שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

(נכנס פולוניוס עם האיש שלו ריינלדו)

פולוניוס: ריינלדו, תן לו את הכסף והניירות האלה.

ריינלדו:  אתן, כבודו.

פולוניוס: בשכל תעשה, ריינלדו טוב, אם תערוך

           לפני שתבקר אצלו, קצת חקירות

           על ההתנהגות שלו.

ריינלדו:                         כבודו, זה מה שהתכוונתי.

פולוניוס:  בראבו, יפה אמרת. טוב מאוד

          אמרת. שים לב, אדוני, תחקור

          לי קודם איזה דֶנְסְקים נמצאים שם בפריז,

          ואיך, ומי, מה יש להם ואיפה הם מסתובבים,

          איזו חֶברה, וכמה הוצאות; ואם תמצא

          במהלך התחקירים האלה שהם מכירים

          את בני, תלך עוד צעד ותחדור

          מן הכללי אל הפרטי. הצג את עצמך

          כאילו יש לך איזה מידע עקיף עליו,

          כמו לדוגמא "אני מכיר קצת את אביו

          ואת החברים שלו, וגם, חלקית,

          אותו" - אתה עוקב, ריינלדו?

ריינלדו:  כן, בהחלט, כבודו.

פולוניוס: "חלקית אותו – אבל", אתה רשאי לומר, "לא טוב;

          אבל אם זה האיש, הוא בן-אדם פרא-אדם,

          מכור לְזה, מכור לָהוא..." ואז תדביק עליו

          את כל הגוזמאות שמתחשק לך –

          קח בחשבון, לא סרחונות אשר 

          יכתימו את כבודו - מזה שתיזהר -

          אלא, אדון, רק מעידות פרועות,

          פרוצות ונפוצות הידועות בתור בנות-לוויה

          לִנעורים וְחופש.

ריינלדו: כמו הימורים, כבודו.

פולוניוס: כן, או שתיה, סייף, ניבול-פה, מריבות,

          הזדווגויות - אפילו עד כדי כך מותר לך.

ריינלדו: כבודו, זה כן יכתים את הכבוד שלו.

פולוניוס: תלוי באיזה מין תבלין תמתיק את השימצה.

          בשום פנים אל תטנף אותו מדי,

          כאילו הוא חולה-מין חולני.      

          זאת לא כוונתי. הפץ באופן מתוחכם

          את הפגמים שלו, שייראו    

          כמו כתמים אשר נובעים מחופש-יתר, 

          ברקים וניצוצות של ראש לוהט,

          פראות של דם חסר מעצורים

          שמשתולל לכל כיוון.

ריינלדו:                         אבל, כבודו -

פולוניוס: ולמה תעשה את זה?

ריינלדו:                            כבודו,

           הבנתי, תאמין לי.

פולוניוס: שים לב, אדון, איזה שפן אני שולף,

          ואני מאמין שזה תרגיל מבריק.

          אחרי שתלכלך את בני בָּרפש הקליל הזה,

          כמו משהו שהתקלקל קצת במרוצת העניינים,

          שים לב,

           בן-השיחה שלך, או להלן המאזין,

          אם הוא ראה את הבחור שאודותיו לִחְשַשְתָ

          חוטא אי-פעם בַּפשעים שהוזכרו לעיל,

          אני חותם שהוא יסגיר לך

          בתור תגובת שרשרת: "אדוני"

          או משהו, "חבר", או "ג'נטלמן" -

          תלוי בַּמליצה או בַּסגנון-דיבור

           של איש או ארץ -

ריינלדו:                        כן, כבודו - 

פולוניוס: ואז, אדוני, הוא יעשה כך - הוא יעשה - מה עמדתי לומר? לעזאזל, עמדתי לומר משהו! איפה הפסקתי?

ריינלדו: ב"יסגיר בתור תגובת שרשרת", ב"חבר", או "משהו", ו"ג'נטלמן".

פולוניוס: "יסגיר בתור תגובת שרשרת" - בדיוק!

          יסגיר כדלקמן: "אני מכיר את האדון.

