שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט המלט - מערכה 3, תמונה 2 קדימה >

(נכנסים המלט והשחקנים)

 

המלט:       תגיד את המונולוג, אני מבקש ממך, כמו שהדגמתי לך, מרפרף על הלשון. אבל אם תלעס אותו בכל פה, כמו שעושים רבים מן השחקנים שלנו, היה מוטב לי שכרוז העיר היה אומר את השורות שלי. גם אל תנסר את האוויר יותר מדי ביד שלך, ככה. בעדינות. כי גם בלב הסערה, או הסופה, או - אם מותר לומר - טייפון הרגשות שלך, אתה צריך לאמץ לך מין מתינות שתיתן לזה זרימה חלקה. אח, זה מעליב אותי ממש עד עומק הנפש לשמוע איזה טיפוס מתלהם עם פאה מקושקשת על הגולגולת קורע את הרגש לגזרים, מה גזרים - סמרטוטים, כדי לפוצץ את אוזני הקהל הרחב, שעל-פי-רוב לא מסוגל לקלוט שום-דבר חוץ ממראות-עיניים ורעשים באוזניים שאין להם קשר לכלום. אני בעד שילקו טיפוס כזה עם שוט על שהוא מְוַולְגֵר את הוולגריות –  רעשן, מיושן, מלא אש ועשן.  בבקשה ממך, הימנע מזה.

שחקן א':    יסמוך עלי, כבודו.

המלט:       אבל שלא תהיה מתון מדי. תן לטעם הטוב שלך להיות לך מדריך. תתאים את הפעולה לַמילה, את המילה לַפעולה, והכל בתנאי אחד, שלא תחצה את גבול הפשטות של הטבע. כי כל מה שעשוי למעלה מן המידה הוא רחוק ממטרת המשחק, שמאז ועד היום היתה - והיא עדיין - להניף, בוא נגיד, ראי אל מול הטבע, להראות לַטוב את הקלסתר שלו, לרֶשע את הפרצוף שלו, ולכל הדור את החותָם והצורה שלו. עכשיו, אם זה עשוי בהגזמה, או ברשלנות, גם אם זה גורם לַהדיוטות לצחוק, זה גורם לַנבונים עגמת-נפש; והמשפט של אלה חייב לשקול על המאזניים שלך יותר מאולם מלא של אחרים. אח, יש שחקנים שראיתי אותם משחקים, ושמעתי אחרים מהללים אותם, אפילו עד הגג, ש - בל אחטא בשפתי - לא רק שלא דברו והתהלכו כמו בני-תרבות, או כמו קניבלים, וגם לא כמו בני-אדם בכלל, אלא קרטעו ושאגו עד-כדי-כך שהיה נדמה לי שאיזה שוליה שולי של הטבע הוא שברא את האדם, ולא עשה עבודה מי-יודע-מה, כל-כך דוחה היה החיקוי שלהם למין האנושי.

שחקן א':    אני מקוה שאצלנו זה תוקן במידת-מה, אדון.

המלט:       תקנו את זה במידת-לגמרי! ועוד דבר, שאלה שמשחקים אצלכם את הליצנים לא יוסיפו לעצמם מלים שלא כתובות להם במחזה. כי יש ביניהם כאלה שמצחיקים את עצמם מזה שהם סוחפים כמה מטומטמים בקהל לצחוק, למרות שבינתיים איזו נקודה חיונית למחזה דורשת בדיוק אז ריכוז. זו תועבה, וזה מצביע על התנפחות עלובה של האידיוט שמשתמש בה. וחוץ מזה יש גם ליצנים כאלה שיש להם סט אחד של בדיחות, כמו מישהו שיש לו רק סט אחד של בגדים, ואנשים מדקלמים את הבדיחות האלה עוד לפני שהם הולכים לַהצגה... תמסרו לליצן את כל זה בשמי, מָאֶסְטרים.

שחקן א':    נמסור, מעלתך.

המלט:       לכו להתכונן.

