שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט המלט - מערכה 3, תמונה 1 קדימה >

(נכנסים המלך והמלכה, פולוניוס, אופליה, רוזנקרנץ,  גילדנסטרן ואצילים)

מלך:         ולא הצלחתם תוך כדי שיחה

               לדלות ממנו למה הוא לובש בלבול כזה,

               מדוע הוא שורט את שלוותו

               בשיגעון פרוע ומסוכן?

רוזנקרנץ:    הוא כן מודה שהוא מרגיש פְּזור-דעת,

              אבל מה הסיבה הוא מסרב לומר.

גילדנסטרן:   גם לא קל לדובב אותו, מצאנו.

               להיפך – בטרוף די ערמומי הקפיד

               לשמור מרחק כל פעם שניסינו לחלץ וידוי

               על מצבו האמיתי.

מלכה:                            איך הוא קיבל אתכם, יפה?

רוזנקרנץ:   כמו ג'נטלמן מושלם.

גילדנסטרן: אבל במאמץ גדול להתאפק. 

רוזנקרנץ:   קימץ בשאלות, אך על שאלותינו הוא פיזר

              תשובות בלי שום חשבון.

מלכה:                                    ניסיתם לפתות

               אותו לאילו בילויים?

רוזנקרנץ:    מאדאם, יצא כך שנתקלנו על הדרך

               באיזו להקה של שחקנים. סיפרנו לו על כך,

               וזה נראָה כאילו נדלקה בו מין שמחה

               לשמוע זאת. הם כבר מסתובבים פה בחצר,

               ואם איני טועה קִבלו פקודה כבר לשחק

               הלילה לפניו.

פולוניוס:                         נכון מאד,

               והוא ביקש בי להפציר בהוד מלכותֵיכם

               לשמוע ולראות את העניין הזה.

מלך:         בחפץ לב, ואני מאושר לשמוע

               שמשהו מושך אותו.

               אישים טובים, תנו לו דחיפה נוספת,

               ודַרבנו אותו להתרכז בהנאות כאלה.

רוזנקרנץ:   אנחנו נעשה זאת.

                 (יוצאים רוזנקרנץ, גילדנסטרן ואצילים)

מלך:                               גרטרוד מתוקה,

               גם אַת עזבי אותנו. כי בסוד זימַנוּ הנה

               את המלט, שכאילו במקרה הוא ייתקל

               פה באופליה.

               אביה ואני, זוג מרגלים כשרים,

               נשתול עצמנו ככה שרואים ולא נראים

               נוכל לשפוט את המפגש לאשורו,

               ולהסיק מן ההתנהגות שלו

               אם אלו ייסורים של אהבה או לא

               שבעטיים הוא מתענה כך.

מלכה:                                       אציית לך. -

               ואשר לך, אופליה, הלוואי

               שבאמת יופייך הטוב הוא הסיבה

               המבורכת לפראות של המלט,

               ושמעלותייך יעלו אותו שנית על דרך הישר,  

               לכבוד שניכם.

אופליה:                         מאדאם, כולי תפילה. 

            (יוצאת המלכה)

פולוניוס:      אופליה, תתהלכי פה. - חסדך, ברשותך,

               אנחנו נתמקם. (לאופליה)  את תקראי בספר,

               זאת התעסקות שתתרץ יפה

               את ההתבודדות שלך. אנחנו אשמים

               לא פעם – ויש אינסוף הוכחות –

               שתחת מסכה של אדיקות

               וצדיקות אנחנו ממתיקים

               את השטן עצמו.

מלך:                             אאאא, זה נכון מדי.

               (הצידה): איך הנאום הזה מצליף לי במצפון!

               גם לחי של זונה, שמיופייפת מאיפור,

               איננה מכוערת כמו המעשה

               שלי מתחת למילים הכה-צבועות שלי.

               הו, זה משא כבד!

פולוניוס:      אני שומע אותו בא. בוא נסתלק, מעלתך.

               (יוצאים המלך ופולוניוס. נכנס המלט)

המלט:       להיות, או לא להיות - זאת השאלה;

               האם זו אצילות-נפש גדולה יותר

               לספוג את החיצים והקליעים

               של המזל המתפרע, או

               להתחמש מול ים צרות, לתקוף אותן

               וככה לחסל אותן; למות: לישון -

               כן, זה הכל - ולהגיד שבְּשינה

               אנחנו מחסלים את מכאובי-הלב

               ואלף המכות שהבשר-ודם

               יורש. צריך להתפלל באדיקות

               לְסוף שלם כזה – למות: לישון -

               לישון - אולי לחלום. אה, זה העוקץ!

