המלט:  אתה חושב שגם אלכסנדר מוקדון נראה ככה באדמה?

הורציו:   כך בדיוק.

המלט:  והריח ככה? פהההה!

הורציו:   כך בדיוק, מעלתך.

המלט:  לאילו שימושים נחותים אנו חוזרים, הורציו! מה, בדמיוננו לא נוכל לעקוב אחר האפר הנכבד של אלכסנדר הגדול ולמצוא אותו סותם חביות?

הורציו:  זה כבר להפליג רחוק.

המלט:  לא, בכלל לא. אם נלווה אותו באופן שיטתי צעד אחרי צעד יוצא ש: אלכסנדר מת, אלכסנדר נקבר, אלכסנדר שב לעפר; עפר זה אדמה; מאדמה עושים טיט וחמר, ולמה אי-אפשר עם החמר שאליו הוא הומר לסתום חבית של בירה?

                      הקיסר שנפטר והוּמר לחמר,

                    יסתום חור שנפער מול הרוח הקר.

                    מי תיאר שמקיסר כה מפואר מותר

                    לִבְנות חומת חמר נגד חורף ומטר.

          אך שקט, שקט, דום!

           (נכנסים המלך והמלכה, לָאֶרְטֶס, וגופתה של אופליה, עם מלווים וכומר)

                                    הנה באים

          המלך - המלכה - החצרנים...

          את מי הם מלווים? ובטקס כה

          פגום? סימן שהנפטר שהם

          קוברים טרף נפשו ביד נואשת.

          זה היה מישהו עם איזה מעמד.    

          נרבוץ פה רגע ונשקיף.

            (הוא והורציו מתרחקים)

לָאֶרְטֶס:  מה עוד בטקס?

המלט:   זה לָאֶרְטֶס, צעיר אציל מאד, שים לב.

לָאֶרְטֶס:  מה עוד בטקס?

כומר:    הלווייתה כבר הורחבה ככל

          שברשותנו. מפוקפק היה מותה,  

          ואילולא צו מגבוה שנחרוג

          מן הנהלים, היו שמים אותה מעבר לגדר

          ללא ברכה עד השופר של יום-הדין.

          במקום תפילות לעילוי נשמתה,

          היו זורקים עליה פיסות חרס, אבני צור,

          חלוקי נחל. תחת זאת זוכה היא בזרי-

          בתולה, ומקלעות פרחים, ומלוּוָה

          אל משכנה האחרון עם פעמון

          ועם קבורה.

לָאֶרְטֶס:  ואין מה לעשות עוד?

כומר:                            אין מה לעשות

          עוד. נחלל את זכר המתים   

          אם גם נשיר לה זמר אשכבה,

          ונאחל לה מנוחה כמו לנשמות 

          שנפרדו יפה מן העולם.  

לָאֶרְטֶס:                            טִמנו אותה

          באדמה, ומבשרה היפהפה

          שלא יָדע טומאה סיגליות תצמחנה.

          אני אומר לך, כומר גס-לב, שאחותי

          תהיה מלאך-שרת כשאתה תצרח

          בתופת.

המלט:            מה, אופליה היפה!  

מלכה (מפזרת פרחים): מתוקים לַמתוקה! שלום.

          קיוויתי שתהיי אשת המלט שלי.

          חשבתי לעטר את ערש כלולותייך, מתוקה,

          לא לפזר פרחים על בור קברך.

לָאֶרְטֶס:                                 הו, שאסון

          כפול ייפול פי מאה על ראשו המקולל

          של זה שמעשה הנבלה שלו  

          נישל אותך מצלילותך! חכו קצת עם 

          הרגבים, עד שאחזיק אותה

          בזרועותי פעם אחת נוספת.

         (הוא מזנק אל תוך הקבר)

           עכשיו כסו פה בעפר את המתים והחיים,

          עד שתקימו ממישור זה הר

          גבוה מכל הר, שיאפיל גם על

          פסגת אולימפוס הכחולה.

המלט (צועד קדימה):     מי זה

          שיגונו חוצב כאלה להבות,

          שמליצות השכול שהוא צורח מֹשבּיעות

          כוכבי שמיים, ומשתקות אותם

          כמו קהל בהלם? זה אני,

          המלט בן דנמרק!

לָאֶרְטֶס:                     השטן ייקח את נשמתך!

המלט:   אתה לא מתפלל יפה.

          הסר-נא את האצבעות מהצוואר שלי,

          כי, גם אם אני לא מהיר חמה להתלקח,

          יש בי בפנים מין משהו מסוכן שלחוכמתך

          מוטב להיזהר ממנו. תסלק את היד.  

מלך:     נתקו אותם כבר!

מלכה:                     המלט, המלט!

כולם:                                         רבותי!

הורציו:   אנא תירגע, מעלתך. 

המלט:   אח לא, אני אלְחם בו בנושא הזה        

          עד שהעפעפיים לא ימצמצו לי.

מלכה:   הו בן שלי, איזה נושא?

המלט:   אני אהבתי את אופליה. ארבעים-אלף

          אחים ביחד לא יגיעו באהבתם

          לַסְכום שלי. מה תעשה למענה, אתה?

מלך:    הוא משוגע, לָאֶרְטֶס!

מלכה:   באלוהים, הנח לו!

המלט:   שתישרף, תַּראה לי מה אתה מוכן לעשות!  

          לבכות אתה מוכן? להילחם

          מוכן? לצום מוכן? להיקרע מוכן? אתה מוכן

          לשתות מי-חומץ? לאכול תנין? אני כן!

          מה, באת הנה ליילל? למחוק אותי

          עם זינוקים לתוך קברה? שתיקבר איתה

          בבת-אחת, וגם אני. ואם אתה

          כבר משתפך כאן על הרים, שיזרקו

          עלינו ערימות עפר - מיליונים! - עד

          שהפסגה, כשייחרכו פניה בכדור-האש,  

          תציג את האולימפוס כפצעון!   

          לא, אם אתה רוצה לטחון מלים,

          אני יודע לברבר יפה כמוך.

מלכה:                                זה התקף

          טרוף, וכך זה יימשך עוד זמן קצר. 

          ובקרוב, שָלֵו כמו יונה כשגוזליה, זהובי

          פלומה, בקעו מן הביצה, תצנח

          עליו דממה.

המלט:                  אתה שמע, אדוני.

          מה אתה משחק בי כך? אני

          אותך תמיד אהבתי – אבל מה זה משנה.  

          שיתערב גם הרקולס עצמו,

          חתול יצווח, הכלב - בוא יבוא יומו.

          (יוצא)

מלך:   בבקשה, הורציו טוב, אל תעזוב אותו.

         (יוצא הורציו)       

      (ללָאֶרְטֶס): רק סבלנות. זכור מה סיכמנו אמש.

          עכשיו ניתן דחיפה אחת ולתמיד. -

          גרטרוד טובה, את תדאגי שיפקחו

          עין על בנך. נקים פה על הקבר מצבה חיה.

          ובקרוב יהיה פה שקט. סבלנות.

          עד אז נשקול כל צעד בִּמְתינות.  

            (יוצאים)




< אחורה הדפסת הטקסט המלט - מערכה 5, תמונה 1 קדימה >