שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט המלט - מערכה 4, תמונה 7 קדימה >

(נכנסים המלך ולָאֶרְטֶס)

 

מלך:         על מצפונך כעת לחתום את הזיכוי שלי,

               ועל לבך לרשום אותי בתור חבר,         

               שכן שמעת, והבנת טוב,   

               שהרוצח של אביך האציל

               ביקש גם את חיי.

לָאֶרְטֶס:                            כך זה נראה.

               אבל אמור לי למה לא הפעלת את

               זרוע החוק מול מעשים כה חמורים

               ופליליים? זה מה שהתבקש בשם

               מעמדך וביטחונך וחוכמתך,

               וכל היתר.

מלך:                       אה, משתי סיבות, 

               שייראו לך אולי קלושות, אבל אצלי 

               הן כבדות ערך. למלכה אמו

               הוא טעם החיים כמעט, ועבורי -              

               אם זו חולשה או מעלה לא משנה -  

               היא חלק לא-נפרד מנשמתי ומחיי;

               כמו שכוכב לא שט אלא במסלולו,

               איני יכול בִּלְתָּהּ. סיבה שניה  

               שלא יכולתי לעשות חשבון פומבי היא

               האהבה האדירה שהעם הרחב רוחש לו.

               כל פגם שלו טובלים הם בחיבה, וכמו

               המעיין אשר הופך עצים לאבן, הם

               מטהרים כל עבירה שלו; אז כל חיצַי,

               שהם דקים מדי מול רוח כה עזה,

               היו עפים בחזרה אלי לַקשת,

               במקום לַמטרה.

לָאֶרְטֶס:      וכך אני איבדתי אב אציל,

               אחות שהייאוש אחז בה, שערכּה,

               אם לזמר המנון לִזְמן-עבר,

               ניצב על פסגת הר מול כל הדור,

               כליל השלמות. אך הנקמה שלי תבוא.

מלך:          אין לך מה לדאוג. אל תאמין

               שאנו כל כך אטומים שכשמושכים

               לנו את הזקָן נקרא לזה משחק.

               תשמע ממני עוד מעט יותר. אהבתי את

               אביך, ואני אוהב גם את עצמי,

               ומתוך זה תבין, נדמה לי  ש-  

              (נכנס שליח עם מכתבים)

               איך? מה זה?

שליח:                          מכתבים, כבודו, מהמלט.

               אלה להוד רוממותך. זה למלכה.

מלך:          מהמלט? מי הביא אותם?

שליח:        אומרים שמלחים. אתי לא נפגשו.

               קלאודיו נתן לי. הוא קיבל אותם

               מזה שהביא.

מלך:                          אתה תשמע אותם, לָאֶרְטֶס.

               צא. (יוצא השליח.)

         (קורא): "רם ונישא, דע שנחתי עירום ועריה בממלכה שלך. מחר אבקש רשות  לראות את עיניך המלכותיות;  ואז, לאחר שאבקש את סליחתך, אגולל בפניך את הסיבות לחזרתי הפתאומית, ואף יותר מכך - המוזרה. המלט."

          מה זה צריך להיות? גם כל האחרים חזרו,

          או שזה סתם תרגיל, ואין דבר כזה?

לָאֶרְטֶס: הכתב מוכר לך?

מלך:                     החתימה של המלט. "עירום ועריה!"

          ובנון-בית פה הוא אומר "לבד".

          מה, יש לך הסבר?

לָאֶרְטֶס:  לי זו חידה, אדון. אך שיבוא.

          זה מלבה את המרירות בלב שלי

          שעוד אחיה לומר לו בעיניים "זה

          מה שעשית."

מלך:                     אם זה המצב, לארטס -  

          ואיך זה יתכן? אבל איך לא? -  

          תסור למרותי?

לָאֶרְטֶס:                     כן, אדוני,

          אם לא תורה לי דרך של שלום.  

מלך:     רק של שלומך. אם הוא חזר עכשיו,

          סָטה ממסעו בלי כוונה לצאת אליו  

          שנית, אסית אותו לקראת מבצע,

          אשר מבשיל כעת במזימתי,

          ואין לו שום סיכוי בו, רק ליפול. ועל מותו

          לא יצפצף משב של חטא, כי גם אמו    

          לא תפצח את העסק ותקרא

          לו תאונה.

