שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט המלט - מערכה 1, תמונה 2 קדימה >

(תרועה.

נכנסים קלאודיוס, מלך דנמרק, גרטרוד המלכה, והמועצה, כולל פולוניוס עם בנו לָאֶרְטֶס, המלט, וולטמאנד, קורנליוס ובני-לוויה)

 

מלך:         על-אף שזכר מות אחינו היקר

               עודו טרי, ומן הדין היה שנענוד

               את לבבנו בְּיגון, וממלכתנו תתכווץ

               כולה למצח אֵבֶל מאוחד,

               השכל הישר ניצח את הטבע,

               ואת זכרו אנו שומרים בצער מפוכח,

               מבלי לשכוח את עצמנו. משום כך

               אֶת אחותנו בעבר, היא מלכתנו בהווה,

               השותפה המלכותית למדינה המלחמתית הזאת,

               אנחנו ב - אפשר לומר  - שמחה מובסת,

               בעין בוכייה ומחייכת,

               בעליצות קבורות ובקינת כלולות,

               במשקולות שוות של אושר ותוגה,

               נשאנו לאשה. וגם לא התעלמנו משיקול

               הדעת שלכם, שבעניין הזה

               תמך מיוזמתו. על כך ועל

               הכל, תודה. עכשיו מה שאתם

               יודעים כבר. פורטינבראס נסיך

               נורווגיה, המחזיק איזו תביעה קלושה

               על נכסינו, וסבור אולי

               כי בעקבות מות המנוח היקר

               אחינו ממלכתנו מתפרקת או

               חורגת ממסגרת, לא חדל - שבוי

               בחלומות גדלוּת כאלה – להציק

               לנו בִּשלל תביעות שנוותר

               על השטחים אשר אביו הפסיד,

               כפי שהחוק קובע, לאחינו הנועז.  

               זה באשר אליו. כעת אלינו וּלְעיתוי

               הישיבה הזאת. זה העניין:

               כתבנו פה למלך הנורווגי,

               דודו של פורטינבראס – שמרותק   

               למיטתו חסר-און ואינו מודע

               לכוונות של אחיינו – שיעצור

               את מצעדו לכאן, היות והגיוס,

               ההוצאות וכל המשאבים יוצאים

               מתוך כיס נתיניו. אם כן אנו שולחים

               אותך, קורנליוס טוב, וְווֹלטמאנד, אותך,

               עם הברכות האלה לַנורווגי הישיש,

               מבלי לתת לכם ייפוי-כוח נוסף

               לְמשאים וּמתנים לבד  

               מן הרשום פה בפירוט.

               שלום; זריזות תוכיח צייתנות.

וולטמאנד וקורנליוס: בזה, ובכל דבר, נפגין נאמנות.  

מלך:         אין לנו שום ספק. שלום מכל הלב.

              (יוצאים וולטמאנד וקורנליוס)

              עכשיו, לָאֶרְטֶס, מה חדש אתך?

               הזכרת איזו בקשה. מה היא, לָאֶרְטֶס?

               אם יש לך דבר הגיון אל מלך דנמרק

               לא תדבר לשווא. לָאֶרְטֶס, איזו משאלה שלך

               לא אמלא בטרם תבקש? הלב

               לא מקורב לָראש, היד לא חיונית

               לַפֶּה יותר מכס-מלכות של דנמרק לאביך.

               מה רצונך, לָאֶרְטֶס?

לָאֶרְטֶס:                              הוד מלכות,

               את רשותך לשוב לי לצרפת,

               ממנה באתי - ברצון אמנם –

               לדנמרק, להפגין את חובתי

               בַּהכתרה שלך, אבל עכשיו

               אני מודה, כשהחובה מולאה,

               מחשבותי ומשאלות לבי

               נוטות שוב לצרפת, ובְקידה

               הן מבקשות ממך רשות ומחילה.

מלך:          ויש רשות מאבא? מה אומר פולוניוס?

פולוניוס:     ממני הוא חילץ כבר מין-רשות, כבודו,

               בנדנודים בלתי נלאים, עד שבלית ברירה

               חתמתי את הבקשה שלו באיזה "כן"

               חלוש. אנא ממך, תן לו רשות ללכת.

מלך:          נצל את שעתך, לָאֶרְטֶס. זה הזמן שלך;

               בזבז אותו כרצונך אך לטובה.