               כי אילו חלומות יצוצו בְּשינה

               כזאת של מוות, כשהתרנו את עצמנו

               מפקעת בת חלוף זו – זה מה  שמעכב. 

               זה מה שמעניק גם לְשואות

               חיים כה ארוכים. כי מי מוכן

               לשאת את שוט הזמן ובוז הזמן,

               את העוולות של הכובש, העלבונות

               מפֶּה יהיר, דקירות של אהבה

               נכזבת, הסחבת של החוק, חוצפת

               פקידים, ההשפלות שלב טהור

               צריך לסבול בשקט מחסרי הערך,

               כשהוא יכול - לבד - להשתחרר

               מכל זה עם פגיון קטנטן? ומי מוכן

               לשאת צרורי-צרורות, להתנשף

               ולהזיע תחת החיים המייגעים,

               לולא הפחד מפני משהו שלאחר המוות -

               הארץ הבלתי-נודעת, שמגבולותיה אף

               נוסע לא חוזר?... זה פחד שמבלבל את הרצון,

               רק בגללו אנו מעדיפים לשאת

               את הרעות שיש לנו במקום לברוח

               אל אחרות לא מוכרות לנו. וכך

               המחשבה - היא שעושה אותנו פחדנים כולנו;

               וכך הצבע הטבעי של הנחישות

               מחליד, נדלח, דוהה ממחשבות, 

               ועלילות גדולות של עוז ושל תנופה

               סוטות מהמסלול ומאבדות לנצח את

               התואר פעולה. - שקט עכשיו! אופליה היפה!

               הו נימפה, בתפילות שלך שייזכרו-נא כל

               החטאים שלי.

אופליה:                         מעלתך הטוב,

               מה שלום כבודו ימים רבים כל-כך?

המלט:        בהכנעה אני מודה לך, טוב, טוב, טוב.

אופליה:       מעלתך, יש מזכרות שלך אצלי

               שכבר זמן-רב רציתי להחזיר.

               אנא ממך עכשיו קבל אותן.

המלט:                                        אני?

               לא. לא נתתי לך דבר אף-פעם.

 אופליה:    מעלתך, אתה יודע שנתת,

               ובלִוויית מלים שכשחוברו

               הדיפו מתיקות שהעשירה אותן עוד יותר.

               עכשיו משבושמן אבד, קבל

               אותן בחזרה. ללב אמת

               גם שי עשיר הוא לחם אביונים

               כשהנותנים קשים וצוננים.  

                                [/ כשהנותנים הופכים לצוננים. ]  

               הנה, מעלתך.

 המלט:       אה-אה! את הגונה?

אופליה:      מעלתך?

המלט:       את יפה?

אופליה:     מה מתכוון כבוד הנסיך?

המלט:       שאם את הגונה וגם יפה, אסור להגינותך לפתח מגעים עם יופייך.    

אופליה:     אילו מגעים טובים יותר יכולים להיות ליופי, מעלתך, מאשר עם ההגינות?

המלט:       כן, בטח, כי לַיופי יש כוח להוריד את ההגינות לִזְנוּת, אבל לַהגינות אין כוח לשפר לַיופי את האופי. זה בשעתו היה פרדוקס, אבל עכשיו התקופה מוכיחה את זה. באמת אהבתי אותך פעם.

אופליה:     וגם נתת לי, מעלתך, סיבות להאמין בזה.

המלט:       לא היית צריכה להאמין לי. כי אי אפשר להכליא בין פרח התום לבין גזע החטא העתיק שלנו. ניחוח החטא נדבק אלינו בלי להתנדף. לא אהבתי אותך.

אופליה:     אז רומיתי שבעתיים.

המלט:       קחי את עצמך לְמנזר. מה, את רוצה להשריץ חוטאים? אני באופן אישי ישר ממוצע, אבל בכל-זאת יכולתי להאשים את עצמי בדברים כאלה שעדיף היה אילו אמי לא ילדה אותי. אני מאד גאוותן, נקמן, שאפתן, עם חטאים רבים כל כך בשק שאין לי די מקום להכניס אותם לראש, או דמיון לתת להם צורה, או זמן לבצע אותם. מה יש בכלל לטיפוסים כמוני לזחול בין האדמה והשמיים? כלבים בני כלבים כולנו. אל תאמיני לאף-אחד מאיתנו. תלכי, תלכי לך לְמנזר. איפה אביך?

