שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


הדפסת הטקסט המלט - קדימה >


הנפשות הפועלות


המלט

HAMLET

מאת ויליאם שייקספיר

תרגום: דורי פרנס

 

הנפשות:

 

רוח, של מלך דנמרק לשעבר

מלך (קלאודיוס), אחיו, מלך דנמרק הנוכחי

גרטרוד, מלכת דנמרק, אלמנת המלך המנוח וכעת אשת אחיו המלך

המלט, בנם של המלך המנוח ושל גרטרוד

פולוניוס, יועץ למלך

לָאֶרְטֶס, בנו של פולוניוס

אופליה, בתו של פולוניוס

ריינלדו, משרת של פולוניוס

הורציו            |

וולטמאנד       |

קורנליוס       |       

רוזנקרנץ      |   חברי החצר הדנית

גילדנסטרן      |

אוסריק          |

אציל             |

ג'נטלמן         |

פרנסיסקו     | 

ברנארדו     |      חיילים

מרצלוס      |

שני שליחים

מלח

שני ליצנים, קברן ובן זוגו

כומר

פורטינבראס, נסיך נורווגיה

קפיטן, נורווגי

שגרירים אנגליים

שחקן א', המוביל את הלהקה ומשחק את תפקיד המלך

שחקן ב', המשחק את תפקיד המלכה

שחקן ג', המשחק את תפקיד לוקיאנוס, אחיינו של המלך

שחקן ד', האומר את הפרולוג

אצילים, בני לוויה, שחקנים, שומרים, חיילים, מלווי לָאֶרְטֶס, מלחים


מערכה 1, תמונה 1 -


(נכנסים פרנסיסקו וברנארדו, שני  זקיפים)

 

ברנארדו:   מי שם?

פרנסיסקו:  לא, תענה אתה. עמוד, ותזדהה.

ברנרדו:     יחי המלך!

פרנסיסקו:   ברנרדו?

ברנרדו:     בעצמו.

פרנסיסקו:  אתה בא בדיוק על השעה.

ברנרדו:     עכשיו צִלְצל חצות. לך למיטה, פרנסיסקו.

פרנסיסקו:  תודה על החילוף. זה קור כלבים,

             והלב שלי כבד.

ברנרדו:     עברה בשקט השמירה?

פרנסיסקו:  עכבר לא זז.

ברנרדו:     טוב, לילה טוב.

             ואם תפגוש בדרך את הורציו ומרצלוס,

             השותפים שלי לשמור, בקש מהם שיזדרזו.

פרנסיסקו:  נדמה לי שאני שומע אותם.

           (נכנסים הורציו ומרצלוס)

                                       עצור,

               הו! מי שם?

הורציו:                       חברים לָאדמה

               הזאת.

מרצלוס:               ונתינים נאמנים למלך דנמרק.

פרנסיסקו:    ברכות ולילה טוב.

מרצלוס:      שלום, חייל טוב. מי החליף אותך?

פרנסיסקו:   ברנרדו ממלא את מקומי. ברכות ולילה טוב.

             (יוצא)

מרצלוס:    היי-הו, ברנרדו!

ברנרדו:     תגיד - מה, זה הורציו שם?

הורציו:      חלק ממנו.

ברנרדו:     ברוך הבא, הורציו. ברוך הבא, מרצלוס טוב.

מרצלוס:    מה, הדבר הזה הופיע שוב הלילה?

ברנרדו:     לא ראיתי כלום.

מרצלוס:    הורציו פה אומר זה רק דמיון שלנו,

             ולא מוכן בשום פנים להאמין

             בַּבּלהה הזאת שכבר ראינו פעמיים.

             לכן הפצרתי בו שיצטרף

             לשמור אתנו כל דקה הלילה,

             שאם הצל הזה יבוא עוד פעם,

             הוא יאשר מה שראינו וידבר אליו.

הורציו:      די-די, זה לא יופיע.

ברנרדו:                           שב בינתיים,

               ותן לנו לתקוף עוד פעם את אוזניך

               המבוצרות כל כך מול הספור שלנו, עם

               מה שראינו שני לילות.

הורציו:                               טוב, אז נשב,

                ושברנרדו יספר על זה.

ברנרדו:        בלילה הקודם,

               כשהכוכב שם, מערבה לְכּוכב-צפון,

               שט והאיר אותה חלקת שמיים

               שהוא מאיר עכשיו, מרצלוס ואני,

               והשעון צלצל אחת אז -

              (נכנס הרוח)

מרצלוס:     שקט,  עצור. תראה שם שוב זה בא.

ברנרדו:      ממש בדמות המלך המנוח.

מרצלוס:     אתה איש מלומד. דבר אליו, הורציו.

ברנרדו:      זה לא נראה כמו המלך? תביט עליו, הורציו.

הורציו:      ממש כמו. זה מקפיא אותי מפחד ומתדהמה.

ברנרדו:     זה כמו רוצה שידברו אליו.

מרצלוס:                               דבר אליו, הורציו.

הורציו:      מי, מה אתה שמנשל שעה כזאת בַּלילה,

             ואת הדמות המפוארת והמלחמתית

             שבה צעד בשעתו המלך הקבור של דנמרק?

             אני קורא לך בשם שמיים, דבר.

מרצלוס:    זה נעלב.

ברנרדו:                תראה, זה מסתלק.

הורציו:      עצור! דבּר, דבר. אני קורא לך, דבר.

            (יוצא הרוח)

מרצלוס:    הלך, ולענות זה לא מוכן.

ברנרדו:     עכשיו, הורציו, מה? אתה רועד, אתה חיוור.

             זה לא דבר גדול יותר מדמיונות?

             מה דעתך על זה?

הורציו:      חי אלוהים  שלא הייתי מאמין

             בלי העדות המוחשית

             של שתי עיני.

מרצלוס:                   זה לא דומה לַמלך?

הורציו:      כמו שאתה דומה לעצמך.

             שריון ממש כזה לבש כשהוא לחם

             מול הנורווגי השאפתני. וכך הקדיר  

             פנים בקרב דמים, כשהכּה

             בַּפולנים על מזחלותיהם

             בַּקרח. זה מוזר.

מרצלוס:     כך, פעמיים, בדיוק באותה שעת-לֵיל מתה,       

             עבר בצעדה צבאית מול משמרתנו.

הורציו:      איני יודע מה ואיך לחשוב.

             אבל, לדעתי זה מבשר

             על איזו פורענות למדינה.

מרצלוס:    עכשיו שב, וספר – שכן אתה יודע -

             על מה חֵילות-משמר קפדניים כאלה  

             טורדים את אזרחי הארץ לילה-לילה,

             למה יום-יום יש אספקת עופרת וגופרית,

             ייבוא של נשק מלחמה, ומה עושים       

             בוני המַשחתות שעמלים בפרך

             בלי להבדיל שבת מיום של חול,

             מה פה עומד להתרחש שהבהילות המזיעה הזאת

             הופכת לילה לשותף-העבודה של יום?

             מי זה יכול פה לעדכן אותי?

הורציו:                                   אני יכול.

               על כל פנים, זה מה שלוחשים. המלך הקודם

               שלנו, שדמותו הופיעה לפנינו רק עכשיו,

               הוזמן בשעתו לִקְרב, כפי שאתם יודעים,

               בידי מלך נורווגיה הזקן, שנעקץ מגאווה רבת קנאה;

               בַּקרב הזה, מלכנו הנועז מכל -

               כי זה היה המוניטין שלו בצד הזה של העולם -

               שחט את הנורווגי; שעל-פי

               הסכם חתום ומעוגן בַּחוק

               ובכללֵי האבירות, הפסיד,

               ביחד עם חייו, את אדמותיו שנכבשו,

               לַמנצח; וכנגד אלה, העמיד

               מלכנו מחצית להתערבות,

               אשר היתה עוברת לַירושה של הנורווגי,

               אם הוא היה זוכה, כשם שלפי אותו הסכם

               והוצאת הסעיפים לַפועל  

               האדמות שלו נפלו לידי מלכנו.

               עכשיו, אדון, יורש העצר הנורווגי, פורטינבראס,

               פרא אדם בוער להתפוצץ,

               קיבץ סביבו בפאתי נורווגיה להקות

               של אנשים קשים ונואשים בלי חוק, כרישים

               שמוכנים, תמורת מזון ואספקה, לכל מבצע

               שימלא את הבטן; והמבצע,

               כפי שנראֶה למדינה שלנו,

               אינו אלא שחרור בכוח וכפיה

               של כל האדמות שהוזכרו לעיל

               אשר אָבדו כך לאביו. וזה, אני מניח,

               המניע הראשי לַהכנות שלנו, המקור

               לַמשמרות שלנו, והטעם הראשי

               לַהמולה ולְמצב-חירום כזה בארץ.

ברנרדו:       כן, כנראה זאת הסיבה.

               ולא בִּכְדִי היצור המבשר-רעות הזה

               חוצה בבגד מלחמה את המשמר,

               ועוד דומה כל כך לַמלך שהיה

               ושעודנו העילה למלחמות האלה.

הורציו:        זה כמו גרגיר שמגרד בָּעין של הנפש.

               ברומא המשגשגת הגדולה,

               לפני שיוליוס העצום נפל, כל הקברים

               עמדו ריקים מדיירים, והמתים בַּתכריכים

               חרקו וצייצו ברחובות רומא - כשזנבות

               הכוכבים נטפו אש והטל

               דימם, ואסונות אירעו בשמש;

               והירח המֵימִי, שליט גאות ושפל,

               היה חולה כמעט כאילו יום-הדין בא.

               וכמו אותות לְפורענות קרובה,

               שליחים שמקדימים את הגורל    

               כהקדמה לְפגע מתקרב,

               נטעו הארץ והאדמה אימה  

               הן באקלים והן בבני אדם.  

              (נכנס הרוח)

              אבל דממה, תראו, שם - שוב זה בא!

              אני אצא מול זה, גם אם זה יפוצץ אותי.

          (הרוח פורש את זרועותיו)

               עצור-שם, אשליה.

               אם יש בך קול או בת-קול,

               דבר אלי.

               אם יש איזה דבר טוב לעשות

               שיעניק לך קצת הקלה ולי ברכה,

               דבר אלי.

               אם הגורל של ארצך חשוב לך

               ויש לך מידע כדי להציל אותה מראש -

               דבר, הו!

               או אם אָגרת בחייך אוצרות

               שנעשקו ברחם אדמה, שבגללם, אתם,

               רוחות הרפאים, לא פעם צועדים בַּמוות,

               דבר על זה.

              (התרנגול קורא)

                            עצור, דבר. עצור אותו, מרצלוס.

מרצלוס:    מה, להכות את זה עם החנית?

הורציו:      אם זה לא יעמוד - תכה.

ברנרדו:     זה פה.

הורציו:      זה פה.

           (הרוח יוצא)

מרצלוס:    זה הלך.

            לשווא אנחנו מציגים לִיְצור כה מלכותי

            תצוגות של אלימות, כי הוא כמו האוויר –

            בלתי שביר, והמהלומות

            הנואלות שלנו הן בדיחה רעה.

ברנרדו:     זה כבר כמעט פצה פה כשהתרנגול קרא.

הורציו:      ואז נרתע, כמו יצור אשם

             בפני גזר דין מחריד. שמעתי כי

             התרנגול, החצוצרה לַבּוקר, בגרונו

             הצרחני מעיר את אֵל היום,

             ולמשמע האזעקה הזאת,

             כל רוח רפאים שמשוטט

             בַּים, בָּאש, באדמה או באוויר,

             נחפז בחזרה אל ההסגר שלו. והדבר 

             הזה הוכיח בעליל שזו אמת.