          ראיתי אותו רק אתמול, או באיזה יום,

          או אז, או אז, עם זה או זה, ו - בדיוק

          כמו שאמרת - שם הוא התעסק בְּהימורים;

          שם התמוטט מליל שתייה; שם התעסק

          בטניס"; או לחילופין "ראיתי 

          אותו נכנס לאיזה בית-ממכר",

          הווה אומר בורדל, או כיוצא בזה.

          עכשיו הבט -

          כך בפיתְיון שקרים תדוג שם קרפיון אמת,

          וככה אנו שנֵיחַנּו בחכמה ותושייה

          מוצאים בתכסיסים ואיגופים

          נתיב תקיפה בְּדרך עקיפה.

          לפי הרצאתי ועצתי הנ"ל,

          תתפוש את בני. תפשת? או שלא?

ריינלדו:  כבודו,  תפשתי.

פולוניוס:                    אלוהים אתך, בהצלחה.     

ריינלדו:  כבודו.

פולוניוס: שים לב לאן הוא מנשב.

ריינלדו: אשים, כבודו.

פולוניוס:                  ושישמיע את המוזיקה שלו. 

ריינלדו: יפה, כבודו.

פולוניוס: דרך צלחה.

         (יוצא ריינלדו. נכנסת אופליה)

                       מה יש, אופליה, מה קרה?

אופליה: הו אדונִי, אדון, אני כל כך הופחדתי! 

                                             [ / אני כל כך הובהלתי!]

פולוניוס: ממה, בשם אלוהים?

אופליה: כשתפרתי בחדרון שלי,

          האדון המלט -  חולצתו כולה פרומה,

          בלי כובע על הראש, והגרביים מוכתמות,

          משתלשלות כמו אזיקים על הקרסול -

          חיוור כמו חולצתו, ברכיו נוקשות,

          ובמבט כל כך קורע-לב

          כאילו הוא שוּלח מתוך הגיהינום

          כדי לדבר זוועות - בא לפני.

פולוניוס: מה, מטורף לאהבתך?

אופליה:                             אדון, איני יודעת,

          אך בכנות מזה אני פוחדת.

פולוניוס:                                מה אמר?

אופליה: תפש אותי בַּפּרק ואחז חזק.

          ואז הוא מתרחק מרחק של זרוע -

          וכשהוא מכסה – כך – את מצחו ביד שניה –

          שוקע בבחינה כה מרוכזת של פנַי

          כאילו לצייר אותם רצה. כך הוא נשאר

          זמן רב. בסוף, מנענע את ידי ומטלטל

          מטה ומעלה - ככה - את ראשו - שלוש פעמים -

          פלט גניחה שוברת-לב ועמוקה כל כך -    

          נראָה ממש שהיא מרסקת את גופו

          ומכלָה אותו. מיד אחר כך משחרר אותי;

          וכשראשו מופנה, על הכתף,

          כאילו הוא מצא דרכו ללא עיניים; כי

          בלי עזרתן יצא מחוץ לדלת ונעץ

          אותן בי עד לרגע אחרון.

פולוניוס:  בואי איתי. אני יוצא מייד למלך.

          זאת, אין ספק, קדחת של האהבה,

          שמתאפיינת בהרס עצמי  

          ומדרבנת את הנשמה למבצעי ייאוש  

          כמו כל תשוקה אחרת תחת השמיים

          שמייסרת את נפשנו. צר לי. מה,

          השבת לו במלים קשות לאחרונה?

אופליה:  לא, אדוני הטוב. אבל, כמו שציווית,

          את מכתביו דחיתי ומנעתי כל גישה

          שלו אלי.

פולוניוס:          וזה עשה אותו

          למטורף. צר לי שלא היטבתי לפצחו

          ביתר אבחנה וחדות-שכל.

          פחדתי שהוא רק משתעשע ומנצל

          אותך עד אובדנך. אבל השד ייקח

          את כל החשדות שלי. חי השמיים, בגילי 

          אנחנו נמהרים בהיקשים

          כמו שבנעורים אנו פזיזים

         כמו תיישים. קדימה, בואי, למלך.

          חובה לחשוף את זה, כי ההסתר

          יזיק למאוהב הרבה יותר.

          בואי.

        (יוצאים)