               אבל עכשיו, המלט אחין שלי, ובני -

המלט (הצידה): קרוב-רחוק, אבל רחוק מלהיות קרוב...

מלך:       מדוע אתה עוד בצל העננים?

המלט:       שום צל, מעלתך, לא של ענן, או עב, או בן.

מלכה:       המלט יקר, זרוק מעליך את הצבע הלילי שלך,

               ותן לָעין להביט על מלך דנמרק כמו חבר.

               אל תחפש בְּעפעפיים מושפלים לנצח את

               אביך האציל בָּאדמה.

               אתה יודע, זה נפוץ: כל מי שחי חייב למות,

               ולעבור דרך הטבע אל הנצח.

המלט:       אהה, מאדאם, זה  בהחלט - נפוץ.

מלכה:                                               אז למה

               נדמֶה שאצלך זה מיוחד כל כך?

המלט:       "נדמֶה", מאדאם? לא, ככה זה. אני איני מכיר

               "נדמה". לא רק גלימת הדיו שלי, אם יקרה,

               ולא בגדי השְחור המקובלים,

               לא הגניחות וההתנשפויות,

               לא, גם לא שצף הנהר בָּעין,

               לא האֲרֶשֶת חפוית-הראש

               וגינוני האֵבֶל הידועים,

               כל אלה לא יציירו אותי נכון.

               הם באמת "נדמים"; כי אלה פעולות

               שבן-אדם יכול גם לשחק. אך בי

               בִּפְנים יש משהו יותר מהצגה,    

               ואלה הסוואות ומסכות תוגה.

מלך:         מקסים וגם ראוי לשבח, המלט,

               שאתה מתאבל כך על אביך.

               אבל אתה וודאי יודע שאביך איבד אב;

               האב אשר אָבד, איבד גם את שלו; והשורד

               חייב על פי הטקס לבַכּות אותו   

               למשך איזה זמן. אך לקונן

               ללא מנוח זו עיקשות וגם  

               חילול הדת. זה צער לא גברי.

               וזה מסגיר זלזול בְּחוק שמיים, לב

               לא מחוסן, או נפש מתריסה,

               חוסר תרבות וגם בּוּרוּת. מה שנדע      

               כי הוא בלתי נמנע, והוא שכיח  

               כמו הדבר הכי מצוי שבעולם -               

               מדוע נתקומם נגדו בחוצפתנו או

               ניקח ללב? בושה! זה חטא כלפי שמיים,

               חטא לַמתים, וחטא נגד הֶגְיון

               הטבע, שחוט-השָני שלו

               הוא מוות של אבות, ושמבראשית,

               מהגווייה הראשונה עד זה

               שמת היום, הכריז "כך זה חייב

               להיות". אנא, השלך לאדמה

               את היגון ההרסני, וראה אותי

               כְּאָב. כי, קְבל עם ועדה אני מצהיר,

               אתה קרוב מספר אחד לַכּס שלנו;

               ואהבה לא אצילית פחות מזו      

               של אב אוהב לִבְנו אני רוחש לך.

               אשר לרצונך לחזור ללמוד בוויטֶנְבֶּרְג,

               זה בהחלט סותר את משאלתנו;

               ואנו מפצירים בך שתתרצה

               ותישאר לאור עינינו כאן,

               בתור בכיר חצרנו, אחייננו, בננו.

מלכה:                                               אל

               תניח, המלט, לאמך להתחנן לשווא.

               בוא הישאר איתנו. אל תחזור לוויטנברג.

המלט:       ככל שרק ניתן לי, גברת, אציית לך.

מלך:         הנה, תשובה אוהבת ויפה.

               שנינו שווים בדנמרק. בואי, גברת.

               היענותו החביבה של המלט, בלי

               שום לחץ, מחממת את לבי;

               ולכבודה על כל כוסית שְמחה

               אשר ישתה היום המלך, יבשר  

               תותח אדיר לָעננים, והילולת היין של

               המלך תהדהד עד השמיים, בתור הד

               לרעם שעל פני הארץ. בואו.

               (תרועה.

           יוצאים הכל מלבד המלט)

המלט:   הו לו רק הבשר הזה  - מדי, מדי מוצק -  היה נמס,

               מפשיר, ונהפך לטל; או לו רק לא

               אסר הכל-יכול לשלוח יד

               בנפשך. הו אלוהים, אל אלוהים,

               כמה תפלים, ומייגעים, שטוחים, מיותרים

               נראים לי כל העניינים של העולם!