מרצלוס:     הוא התפוגג לו עם קרקור התרנגול.

              אומרים שבָּעונה בה חוגגים את לידתו של המושיע,

              עוף שחר זה שר כל הלילה. ואומרים

              שאז אף רוח-רפאים אינו מעז לצאת מקבר;

              והלילות בריאים; גרמי שמיים לא מכים בְּפורענות;

              פיה לא יכולה לחטוף; ולמכשפה אין כוח לכשף,

              כה מקודש ומבורך הזמן הזה.

הורציו:       כן, כך שמעתי ואני גם מאמין חלקית.

              אבל רְאו, הבוקר - בגלימת אפור וארגמן -

              צועד לו על הטל של הגבעה גבוה במזרח.

              נשבור את המשמרת. ואני

              מציע, בואו נגלה מה שראינו פה הלילה

              להמלט הצעיר. כי, חי נפשי,

              הרוח, שהיה אילם אלינו, ידבר איתו.

              אתם בעד שנספר לו, כפי

              שמצווה אהבתנו ויאה לחובתנו?

מרצלוס:      בלי שום דיחוי, אני אומר. הבוקר אני גם

               יודע איפה בקלות נמצא אותו.  

              (יוצאים)


מערכה 1, תמונה 2 -


(תרועה.

נכנסים קלאודיוס, מלך דנמרק, גרטרוד המלכה, והמועצה, כולל פולוניוס עם בנו לָאֶרְטֶס, המלט, וולטמאנד, קורנליוס ובני-לוויה)

 

מלך:         על-אף שזכר מות אחינו היקר

               עודו טרי, ומן הדין היה שנענוד

               את לבבנו בְּיגון, וממלכתנו תתכווץ

               כולה למצח אֵבֶל מאוחד,

               השכל הישר ניצח את הטבע,

               ואת זכרו אנו שומרים בצער מפוכח,

               מבלי לשכוח את עצמנו. משום כך

               אֶת אחותנו בעבר, היא מלכתנו בהווה,

               השותפה המלכותית למדינה המלחמתית הזאת,

               אנחנו ב - אפשר לומר  - שמחה מובסת,

               בעין בוכייה ומחייכת,

               בעליצות קבורות ובקינת כלולות,

               במשקולות שוות של אושר ותוגה,

               נשאנו לאשה. וגם לא התעלמנו משיקול

               הדעת שלכם, שבעניין הזה

               תמך מיוזמתו. על כך ועל

               הכל, תודה. עכשיו מה שאתם

               יודעים כבר. פורטינבראס נסיך

               נורווגיה, המחזיק איזו תביעה קלושה

               על נכסינו, וסבור אולי

               כי בעקבות מות המנוח היקר

               אחינו ממלכתנו מתפרקת או

               חורגת ממסגרת, לא חדל - שבוי

               בחלומות גדלוּת כאלה – להציק

               לנו בִּשלל תביעות שנוותר

               על השטחים אשר אביו הפסיד,

               כפי שהחוק קובע, לאחינו הנועז.  

               זה באשר אליו. כעת אלינו וּלְעיתוי

               הישיבה הזאת. זה העניין:

               כתבנו פה למלך הנורווגי,

               דודו של פורטינבראס – שמרותק   

               למיטתו חסר-און ואינו מודע

               לכוונות של אחיינו – שיעצור

               את מצעדו לכאן, היות והגיוס,

               ההוצאות וכל המשאבים יוצאים

               מתוך כיס נתיניו. אם כן אנו שולחים

               אותך, קורנליוס טוב, וְווֹלטמאנד, אותך,

               עם הברכות האלה לַנורווגי הישיש,

               מבלי לתת לכם ייפוי-כוח נוסף

               לְמשאים וּמתנים לבד  

               מן הרשום פה בפירוט.

               שלום; זריזות תוכיח צייתנות.

וולטמאנד וקורנליוס: בזה, ובכל דבר, נפגין נאמנות.  

מלך:         אין לנו שום ספק. שלום מכל הלב.

              (יוצאים וולטמאנד וקורנליוס)

              עכשיו, לָאֶרְטֶס, מה חדש אתך?

               הזכרת איזו בקשה. מה היא, לָאֶרְטֶס?

               אם יש לך דבר הגיון אל מלך דנמרק

               לא תדבר לשווא. לָאֶרְטֶס, איזו משאלה שלך

               לא אמלא בטרם תבקש? הלב

               לא מקורב לָראש, היד לא חיונית

               לַפֶּה יותר מכס-מלכות של דנמרק לאביך.

               מה רצונך, לָאֶרְטֶס?

לָאֶרְטֶס:                              הוד מלכות,

               את רשותך לשוב לי לצרפת,

               ממנה באתי - ברצון אמנם –

               לדנמרק, להפגין את חובתי

               בַּהכתרה שלך, אבל עכשיו

               אני מודה, כשהחובה מולאה,

               מחשבותי ומשאלות לבי

               נוטות שוב לצרפת, ובְקידה

               הן מבקשות ממך רשות ומחילה.

מלך:          ויש רשות מאבא? מה אומר פולוניוס?

פולוניוס:     ממני הוא חילץ כבר מין-רשות, כבודו,

               בנדנודים בלתי נלאים, עד שבלית ברירה

               חתמתי את הבקשה שלו באיזה "כן"

               חלוש. אנא ממך, תן לו רשות ללכת.

מלך:          נצל את שעתך, לָאֶרְטֶס. זה הזמן שלך;

               בזבז אותו כרצונך אך לטובה.

               אבל עכשיו, המלט אחין שלי, ובני -

המלט (הצידה): קרוב-רחוק, אבל רחוק מלהיות קרוב...

מלך:       מדוע אתה עוד בצל העננים?

המלט:       שום צל, מעלתך, לא של ענן, או עב, או בן.

מלכה:       המלט יקר, זרוק מעליך את הצבע הלילי שלך,

               ותן לָעין להביט על מלך דנמרק כמו חבר.

               אל תחפש בְּעפעפיים מושפלים לנצח את

               אביך האציל בָּאדמה.

               אתה יודע, זה נפוץ: כל מי שחי חייב למות,

               ולעבור דרך הטבע אל הנצח.

המלט:       אהה, מאדאם, זה  בהחלט - נפוץ.

מלכה:                                               אז למה

               נדמֶה שאצלך זה מיוחד כל כך?

המלט:       "נדמֶה", מאדאם? לא, ככה זה. אני איני מכיר

               "נדמה". לא רק גלימת הדיו שלי, אם יקרה,

               ולא בגדי השְחור המקובלים,

               לא הגניחות וההתנשפויות,

               לא, גם לא שצף הנהר בָּעין,

               לא האֲרֶשֶת חפוית-הראש

               וגינוני האֵבֶל הידועים,

               כל אלה לא יציירו אותי נכון.

               הם באמת "נדמים"; כי אלה פעולות

               שבן-אדם יכול גם לשחק. אך בי

               בִּפְנים יש משהו יותר מהצגה,    

               ואלה הסוואות ומסכות תוגה.

מלך:         מקסים וגם ראוי לשבח, המלט,

               שאתה מתאבל כך על אביך.

               אבל אתה וודאי יודע שאביך איבד אב;

               האב אשר אָבד, איבד גם את שלו; והשורד

               חייב על פי הטקס לבַכּות אותו   

               למשך איזה זמן. אך לקונן

               ללא מנוח זו עיקשות וגם  

               חילול הדת. זה צער לא גברי.

               וזה מסגיר זלזול בְּחוק שמיים, לב

               לא מחוסן, או נפש מתריסה,

               חוסר תרבות וגם בּוּרוּת. מה שנדע      

               כי הוא בלתי נמנע, והוא שכיח  

               כמו הדבר הכי מצוי שבעולם -               

               מדוע נתקומם נגדו בחוצפתנו או

               ניקח ללב? בושה! זה חטא כלפי שמיים,

               חטא לַמתים, וחטא נגד הֶגְיון

               הטבע, שחוט-השָני שלו

               הוא מוות של אבות, ושמבראשית,

               מהגווייה הראשונה עד זה

               שמת היום, הכריז "כך זה חייב

               להיות". אנא, השלך לאדמה

               את היגון ההרסני, וראה אותי

               כְּאָב. כי, קְבל עם ועדה אני מצהיר,

               אתה קרוב מספר אחד לַכּס שלנו;

               ואהבה לא אצילית פחות מזו      

               של אב אוהב לִבְנו אני רוחש לך.

               אשר לרצונך לחזור ללמוד בוויטֶנְבֶּרְג,

               זה בהחלט סותר את משאלתנו;

               ואנו מפצירים בך שתתרצה

               ותישאר לאור עינינו כאן,

               בתור בכיר חצרנו, אחייננו, בננו.

מלכה:                                               אל

               תניח, המלט, לאמך להתחנן לשווא.

               בוא הישאר איתנו. אל תחזור לוויטנברג.

המלט:       ככל שרק ניתן לי, גברת, אציית לך.

מלך:         הנה, תשובה אוהבת ויפה.

               שנינו שווים בדנמרק. בואי, גברת.

               היענותו החביבה של המלט, בלי

               שום לחץ, מחממת את לבי;

               ולכבודה על כל כוסית שְמחה

               אשר ישתה היום המלך, יבשר  

               תותח אדיר לָעננים, והילולת היין של

               המלך תהדהד עד השמיים, בתור הד

               לרעם שעל פני הארץ. בואו.

               (תרועה.

           יוצאים הכל מלבד המלט)

המלט:   הו לו רק הבשר הזה  - מדי, מדי מוצק -  היה נמס,

               מפשיר, ונהפך לטל; או לו רק לא

               אסר הכל-יכול לשלוח יד

               בנפשך. הו אלוהים, אל אלוהים,

               כמה תפלים, ומייגעים, שטוחים, מיותרים

               נראים לי כל העניינים של העולם!

               שיישרף, אמן!... הוא  גן מוזנח ומתפורר

               של עשבים שוטים. שולטים בו רק

               דברים גסים ורקובים... שזה יגיע עד כדי כך -

               מת רק חודשיים - לא, גם זה לא, אין חודשיים!

               מלך כה מעולה, אשר מול זה

               היה אל-שמש מול בן-תיש; ואת

               אמי אהב כל-כך שלא התיר

               לְרוח משמיים את פניה לשפשף

               מדי. שמיים, אדמה, אני חייב

               לזכור? הרי היא התרפקה עליו

               כאילו שהתיאבון גָדַל מרוב מזון. ואז

               תוך חודש – לא, רק לא לחשוב על זה.

               שַבְשֶבֶת, שמך - אשה. חודש אחד קטן,

               עוד לא בּלוּ הנעליים שבהן ליוותה

               את הגופה של אבא המסכן, כמו נציב מלח,

               כולה דמעות, אז היא,  – אח אלוהים,

               גם בהמה ללא תבונה היתה בוכה יותר –

               היא מתחתנת עם דודי, אח של אבי,

               אבל דומֶה לו לאבי כמו שאני

               דומה להרקולס. תוך חודש, עוד לפני

               שמלח הדִמְעות-תנין שלה

               הספיק לצרוב לה את עיניה בְּאדום,

               היא התחתנה. זריזות פושעת, כך

               בחריצות לדהור לתוך סדיני זימה!

