שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט המלט - מערכה 1, תמונה 5 קדימה >

(נכנסים הרוח והמלט)

 

המלט:       לאן תוביל אותי? דבּר. לא, לא אלך עוד.

רוח:          הקשב לי.

המלט:                     כל מילה.

רוח:                                    קרובה כבר שעתי,

               שבה אני חייב ללהבות

               גפרית ועינויים שוב להסגיר

               את נשמתי.

המלט:                       אוי לי, רוח מסכן!

רוח:          אל תרחם עלי, אבל הקשב בכובד-ראש

               למה שאחשוף.

המלט:                          דבר. אני נשבע

               לשמוע.

רוח:                        ולנקום, לכשתשמע.

המלט:        מה?

רוח:          אני הרוח של אביך,

               אשר נידון לזמן קצוב לצעוד

               בַּלילה, ובַיום להיות רתוּק

               ללהבות-אש עד שהפשעים המזוהמים

               שנעשו כשחייתי יישרפו

               ויִמָּרְקוּ. לולא היה אסור לי לגלות

               את הסודות של בית-כלאי, יכולתי לגולל

               תיאור אשר כל פסיק בו ישתק

               את נשמתך, יקפיא בך דם נעורים,

               יסיט כמו כוכבים מן המסלול

               את שתי עיניך, ויפרום את תלתליך הקלועים

               עד שכל שערה תסמור כמו מחטים

               על גב קיפוד זועם. אך אין לתקוע בשופר

               הנצח באוזני בשר ודם. שמע, שמע,

               הו שמע! אם אי-פעם אהבת את אביך -

המלט:       הו אלוהים!

רוח:          נקום את תועבת הפשע שעשו לו: רצח.

המלט:       רצח?

רוח:          רצח נתעב! נכון, כל רצח הוא נתעב -

               אבל זה מתועב מכל, מושחת ומפלצתי.

המלט:       ספר מהר, שעל כנפיים מהירות

               כמחשבה או אהבה אוכל לעוף

               לַנקמה שלי.

רוח:                           אתה נכון, אני רואה.

               כי אם זה לא היה נוגע ללבך,

               היית איש אטום יותר מקני הסוף

               הרקובים על גדת אגם-המוות.

               עכשיו, המלט, הקשב. על-פי מה שסופר,

               כשישנתי לי בַּגן שלי, הכיש אותי

               נחש. כך הורעלה אוזן כל דנמרק

               בעלילת שווא על מותי. אך דע לך,

               עלם אציל, כי הנחש שבאמת

               הכיש למוות את חיי אביך,

               עונד כרגע את כתרו.

המלט:                                 הו נפש נבואית שלי!

               דודי?

רוח:          כן, החזיר הזה שטוּף-הזימה

               והמגלה-ערווה, הצליח בכשפי שכלו

               ובסגולות בוגדנותו –  הו שכל וסגולות

               מרושעים, שיכולים כך להדיח! - לכופף

               לתשוקתו המבישה את רצונה

               של מלכתי החסודה מאד לעין.  

               הו המלט, איך נפלה ואיך נטשה

               אותי, אשר אהבָתי נותרה צמודה

               באמונה לנדר שהשמעתי לה

               ביום כלולות; וכך להתדרדר

               אל שרץ שמעלותיו מטבע נחותות 

               פי כמה משלי!

               אך כפי שהצניעות לא תתמסר  

               לחיזורי שד-זנות עם מסכה שמימית,

               כך גם התאווה, גם אם זוּוגה היא למלאך

               זוהר, שְבֵעה מהר מאד מיְצוּע קודש,

               ומשחרת לעגוב על זבל.

               אך שה, נדמה לי שאני מריח את אויר הבוקר.

               אז אקצר. כשישנתי בגני,

               כמנהגי אחר-הצהריים,

               בשעת בטחה ורוגע התגנב דודך

               עם מיץ ארור של שורש רעל בצלוחית,

               והוא שפך לפרוזדורֵי אזנַי

               סם של צרעת, שהשפעתו

               היא קטלנית לדם אדם, כי הוא

               דוהר כמו כספית בכל סמטה

               וְשַער של הגוף, ואז מבאיש

               במרץ ומקריש את כל הדם החם

               והבריא, כמו חומץ בְּחָלָב.