אופליה:     בבית, מעלתך.

המלט:       שיסגרו עליו את הדלתות, שלא ישחק את השוטה אלא בביתו שלו. שלום.

אופליה:     הו, עזרו לו, שמיים מתוקים!

המלט:       ואם כן תתחתני, אני נותן לך את הקללה הזאת בתור נדוניה: שגם אם תהיי צנועה כמו קרח, טהורה כמו שלג, לא תימלטי מלשון הרע. קחי את עצמך  לְמנזר. תלכי, שלום. או אם את מוכרחה להתחתן, שתתחתני עם שוטה. כי החכמים יודעים יפה מאד לאיזה מפלצות אתן הופכות אותם. לְמנזר - תלכי, ומהר. שלום.

אופליה:     הו כוחות שמיים, רפאו אותו!

המלט:       גם על הצבעים שלכן שמעתי מספיק. אלוהים נתן לכן פרצוף אחד, אבל אתן עושות לכן אחר. אתן מתפתלות ואתן מפרכסות ואתן משרבבות לשון. אתן מדביקות שמות חיבה דביקים ליצורים של אלוהים,  ומיתממות להצדיק את הפריצות שלכן. תלכי-תלכי, אני חולה מזה. כל זה עשה אותי למטורף. אני אומר: שלא יהיו עוד נישואים. אלה שנשואים כבר - כולם חוץ מאחד - יחיו. השאר יישארו כמו שהם. לְמנזר, תלכי.

                (יוצא)

אופליה:     הו, איזו נפש נעלה פה מתרסקת!

               העין, הלשון, החרב של

               איש-ספר, איש-חצר, איש-מלחמה,

               והשושן של המדינה, תקוות כל העתיד,

               אליל, כוכב, תבנית האות והמופת,

               אור כל הדור, נפל, נפל כּלִיל. 

               ואני, האומללה והמושפלת בנשים,

               אשר ינקתי דבש מן השבועות

               המתנגנות שלו, רואה עכשיו

               את כל המוח המפואר והשליט הזה

               נצרם כמו פעמונים צלולים 

               מטולטלים ומזייפים בלי קצב,

               רואָה איך סמל השלמות של נעורים

               מלבלבים נתלש בְּשיגעון

               ומתנפץ. הו, אומללה, איזו זוועה

               לראות מה שראיתי, ומה שאני רואה.

                 (נכנסים המלך ופולוניוס)

מלך:         אהבה? לא, לא לשם נוטים הרגשות שלו;

               גם מה שהוא אמר, גם אם לקוי קצת בצורה,

               אינו דומה לשיגעון. יש משהו בנשמתו

               אשר הדיכאון שלו רובץ עליו,

               ויש לי חששות כבדים - כשזה יפרוץ

               החוצה זה יהיה די מסוכן; וכדי למנוע זאת

               החלטתי מהר כדלקמן:

               הוא יישלח מייד לאנגליה

               לתבוע שם את החובות הנשכחים שלנו.

               עם קצת מזל, הים וארצות שונות

               עם חידושים ושינויים יוכלו למחוק

               את מה שהתיישב בלב שלו,

               ובעטיו מוחו הולם בלי הרף ומרחיק אותו

               מהתנהגותו הרגילה. מה דעתךָ?

פולוניוס:    זה לטובה. אם כי אני עדיין מאמין

               שהגרעין והמקור לָאומללוּת

               שלו נובעים מאהבה נכזבת. – נו מה, אופליה?

               את לא צריכה לומר לנו מה שאמר כְּבוד המלט.

               שמענו את הכל. – אדון, עשה

               מה שנראה לך, אך אם אתה מסכים,

               אחרי ההצגה תן לַמלכה אמו לבד

               להשתדל ולהתחנן שיחשוף

               את היגון שלו. שהיא תהיה

               קשה איתו, ואני, ברשותך,

               אהיה מוצב בטווח של אוזן מן

               הועידה הזאת. אם היא לא תפַצח

               אותו, אז שלח אותו לאנגליה,

               או סגור אותו היכן-שהוא על פי הבנתך.

מלך:         כך נעשה. טֵרוּף של איש נכבד

              אסור שיסתובב בלי השגחה, לבד.  

                 (יוצאים)




< אחורה הדפסת הטקסט המלט - מערכה 3, תמונה 1 קדימה >