               כל זה לא ייגמר - ולא יכול

               להיגמר - בטוב. אבל שיישבר לבי,

               אני מוכרח לבלום את הלשון.

               (נכנסים הורציו, מרצלוס וברנרדו)

הורציו:      ברכות להוד מעלתך!

המלט:                              שמח לראותך בטוב.

               הורציו - או שאני שוכח מי אני.

הורציו:       הוא בכבודו, אדון, ועבדך

               לנצח.

המלט:                חברי הטוב, אדון. בוא נתחלף

               בתארים. ומה דחף אותך מוויטנברג, הורציו?

               מרצלוס?

מרצלוס:                  אדוני!

המלט:       מאד שמח לראותך פה. (לברנרדו) ערב טוב, אדון.

             (להורציו)

              אבל בכל זאת מה דחף אותך מוויטנברג?

הורציו:       אופי של משתמט, מעלתך.

המלט:        זה אני לא מוכן שגם אויב שלך יאמר,

               ולא אתן לך להתעלל כך באוזנִי,

               שהיא תספוג את הדיבה שלך

               על עצמך. אני יודע שאתה לא משתמט.

               אך מה מביא אותך לאלסינור? עוד נלַמד

               אותך לשתות טוב-טוב לפני שתעזוב.

הורציו:        מעלתך, באתי לראות את הלווית אביך.

המלט:        בבקשה, סטודנט-חבר, אל נא תלעג לי.

               אתה רוצה לומר את חתונת אמי.

הורציו:        אמת, מעלתך, זה בא צמוד.

המלט:        חוסכים, חוסכים, הורציו. פשטידות-בשר

               מן הלוויה התנוססו קרות

               על שולחנות החתונה. הייתי מעדיף לפגוש

               את האויב הכי שנוא שלי בגן-העדן

               ולא לראות אף פעם את היום.

               אבי - נדמה לי שאני רואה אותו.

הורציו:        איפה, מעלתך?

המלט:                          בעיני רוחי, הורציו.

הורציו:       ראיתי אותו פעם. כן, הוא היה מלך טוב.

המלט:       הוא היה בן-אדם. מכל בחינה שהיא,

              אף פעם לא אֶרְאה מי שידמה לו.

הורציו:      מעלתך, נדמה לי שראיתי

             אותו הלילה.

המלט:                    שראית מי?

הורציו:                                    אדון,

                את המלך אביך.

המלט:                           את אבי המלך?

הורציו:      מַתֵן לרגע את ההלם ודרוֹך אוזן, שאוכל

              למסור לך עם עדותם של שני

              האדונים פה את הפלא.

המלט:                                 בחייך, תן לשמוע!

הורציו:       כבר שני לילות רצוף האדונים

               האלה פה, מרצלוס וברנרדו, במשמרתם

               בַּישימון המת של לב הלילה נתקלו

               במין דבר כזה: דמות כמו אביך,

               חמוש לַקרב, מרגל ועד ראש,

               מופיע לפניהם בצעדה קודרת,

               עובר אותם, טִקְסִי, לאט. שלוש פעמים

               הלך מול עיניהם המוטרדות

               ההמומות מפחד ובידו שרביט הקרב שלו,

               כשהם, מתמוססים מפּחד לְדייסה כמעט,

               עומדים משותקים בלי לדבר אליו.

               זאת הם גילו לי בסודי-סודות

               ופחד-מוות, ובלילה השלישי

               של המשמרת הצטרפתי אליהם,

               ושם, ממש כמו שדיווחו, הן בַּשעה,

               ובַצורה - כן, כל מילה אמת,

               הופיעה לה הדמות. הכרתי את אביך,

               כמו שיד זו דומה ליד הזאת.

המלט:                                     אך

               איפה זה היה?

מרצלוס:                        מעלתך,

               בַּבּיצורים, ששם אנו שומרים.  

המלט:       לא דיברתם אליו?

הורציו:                          מעלתך, אני דיברתי,

               אבל תשובה זה לא נתן. אבל פעם אחת

               היה נדמה לי זה זקף ראש ופנה

               כמו לְרַמז שידבר. אבל

               אז בדיוק התרנגול צרח,

               ועם הצליל זה התכווץ בבת-אחת

               ונעלם ממבטנו.

המלט:                       משונה מאד.

הורציו:       כשם שאני חי, מעלתך,

              זה ככה. וחשבנו שחובה

               עלינו לספר לך.

המלט:       כן, בהחלט. אך זה מטריד אותי.

               אתם שומרים הלילה?

כולם:                                 כן, כבודו.

המלט:       חמוש, אתם אומרים?

כולם:                                חמוש, כבודו.

המלט:       מלמטה עד למעלה?

כולם:                             מכף רגל ועד ראש.

המלט:       אז לא ראיתם את פניו.

הורציו:      אה כן, כבודו, ראינו. הקסדה היתה מורמת.

המלט:       מה, הוא הביט - זועף?

הורציו:      יותר בעצב מאשר בכעס.

המלט:       חיוור? סמוק?

הורציו:      לא-לא, חיוור מאד.

המלט:                          והוא נעץ בך מבט?

הורציו:      בלי להסיר.

המלט:                   חבל שלא הייתי שם.

הורציו:      היה מדהים אותך ממש.

המלט:                             סביר מאד.

               וזה נשאר זמן רב?

הורציו:      מספיק זמן כדי לספור בקצב בינוני עד מאה.

מרצלוס וברנרדו: יותר, יותר.

הורציו:      לא כשאני ראיתי.

המלט:                          הזקן שלו היה אפור, לא?

הורציו:      כמו שראיתי בחייו: פסים

              שחורים-כסופים.

המלט:                          אני אשמור הלילה.

               אולי זה שוב יבוא.

הורציו:                            אני בטוח.

המלט:       אם זה לובש את דמות אבי האצילי,

               אז אדבר עם זה ולוּ גם ייפּער

               הגיהינום ויצווה עלי לשתוק. אני מפציר

               בכם, אם עד עכשיו שמרתם את המחזה  

               הזה בסוד, ניצרו אותו בשתיקתכם

               גם הלאה. ויקרה מה שיקרה

               הלילה, להכניס לראש - ויד לפה.

               אני אגמול לכם על כל אהבתכם. 

               שלום בינתיים. בין אחת-עשרה

               לשתים-עשרה שם על הביצורים -

               אגיע.

כולם:                חובתנו לרשותך.

המלט:       אהבתכם, וגם שלי לכם. שלום.

         (יוצאים הכל מלבד המלט)

              הרוח של אבי! חמוש לִקְרב! לא טוב...

               אני מריח עסק מלוכלך. שכבר יבוא הלילה!

               עד אז, נפשי, שבי דום. – עוולות חולות,

               גם אם בַּבּוֹר קבורות הן, מתגלות.

              (יוצא)


מערכה 1, תמונה 3 -


(נכנסים לָאֶרְטֶס ואופליה)

 

לָאֶרְטֶס:     החפצים שלי על הסיפון כבר.  

               שלום. ואחותי, כשהרוחות

               קלות והספינות זמינות, אל תירדמי,

               ותשלחי מילה.

אופליה:                       אתה מטיל ספק?

לָאֶרְטֶס:      אשר להמלט, ולַפלירטוטי חיבה שלו,

               חִשְבי על זה כְּגחמה חולפת, משחקי

               חושים, ניצן של סיגלית בָּעלומים,

               שצץ ונעלם, מתוק, אך לא תְמידי,

               בושם וטעם רק לְהרף-עין, לא

               יותר.

אופליה:               לא, לא יותר?

לָאֶרְטֶס:                              אל תחשבי

               שזה יותר. בַּהתבגרות, לא רק 

               שרירים או כוח מתעצמים, תופחים.          

               ככל שמתרחב מקדש הגוף,

               נערכים בו עוד ועוד טקסים

               של רוח ושל נפש. יתכן מאד  

               שהוא אוהב אותך כעת, ושכעת

               שום כתם או זדון לא מטנפים

               את טוהר הרצון שלו. אבל  

               קחי בחשבון את גדולתו והישמרי:  

               הוא לא שליט של רצונו, כי הוא נתין

               של מוצאו. הוא לא יכול, כמו איש  

               מן השורה, לסלול דרכו לבד.

               בבחירתו תלויים ביטְחון כל המדינה

               ובריאותה. יוצא שבחירתו

               מותנית בהסכמת הגוף שהוא  

               ראשו. לכן אם הוא אומר שהוא

               אוהב אותך, יהיה נבון שתאמיני לו

               רק בַּמידה שעמדתו ותפקידו

               מאפשרים לָאמירה גם מעשה;

               כלומר עד כמה המדינה תתמוך

               בזה. שקלי אפוא עד כמה ייפּגע

               כבודך אם תאזיני לַשירים שלו

               באוזן חפצה מדי, תתני לו את לבך,

               או תִפְתחי את המטמון של צניעותך

               לַלחץ הפראי שלו. שמרי נפשך מזה,

               אופליה, אחותי היקרה, שמרי נפשך.

               ותדאגי להישאר רחוק מטווח הסכנה

               של התשוקה, בָּעורף. התמה

               שבבתולות תהיה מופקרת לא קטנה

               אם אֶת יופייה תחשוף מול הירח.

               הטוהר לא חסין מפני מכות דיבה.

               הרעל מתפשט מהר בניצני אביב   

               לפני שהם מלבלבים; ובתוך

               הבוקר ואגלי הטל של הנעורים

               שורצים פגעים קטלניים. אז הישמרי.

               ואין שומר טוב כמו הפחד. העלומים

               בלי חומר דלק בוערים, ומתפחמים.  

אופליה:       אני אציב את לקח השיעור הטוב הזה

               בתור זקיף ללב שלי. אבל, אחי,

               שלא תהיה כמו הכמרים המושחתים

               האלה שמורים על דרך החוחים

               לשמי-מרום, והם עצמם, כמו הוללים

               פרועים ונפוחים, פוסעים על שביל השושנים

               של התענוגות בלי לקיים את הדרשה 

               שהם הטיפו.

לָאֶרְטֶס:                    הו, עלי אל תדאגי.

               קצת התעכבתי כאן מדי.  

              (נכנס פולוניוס)

                                         אך הנה אבא.

               ברכה כפולה היא גם מזל כפול.

               צירוף מקרים מוצלח: פּרידה שניה.   

פולוניוס:      עדיין פה, לָאֶרְטֶס? לַסיפון כבר, לסיפון,

               שתתבייש! הרוח כבר יושבת בַּכּתף

               של מפרשיך, ואתה חובק

               ידיים. הנה - בִּרְכָתי איתך,

               ועקרונות ספורים אלה הקפד  

               לחקוק בַּזיכּרון: מה שחושב הלב

               אל תבטא בַּפֶּה, ומחשבה

               שלא בָּשְלה אל תהפוך לִפְעולה. 

               תהיה ידידותי, אך אל תגזים.

               את הידידים שכבר קנית, והוכיחו את

               עצמם, אמץ לנשמתך בחישוקי

               פלדה, אך אל תִֹּשְחַק את כף ידך  

               בִּלְחיצות עם כל אביר-אפרוח שבָּקע

               מהביצה ולא יכול לעוף עוד. הישמר   

               שלא להיקלע לְריב, אך אם

               נקלעת, דאג שיריביך יישמרו

               ממך. תן אוזן לכל איש, ואת קולך

               למתֵי-מעט. שְמע מכל איש דעה,   

               אך שְמור בלב את שיפוטך. לְבש   

               בגד יקר ככל שארנקך מרשה,

               אבל לא מגונדר; עשיר - לא מנקר עיניים;

               כי בֶּגד לא אחת מסגיר מי האדם,

               ובצרפת-שָם כל אדון בר-שֵם -

               מומחה מאין כמוהו בְּאופנה.  