לָאֶרְטֶס:                מעלתך, אני לפקודתך,

          ובעיקר אם תתכנן זאת כך 

          שאהיה הכלי המְבַצֵע.

מלך:                             בדיוק.

          דובּר בך רבות מאז נסיעתך,

          גם באזניו של המלט, בזכות כשרון

          שבו, אומרים, אתה פורח. סכום

          כל מרכיביך לא הקפיץ בו שום קנאה

          כמו זה - ומן הזן המכוער מכל,

          לדעתי.

לָאֶרְטֶס:           ואיזה חלק זה, כבודו?

מלך:     נוצה בכובע הנעורים, אך הכרחית,

          כי את הנעורים הולמים מַדים

          של קלוּת-דעת כשם שלַבגרוּת

          המיושבת מתאימות פרוות

          וחליפות, כְּאות לכובד-ראש

          והקפדה על הבְּריאוּת. לפני חודשיים

          היה פה איש אחד מנורמנדי, צרפת.

          הכרתי צרפתים, אישית וגם בקרב, והם

          יודעים לרכוב על סוס, אך האביר הזה

          היה כמו מכשף. האיש והאוכף היו

           בשר אחד, ואת סוסו הביא 

          למעשי פלאים כְּאִילו שגופו נטבע,

          טִבְעוֹ נטמע בבהמה האמיצה.

          הוא כה הדהים אותי שכל תרגיל 

          ולהטוט מרהיב שאדמיין לא מתקרב

          למה שהוא עשה.

לָאֶרְטֶס:                       מנורמנדי הוא בא?

מלך:     מנורמנדי.

לָאֶרְטֶס:               לָמוֹרְד, אני בטוח.

מלך:                                        זה האיש.

לָאֶרְטֶס:  מכיר אותו היטב. הוא באמת

           היהלום בכתר האומה.

מלך:      האיש הילל אותך,

           נתן עדות כה מפוארת על

           הצטיינותך בהגנה-עצמית,

           ובעיקר באמנות הסייף, והכריז

           שיהיה מדהים לראות אחד

           שישתווה לך; לאלופי הסייף של

           צרפת אין - הוא נשבע - גמישות,

           זריזות או התמצאות לעומתך. ואדוני,

           הדיווחים שלו הרעילו עד כדי כך

           את המלט בַּקנאה שלו, שהוא

           רק התפלל והתחנן שתמהר

           לשוב לארץ כדי שישחק מולך.

           עכשיו, מזה -

לָאֶרְטֶס:                    מזה מה, אדוני?

מלך:      אבא שלך היה יקר לך, לָאֶרְטֶס?

           או שאתה ציור של צער ותו לא,

           פרצוף בלי לב?

לָאֶרְטֶס:                   למה אתה שואל את זה?

מלך:      לא שאני חושב שלא אהבת את

           אביך, אך אני יודע שהזמן - בורא

           האהבה הוא, וראיתי דוגמאות אינספור

           איך מכבה הזמן את זיק האש שלה. 

           בלב לִבּה של להבת האהבה

           יש איזה פתיל שמכלה אותה,

           ואף טוב לא נשאר יציב.

           שכן הטוב, כשהוא תופח עד

           לגודש, מת מרוב "יותר מדי".  

            את מה שברצוננו לעשות  

           חובה עלינו לעשות כל עוד

           זה ברצוננו. כי ה"ברצוננו" משתנה,

           והוא נידון לדעיכות ועיכובים

           רבים כמו לשונות, ידיים, תאונות.

           וה"חובה עלינו" היא אנחת החרטה

           של בזבזן: כיס קל ולב כבד.

           אך בוא נתקוף את שורש הגידול:

           המלט חוזר. לְמה תהיה מוכן

           כדי להוכיח שאתה בנו של אביך

           במעשים, לא במילים?

לָאֶרְטֶס:                              לחתוך לו ת'גרון

           בכנסיה.

מלך:                 אין שום מקום קדוש

           בשביל רוצח, זה נכון. לנקמה

           אסור שיהיו גבולות. אבל, לָאֶרְטֶס טוב,

           האם לזה תהיה מוכן: להישאר חבוי

           בחדריך? המלט, בשובו, יידע

           שגם אתה חזרת. נארגן

           כאלה שיפארו את כישוריך,

           יוסיפו עוד ברק כפול לתהילה

           שהעניק לך הצרפתי. ואז   

           נפגיש אתכם ונהמר על ראשיכם. 