              (יוצאים השחקנים. נכנסים פולוניוס, רוזנקרנץ וגילדנסטרן)

               מה קורה, מה קורה? המלך יבוא לשמוע את היצירה הזאת?

פולוניוס:    וגם המלכה, ואפילו עוד רגע.

המלט:       תאיץ בשחקנים שיזדרזו.

              (יוצא פולוניוס)

            אתם מוכנים שניכם לעזור לזרז אותם?

רוזנקרנץ:   בהחלט, מעלתך.

                (יוצאים רוזנקרנץ וגילדנסטרן)

המלט:       היי, מה! הורציו!

                (נכנס הורציו)

הורציו:      פה, נסיך מתוק, לשירותך.

המלט:       הורציו, אתה האיש הכי ישר

               שאיתו היה לי שיג ושיח מעולם.

הורציו:      אדון יקר שלי -

המלט:                         לא, אל תחשוב שאני מחניף.

               איזה קידום עשוי לצאת לי מחסר-כל שכמותך

               שרק מעלותיך מזינות ומלבישות

               אותך? מה יש להתחנף לעניים?

               לא-לא, שלְשון הדבש המתקתקה – היא תלקק

               את השררה הנפוחה, ותעקם את הברגים

               הלהוטים של הברכיים, כדי

               שתשתלם ההתרפסות. אתה שומע?

               מאז שנשמתי היקרה היתה לגברת עצמאית

               אשר בוחרת בין גברים את אהוביה, היא

               חתמה אותך כבחיר-לבה. שכן אתה תמיד

               היית כמו אחד שגם אם הוא סובל

               הכל אינו סובל מכלום, אדם

               שמקבל את המכות והפרסים של הגורל 

               ועל שניהם מודה. ומבורכים הם אלה שאצלם

               השכל והדם ממוזגים יפה כל-כך

               שהם לא חלילית ביד אלת המזלות

               שינגנו כל צליל שהיא תלחץ.

               רק תנו לי את האיש שהוא לא עבד של

               הרגשות, ואענוד אותו על

               לוח הלב שלי, בלב הלב שלי,

               כמו שאני עונד אותך. נסחפתי קצת...

               יש הצגה הלילה מול המלך.

               תמונה אחת שם מזכירה את הנסיבות

               אשר סיפרתי לך של מות אבי.

               בבקשה ממך, כשזה יקרה, הבט

               בכל משקפת של הנשמה בדוד שלי.

               ואם במונולוג אחד שם אשְמתו

               החבויה לא תתפרץ מתוך המלונה,

               מה שראינו לא היה יותר מרוח-שד ארור,

               וכל הדמיונות שלי שחורים ומטונפים

               כמו הסדן של הנפּח בַּשאול. צְפה בו היטב.

               וגם אני אנעץ עיניים בפניו, ואחר כך

               נשווה את חוות דעתנו בבחינת

               ההבעה שלו.

הורציו:                        טוב, אדוני.

               אם הוא יגנוב מבט אחד אשר יחמוק

               מן התצפית, הֶחזר כל הגניבה עלי. 

המלט:       הם באים להצגה. אני חייב להשתטות.

               לך תפוֹס מקום.

                 (מארש דני. תרועה. חצוצרות ותופים.

                נכנסים המלך והמלכה, פולוניוס, אופליה, רוזנקרנץ, גילדנסטרן, ושאר הפמליה, בליווי משמר נושא לפידים)

מלך:         איך הולך, המלט-אחיין?

המלט:       מצוין, מצוין; הולך כמו זיקית, אוכל אוויר וממולא הבטחות. מעדן לפטם תרנגולים מסורסים.

מלך:         מה התשובה הזאת, המלט? אני מלים כאלה לא קולט.

המלט:       אני לא שולט, אני פולט. (לפולוניוס)  אדוני, אתה שיחקת פעם באוניברסיטה, אתה אומר?

פולוניוס:    בהחלט, מעלתך, ונחשבתי לשחקן טוב.

המלט:       מה שיחקת?

פולוניוס:    שיחקתי את יוליוס קיסר. נרצחתי בקפיטול. ברוטוס רצח אותי.