               אל תהיה לוֹוה ולא מַלווה,

               כי המלווה מפסיד גם כסף גם חבר,

               והלוֹוה חדל מייד לחסוך.

               מעל לכל: הייה-נא אמיתי לעצמך,

               ואז, כשם שיום בא אחרי לילה, 

               לא תהיה כוזב לאף אדם. שלום.

               וברכתי הלוואי תצמיח בך פרי.  

לָאֶרְטֶס:      אני נפרד בהכנעה, אדון.

פולוניוס:      הזמן מזמין אותך. לך. משרתיך מחכים.

לָאֶרְטֶס:      שלום, אופליה; ומה שאמרתי לך

               זכרי טוב.

אופליה:                   זה נעול בזיכרוני,

               ורק אתה תשמור את המפתח.

לָאֶרְטֶס:     שלום.

             (יוצא)

פולוניוס:    מה זה, אופליה, מה שהוא אמר לך?

אופליה:     ברשותך, זה משהו בנוגע לאדון המלט.

פולוניוס:    אהה! כל הכבוד!

            אומרים לי שלאחרונה הקדיש

            לך לא אחת זמן באופן פרטי,

            ואַת עצמך נידבת את חברתך           

            בחופשיות ושפע. אם זה כך - 

            וכך נמסר לי, בִּלְשון המְעָטָה

            ובזהירות – אני חייב לומר לך

            שאת אינך תופשת מה יאֶה

            לַבּת שלי ולַכבוד שלך.

            מה ביניכם הולך שם? האמת!

אופליה:     הוא, אדוני, הִרְבּה לאחרונה

             לחשוף את חיבתו אלי.

פולוניוס:    "לחשוף" חיבה? פּוּף-פּוּף! את מדברת כמו

            ילדונת, טירונית במצבים מסוכנים

            כאלה. את מאמינה לַ"חשיפות"

            האלה, כמו שאת קוראת לזה?

אופליה:     איני יודעת מה עלי לחשוב, אדון.

פולוניוס:    טוב, תני לי ללמד אותך. תדעי שאַת

            תינוקת אם החשבת את כל ה"חשיפות"

            האלה כשטרות אמיתיים – הם לא שווים

            פרוטה. ותחשפי עצמך בתור שווה יותר,

            אחרת - אם לסחוט את כל המיץ

            מהביטוי הביש-מזל הזה -

            עוד תחשפי אותי בתור אוויל.

אופליה:     הוא התחנן אלי, אדון, באהבה

            ובניצול כל הכללים של הכבוד. 

פולוניוס:    ניצוּל זאת המילה. מספיק, מספיק.

אופליה:     ונתן תוקף לדבריו, אדון,

             כמעט עם כל שבועה קדושה של השמיים.

פולוניוס:    כן, מלכודות לצוד בן פרגיות.

            אני יודע טוב באיזו נדיבות

            מַלְוָה הנפש לַלשון שבועות

            כשהיצר משתולל. לַשלהבות

            האלה, בת, יש אור יותר מחוֹם,  

            ותוך כדי הבטחה שניהם גוועים.   

            אל תאמיני שזאת אש. מכאן

            והלאה תקמצי קצת בנוכחותך

            הבתולית. תנהלי משא-ומתן 

            יותר קשוח; לא לקפוץ לדום  על כל

            ציוץ. על האדון המלט זכרי רק זאת:

            שהוא צעיר, ושמותר לו מה

            שלך אסור. בשתי מלים, אופליה,

            אל תאמיני לשבועות שלו.

            כי הן סרסוריות, לא טהורות

            כמו הגלימות שהן לובשות, אלא

            רוכלות שסוחרות בעסקים טמאים,

            מְלַחשְשות שבוּעות קדושות וחסודות

            כדי להסית ולהדיח. בקיצור:

            מכאן והלאה לא ארשה, חד וחלק,

            שאת תשחיתי רגע פנאי אחד

            בשיח או בשיג עם אדוננו המלט. שימי לב,

            זאת הוראה. קדימה.

אופליה:                            אני אציית,

            אדון.

         (יוצאים)


מערכה 1, תמונה 4 -


(נכנסים המלט, הורציו ומרצלוס)

 

המלט:      אוויר נושך פוצע. קר מאד.

הורציו:      זה קור צובט, רעב.

המלט:                           מה השעה?

הורציו:      נדמה לי עוד לא שתים-עשרה.

מרצלוס:                                   לא, כבר

             צלצל.

הורציו:                 כן? לא שמעתי. אז קרוב

            הזמן שבו הרוח מסתובב.

           (תרועת חצוצרות, ושני מטחי תותחים נורים)

             מה זה אומר, מעלתך?

המלט:      המלך ער הלילה, מרוקן קנקן אחר קנקן,

              רוקע, מסתחרר בַּמחולות. 

              כשהוא שופך כוסות ללוע, תוף

              וחצוצרה, כפי שהבטיח, נוערים 

              עד השמיים לכבודו.

הורציו:                              זה המנהג?

המלט:       תאר לך.

               אבל לדעתי, גם אם אני בן-המקום

               ולַמנהג נולדתי, זה מנהג

               שלקיימו זו תועבה, ולהפר - מצווה.

               מרוב נשפי שתייה עד כאב-ראש

               רק משמיצים אותנו בעולם.

               הדביקו לנו שם של שיכורים

               שמטנפים כמו חזירים את המלכות.

               וזה גורע באמת מהגדולים

               בהישגינו, ומוחק את כל

               המוניטין. קורה שלאדם

               יש איזה כתם מלידה, שהוא

               אינו אשם בו – כי אינך בוחר

               את שורשיך – ובהתפשטו

               שובר הוא כל מעוז תבונה

               וגֶדר היגיון; או שהֶרְגל

               נלוז אשר תופח בו מסיט

               אדם מִנְּהָגים מקובלים –

               ובאנשים כאלה, שבהם

               טבוע החותָם של פגם אחד,

               כפי שאמרתי (צו הטבע או

               מזל) המעלות האחרות,

               גם אם הן צחות כחסד, נצחיות

               ככל שרק ניתן לבן-אנוש,

               תושחתנה בסופו של יום בידי

               המום היחידי הזה; טיפה

               אחת של רֶשע יכולה למשוך

               לרשת הקורים שלה את כל

               מה שנשגב -  

               (נכנס הרוח)

הורציו:                        הבט, אדון, זה בא.

המלט:        צִירֵי גן-עדן, מלאכֵי שרת, הָגֵנו על כולנו!

               אם אתה רוח מבורך או שד ארור,

               מביא אתך משב גן-עדן או סופות מגיהינום,

               אם מטרותיך הן של רֶשע או של חסד,

               אתה מופיע כאן בדמות כה מתמיהה  

               שאדבר איתך. אני אקרא לך

               המלך, אבא, כתר דנמרק! הו, ענה לי!

               לא, אל תיתן שאתפוצץ כך בלי לדעת!  

               ספר לי למה עצמותיך הקדושות

               שנקברו, בקעו מתכריכים; למה הבור

               שבו ראינו איך אתה נטמן בשקט

               פער את מלתעות השיש הכבדות שלו

               להעלות אותך בָּאוב. מה מבשר

               זה שאתה, גוף מת, עוטה פלדה      

               שנית ושב לנצנוצֵי ירח,

               מבעית את פני הלילה, ומטלטל  

               אותנו - הטפשים נוכח הטבע - בְּאימה

               עם מחשבות מעבר לגבול נשמתנו? 

              אמוֹר, מדוע זה? ולמה? מה עלינו לעשות?

               (הרוח מסמן לו)

הורציו:      זה מסמן לך ללכת אחריו,

             כאילו משתוקק למסור מין הודעה

             לך לבד.

מרצלוס:              תראה באילו גינוני כבוד

              זה מנופף לך לבוא לְשטח מבודד.

              אך אל תלך עם זה.

הורציו:                             לא, בשום אופן.

המלט:       זה לא מוכן לפצות פה. אז אלך איתו.

הורציו:      לא, אדוני.

המלט:                   מה יש לפחוד פה? את חיי

               איני מחשיב יותר מראש סיכה.   

               ולנשמתי, מה זה כבר יעולל? 

               היא לא נצחית כמותו? זה מנופף

               לי שוב לשם. אני אלך אחרי זה.

הורציו:       ואם הוא יפתה אותך, אדון,    

               אל תוך השצף, או לקצה צוק האימים   

               אשר תלוי מעל הים, ושם ילבש  

               איזו צורה אחרת, איומה,

               אשר תפיל בך ממשלת הגיון,

               תמשוך אותך לַשיגעון? חשוֹב.

               הן המקום עצמו נוטע הזיות

               ייאוש, בלי שום סיבה, בכל

               מי שמביט למטה אל עומק הים,

               שומע איך שהוא שואג שם.

המלט:       עדיין מנופף לי. – לך קדימה. אני בא.

מרצלוס:     לא, לא תלך, אדון.

המלט:                              תוריד את הידיים.

הורציו:      ותר. ללכת לא תלך, לא!

המלט:                                הגורל שלי

               צועק ומחשל כל גיד פעוט

               בגוף הזה לשריר אריה טורף.

               עדיין זה קורא לי. רבותי,

               די, בלי ידיים! אלוהים, אני

               הופך כל מי שיעצור אותי  

               לרוח בעצמו! אני אומר,

               עִזבו! לך. אני בא בעקבותיך.

              (יוצאים הרוח והמלט)

הורציו:      הוא נעשֶה נואש מדמיונות.

מרצלוס:    נלך בעקבותיו. אסור כך לציית לו.

הורציו:      קדימה, בואו. מה ייצא מכל זה?

מרצלוס:    יש משהו רקוב בּמדינת דנמרק.

הורציו:      שמיים יכוונו דרכה.

מרצלוס:                      לא, בואו אחריו.

            (יוצאים)


מערכה 1, תמונה 5 -


(נכנסים הרוח והמלט)

 

המלט:       לאן תוביל אותי? דבּר. לא, לא אלך עוד.

רוח:          הקשב לי.

המלט:                     כל מילה.

רוח:                                    קרובה כבר שעתי,

               שבה אני חייב ללהבות

               גפרית ועינויים שוב להסגיר

               את נשמתי.

המלט:                       אוי לי, רוח מסכן!

רוח:          אל תרחם עלי, אבל הקשב בכובד-ראש

               למה שאחשוף.

המלט:                          דבר. אני נשבע

               לשמוע.

רוח:                        ולנקום, לכשתשמע.

המלט:        מה?

רוח:          אני הרוח של אביך,

               אשר נידון לזמן קצוב לצעוד

               בַּלילה, ובַיום להיות רתוּק

               ללהבות-אש עד שהפשעים המזוהמים

               שנעשו כשחייתי יישרפו

               ויִמָּרְקוּ. לולא היה אסור לי לגלות

               את הסודות של בית-כלאי, יכולתי לגולל

               תיאור אשר כל פסיק בו ישתק

               את נשמתך, יקפיא בך דם נעורים,

               יסיט כמו כוכבים מן המסלול

               את שתי עיניך, ויפרום את תלתליך הקלועים

               עד שכל שערה תסמור כמו מחטים

               על גב קיפוד זועם. אך אין לתקוע בשופר

               הנצח באוזני בשר ודם. שמע, שמע,

               הו שמע! אם אי-פעם אהבת את אביך -

המלט:       הו אלוהים!