               שיישרף, אמן!... הוא  גן מוזנח ומתפורר

               של עשבים שוטים. שולטים בו רק

               דברים גסים ורקובים... שזה יגיע עד כדי כך -

               מת רק חודשיים - לא, גם זה לא, אין חודשיים!

               מלך כה מעולה, אשר מול זה

               היה אל-שמש מול בן-תיש; ואת

               אמי אהב כל-כך שלא התיר

               לְרוח משמיים את פניה לשפשף

               מדי. שמיים, אדמה, אני חייב

               לזכור? הרי היא התרפקה עליו

               כאילו שהתיאבון גָדַל מרוב מזון. ואז

               תוך חודש – לא, רק לא לחשוב על זה.

               שַבְשֶבֶת, שמך - אשה. חודש אחד קטן,

               עוד לא בּלוּ הנעליים שבהן ליוותה

               את הגופה של אבא המסכן, כמו נציב מלח,

               כולה דמעות, אז היא,  – אח אלוהים,

               גם בהמה ללא תבונה היתה בוכה יותר –

               היא מתחתנת עם דודי, אח של אבי,

               אבל דומֶה לו לאבי כמו שאני

               דומה להרקולס. תוך חודש, עוד לפני

               שמלח הדִמְעות-תנין שלה

               הספיק לצרוב לה את עיניה בְּאדום,

               היא התחתנה. זריזות פושעת, כך

               בחריצות לדהור לתוך סדיני זימה!

               כל זה לא ייגמר - ולא יכול

               להיגמר - בטוב. אבל שיישבר לבי,

               אני מוכרח לבלום את הלשון.

               (נכנסים הורציו, מרצלוס וברנרדו)

הורציו:      ברכות להוד מעלתך!

המלט:                              שמח לראותך בטוב.

               הורציו - או שאני שוכח מי אני.

הורציו:       הוא בכבודו, אדון, ועבדך

               לנצח.

המלט:                חברי הטוב, אדון. בוא נתחלף

               בתארים. ומה דחף אותך מוויטנברג, הורציו?

               מרצלוס?

מרצלוס:                  אדוני!

המלט:       מאד שמח לראותך פה. (לברנרדו) ערב טוב, אדון.

             (להורציו)

              אבל בכל זאת מה דחף אותך מוויטנברג?

הורציו:       אופי של משתמט, מעלתך.

המלט:        זה אני לא מוכן שגם אויב שלך יאמר,

               ולא אתן לך להתעלל כך באוזנִי,

               שהיא תספוג את הדיבה שלך

               על עצמך. אני יודע שאתה לא משתמט.

               אך מה מביא אותך לאלסינור? עוד נלַמד

               אותך לשתות טוב-טוב לפני שתעזוב.

הורציו:        מעלתך, באתי לראות את הלווית אביך.

המלט:        בבקשה, סטודנט-חבר, אל נא תלעג לי.

               אתה רוצה לומר את חתונת אמי.

הורציו:        אמת, מעלתך, זה בא צמוד.

המלט:        חוסכים, חוסכים, הורציו. פשטידות-בשר

               מן הלוויה התנוססו קרות

               על שולחנות החתונה. הייתי מעדיף לפגוש

               את האויב הכי שנוא שלי בגן-העדן

               ולא לראות אף פעם את היום.

               אבי - נדמה לי שאני רואה אותו.

הורציו:        איפה, מעלתך?

המלט:                          בעיני רוחי, הורציו.

הורציו:       ראיתי אותו פעם. כן, הוא היה מלך טוב.

המלט:       הוא היה בן-אדם. מכל בחינה שהיא,

              אף פעם לא אֶרְאה מי שידמה לו.

הורציו:      מעלתך, נדמה לי שראיתי

             אותו הלילה.

המלט:                    שראית מי?

הורציו:                                    אדון,

                את המלך אביך.

המלט:                           את אבי המלך?

הורציו:      מַתֵן לרגע את ההלם ודרוֹך אוזן, שאוכל

              למסור לך עם עדותם של שני

              האדונים פה את הפלא.

המלט:                                 בחייך, תן לשמוע!