המלא:       זה היה ברוטלי מצידו לרצוח עגל כל-כך קפיטלי. השחקנים כבר מוכנים?

רוזנקרנץ:   כן, מעלתך. הם מחכים לרשותך.

מלכה:       בוא הנה, המלט יקר שלי, שב על ידי.

המלט:       לא, אמא טובה. פה יש מגנט יותר מושך.

פולוניוס (למלך): או-הו! שמת לב לזה?

המלט:       גברת, שאשכב בחיקך?

אופליה:     לא, מעלתך.

המלט:       רציתי לומר, ראשי על חיקך?

אופליה:     זה כן, מעלתך.

המלט:       מה את חושבת התכוונתי, למשחק פין-פות?

אופליה:     אני לא חושבת כלום, מעלתך.

המלט:       זאת מחשבה יפה - לשכב בין רגליים של נערות.

אופליה:     מה, מעלתך?

המלט:       שום דבר.

אופליה:     אתה עליז, מעלתך.

המלט:       מי, אני?

אופליה:     כן, מעלתך.

המלט:       כן אלוהים, המוקיון המרקד האחד והיחיד שלכם! מה יש לבן-אדם לעשות אם לא להיות עליז? תראי למשל כמה מאושרת נראית אמי, כשאבי מת רק לפני שעתיים.

אופליה:     לא, זה כבר חודשיים כפול שניים, מעלתך.

המלט:       כל כך מזמן? אז לא, לעזאזל הכל, שהשטן ילבש שחורים, אני אלבש פרוות! אלוהים אדירים! מת לפני חודשיים, ועוד לא נשכח לגמרי? אז עוד יש תקווה שזכרו של איש גדול יחזיק אחרי מותו אפילו חצי שנה! אבל, חי המדונה, הוא צריך לבנות כנסיות בחייו, אחרת מי בכלל יזכור אותו, כמו שמי זוכר את סוס-הצעצוע מחדר המשחקים, שעליו נאמר "אויה, אויה, סוס-העץ נשכח נורא."

                   (חצוצרה.

            פנטומימה: נכנסים מלך ומלכה "מאוהבים מאד", המלכה מחבקת אותו, והוא אותה. היא כורעת ברך, ומציגה את מסירותה אליו. הוא מושיט לה יד לקום, ומניח את ראשו על צווארה. הוא שוכב על כר פרחים. כאשר היא רואה שהוא ישן, היא יוצאת. מייד נכנס איש אחר; מסיר את כתרו של המלך ומנשק אותו, שופך רעל באוזנו של הישן, ויוצא. המלכה חוזרת, מגלה כי המלך מת, מגיבה בהצגה נרגשת. המרעיל, עם שלושה או ארבעה מלווים, חוזר, "מנחם" אותה. בגופה נישאת משם החוצה. המרעיל מחזר אחר המלכה במתנות. זמן-מה היא נראית תקיפה וסרבנית, אך לבסוף מתרצה ומקבלת את אהבתו.

              יוצאים הפנטומימאים)

אופליה:     מה זה אומר, מעלתך?

המלט:       מוֹלְטוֹ מָאלֶצ'ו. או בקיצור - צרות.

אופליה:     ההצגה הזאת היא כנראה תקציר המחזה שיבוא.

                  (נכנס שחקן ד', נושא הפרולוג)

המלט:       מהפרצוף הזה נדע הכל. שחקנים לא יודעים לשמור סוד. הכל הם מספרים.

אופליה:     הוא יספר לנו מה היתה המשמעות של ההצגה?

המלט:       אהה, או של כל הצגה שתציגי לו. אם את לא מתביישת להציג, הוא לא  יתבייש לספר לך בדיוק מה המשמעות. 

אופליה:     אתה רשע, אתה רשע. אני אתרכז בהצגה.

שחקן ד':    בשמנו ובשם טרגדייתֵנוּ

               הרי לכם בקשתנו:

               שתאזינו ברוב קשב לדִיאלוֹגֵינוּ.