רוח:          נקום את תועבת הפשע שעשו לו: רצח.

המלט:       רצח?

רוח:          רצח נתעב! נכון, כל רצח הוא נתעב -

               אבל זה מתועב מכל, מושחת ומפלצתי.

המלט:       ספר מהר, שעל כנפיים מהירות

               כמחשבה או אהבה אוכל לעוף

               לַנקמה שלי.

רוח:                           אתה נכון, אני רואה.

               כי אם זה לא היה נוגע ללבך,

               היית איש אטום יותר מקני הסוף

               הרקובים על גדת אגם-המוות.

               עכשיו, המלט, הקשב. על-פי מה שסופר,

               כשישנתי לי בַּגן שלי, הכיש אותי

               נחש. כך הורעלה אוזן כל דנמרק

               בעלילת שווא על מותי. אך דע לך,

               עלם אציל, כי הנחש שבאמת

               הכיש למוות את חיי אביך,

               עונד כרגע את כתרו.

המלט:                                 הו נפש נבואית שלי!

               דודי?

רוח:          כן, החזיר הזה שטוּף-הזימה

               והמגלה-ערווה, הצליח בכשפי שכלו

               ובסגולות בוגדנותו –  הו שכל וסגולות

               מרושעים, שיכולים כך להדיח! - לכופף

               לתשוקתו המבישה את רצונה

               של מלכתי החסודה מאד לעין.  

               הו המלט, איך נפלה ואיך נטשה

               אותי, אשר אהבָתי נותרה צמודה

               באמונה לנדר שהשמעתי לה

               ביום כלולות; וכך להתדרדר

               אל שרץ שמעלותיו מטבע נחותות 

               פי כמה משלי!

               אך כפי שהצניעות לא תתמסר  

               לחיזורי שד-זנות עם מסכה שמימית,

               כך גם התאווה, גם אם זוּוגה היא למלאך

               זוהר, שְבֵעה מהר מאד מיְצוּע קודש,

               ומשחרת לעגוב על זבל.

               אך שה, נדמה לי שאני מריח את אויר הבוקר.

               אז אקצר. כשישנתי בגני,

               כמנהגי אחר-הצהריים,

               בשעת בטחה ורוגע התגנב דודך

               עם מיץ ארור של שורש רעל בצלוחית,

               והוא שפך לפרוזדורֵי אזנַי

               סם של צרעת, שהשפעתו

               היא קטלנית לדם אדם, כי הוא

               דוהר כמו כספית בכל סמטה

               וְשַער של הגוף, ואז מבאיש

               במרץ ומקריש את כל הדם החם

               והבריא, כמו חומץ בְּחָלָב.

               כך זה פעל גם על הדם שלי.

               מייד צמחו עלי אבעבועות

               צרעת, ועטפו בקרום מחריד עד גועל את

               גופי חלק העור.

               כך בשנתי סולקתי בידי אח

               מן החיים, מכתר, מִמַלְכָּה,

               נקטעתי כמו חוטא לכל דבר,

               בלי מחילה, בלי הכנה, בלי כפרה

               ובלי להתוודות, נשלחתי אל

               משפט שמיים כשעוונותי

               כולם תלויים עדיין על ראשי.

               איזו זוועה! זוועה! זוועת זוועות!

               אם לא נרדם בך הטבע, אל תבליג.

               לא, אל תרשה שערש המלכות של דנמרק

               יהיה משכב טמא של גילוי עריות וחשק.  

               אבל תרדוף את העניין כשם שתרדוף,

               שלא תכתים לבך ולא תזמום בנפשך

               דבר נגד אמך. אותה הַשְאֵר לְדין שמיים

               ושהסרפדים שבחיקה שוכנים

               יינעצו ויפצעוה בעצמם.

               עכשיו שלום, אין זמן. הגחלילית

               כבר מאותתת שהבוקר מתקרב

               ומתחילה להחוויר את אש הסרק שלה.

               אדיה, אדיה, אדיה. זכור אותי.

                (יוצא)

המלט:       הו כל צבאות שמיים! והאדמה!

               ומה עוד? גם הגיהינום? לעזאזל, טפו! לב שלי,

               תחזיק, תחזיק. ואתם, גידים שלי,

               אל תזדקנו בבת אחת, זִקפו אותי מתוח.

               לזכור אותך? כן-כן, רוח מסכן,

               כל עוד הזיכרון יושב עוד בכדור

               המבולבל הזה. לזכור אותך?

               כן, מעל לוח זכרוני אני אמחק

               כל שמץ של זיכְרון דברים שולי ואווילי,

               כל קלישאה של ספר, כל נוסחה וכל

               הגיג שהעתיקה סקרנות הנעורים

               לשָם, והדיבֵּר שלך הוא לבדו יחיה

               בַּספר עב-הכרס של המוח,

               לא מעורבב בשום חומר טפל.

               כן, חי שמיים! אאאאא, אישה כל-כך

               מושחתת! אאאאא, נבל, נבל! נבל ארור ומחייך!

               הרשימות שלי - (מוציא אותן)  - אני חייב לרשום את זה,

               שבן-אדם יכול רק לחייך, ולחייך,

               ולהיות נבל. או לפחות

               אני בטוח זה יכול לקרות בדנמרק.

               (הוא כותב)

               אז הנה, דוד, הנה אתה. וסיסמתי

               עכשיו: "אדיה, אדיה, זכור אותי".

               נשבעתי.

               (נכנסים הורציו ומרצלוס)

הורציו:      אדון, אדון!

מרצלוס:                   נסיך!

הורציו:                             שיעזור לו אלוהים!

המלט:       וכך יהיה.

מרצלוס:     הלו, היי-הו, מעלתך!

המלט:       הלוֹוֹ, היי-הופ-הופ, ילד! בוא, צפור, תבוא.

מרצלוס:      איך זה, מעלתך?

הורציו:                            מה חדשות?

המלט:       נפלא, נפלא!

הורציו:      כבודו, בבקשה, ספּר מה.

המלט:                                   לא, אתם תלשינו.

הורציו:      לא, לא אני, אדון, חי אלוהים.

מרצלוס:                                        גם לא אני.

המלט:       אז מה תאמרו? מי היה מנחש דבר כזה?  

               אבל זה סוד, כן?

הורציו ומרצלוס: כן, חי אלוהים.

המלט:       אין עוד נבל אחד שחי בדנמרק -

               שהוא לא כלב בן כלבים.

הורציו:       טוב, לא צריך שום רוח מן הקבר לסַפֵּר

               לנו את זה.

המלט:                      צודק, אתה צודק.

               אם כך, בלי להוסיף יותר, אני

               מציע שנלחץ ידיים ושניפרד;

               אתם, לָעסקים-וַחֲשקים

               שיש לכם, כי לכל אחד יש עסקים

               וחשקים, כאלה או כאלה;

               ומצדי אני, מסכן, אלך

               להתפלל.

הורציו:      אלה מלים פרועות וסחרחרות, אדון.

המלט:       צר לי שהן פוגעות בך, מקרב לב.

               כן-כן, שכה אחיה, מקרב לב.

הורציו:                                        אין שום פגיעה, אדון.

המלט:       אך יש, חי פטריק הקדוש, כן יש, הורציו,

               פגיעה גדולה. מה שנוגע לַמראה

               שהתגלה פה, זה רוח כשר,

               תנו לי לומר לכם. אתם רוצים

               לדעת מה קרה בינינו? תתאפקו.

               וידידים טובים, כשם שאתם ידידים,

               מלומדים, וחיילים, הַבטיחו לי עכשיו

               דבר אחד בלבד.

הורציו:      מה, אדוני? נבטיח.

המלט:       לא לגלות לנצח מה שרְאיתם הלילה. 

הורציו ומרצלוס:  לא נגלה, מעלתך.

המלט:       לא, הישבעו.

הורציו:                       חי נשמתי, אדון,

               לא אגלה.

מרצלוס:                   גם לא אני, כבודו –

               אני מבטיח.

המלט:                     על חרבי.

מרצלוס:                                מעלתך,

               נשבענו כבר.

המלט:       ממש כאן, על חרבי, ממש.

               (הרוח קורא מתחת לבמה)

רוח:          הישבעו.

המלט:       הי, הלו, נער, גם אתה אומר?

               אתה עוד שם, חבר? קדימה, רבותי. אתם

               שומעים את הבחור מן המרתף. הסכימו

               להישבע.

הורציו:                     תציע נוסח לַשבועה, מעלתך.

המלט:       לא לדבר על מה שהתגלה פה, הישבעו 

               לי על חרבי.         

הרוח (מלמטה): הישבעו.

המלט:       כאן, שם ובכל מקום? טוב, אז נזוז.

               תבואו הנה, רבותי.

               ושוב הניחו על חרבי ידיים.

               והישבעו לי על חרבי

               לא לדבר לנצח על מה שראיתם.

רוח (מלמטה):  הישבעו לו על חרבו.

המלט:       יפה אמרת, חפרפר זקן! כל-כך מהר

               אתה חופר באדמה? חרוץ! נזוז שוב, חברים.

הורציו:      הו יום ולילה, זה מוזר וזר!

המלט:        אמור לזר הזה ברוך הבא.

               יש בַּשמיים ובאדמה יותר דברים, הורציו,

               מכל מה שחלמה הפילוסופיה שלך.

               אבל קדימה.

               הישבעו עכשיו כמו קודם פה, בנפשכם,

               שלעולם, ולא חשוב עד כמה אתנהג

               מוזר או משונה - כי יתכן שמעכשיו

               אמצא לי לנכון ללבוש תפקיד של מין-מוקיון -

               אז כשתראו אותי כך, לעולם

               לא תשלבו ידיים ככה, לא תהנהנו בראש,

               לא תזרקו משפט מחשיד כמו למשל

               "אנחנו כבר יודעים", או "אם נפתח רק את הפה", או

               "יכולנו אם רצינו" או "היינו אם יכולנו" או

               איזו פליטת-פה מסתורית כזאת,

               ואל תָּרְאו לרגע שאתם יודעים עלי

               חצי-דבר - קדימה, הישבעו,

               וישמרו אתכם החסד והרחמים.

רוח (מלמטה): הישבעו.

המלט:       תנוח, נוח, רוח מסוכסך! אז, רבותי,

               אני לשרותכם בכל אהבתי,

               וכל מה שיכול אדם מסכן

               כהמלט להציע בידידות ואהבה, ייתן, 

               בחסד אלוהים, בשפע. בואו ניכנס ביחד.  

               ושוב - אף הגה, אני מבקש. 

               הזמן חורג מהמסלול. הו צחוק גורל ארור,

               זה שאני נולדתי לתקן את הסיפור!

               לא, בואו ונלך ביחד.

               (יוצאים)


מערכה 2, תמונה 1 -


(נכנס פולוניוס עם האיש שלו ריינלדו)

פולוניוס: ריינלדו, תן לו את הכסף והניירות האלה.

ריינלדו:  אתן, כבודו.

פולוניוס: בשכל תעשה, ריינלדו טוב, אם תערוך

           לפני שתבקר אצלו, קצת חקירות

           על ההתנהגות שלו.

ריינלדו:                         כבודו, זה מה שהתכוונתי.