           הוא, שליבו קל ואציל, נקי

           מתחבולות, לא ידקדק לבדוק

           כל חוד ולהב, כך שבקלות,

           או עם בחישה קלה מאד, תוכל לבחור

           חרב מושחזת, לא של תחרות

           משחק, ובדקירה אחת ומחושבת

           תנקום את מות אביך.

לָאֶרְטֶס:                         אעשה את זה,

           ולשם כך אמשח את חוד חרבי.

           קניתי מרוכל-תרופות אחד משחה

           כה קטלנית שאם תטבול סכין בה רק

           לרגע, מספיקה דקירה אחת, ואין

           תרופה, מרקחת או אבקה –

           לו גם מוזגו מכל צמח מרפא

           מתחת לירח – שיצילו מן המוות מי

           שרק נשרט בה. על חרבי אשים את הקללה

           הזאת, שאם רק אגרד לו את העור,

           זה מוות ודאי.

מלך:                      בוא ונחשוב עוד קצת לעומק,

           נשקול את הגורמים, הזמן, האמצעים 

           שישחקו לטובתנו. אם זה ייכשל,

           ומטרתנו תתגלה עקב ביצוע רע,

           עדיף לא לנסות בכלל. לכן חובה 

           שתהיה לנו תכנית ב' במגירה, שתיושם

           אם תשתבש הראשונה. ששש, תן לראות.

           אנחנו נתערב מי ינצח -

           יש לי!

           כשמפּעילוּת תתחילו להזיע ולהיות    

           צמאים (ואל תרפה לרגע כדי שזה

           יקרה) הוא יבקש לשתות, ואז אציע לו

           גביע מיוחד, שאם  הוא רק ילגום

           ממנו, גם אם במקרה יחמוק

           מדקירתך  הרעילה, המטרה  

           שלנו תתממש. אך רגע, מה הרעש?

             (נכנסת המלכה)

מלכה:     אסון אחד דורך על השני, מהר כל כך

            רצים הם. אחותך טבעה, לָאֶרְטֶס.

לָאֶרְטֶס:    טבעה! הה, איפה?

מלכה:     יש ערבה שנטויה מעל

            הפלג, בזגוגית המים משתקפים

            עליה הישישים. בעץ הזה 

            קלעה זרים עולים על כל דמיון,

            עם דרדרים, חינניות, סרפד,

            וסחלבים סגולים, שהרועים 

            החצופים קוראים להם בשם

            גס, אך בתולות צנועות קוראות להם

            האצבעות-של-המתים. כשהיא טיפסה

            לתלות נזרי צמחים על בדי עץ,

            ענף אחד זדוני נשבר, ושלל  

            פרחיה, וגם היא, נפלו לפלג הבוכה.

            בגדיה נפרשו לרווחה,   

            וכמו בתולת-ים לזמן מה נשאו אותה.

            בִּזְמן זה שרה בְּלִיל שירֵי מזמור

            מפּעם, כמו אחת שלא  ערה

            למצוקתה, או כמו יצור

            אשר נולד וחי במים. אך זה לא   

            נמשך הרבה עד שבגדיה, הכבדים

            מרוב שתייה, משכו למטה את 

            האומללה מזֶמר מתנגן

            לבוץ של מוות.

לָאֶרְטֶס:                      הו, אז היא טבעה.

מלכה:      טבעה, טבעה.

לָאֶרְטֶס:    את מלאה מים רבים מדי, אופליה מסכנה,

             לכן אני אוסר את דמעותי. אבל

             אנחנו חלשים – הטבע את שלו

             עושה, ושתאמר לה הבושה מה שתאמר.

            (בוכה) כשאלה יסתלקו, לא אהיה עוד נקבה.

             שלום, כבודו. יש לי נאום של אש

             שמשתוקק לשרוף, אך השטויות

             האלה מטביעות אותו.

              (יוצא)

מלך:                                  גרטרוד,

             נלך בעקבותיו. כמה טרחתי לשכך

             את זעמו! עכשיו אני פוחד הוא יתעורר שוב.

             אז בואי נלך בעקבותיו.

             (יוצאים)




< אחורה הדפסת הטקסט המלט - מערכה 4, תמונה 7 קדימה >