                 (יוצא)

המלט:       זה פרולוג או כתובת על טבעת?

אופליה:     זה בהחלט קצר, מעלתך.

המלט:       כמו אהבת אשה.

              (נכנסים שני שחקנים כמלך ומלכה)

שחקן א' (המלך): שלושים פעם הקיפה החמה

               את האוקיינוס והאדמה,

               וירֵחים שלושים כפול תריסר

               האירו חודש כפול שנים-עשר

               מאז שהתקדשנו בכלולות,

               בנדר אהבה ובתפילות.

שחקן ב' (מלכה): ורב עוד מסעם, כולי תקווה,

               בטרם שהאהבה תגווע. 

               אך אללי, אתה לאחרונה

               קודר כולך, שרוי בעננה,

               וזה מדאיג אותי. אך הֵרָגַע,

               אל תידבק ממני בַּדאגה.

               כי אהבת אשה שלובה בְּפחד;

               פורחים הם או בורחים - תמיד ביחד.  

               את אהבת לבי הרי תדע;

               החרדה שווה לה בַּמידה.

               באהבה גדולה, כל צל חשש הוא הר.

               כשהפחדים גדלים, האהבה תבער. 

שחקן א' (מלך): הו אהובה, מותי קרב ובא,

               גופי תשוש ובקרוב אגווע.

               ואַת חֲיִי לך הלאה כשאלך,

               ובעתיד הלוואי שמזלך

               ייתן לך בעל טוב כמו -

 שחקן ב' (מלכה):                  אף מילה!  

               זו אהבה? זוהי בגידה. קללה!      

               בעל שני? מי שאותו תיטול  

               היא רק זו שאת הראשון תקטול!

המלט:       זה מר כמו לענה.

שחקן ב' (מלכה): כי מה מוביל לקחת בעל שוב?   

               לא אהבה, ממון הוא החישוב.

               אמית שנית את בעלי המת

               ולא אכניס למיטתי את בעל ב'. 

                                   [ / לפני שינשקני בעל ב'.]

שחקן א' (מלך): רואים: את מתכוונת לַנדרים,

               אך אנו נשבעים ומפֵרים.

               הכוונה - לַזיכרון כבולה,

               נולדת בעזוז, ומתבלה;  

               כִּפְרי ירוק היא אל העץ נצמדת,

               כִּפְרי בָּשל - נושרת, ומושמדת.

               כזה הוא חוק הטבע: לְעולם

               חוֹבֵנו לעצמנו לא משוּלם.

               בְּעוז נשבענו לעצמנו, אך

               עם דְעוֹך העוז, הנחישות תדעך.

               להט חדווה או דיכאון, תמיד

               כשהוא פועל הוא את עצמו משמיד.

                                       [/ עם הביצוע את עצמו משמיד.]

               בלב הצהלה, תוגה שם נחה.                

               החג אָבֵל, האֵבֶל חג, סתם ככה. 

                                [ / בלב הצהלה יגון נחבא. 

                                     חג - אֵבל, אֵבֶל - חג, בלי שום סיבה.]

               אם העולם אינו נצחי, עולה

               שאין בכלל על מה להתפלא

               אם שינויי מזל, כמו העונות,

               גורמים לָאהבות להשתנות.

               כי זו חידה שאין לה עוד תשובה:       

               מי השולט, מזל או אהבה.

               איש רם נופל – בורחים כל ידידיו; 

               אביון עולה – אויביו הם חסידיו.

               מכאן שאהבה היא הַשִפְחָה

               של המזל, ורק בו היא כרוכה.

               מי שאינו זקוק לידידוּת,          

               מוקף רֵעים ולא יידע בדידות.

               מי שבּצר לו לִיְדיד-שווא פונה

               הופך אותו בן-רגע לשונא.

               אך לסגירת המעגל כפי שהותחל:

               בין הרצון והגורל אין ברית בכלל.

               לשווא התכנונים שננסה:

               לנו המחשבות, לא סוף המעשה.

               כך לָךְ נדמה שלא תדעי עוד חתונה,

               אך כשימות אישך – תמות הכוונה.

