שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

(נכנסים המלך, רוזנקרנץ וגילדנסטרן)

 

מלך:         הוא לא מוצא חן בעיני. גם נגד ביטחוננו 

               לתת לשיגעונו להשתולל. על-כן תתכוננו,

               אנפיק לכם ייפוי-כוח מהר,

               והוא ייצא אתכם לאנגליה.

               בעמדתי הממלכתית אסור לסבול

               אִיוּם קרוב כל כך שכל שעה גדל

               בתוך עיניו.

גילדנסטרן:                      וגם אנחנו נישמר לנו.

               זוהי מצווה דתית ומקודשת

               לשמור שלא יקרה רע לרבים, רבים  

               שמתקיימים וניזונים מידי רוממותך.

רוזנקרנץ:   כל איש ואיש חייב, עם כל כוחות

               הנשק של נפשו, להישמר

               מפגע; על אחת כמה וכמה

               נשמת זה שברווחתו תלויים

               חיי רבים. כשמלך מת הוא לא

               מת לבדו, כי הוא כמו מערבולת: הוא

               סוחף איתו מה שקרוב אליו; או

               שהוא גלגל כבד, ניצב על ראש ההר,

               לחישוריו מרותכים ומרותקים

               עשרת-אלפים ברגים קטנים יותר;

               כשהוא נופל – כל ספח ונספח שולי

               נספה אתו בהרס. כך זה לעולם:  

               כשמלך נאנח, נאנחים כולם.

מלך:         בבקשה להתחמש לנסיעה החפוזה.

               אנחנו עוד נכבול באזיקים את האימה הזאת

               שמתהלכת לה חפשי מדי כעת.

רוזנקרנץ:                                        אנחנו נזדרז.

                (יוצאים רוזנקרנץ וגילדנסטרן. נכנס פולוניוס)

פולוניוס:    אדון, הוא בדרך לחדר אמו.

               אני הולך להשתחל מֵעֵבֶר לַוילון

               לשמוע את השתלשלות העניינים.

               שם את ראשי שהיא תיתן לו על הראש.

               ואיך אמרת - ובחכמה אמרת – מן הדין

               שעוד עֵד חוץ מאמא (כי הטבע מקרב אותם

               לפנים משורת הדין) יזקוף שם אוזן.

               כל טוב, מלכי. אני אחזור אליך

               לפני שתלך לישון כדי להודיע מה

               אני יודע.

מלך:                       רוב תודות, אדון יקר שלי.

                 (יוצא פולוניוס)

                אאאא, החטא שלי מבחיל. מסריח לשמיים.

               הקדמונית שבקללות עליו

               רובצת - רצח אח. להתפלל איני יכול,

               על אף שמשיכת-הלב חדה

               כמו הרצון; הכוונה החזקה שלי

               מובסת בידי אשמתי החזקה יותר,

               וכמו אדם שהתחייב לעסקים

               כפולים, אני תלוי באמצע, לא

               יודע איפה להתחיל, וכך  

               מזניח את שניהם. אך אם יד מקוללת זו 

               היתה מכוסה פי שניים בדם אח -

               מה, אין די גשם בשמיים המתוקים

               לשטוף אותה עד שתלבין כשלג?  

               לְמה קיימת החמלה אם לא להתמודד

               עם חטאים? ומה יש בַּתפילה  

               אם לא הכוח הכפול - לבלום

               אותנו טרם שניפול, למחול אחרי שהתדרדרנו?

               ובכן אביט אל על: חטְאִי כבר נעשה.

               אבל - אאא - איזה נוסח של תפילה

               מתאים פה? "אנא סלח לי על הרצח המתועב?"

               זה לא יכול להיות, שכן אני

               אוחז עדיין בַּפֵּרות שלמענם רצחתי -

               הכתר, השאפתנות, והמלכה.

               אפשר לזכות בִּמחילה ולהחזיק בַּפשע?

               פה, בזרמי הסחי של העולם

               הזה, זרוע הפשע, עמוסת זהב,    

               תוכל לדחוף הצידה את הצדק;

               ולא אחת נראֶה שרוע משתלם,

               יכול לקנות אפילו את החוק. אבל

               למעלה זה לא כך. שם לא מאחזים

               עיניים. שם המעשה קיים במלוא

               טבעו האמיתי, ושם אנחנו אנוסים להתוודות,

               עד שורש השיניים וחריץ המצח של פְּשעינו.

               אם כך מה? מה נותר? רק לנסות  

               מה יכולה החרטה. מה אין

               היא יכולה? אך מה היא יכולה

               כשאתה לא יכול להתחרט?

               אאא, זה מצב ארור... הו לב שחור

               כמוות! נפש לכודה, ככל שתפרפר

               עוד כדי להשתחרר היא מסתבכת עוד

               יותר! הצילו, מלאכים! נסו! –  להתכופף,

               ברך עיקשת; ואתה, לב של מיתרי   

               פלדה, הֱיה רך כמו גידי תינוק בן-יום.

               הכל עשוי להיות עוד טוב.

              (המלך כורע. נכנס המלט)

המלט:       עכשיו יכולתי לעשות את זה חלק,

               עכשיו הוא מתפלל. ועכשיו אני עושה את זה.

               וככה הוא הולך לו לשמיים.

               וכך אני נפרע מנקמתי. את זה צריך לבדוק.

               נבל רוצח את אבי, ותחת זה

               אני, בנו היחיד, את הנבל הזה שולח

               אל המרום.

               מה - זה תשלום על עבודה, לא נקמה.

               הוא את אבי חיסל בְּביזיון,

               כשהיה שבע מזלילה,

               ללא וידוי, כשכל עוונותיו פורחים ברוח,

               מלבלבים כמו חודש מאי; ואיך

               עומד מַאֲזנו מול השמיים, מי

               יודע חוץ מהשמיים. אך

               לפי המחשבה המקובלת, חשבונו 

               כבד. אז אני באמת נוקם,

               אם אחסל אותו בזמן טיהור נפשו,

               כשהוא ערוך ומסודר למסעו?

               לא.

               עלי למעלה, חרב, שתיפלי איוֹם יותר

               בזמן אחר. כשהוא ישן שיכור,

               או משתולל, או מתגולל בהנאות מיטה

               מתועבות, או מהמר ומקלל,

               או בעיצומו של איזה חטא בלי צל של ישועה -

               א ז  להכשיל אותו, ושיבעט אז במרומים

               בעקביו, ונשמתו תהיה שחורה וארורה

               כמו הגיהינום, אליו יגיע. אמי מחכה.

               קיבלת לחייך הסוטים עוד קצת ארכה.

                 (יוצא)

מלך (קם):  מלים עפות מפי, המחשבות תקועות.

               מלים בלי מחשבות אל המרום לא מגיעות.

                   (יוצא)