שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

(נכנסים לָאֶרְטֶס ואופליה)

 

לָאֶרְטֶס:     החפצים שלי על הסיפון כבר.  

               שלום. ואחותי, כשהרוחות

               קלות והספינות זמינות, אל תירדמי,

               ותשלחי מילה.

אופליה:                       אתה מטיל ספק?

לָאֶרְטֶס:      אשר להמלט, ולַפלירטוטי חיבה שלו,

               חִשְבי על זה כְּגחמה חולפת, משחקי

               חושים, ניצן של סיגלית בָּעלומים,

               שצץ ונעלם, מתוק, אך לא תְמידי,

               בושם וטעם רק לְהרף-עין, לא

               יותר.

אופליה:               לא, לא יותר?

לָאֶרְטֶס:                              אל תחשבי

               שזה יותר. בַּהתבגרות, לא רק 

               שרירים או כוח מתעצמים, תופחים.          

               ככל שמתרחב מקדש הגוף,

               נערכים בו עוד ועוד טקסים

               של רוח ושל נפש. יתכן מאד  

               שהוא אוהב אותך כעת, ושכעת

               שום כתם או זדון לא מטנפים

               את טוהר הרצון שלו. אבל  

               קחי בחשבון את גדולתו והישמרי:  

               הוא לא שליט של רצונו, כי הוא נתין

               של מוצאו. הוא לא יכול, כמו איש  

               מן השורה, לסלול דרכו לבד.

               בבחירתו תלויים ביטְחון כל המדינה

               ובריאותה. יוצא שבחירתו

               מותנית בהסכמת הגוף שהוא  

               ראשו. לכן אם הוא אומר שהוא

               אוהב אותך, יהיה נבון שתאמיני לו

               רק בַּמידה שעמדתו ותפקידו

               מאפשרים לָאמירה גם מעשה;

               כלומר עד כמה המדינה תתמוך

               בזה. שקלי אפוא עד כמה ייפּגע

               כבודך אם תאזיני לַשירים שלו

               באוזן חפצה מדי, תתני לו את לבך,

               או תִפְתחי את המטמון של צניעותך

               לַלחץ הפראי שלו. שמרי נפשך מזה,

               אופליה, אחותי היקרה, שמרי נפשך.

               ותדאגי להישאר רחוק מטווח הסכנה

               של התשוקה, בָּעורף. התמה

               שבבתולות תהיה מופקרת לא קטנה

               אם אֶת יופייה תחשוף מול הירח.

               הטוהר לא חסין מפני מכות דיבה.

               הרעל מתפשט מהר בניצני אביב   

               לפני שהם מלבלבים; ובתוך

               הבוקר ואגלי הטל של הנעורים

               שורצים פגעים קטלניים. אז הישמרי.

               ואין שומר טוב כמו הפחד. העלומים

               בלי חומר דלק בוערים, ומתפחמים.  

אופליה:       אני אציב את לקח השיעור הטוב הזה

               בתור זקיף ללב שלי. אבל, אחי,

               שלא תהיה כמו הכמרים המושחתים

               האלה שמורים על דרך החוחים

               לשמי-מרום, והם עצמם, כמו הוללים

               פרועים ונפוחים, פוסעים על שביל השושנים

               של התענוגות בלי לקיים את הדרשה 

               שהם הטיפו.

לָאֶרְטֶס:                    הו, עלי אל תדאגי.

               קצת התעכבתי כאן מדי.  

              (נכנס פולוניוס)

                                         אך הנה אבא.

               ברכה כפולה היא גם מזל כפול.

               צירוף מקרים מוצלח: פּרידה שניה.   

פולוניוס:      עדיין פה, לָאֶרְטֶס? לַסיפון כבר, לסיפון,

               שתתבייש! הרוח כבר יושבת בַּכּתף

               של מפרשיך, ואתה חובק

               ידיים. הנה - בִּרְכָתי איתך,

               ועקרונות ספורים אלה הקפד  

               לחקוק בַּזיכּרון: מה שחושב הלב

               אל תבטא בַּפֶּה, ומחשבה

               שלא בָּשְלה אל תהפוך לִפְעולה. 

               תהיה ידידותי, אך אל תגזים.