               כך זה פעל גם על הדם שלי.

               מייד צמחו עלי אבעבועות

               צרעת, ועטפו בקרום מחריד עד גועל את

               גופי חלק העור.

               כך בשנתי סולקתי בידי אח

               מן החיים, מכתר, מִמַלְכָּה,

               נקטעתי כמו חוטא לכל דבר,

               בלי מחילה, בלי הכנה, בלי כפרה

               ובלי להתוודות, נשלחתי אל

               משפט שמיים כשעוונותי

               כולם תלויים עדיין על ראשי.

               איזו זוועה! זוועה! זוועת זוועות!

               אם לא נרדם בך הטבע, אל תבליג.

               לא, אל תרשה שערש המלכות של דנמרק

               יהיה משכב טמא של גילוי עריות וחשק.  

               אבל תרדוף את העניין כשם שתרדוף,

               שלא תכתים לבך ולא תזמום בנפשך

               דבר נגד אמך. אותה הַשְאֵר לְדין שמיים

               ושהסרפדים שבחיקה שוכנים

               יינעצו ויפצעוה בעצמם.

               עכשיו שלום, אין זמן. הגחלילית

               כבר מאותתת שהבוקר מתקרב

               ומתחילה להחוויר את אש הסרק שלה.

               אדיה, אדיה, אדיה. זכור אותי.

                (יוצא)

המלט:       הו כל צבאות שמיים! והאדמה!

               ומה עוד? גם הגיהינום? לעזאזל, טפו! לב שלי,

               תחזיק, תחזיק. ואתם, גידים שלי,

               אל תזדקנו בבת אחת, זִקפו אותי מתוח.

               לזכור אותך? כן-כן, רוח מסכן,

               כל עוד הזיכרון יושב עוד בכדור

               המבולבל הזה. לזכור אותך?

               כן, מעל לוח זכרוני אני אמחק

               כל שמץ של זיכְרון דברים שולי ואווילי,

               כל קלישאה של ספר, כל נוסחה וכל

               הגיג שהעתיקה סקרנות הנעורים

               לשָם, והדיבֵּר שלך הוא לבדו יחיה

               בַּספר עב-הכרס של המוח,

               לא מעורבב בשום חומר טפל.

               כן, חי שמיים! אאאאא, אישה כל-כך

               מושחתת! אאאאא, נבל, נבל! נבל ארור ומחייך!

               הרשימות שלי - (מוציא אותן)  - אני חייב לרשום את זה,

               שבן-אדם יכול רק לחייך, ולחייך,

               ולהיות נבל. או לפחות

               אני בטוח זה יכול לקרות בדנמרק.

               (הוא כותב)

               אז הנה, דוד, הנה אתה. וסיסמתי

               עכשיו: "אדיה, אדיה, זכור אותי".

               נשבעתי.

               (נכנסים הורציו ומרצלוס)

הורציו:      אדון, אדון!

מרצלוס:                   נסיך!

הורציו:                             שיעזור לו אלוהים!

המלט:       וכך יהיה.

מרצלוס:     הלו, היי-הו, מעלתך!

המלט:       הלוֹוֹ, היי-הופ-הופ, ילד! בוא, צפור, תבוא.

מרצלוס:      איך זה, מעלתך?

הורציו:                            מה חדשות?

המלט:       נפלא, נפלא!

הורציו:      כבודו, בבקשה, ספּר מה.

המלט:                                   לא, אתם תלשינו.

הורציו:      לא, לא אני, אדון, חי אלוהים.

מרצלוס:                                        גם לא אני.

המלט:       אז מה תאמרו? מי היה מנחש דבר כזה?  

               אבל זה סוד, כן?

הורציו ומרצלוס: כן, חי אלוהים.

המלט:       אין עוד נבל אחד שחי בדנמרק -

               שהוא לא כלב בן כלבים.

הורציו:       טוב, לא צריך שום רוח מן הקבר לסַפֵּר

               לנו את זה.

המלט:                      צודק, אתה צודק.

               אם כך, בלי להוסיף יותר, אני

               מציע שנלחץ ידיים ושניפרד;

               אתם, לָעסקים-וַחֲשקים

               שיש לכם, כי לכל אחד יש עסקים

               וחשקים, כאלה או כאלה;

               ומצדי אני, מסכן, אלך

               להתפלל.