שחקן ב' (מלכה): אור שמש לא אדע, ורעבה

               אחיה, בלי הנאה ובלי שלווה,

               חסרת תקווה ובייאוש נורא,               

               בצום ובצמא כאסירה.             

               וכל מכשול לאושר - שידרוס

               את כמיהותי, ירמוס ויהרוס.  

               כן, ארורה אהיה לעד, אמן,

               אם אתחתן אחרי שאתאלמן.

המלט:       ואם היא תחלל את זה עכשיו!

שחקן א' (מלך): שבועה כבדה. עזביני לזמן-מה,

               יקירתי, אני נחלש, תנומה

               תיטיב אתי.

שחקן ב' (מלכה):          שינה אותך תסעד,             

               ולא יבוא בינינו כלום לעד.

            (השחקן-המלך נרדם. יוצא השחקן-המלכה)

המלט:       מאדאם, איך מוצא חן בעיניך המחזה?

מלכה:       הגברת מתלהמת קצת יותר מדי.   [ / הגברת קצת

                                                               חוצבת להבות מדי.]

המלט:       אה, אבל היא תעמוד במילה שלה.

המלך:       שמעת את הדיאלוגים? אין בזה שום טעם לפגם?

המלט:       לא, לא, הם רק בצחוק, מרעילים בצחוק. שום טעם לפגם בכלל.

מלך:         איך קוראים למחזה?

המלט:       "מלכודת העכבר". אח, כמה קולע! המחזה הוא העתק של רצח שהתרחש בווינה. השם של הדוכס הוא גונזאגו; של אשתו – בפטיסטה. תיכף תראה. זה עסק מחוכם, המחזה הזה. אז מה? הוד רוממותך, בּנוּ שנשמותינו נקיות זה לא נוגע. שתתפתל הסוסה שמגרד לה. על הגב שלנו כלום לא מכביד.  

                 (נכנס שחקן ג', בתור לוקיאנוס)

               זה פה אחד לוקיאנוס, אחיין למלך.

אופליה:     אתה טוב ממש כמו פרשן, מעלתך.

המלט:       יכולתי לפרשן את התפקידים שלך ואהבת לבך, אם הייתי רואה את הבובות שלכם מִתְקַפְּצות להן.

אופליה:     אתה מאד חד, מעלתך, מאד מחודד.

המלט:       אם היית מחדדת את החוד שלי זה היה עולה לך בכמה גניחות.

אופליה:     הולך ומשתפר, לרעה.

המלט:       שככה ישתפרו לרעה הבעלים שלך. - תתחיל, רוצח. טפו, מספיק עם הפרצופים הארורים שלך, תתחיל. קדימה! העורב המקרקר נובח כבר לנקמה.

שחקן ג' (לוקיאנוס):

            שְחור מחשבה, יד להוטה וסם תקיף,

               הזמן מתאים, ואיש אינו משקיף.

               תמיסה של רעל ושל מגפה,  

               שמכשפה נשפה בָּךְ וטינפה,

               בכל כוחך הנוראי הכּי, 

            חיֵי בריאות ואושר תעשקי.

                (שופך את הרעל לאזניו של המלך)

המלט:       הוא מרעיל אותו בגן בשביל לרשת את הממלכה שלו. קוראים לו גונזאגו. זה סיפור מאד עתיק, כתוב באיטלקית נדירה. תיכף תראו איך הרוצח זוכה באהבה של אשת גונזאגו.

אופליה:     המלך קם.

המלט:       מה, נבהל מאזעקת-שווא של שריפה?

מלכה:       מה שלום אדוני?

פולוניוס:    לעצור את ההצגה.

מלך:         תנו לי איזה אור. החוצה!

פולוניוס:    אור, אור, אור!

               (יוצאים כולם מלבד המלט והורציו)

המלט:       שיתייפח צבי זב דם,

               ועופר ישתובב.

               אחד שם קם, אחר נרדם,

               כך העולם סובב.