הורציו:       כבר שני לילות רצוף האדונים

               האלה פה, מרצלוס וברנרדו, במשמרתם

               בַּישימון המת של לב הלילה נתקלו

               במין דבר כזה: דמות כמו אביך,

               חמוש לַקרב, מרגל ועד ראש,

               מופיע לפניהם בצעדה קודרת,

               עובר אותם, טִקְסִי, לאט. שלוש פעמים

               הלך מול עיניהם המוטרדות

               ההמומות מפחד ובידו שרביט הקרב שלו,

               כשהם, מתמוססים מפּחד לְדייסה כמעט,

               עומדים משותקים בלי לדבר אליו.

               זאת הם גילו לי בסודי-סודות

               ופחד-מוות, ובלילה השלישי

               של המשמרת הצטרפתי אליהם,

               ושם, ממש כמו שדיווחו, הן בַּשעה,

               ובַצורה - כן, כל מילה אמת,

               הופיעה לה הדמות. הכרתי את אביך,

               כמו שיד זו דומה ליד הזאת.

המלט:                                     אך

               איפה זה היה?

מרצלוס:                        מעלתך,

               בַּבּיצורים, ששם אנו שומרים.  

המלט:       לא דיברתם אליו?

הורציו:                          מעלתך, אני דיברתי,

               אבל תשובה זה לא נתן. אבל פעם אחת

               היה נדמה לי זה זקף ראש ופנה

               כמו לְרַמז שידבר. אבל

               אז בדיוק התרנגול צרח,

               ועם הצליל זה התכווץ בבת-אחת

               ונעלם ממבטנו.

המלט:                       משונה מאד.

הורציו:       כשם שאני חי, מעלתך,

              זה ככה. וחשבנו שחובה

               עלינו לספר לך.

המלט:       כן, בהחלט. אך זה מטריד אותי.

               אתם שומרים הלילה?

כולם:                                 כן, כבודו.

המלט:       חמוש, אתם אומרים?

כולם:                                חמוש, כבודו.

המלט:       מלמטה עד למעלה?

כולם:                             מכף רגל ועד ראש.

המלט:       אז לא ראיתם את פניו.

הורציו:      אה כן, כבודו, ראינו. הקסדה היתה מורמת.

המלט:       מה, הוא הביט - זועף?

הורציו:      יותר בעצב מאשר בכעס.

המלט:       חיוור? סמוק?

הורציו:      לא-לא, חיוור מאד.

המלט:                          והוא נעץ בך מבט?

הורציו:      בלי להסיר.

המלט:                   חבל שלא הייתי שם.

הורציו:      היה מדהים אותך ממש.

המלט:                             סביר מאד.

               וזה נשאר זמן רב?

הורציו:      מספיק זמן כדי לספור בקצב בינוני עד מאה.

מרצלוס וברנרדו: יותר, יותר.

הורציו:      לא כשאני ראיתי.

המלט:                          הזקן שלו היה אפור, לא?

הורציו:      כמו שראיתי בחייו: פסים

              שחורים-כסופים.

המלט:                          אני אשמור הלילה.

               אולי זה שוב יבוא.

הורציו:                            אני בטוח.

המלט:       אם זה לובש את דמות אבי האצילי,

               אז אדבר עם זה ולוּ גם ייפּער

               הגיהינום ויצווה עלי לשתוק. אני מפציר

               בכם, אם עד עכשיו שמרתם את המחזה  

               הזה בסוד, ניצרו אותו בשתיקתכם

               גם הלאה. ויקרה מה שיקרה

               הלילה, להכניס לראש - ויד לפה.

               אני אגמול לכם על כל אהבתכם. 

               שלום בינתיים. בין אחת-עשרה

               לשתים-עשרה שם על הביצורים -

               אגיע.

כולם:                חובתנו לרשותך.

המלט:       אהבתכם, וגם שלי לכם. שלום.

         (יוצאים הכל מלבד המלט)

              הרוח של אבי! חמוש לִקְרב! לא טוב...

               אני מריח עסק מלוכלך. שכבר יבוא הלילה!

               עד אז, נפשי, שבי דום. – עוולות חולות,

               גם אם בַּבּוֹר קבורות הן, מתגלות.

              (יוצא)




< אחורה הדפסת הטקסט המלט - מערכה 1, תמונה 2 קדימה >