פולוניוס:  בראבו, יפה אמרת. טוב מאוד

          אמרת. שים לב, אדוני, תחקור

          לי קודם איזה דֶנְסְקים נמצאים שם בפריז,

          ואיך, ומי, מה יש להם ואיפה הם מסתובבים,

          איזו חֶברה, וכמה הוצאות; ואם תמצא

          במהלך התחקירים האלה שהם מכירים

          את בני, תלך עוד צעד ותחדור

          מן הכללי אל הפרטי. הצג את עצמך

          כאילו יש לך איזה מידע עקיף עליו,

          כמו לדוגמא "אני מכיר קצת את אביו

          ואת החברים שלו, וגם, חלקית,

          אותו" - אתה עוקב, ריינלדו?

ריינלדו:  כן, בהחלט, כבודו.

פולוניוס: "חלקית אותו – אבל", אתה רשאי לומר, "לא טוב;

          אבל אם זה האיש, הוא בן-אדם פרא-אדם,

          מכור לְזה, מכור לָהוא..." ואז תדביק עליו

          את כל הגוזמאות שמתחשק לך –

          קח בחשבון, לא סרחונות אשר 

          יכתימו את כבודו - מזה שתיזהר -

          אלא, אדון, רק מעידות פרועות,

          פרוצות ונפוצות הידועות בתור בנות-לוויה

          לִנעורים וְחופש.

ריינלדו: כמו הימורים, כבודו.

פולוניוס: כן, או שתיה, סייף, ניבול-פה, מריבות,

          הזדווגויות - אפילו עד כדי כך מותר לך.

ריינלדו: כבודו, זה כן יכתים את הכבוד שלו.

פולוניוס: תלוי באיזה מין תבלין תמתיק את השימצה.

          בשום פנים אל תטנף אותו מדי,

          כאילו הוא חולה-מין חולני.      

          זאת לא כוונתי. הפץ באופן מתוחכם

          את הפגמים שלו, שייראו    

          כמו כתמים אשר נובעים מחופש-יתר, 

          ברקים וניצוצות של ראש לוהט,

          פראות של דם חסר מעצורים

          שמשתולל לכל כיוון.

ריינלדו:                         אבל, כבודו -

פולוניוס: ולמה תעשה את זה?

ריינלדו:                            כבודו,

           הבנתי, תאמין לי.

פולוניוס: שים לב, אדון, איזה שפן אני שולף,

          ואני מאמין שזה תרגיל מבריק.

          אחרי שתלכלך את בני בָּרפש הקליל הזה,

          כמו משהו שהתקלקל קצת במרוצת העניינים,

          שים לב,

           בן-השיחה שלך, או להלן המאזין,

          אם הוא ראה את הבחור שאודותיו לִחְשַשְתָ

          חוטא אי-פעם בַּפשעים שהוזכרו לעיל,

          אני חותם שהוא יסגיר לך

          בתור תגובת שרשרת: "אדוני"

          או משהו, "חבר", או "ג'נטלמן" -

          תלוי בַּמליצה או בַּסגנון-דיבור

           של איש או ארץ -

ריינלדו:                        כן, כבודו - 

פולוניוס: ואז, אדוני, הוא יעשה כך - הוא יעשה - מה עמדתי לומר? לעזאזל, עמדתי לומר משהו! איפה הפסקתי?

ריינלדו: ב"יסגיר בתור תגובת שרשרת", ב"חבר", או "משהו", ו"ג'נטלמן".

פולוניוס: "יסגיר בתור תגובת שרשרת" - בדיוק!

          יסגיר כדלקמן: "אני מכיר את האדון.

          ראיתי אותו רק אתמול, או באיזה יום,

          או אז, או אז, עם זה או זה, ו - בדיוק

          כמו שאמרת - שם הוא התעסק בְּהימורים;

          שם התמוטט מליל שתייה; שם התעסק

          בטניס"; או לחילופין "ראיתי 

          אותו נכנס לאיזה בית-ממכר",

          הווה אומר בורדל, או כיוצא בזה.

          עכשיו הבט -

          כך בפיתְיון שקרים תדוג שם קרפיון אמת,

          וככה אנו שנֵיחַנּו בחכמה ותושייה

          מוצאים בתכסיסים ואיגופים

          נתיב תקיפה בְּדרך עקיפה.

          לפי הרצאתי ועצתי הנ"ל,

          תתפוש את בני. תפשת? או שלא?

ריינלדו:  כבודו,  תפשתי.

פולוניוס:                    אלוהים אתך, בהצלחה.     

ריינלדו:  כבודו.

פולוניוס: שים לב לאן הוא מנשב.

ריינלדו: אשים, כבודו.

פולוניוס:                  ושישמיע את המוזיקה שלו. 

ריינלדו: יפה, כבודו.

פולוניוס: דרך צלחה.

         (יוצא ריינלדו. נכנסת אופליה)

                       מה יש, אופליה, מה קרה?

אופליה: הו אדונִי, אדון, אני כל כך הופחדתי! 

                                             [ / אני כל כך הובהלתי!]

פולוניוס: ממה, בשם אלוהים?

אופליה: כשתפרתי בחדרון שלי,

          האדון המלט -  חולצתו כולה פרומה,

          בלי כובע על הראש, והגרביים מוכתמות,

          משתלשלות כמו אזיקים על הקרסול -

          חיוור כמו חולצתו, ברכיו נוקשות,

          ובמבט כל כך קורע-לב

          כאילו הוא שוּלח מתוך הגיהינום

          כדי לדבר זוועות - בא לפני.

פולוניוס: מה, מטורף לאהבתך?

אופליה:                             אדון, איני יודעת,

          אך בכנות מזה אני פוחדת.

פולוניוס:                                מה אמר?

אופליה: תפש אותי בַּפּרק ואחז חזק.

          ואז הוא מתרחק מרחק של זרוע -

          וכשהוא מכסה – כך – את מצחו ביד שניה –

          שוקע בבחינה כה מרוכזת של פנַי

          כאילו לצייר אותם רצה. כך הוא נשאר

          זמן רב. בסוף, מנענע את ידי ומטלטל

          מטה ומעלה - ככה - את ראשו - שלוש פעמים -

          פלט גניחה שוברת-לב ועמוקה כל כך -    

          נראָה ממש שהיא מרסקת את גופו

          ומכלָה אותו. מיד אחר כך משחרר אותי;

          וכשראשו מופנה, על הכתף,

          כאילו הוא מצא דרכו ללא עיניים; כי

          בלי עזרתן יצא מחוץ לדלת ונעץ

          אותן בי עד לרגע אחרון.

פולוניוס:  בואי איתי. אני יוצא מייד למלך.

          זאת, אין ספק, קדחת של האהבה,

          שמתאפיינת בהרס עצמי  

          ומדרבנת את הנשמה למבצעי ייאוש  

          כמו כל תשוקה אחרת תחת השמיים

          שמייסרת את נפשנו. צר לי. מה,

          השבת לו במלים קשות לאחרונה?

אופליה:  לא, אדוני הטוב. אבל, כמו שציווית,

          את מכתביו דחיתי ומנעתי כל גישה

          שלו אלי.

פולוניוס:          וזה עשה אותו

          למטורף. צר לי שלא היטבתי לפצחו

          ביתר אבחנה וחדות-שכל.

          פחדתי שהוא רק משתעשע ומנצל

          אותך עד אובדנך. אבל השד ייקח

          את כל החשדות שלי. חי השמיים, בגילי 

          אנחנו נמהרים בהיקשים

          כמו שבנעורים אנו פזיזים

         כמו תיישים. קדימה, בואי, למלך.

          חובה לחשוף את זה, כי ההסתר

          יזיק למאוהב הרבה יותר.

          בואי.

        (יוצאים)


מערכה 2, תמונה 2 -


(תרועה.

נכנסים המלך והמלכה, רוזנקרנץ וגילדנסטרן, עם בני לוויה)

 

מלך:    ברוכים הבאים, רוזנקרנץ וגילדנסטרן היקרים.

          מעבר לעובדה שהשתוקקנו לראותכם,

          אנו זקוקים לשירותכם, ועל שום כך   

          זומנתם בבהילות. ודאי נודע  

          לכם דבר על התמורה בהמלט –

          נקרא לזה תמורה, כי לא האיש

          החיצוני לא הפנימי דומה לאשר היה.

          מה חוץ ממות אביו הרחיק אותו כל-כך

          מהבנת עצמו אין לי צל של מושג.

          אני מפציר בכם, אשר הייתם לו

          חברי יַלדוּת, ומכירים את אורחותיו

          ועלומיו, הקדישו לַשהוּת

          בחצרנו איזה זמן, כדי שתוכלו

          למשוך אותו לְבילויים, ולפענח,  

          ככל שתאפשר לכם ההזדמנות, 

          אם מייסר אותו דבר-מה שלא

          ידוע לנו, וביכולתנו לרפא אם יתגלה.

מלכה:  אישים טובים, הוא לא מעט דיבר בכם,

          ובטוחה אני כי אין שני אנשים חיים

          שהוא דבֵק בהם יותר. אם בטובכם

          תפגינו אדיבות ורצון טוב כלפינו

          ותכלו אצלנו את זמנכם

          עד שתש­ביעו ותספקו את תקוותנו, יוענקו

          לביקורכם תודות יאות ליד

          מלכוּת.

רוזנרקנץ:         להוד רוממותכם רשות

           וכוח לצוות כל מה שתחפצו

           בלי להפציר.

גילדנסטרן:              אך שנינו מצייתים,

          ומתמסרים בְּהכנעה שלמה אפיים

          לִפרושֹ חינם את שירותנו לפניכם,

          לפקודתכם.

מלך:    תודה, מר רוזנרקנץ, וגילדנסטרן חביב.

מלכה:   תודה, מר גילדנסטרן, ורוזנקרנץ חביב.

          ואני מפצירה, בקרו מייד את בני

          שהשתנה מדי. - לכו, כמה מכם,

          הַביאו את האדונים אל המלט.

גילדנסטרן: שפעלינו ונוכחותנו

          ינעימו ויועילו לו!

מלכה:                        אמן!

         (יוצאים רוזנרקנץ וגילדנסטרן ומלווים. נכנס פולוניוס)

פולוניוס:  אדון טוב, שגרירינו מנורווגיה

          שבו בקול ששון.

מלך:    תמיד היית אבא רק לחדשות טובות.

פולוניוס:  הייתי, מה? נשבע לך, רוממותך,

          אצלי חוש החובה יקר כמו נשמתי,

          לאלוהַי ולא פחות לַמלך.

          הנקודה היא זו: נדמה לי - ואם לא,

          אז מוח זה כבר לא צד בשבילים

          הדיפלומטיים בביטחון כמו פעם -  

          נדמה לי שמצאתי בפירוש

          את שורש הסיבה לשגעון של המלט.

מלך:    הו, בוא דבר על זה! את זה אני צמא לשמוע.

פולוניוס:  תן קודם זכות כניסה לשגרירים. החדשות

          שלי יהיו קינוח לַמשתה.

מלך:    כבּד אותם אתה וקרא להם.

        (יוצא פולוניוס)

          הוא מספר לי, גרטרוד יקרה

          שלי, שהוא מצא את המקור

          והמוצָא לכל ההפרעות של בנך.

מלכה:  קשה לי לשער סיבה אחרת חוץ

          ממות אביו ונישואי-בזק שלנו.

מלך:   טוב, עוד נחקור אותו.