               את הידידים שכבר קנית, והוכיחו את

               עצמם, אמץ לנשמתך בחישוקי

               פלדה, אך אל תִֹּשְחַק את כף ידך  

               בִּלְחיצות עם כל אביר-אפרוח שבָּקע

               מהביצה ולא יכול לעוף עוד. הישמר   

               שלא להיקלע לְריב, אך אם

               נקלעת, דאג שיריביך יישמרו

               ממך. תן אוזן לכל איש, ואת קולך

               למתֵי-מעט. שְמע מכל איש דעה,   

               אך שְמור בלב את שיפוטך. לְבש   

               בגד יקר ככל שארנקך מרשה,

               אבל לא מגונדר; עשיר - לא מנקר עיניים;

               כי בֶּגד לא אחת מסגיר מי האדם,

               ובצרפת-שָם כל אדון בר-שֵם -

               מומחה מאין כמוהו בְּאופנה.  

               אל תהיה לוֹוה ולא מַלווה,

               כי המלווה מפסיד גם כסף גם חבר,

               והלוֹוה חדל מייד לחסוך.

               מעל לכל: הייה-נא אמיתי לעצמך,

               ואז, כשם שיום בא אחרי לילה, 

               לא תהיה כוזב לאף אדם. שלום.

               וברכתי הלוואי תצמיח בך פרי.  

לָאֶרְטֶס:      אני נפרד בהכנעה, אדון.

פולוניוס:      הזמן מזמין אותך. לך. משרתיך מחכים.

לָאֶרְטֶס:      שלום, אופליה; ומה שאמרתי לך

               זכרי טוב.

אופליה:                   זה נעול בזיכרוני,

               ורק אתה תשמור את המפתח.

לָאֶרְטֶס:     שלום.

             (יוצא)

פולוניוס:    מה זה, אופליה, מה שהוא אמר לך?

אופליה:     ברשותך, זה משהו בנוגע לאדון המלט.

פולוניוס:    אהה! כל הכבוד!

            אומרים לי שלאחרונה הקדיש

            לך לא אחת זמן באופן פרטי,

            ואַת עצמך נידבת את חברתך           

            בחופשיות ושפע. אם זה כך - 

            וכך נמסר לי, בִּלְשון המְעָטָה

            ובזהירות – אני חייב לומר לך

            שאת אינך תופשת מה יאֶה

            לַבּת שלי ולַכבוד שלך.

            מה ביניכם הולך שם? האמת!

אופליה:     הוא, אדוני, הִרְבּה לאחרונה

             לחשוף את חיבתו אלי.

פולוניוס:    "לחשוף" חיבה? פּוּף-פּוּף! את מדברת כמו

            ילדונת, טירונית במצבים מסוכנים

            כאלה. את מאמינה לַ"חשיפות"

            האלה, כמו שאת קוראת לזה?

אופליה:     איני יודעת מה עלי לחשוב, אדון.

פולוניוס:    טוב, תני לי ללמד אותך. תדעי שאַת

            תינוקת אם החשבת את כל ה"חשיפות"

            האלה כשטרות אמיתיים – הם לא שווים

            פרוטה. ותחשפי עצמך בתור שווה יותר,

            אחרת - אם לסחוט את כל המיץ

            מהביטוי הביש-מזל הזה -

            עוד תחשפי אותי בתור אוויל.

אופליה:     הוא התחנן אלי, אדון, באהבה

            ובניצול כל הכללים של הכבוד. 

פולוניוס:    ניצוּל זאת המילה. מספיק, מספיק.

אופליה:     ונתן תוקף לדבריו, אדון,

             כמעט עם כל שבועה קדושה של השמיים.

פולוניוס:    כן, מלכודות לצוד בן פרגיות.

            אני יודע טוב באיזו נדיבות

            מַלְוָה הנפש לַלשון שבועות

            כשהיצר משתולל. לַשלהבות

            האלה, בת, יש אור יותר מחוֹם,  

            ותוך כדי הבטחה שניהם גוועים.   

            אל תאמיני שזאת אש. מכאן

            והלאה תקמצי קצת בנוכחותך

            הבתולית. תנהלי משא-ומתן 

            יותר קשוח; לא לקפוץ לדום  על כל

            ציוץ. על האדון המלט זכרי רק זאת:

            שהוא צעיר, ושמותר לו מה

            שלך אסור. בשתי מלים, אופליה,

            אל תאמיני לשבועות שלו.

            כי הן סרסוריות, לא טהורות

            כמו הגלימות שהן לובשות, אלא

            רוכלות שסוחרות בעסקים טמאים,

            מְלַחשְשות שבוּעות קדושות וחסודות

            כדי להסית ולהדיח. בקיצור:

            מכאן והלאה לא ארשה, חד וחלק,

            שאת תשחיתי רגע פנאי אחד

            בשיח או בשיג עם אדוננו המלט. שימי לב,

            זאת הוראה. קדימה.

אופליה:                            אני אציית,

            אדון.

         (יוצאים)