          מה תגיד, אדוני, עם כל זה ויער של נוצות, פעמונים ונעליים מחודדות, לא מגיע לי - אם המזל יחטיף לי אגרוף - אחוז בלהקה של שחקנים?

הורציו:      חצי מניה.

המלט:       מניה שלמה!

            ידיד נחמד, הכס נשדד,

                 הקשב-נא למזמור:   

                 שָלַט כאן אֵל – להתפעל,

                 היום יושב ח –  חמציץ. 

                                             [/ חד-קרן.] [/ חמשיר.] 

הורציו:      יכולת לתת חרוז.

המלט:       הו הורציו טוב, אני קונה כל מלה של הרוח באלף מטבעות. ראית?

הורציו:      טוב מאד, מעלתך.

המלט:       כשדיברו על הרעלה?

הורציו:      שמתי אליו טוב-טוב לב.

המלט:       אהה! קדימה, תנו מוזיקה! אולָה, חלילים!

         "כי אם המלך לא אוהב את הקוֹמֶ - דִי - יָה

            סימן שכנראה הוא לא אוהב אותה, אויה."

               קדימה, מוזיקה!

                    (נכנסים רוזנקרנץ וגילדנסטרן)

גילדנסטרן: אדוני, הואל-נא בטובך, מלה איתך.

המלט:       סיפור שלם!

גילדנסטרן: המלך, אדון -

המלט:       אהה, אדון, כן, מה איתו?

גילדנסטרן: מסתובב בלשכתו חולה עד הנשמה.

המלט:       מרוב שתייה, אדון?

גילדנסטרן: לא, מעלתך, מרוב מרה שחורה.

המלט:       היית עושה ביתר-חוכמה אם היית מדווח על זה לרופא. כי אם אני זה שצריך לעשות לו שטיפת- קיבה, המרה שלו אולי תהיה יותר שחורה.

גילדנסטרן: מעלתך, בטובך, הכנס את הדברים שלך לאיזו מסגרת ברורה, ואל תסטה בפראות כזאת מהעניין.

המלט:       אני מאולף, אדוני. תתבטא.

גילדנסטרן: המלכה אמך בייסורי-לב גדולים שלחה אותי אליך.

המלט:       ברוך הבא.

גילדנסטרן: לא, בטובך, מעלתך, הגינונים האלה מיותרים. אם תואיל לתת לי תשובה בריאה, אני  אמלא את פקודת אמך. אם לא, ברשותך, אֲפַנה את הבמה וזה יהיה סוף התפקיד שלי.

המלט:       אדון, אני לא יכול.

רוזנקרנץ:   לא יכול מה, מעלתך?

המלט:       לתת לך תשובה בריאה. המוח שלי חולה. אבל, אדון, כל תשובה שאני יכול לתת אני אתן, לפקודתך; או, ליתר דיוק, כמו שאמרת, לפקודת אמי. אז מספיק, ולעניין. אמי, אתה אומר -  

רוזנקרנץ:   אז היא אומרת כך: שההתנהגות שלך הטילה בה השתוממות והשתאות.

המלט:       אשרי הבן שמסוגל כך לשוֹמֵם  אֵם! אבל אין פרק ב' בעקבות השתוממות הָאֵם הזאת? שפוֹך.

רוזנקרנץ:   היא משתוקקת מאד לדבר איתך בחַדְרָהּ לפני שאתה הולך למיטה.

המלט:       אנו נציית, לו גם היתה אמנו עשר פעמים. יש לך עוד עניינים אתנו?

רוזנקרנץ:   מעלתך, אתה אהבת אותי פעם.

המלט:       עדיין, חי הגונבים והמחטטים האלה. (מראה את ידיו)

רוזנקרנץ:   מעלתך בטובך, מה הסיבה לדכדוך שלך? הרי אתה מגיף את הדלת בפני חירותך שלך אם אתה מעלים את צרותיך מידיד שלך.

המלט:       אדוני, חסר לי קידום.

רוזנקרנץ:   איך זה יתכן, כשהמלך בעצמו הבטיח שאתה תירש את כס דנמרק?