          (נכנסים וולטמאנד וקורנליוס, השגרירים, עם פולוניוס)

                                שלום רב, חברים.

          כן, וולטמאנד, מה מאחִינו מנורווגיה?

וולטמאנד: הרבה ברכות ואיחולים חוזרים.

          אך זה השמענו את דברינו, הוא 

          ציווה שיעצרו את הגיוס בו אחיינו

          עסוק, שהוא ראה כהיערכות  

          מול צבא פולין, אך במבט שני

          מצא שזה אכן כּוּוַן כנגד הוד

          רוממותך; ועקב כך, בצערו שמחלתו,

          גילו ורפיסותו נוצלו כך בעורמה

          וביד זדונית, שלח שיעצרו

          את פורטינבראס; זה מציית מייד,

          סופג את נזיפת המלך, ולסיכום נודר

          בפני דודו שלעולם לא ינסה

          שוב לאסוף כוחות צבא מול הוד

          רוממותך. המלך הזקן, נרגש מאוֹשר,

          נותן לו שלושת-אלפים כתרים

          כהקצבה שנתית וכן אישור להשתמש

          בַּחיילים אשר גויסו כבר נגד הפולאק,

          עם בקשה שרשומה פה (מושיט למלך נייר) שתואיל

          לתת רשות למעבר שקט

          במחוזותיך לַמִבְצע, על פי הביטחונות

          והתנאים המנוסחים כאן.

מלך:                                זה מספק אותנו.

          וכשזמננו יאפשר לנו לשקול –

          נקרא, נשיב, נחשוב על העניין.

          בינתיים רוב תודות על עמלכם שהשתלם.

          לכו לנוח. ונחגוג יחדיו הלילה.

          ברוך מאד שובכם!

           (יוצאים השגרירים)

פולוניוס:                        זה עסק שנגמר יפה.

          אדון וגברת, להפליג בִּמליצות

          על מהי המלכוּת, מהי חובה,

          ולמה יום הוא יום, או לילה לילה, והזמן

          הוא זמן, זה לא יותר מלבזבז

          יום, לילה וגם זמן. לכן, כיוון שהקיצור

          הוא נשמתה של התבונה, וטרחנות

          היא רק הגוף והקישוט החיצוני,

          אני אהיה קצר. בנכם האצילי

          הוא מטורף. כן, מטורף, ככה אני

          קורא לזה. כי להגדיר מה זה טרוף - מה זה  

          אם לא טרוף?

מלכה:                      קצת יותר תוכן ופחות סגנון.

פולוניוס: מאדאם, אני נשבע – מה לי וסגנון.

          שהוא מטורף, זאת האמת. זאת האמת, וזה חבל,

          וזה חבל שזאת אמת - כן, זאת נוסחה טפשית.

          שלום-שלום לה וחסל, שכן מה לי ולסגנון.  

          אז שהוא מטורף - קיבלנו. ועכשיו

          נותר לנו למצוא את הגורם של הגלגול -

          או הגורם – מוטב לומר – של  הקלקול,

          כי לַגלגול המקולקל יש מן הסתם גורם.

          עד כאן בקשר לַבֵּיצה, עכשיו - לַתרנגולת:

          נא לזקוף אוזן.

          לי יש בת – "יש" כלומר כל זמן שהיא שלי -

          אשר מחוש חובה וצייתנות, נא לשים לב,

          נתנה לי את - (מוציא מכתב)  זה. ועכשיו לשמוע - ולהסיק.

        (קורא את המכתב)"לבת השמיים ואלילת לבי, אופליה יְפֵהפִית  ביותר" - זה ביטוי רע, ביטוי גרוע; יְפֵהפִית זה ביטוי גרוע. אבל שמעו לבד. כך: (קורא) "שבחיקה המשובח והצח אני בְּמוֹ - " וכולי וכולי...

מלכה:  זה בא מהמלט אליה?

פולוניוס: מאדאם, בבקשה, קצת סבלנות. אני אהיה לגמרי מדויק.

          אל תבטחי באש הכוכבים. 

          אל תבטחי בשמש הזהב. [/ אל תבטחי בשמש הזהובה.]

          אמרי שהאמת כולה כזבים.

          אך דעי לבטח – אני מאוהב  [ / אך בי בטחי –

                                                          וגם באהבה. ] 

        הו אופליה יקרה, אני חלש בחרוזים. אין לי סגנון שיכניס לאנחותי משקל וקצב. אבל שאני אוהב אותך יותר מכל, הו נפלאה מכל, האמיני. אדיה. שלך לנצח נצחים, גבירה יקרה מכל, כל עוד המנגנון שלו לשירותו, המלט."

          את זה הציגה לי הבת שלי, מצייתנות;

          ויתר על כן, את כל שידוליו – כפי שאירעו

          לפי הזמן, הנסיבות והמקום -

          הפקידה לי באוזן.

מלך:                          אבל איך קבלה היא את

          אהבתו?

פולוניוס:           בתור מה אדוני מחשיב אותי?

מלך:   בתור איש נאמן ואיש כבוד.

פולוניוס: מאד נעים לשמוע. אבל מה

          היית עוד עלול לחשוב כשראיתי אהבה

          חמה זו מצמיחה כנף - כפי שתפשתי (זאת

          אני חייב לומר) לפני שהילדה

          ספרה לי – מה אתה, או הוד מעלתה

          היקרה שלי פה, עוד הייתם עלולים

          לחשוב אילו שיחקתי בתפקיד

          שולחן כתיבה לדברי אהבה, או לו  

                                        / מין מכתבה לפתקי אהבה, או לו]

          קרצתי ללבי להיות חרש כמו אילם,

          או לו הייתי מתבונן אדיש וטוֹב-לב על

          האהבה הזאת? מה עוד הייתם עלולים

          לחשוב? לא-לא, אני יצאתי כמו שעון

          לעבודה, ולגברת הצעירה שלי

          הודעתי כך: "האדון המלט הוא נסיך,

          רחוק מהכוכב שלך. זה לא יכול להיות."

          ואז רשמתי לה תרופות: שתתבצר

           מכל מגע איתו, לא תארַח

          שליחים, לא תקבל אף שי. היא מצידה

          אימצה את הפירות של עצתי,

          והוא, דחוי, אם לקצר ספור ארוך,

          נפל לתוך עצבות, משם לְצוֹם,

          משם לנדודי שינה, משם

          לתוך חולשה, משם אל הטשטוש,

          ולפי הסדר היורד הזה אל הטירוף     

                               [/ וככה בכפולות יורדות אל הטירוף] 

          שבתוכו הוא משתולל ושעליו

          כולנו אבלים.

מלך:                       זה זה לדעתך?

מלכה:  מאד יכול להיות.                                    

פולוניוס:                      קרה מתישהו –

          אשמח לדעת – שאני אמרתי בפירוש

          "זה ככה" והוכח אחרת?

מלך:                                לא, עד כמה שאני

          יודע.

פולוניוס:         קח את זה מזה, אם זה לא זה.

          אם הנסיבות ישחקו לטובתי, אמצא

          איפה מוסתרת האמת, גם אם תהיה מוסתרת

          בלב האדמה.

מלך:                      ואיך נוכל לבדוק זאת?

פולוניוס: אתם יודעים שלפעמים הוא מתהלך

          ארבע שעות רצוף פה באולם.

מלכה:                                      כן, זה נכון.

פולוניוס: בפעם כזאת אשסה בו את בתי. 

          אז נתחבא, אתם אתי, מאחורי פרגוד.

          נשים לב למפגש. ואם הוא לא אוהב אותה

          ולא נפל מדעתו רק עקב כך,

          שלא אהיה יותר עוזר של מדינה,

          אלא חקלאי עם מחרשה.

מלך:                                 אנחנו ננסה זאת.

         (נכנס המלט)

מלכה:  אבל תראו, הוא בא קודר, יצור אומלל, קורא בספר.

פולוניוס: להסתלק, אני מפציר בכם, להסתלק.

          אני הולך קצת לעגון עליו. לא, תנו לי, תנו לי!

            (יוצאים המלך והמלכה)

          מה שלום מעלתו הטוב שלי לורד המלט?

המלט:  טוב, תודה לאל.

פולוניוס: אתה מכיר אותי, מעלתך?

המלט:  מצוין בהחלט. אתה רוכל דגים.

פולוניוס: לא-לא, מעלתך.

המלט:  אז מצדי הלוואי היית איש כל-כך ישר.

פולוניוס: ישר, מעלתך?

המלט:  ישר, אדון. להיות ישר, כמו שהעולם הזה נוהג, זה להיות אחד ממאה-אלף.

פולוניוס: זה נכון מאד, מעלתך.

המלט:  כי אם השמש משריץ תולעים בִּנְבלה של כלב - אח, נבלה מופקרת - דרך אגב, יש לך בת?

פולוניוס: יש לי, מעלתך.

המלט:  אל  תיתן לה ללכת בַּשמש. היא תתחמם ותתייחם, ואז היא תתעוור ותתעבר.

פולוניוס (הצידה): מה-זה אתה אומר פה? עדיין מנגן על הבת שלי. בכל זאת, בהתחלה הוא לא הכיר אותי. אמר שאני רוכל דגים. הוא כבר הפליג רחוק. והאמת, אני בנעורי סבלתי ייסורים קיצוניים למען אהבה, דומֶה מאד לזה. אדבר אליו שוב. - מה אתה קורא, מעלתך?

המלט:  מלים, מלים, מלים.

פולוניוס: מה העניין, מעלתך?

המלט:  בין מי למי?

פולוניוס: אני רוצה לומר העניין שעליו אתה קורא, מעלתך.

המלט:  דיבה, אדוני. כי המנוול הסטירי אומר פה שלְאנשים זקֵנים יש זקָן אפור, שהפרצוף שלהם מקומט, העיניים שלהם נוזלות מוגלה-צֶבע-ענבר ושרף של עץ שזיף, ושיש להם שפע של מחסור בשכל, בתוספת אגן-ירכיים חלוש מאד; את כל זה, אדוני, אף שאני בהחלט מאמין בזה בתוקף, בכל זאת לא הגון לטעמי להנציח כך בכִּתב. כי אתה בעצמך, אדון, תזדקן ממש כמוני אם, כמו סרטן, אתה תלך אחורה.

פולוניוס (הצידה):  גם אם זה טירוף, בכל זאת  יש בזה שיטה. - קריר, מעלתך, אולי תואיל לסור מן האוויר הפתוח?

המלט:  אל תוך הקבר שלי?

פולוניוס: זה בהחלט לסור מן האוויר הפתוח. (הצידה) כמה חריפוֹת התשובות שלו לפעמים! זה מה שיפה בשיגעון, שלא פעם הוא קולע; שפיות לא מניבה אבחנות בשפע כזה. אני אעזוב אותו ואסדר מייד מפגש בינו לבין הבת שלי. - מעלתך המכובד, במחילה אני נוטל רשות להיפרד ממך.

המלט:  לא תוכל, אדון, ל י ט ו ל  ממני משהו שאני  מוכן להיפרד ממנו בחפץ לב גדול יותר - מלבד חיי, מלבד חיי, מלבד חיי.

פולוניוס: כל טוב, כבודו.

המלט:  הטפשים הזקנים הטרחנים האלה!

          (נכנסים רוזנקרנץ וגילדנסטרן)

פולוניוס: אתם מחפשים את האדון המלט. הוא שם.

רוזנקרנץ (לפולוניוס): אלוהים יברך אותך, אדון!