הורציו:      אלה מלים פרועות וסחרחרות, אדון.

המלט:       צר לי שהן פוגעות בך, מקרב לב.

               כן-כן, שכה אחיה, מקרב לב.

הורציו:                                        אין שום פגיעה, אדון.

המלט:       אך יש, חי פטריק הקדוש, כן יש, הורציו,

               פגיעה גדולה. מה שנוגע לַמראה

               שהתגלה פה, זה רוח כשר,

               תנו לי לומר לכם. אתם רוצים

               לדעת מה קרה בינינו? תתאפקו.

               וידידים טובים, כשם שאתם ידידים,

               מלומדים, וחיילים, הַבטיחו לי עכשיו

               דבר אחד בלבד.

הורציו:      מה, אדוני? נבטיח.

המלט:       לא לגלות לנצח מה שרְאיתם הלילה. 

הורציו ומרצלוס:  לא נגלה, מעלתך.

המלט:       לא, הישבעו.

הורציו:                       חי נשמתי, אדון,

               לא אגלה.

מרצלוס:                   גם לא אני, כבודו –

               אני מבטיח.

המלט:                     על חרבי.

מרצלוס:                                מעלתך,

               נשבענו כבר.

המלט:       ממש כאן, על חרבי, ממש.

               (הרוח קורא מתחת לבמה)

רוח:          הישבעו.

המלט:       הי, הלו, נער, גם אתה אומר?

               אתה עוד שם, חבר? קדימה, רבותי. אתם

               שומעים את הבחור מן המרתף. הסכימו

               להישבע.

הורציו:                     תציע נוסח לַשבועה, מעלתך.

המלט:       לא לדבר על מה שהתגלה פה, הישבעו 

               לי על חרבי.         

הרוח (מלמטה): הישבעו.

המלט:       כאן, שם ובכל מקום? טוב, אז נזוז.

               תבואו הנה, רבותי.

               ושוב הניחו על חרבי ידיים.

               והישבעו לי על חרבי

               לא לדבר לנצח על מה שראיתם.

רוח (מלמטה):  הישבעו לו על חרבו.

המלט:       יפה אמרת, חפרפר זקן! כל-כך מהר

               אתה חופר באדמה? חרוץ! נזוז שוב, חברים.

הורציו:      הו יום ולילה, זה מוזר וזר!

המלט:        אמור לזר הזה ברוך הבא.

               יש בַּשמיים ובאדמה יותר דברים, הורציו,

               מכל מה שחלמה הפילוסופיה שלך.

               אבל קדימה.

               הישבעו עכשיו כמו קודם פה, בנפשכם,

               שלעולם, ולא חשוב עד כמה אתנהג

               מוזר או משונה - כי יתכן שמעכשיו

               אמצא לי לנכון ללבוש תפקיד של מין-מוקיון -

               אז כשתראו אותי כך, לעולם

               לא תשלבו ידיים ככה, לא תהנהנו בראש,

               לא תזרקו משפט מחשיד כמו למשל

               "אנחנו כבר יודעים", או "אם נפתח רק את הפה", או

               "יכולנו אם רצינו" או "היינו אם יכולנו" או

               איזו פליטת-פה מסתורית כזאת,

               ואל תָּרְאו לרגע שאתם יודעים עלי

               חצי-דבר - קדימה, הישבעו,

               וישמרו אתכם החסד והרחמים.

רוח (מלמטה): הישבעו.

המלט:       תנוח, נוח, רוח מסוכסך! אז, רבותי,

               אני לשרותכם בכל אהבתי,

               וכל מה שיכול אדם מסכן

               כהמלט להציע בידידות ואהבה, ייתן, 

               בחסד אלוהים, בשפע. בואו ניכנס ביחד.  

               ושוב - אף הגה, אני מבקש. 

               הזמן חורג מהמסלול. הו צחוק גורל ארור,

               זה שאני נולדתי לתקן את הסיפור!

               לא, בואו ונלך ביחד.

               (יוצאים)




< אחורה הדפסת הטקסט המלט - מערכה 1, תמונה 5 קדימה >