המלט:       כן, כן, אדון, אבל "בזמן שהעשב צומח הסוס הרעב מתפגר" וכולי וכולי, זה כבר פתגם עם זקָן.

                   (נכנס שחקן עם חליליות)

               או - החליליות! תן לי לראות אחת. - אם תבוא איתי הצידה רגע - למה אתה מוביל אותי לכיוון הרוח? אתה רוצה למשוך אותי לתוך מלכודת?

גילדנסטרן: הו מעלתך, אם מסירותי ישירה מדי, זה כי אהבתי לא יודעת גינונים.

המלט:       את זה לא ממש תפשתי. אתה מוכן לנגן על החלילית הזאת?

גילדנסטרן: מעלתך, אני לא יכול.

המלט:       אני מבקש.

גילדנסטרן:  האמן לי, אני לא יכול.

המלט:       אני מתחנן.

גילדנסטרן: אין לי מושג איך נוגעים בזה, מעלתך.

המלט:       זה קל כמו לשקר. תסתום את החורים האלה עם האצבעות שלך ועם הבוהן; תפיח בזה אויר בהבל-פה שלך; וזה ישמיע מוזיקה מאד רהוטה. תביט, אלה הכפתורים.

גילדנסטרן: אבל אני לא יכול להביא אותם לזַמר באופן ערב. אין לי את הכישורים.

המלט:       עכשיו תִראה, תראה לאיזה מין דבר בלי ערך אתה עושה אותי! עלי אתה כן מוכן לנגן. את התווים שלי נראה שאתה כן מכיר. את המסתורין בלב שלי אתה כן מוכן לתלוש. אתה מוכן לנגן אותי מהבס הכי נמוך שלי עד לסופרן הכי גבוה בסולם שלי. ויש בו בכלי הקטן הזה המון מוזיקה, צלילים נהדרים. בכל זאת אתה לא יכול לדובב אותו. שדים ורוחות, אתה חושב שאני קל יותר לנגינה מחלילית? קרא לי איזה כלי שלא תקרא, אתה יכול לאצבע אותי עד מחר, אבל אתה לא יכול לנגן עלי.

               (נכנס פולוניוס)

               אלוהים יברך אותך, אדון!

פולוניוס:    מעלתך, המלכה מבקשת לדבר אתך, ומייד.

המלט:       אתה רואה את הענן הזה שם בצורת כמעט גמל?

פולוניוס:    חי אלוהים, הוא באמת כמו גמל.

המלט:       נדמה לי שהוא כמו סמוּר.

פולוניוס:    הוא מתפתל כמו סמור.

המלט:       או כמו לוויתן.

פולוניוס:    בדיוק לוויתן.

המלט:       כבר-כבר אני אבוא אל אמי. - (הצידה) הם משגעים אותי עד קצה הגבול שלי. - אני אבוא כבר-כבר.

פולוניוס:    אני אגיד לה.

המלט:       "כבר-כבר" קל להגיד.

              (יוצא פולוניוס)

               חברים, עיזבו אותי.

              (יוצאים כולם מלבד המלט)

              עכשיו זו שעת הלילה המכשפת, כשקברים

               פוערים לוע, והגיהינום עצמו נושף

               קללה על העולם הזה. עכשיו יכולתי לשתות דם

               רותח ולעשות דברים מרים כאלה, שהיום

               היה רועד להסתכל בהם. שה, לאמי עכשיו.

               הו לב, אל תתכחש לטבעך. שלעולם

               לא תיכנס נפשו של נירון הקיסר,

               רוצח-אם, אל תוך חזה תקיף זה. כן,

               אני אהיה אכזר, אך לא מפלצת. אדבר

               איתה בסכינים, אבל לא אשתמש בהם.

               נפשי ולשוני יהיו צבועים.

               גם אם אשפיל אותה בכל מילה,  

               הנפש לא תחתום זאת בִּפְעולה.

                 (יוצא)




< אחורה הדפסת הטקסט המלט - מערכה 3, תמונה 2 קדימה >