            (יוצא פולוניוס)

גילדנסטרן: מעלתך המכובד!

רוזנקרנץ:  מעלתך מאד יקר!

המלט:  חברים טובים מצוינים שלי. מה שלומך, גילדנסטרן? אה, רוזנקרנץ! בחורים טובים, מה שלום שניכם?

רוזנקרנץ: כמו ילדים ממוצעים של העולם.

גילדנסטרן: שמחים שאנו לא שמחים מדי.

           על המצנפת של אלת המזלות זה לא אנחנו, הפּונפּון.

המלט:    וגם לא הסוליות שלה?

רוזנקרנץ:  גם זה לא, אדוני.

המלט:    אז אתם חיים סביב המותניים שלה, או במרכז החסדים שלה?

גילדנסטרן: אנחנו משרתים צנועים אצלה בחריצוּת.

המלט:    מוצנעים אצל גברת מזל בחריץ? נכון מאד! היא באמת זונה. מה החדשות?

רוזנקרנץ: אין, מעלתך, מלבד שהעולם הולך ונעשֶה ישר.

המלט:  אם ככה יום הדין קרוב. אבל החדשות שלך הן לא אמת. תן לי לשאול ביתר פירוט. מה עוללתם לאלת המזלות, חברים טובים שלי, שהיא שלחה אתכם לבית-הסוהר פה?

גילדנסטרן: בית-סוהר, מעלתך?

המלט:  דנמרק היא בית-סוהר.

רוזנקרנץ: אם ככה אז גם העולם.

המלט:  נכון, בית-סוהר מפואר; מלא באגפים, ומדורים, וצינוקים, ודנמרק היא מהגרועים ביותר.

רוזנקרנץ: אנחנו לא סבורים כך, מעלתך.

המלט:  אה, אז אם ככה בשבילכם היא לא כזאת. כי אין דבר טוב או רע שלא המחשבה עושה אותו טוב או רע. לי היא בית-סוהר.

רוזנקרנץ: אה, אם כך השאפתנות שלך עושה אותה כך. כאן צר מדי לנשמה שלך.

המלט:  הו אלוהים, יכולתי להיות כלוא בתוך קליפת אגוז ולהחשיב את עצמי למלך פלך אינסופי, אם לא היו לי חלומות רעים.

גילדנסטרן: שהם - החלומות – הם-הם השאפתנות. כי תמצית השאפתנות היא רק צל של חלום.

המלט:  חלום ממילא הוא רק צל.

רוזנקרנץ: בדיוק; ואני טוען שהשאפתנות היא כל-כך קלה ואוורירית שהיא רק צל של צל.

המלט:  אם כך, אז קבצנים הם הגוף והשליטים או הגיבורים שלנו הם רק צל ארוך של קבצנים. שנלך לארמון? כי, באדונַי, ההיגיון שלי מותש.

רוזנקרנץ וגילדנסטרן: אנחנו לשירותך.

המלט:  לא בא בחשבון. אני לא מוכן להחשיב אתכם כמשרתים שלי. כי אם לדבר אתכם מכל הלב, השירות פה ממש מזעזע. אבל בשם החברות הארוכה והחבוטה, מה אתם עושים באלסינור?

רוזנרקנץ: מבקרים אותך, מעלתך. זה הכל.

המלט:  קבצן שכמוני, אפילו בתודות אני דלפון. אבל אני מודה לכם. ותודה שלי, חברים יקרים,  בטח שווה אגורה-וחצי יותר מדי. לא הזמינו אתכם לבוא? זאת נטיית-לב שלכם מיוזמתכם? זה ביקור חפשי? קדימה, קדימה, משחק  הוגן. קדימה, קדימה, דברו כבר.

גילדנסטרן: מה נגיד ומה נדבר, מעלתך?

המלט:  תגידו הכל, אה? רק לא לָעניין. הִזמינו אתכם לבוא. ויש לכם במבטים מין וידוי, שתמימותכם לא ערמומית מספיק לצבּוע. אני יודע שהמלך והמלכה הטובים קראו לכם לבוא.

רוזנקרנץ: לאיזו מטרה, מעלתך?

המלט:  לַמדו אותי אתם. אבל אני משביע אתכם בברית החברוּת שלנו, באחוות הנעורים שלנו, בנדר אהבתנו שלא הופר, ובכל דבר קדוש יותר שמשביע מקצועי יותר היה דורש מכם, תהיו ישרים וישירים איתי - הזמינו אתכם לבוא או לא?

רוזנקרנץ (הצידה, לגילדנסטרן): מה אתה אומר?

המלט (הצידה): לא-לא, אני עליכם שמתי עיין. - אם אתם אוהבים אותי, אל תהיו מסויגים אתי.

גילדנסטרן: מעלתך, הזמינו.

המלט: אני אגיד לכם מדוע. וככה הניחוש שלי יחסוך לכם את הגילוי, ומסודכם למלך ולמלכה לא תנשור אף נוצה. אני לאחרונה - אבל למה אני לא יודע - איבדתי את כל העליצות שלי, הזנחתי כל שגרה של פעילות. ובאמת, כל-כך כבד לי על הנשמה שהמסגרת הטובה הזאת האדמה נראית לי תלויה כולה על צוק עקר. האפּריון המפואר הזה, האוויר, תראו, והרקיע האדיר הזה שנמתח למעלה, הגג המלכותי הזה המשובץ  באש זהב - נא, כל זה נראה לי לא יותר מאוסף מטונף של סרחונות בִּיצָה. איזו פיסת יצירה הוא האדם, כמה אציל בִּתבונה, כמה אינסופי בְּכישרונות, בְּצורה ובתנועה; הוא עוצר נשימה ומהיר כמו חץ  בִּפעולה, הוא כמו  מלאך בַּתפישה, ממש צלם אלוהים: נזר הבריאה, מופת לכל חי! אבל בעינַי מה הוא כל האבק המזוקק הזה? אף איש לא מענג אותי – וגם אף אשה, גם אם בחיוך שלך אתה מנסה לומר את זה.

רוזנקרנץ: מעלתך, לא עבר לי שום דבר כזה במחשבות.

המלט:  אז למה צחקת כשאמרתי "אף איש לא מענג אותי"?

רוזנקרנץ: לחשוב, מעלתך, שאם אתה לא מתענג על בני-אדם, באיזה פרצוף תקבל את השחקנים. נתקלנו בהם בדרך. והם באים הנה, להציע לך את שירותם.

המלט:  זה שמשחק את המלך יתקבל בברכה - הוד מלכותו יזכה להוקרה שלי; האביר ההרפתקן ינופף חרב לא דוקרת ושריון נייר; האוהב לא ייאנח בחינם; ההוגה הנוגה יסיים את תפקידו בשמחה; הליצן יצחיק את כל מי שריאותיו קלות לדגדוג; והגבירה תאמר כל מה שבא לה, גם אם עקב כך החרוז יצלע לה. מי הם השחקנים האלה?

רוזנקרנץ: לא פחות ולא יותר, אלה שבזמנו דווקא התענגת עליהם כל-כך, הטְרָגֶדְיָאנְטִים של העיר.

המלט:  איך יוצא שהם נודדים? היה עדיף להם מקום של קבע, הן  מבחינת המוניטין הן מבחינת הרווחים.

רוזנקרנץ: אני חושב שההתדרדרות שלהם נובעת מהחידושים האחרונים.

המלט:  הם עדיין זוכים להערכה כמו בעבר כשחייתי בעיר? עוד יש להם כל-כך הרבה קהל?

רוזנקרנץ: לא, האמת שלא.

המלט:  מה קרה? הם מחלידים?

רוזנקרנץ: לא, הם מצידם ממשיכים כרגיל. אבל יש, אדון, להקה של ילדים, גוזלים שצורחים חזק יותר על כל נושא ועניין ומקבלים על זה תשואות אימתניות. אלה האופנה האחרונה, והם מטלטלים את מה שהם קוראים לו "הבמות המקובלות". לא מעט גיבורי-חרב פוחדים מהלשון של האווזונים האלה וכמעט לא מעיזים לבוא לשם.  

המלט:  מה, הם ילדים ממש? מי מחזיק אותם? איך משלמים להם? והם ימשיכו בַּמקצוע רק עד שיתחלף להם הפאלצֶט? ומה, הם לא יאמרו אחר-כך, אם הם יגדלו להיות שחקנים רגילים - מה שיכול להיות, אם אין להם אמצעים טובים יותר - שהכותבים האלה שלהם עושים להם עוול כשהם גורמים להם לצאת בקול נגד עתידם שלהם?

רוזנקרנץ: האמת - כן, היו לא מעט עניינים משני הצדדים, והקהל מצידו חושב שזה בכלל לא נורא להסית אותם לָריב. היה זמן שעל כל מחזה היתה התכתשות בין תיאטרון הבכירים ותיאטרון הבחורים.

המלט:  לא יאמן!

גילדנסטרן: אוהו, שברו על זה הרבה מוחות.

המלט:  והילדים לוקחים את הקופה?

רוזנקרנץ: לוקחים, מעלתך, לוקחים כל תיאטרון, לוקחים בקלות גם את הרקולס על כל מה שהוא סוחב על הגב.

המלט:  זה לא מאד מוזר. כי דודי הוא מלך על דנמרק, ואלה שעיקמו מולו את האף כשאבי היה חי נותנים עכשיו עשרים, ארבעים, חמישים דוקאטים מזומן בשביל גלוית-כיס שלו. חי השדים, יש בזה משהו טבעי-ומעלה, אם הפילוסופיה יכלה רק לגלות אותו.

            (תרועה)

גילדנסטרן: השחקנים.

המלט:  ברוכים הבאים שניכם לאלסינור. תנו יד. קדימה, תנו. להפגין גינונים של קבלת פנים זה צו הטקס. הרשו לי לקבל את פניכם עם כל קרקס הנימוס, שלא ייצא שאני יוצא מעורי כלפי השחקנים - ואני אצא - יותר מאשר כלפיכם.  ברוכים הבאים. אבל דודי-אבי ודודתי-אמי טועים.

גילדנסטרן: במה, מעלתך יקר שלי?

המלט:  אני משוגע רק צפונית-צפונית-מערבית. כשהרוח דרומית אני יכול להבדיל בין נחליאלי לנחש.

            (נכנס פולוניוס)

פולוניוס: כל טוב לכם, רבותי.

המלט:  שמע טוב, גילדנסטרן, וגם אתה - על כל אוזן מאזין: התינוק המגודל שאתם רואים פה עוד לא יצא מהחיתולים.

רוזנקרנץ: אולי הוא שב אליהם שנית. כי אומרים שאיש זקן הוא פעמיים ילד.

המלט:  אני מנבא שהוא בא לספר לי על השחקנים. שימו לב. - כפי שאמרת, אדוני, זה באמת היה ביום שני בבוקר.

פולוניוס: מעלתך, יש לי חדשות לספר לך.

המלט:  מעלתך, יש לי חדשות לספר לך. כשאריסטו היה אַרְטיסְטוֹ וברומא היתה דרמה -

פולוניוס: השחקנים פה, מעלתך.

המלט:  בזזז-בזזז-בזזז-

פולוניוס: על דברתי -

המלט:  אזי בא כל שחקן על דברתו וחמורו -

פולוניוס: השחקנים הכי טובים בעולם, אם זה לטרגדיה, קומדיה, היסטוריה, פסטורליה, פסטורליה-קומית, היסטוריה-פסטורלית, טרגי-קומדיה-היסטורית-פסטורלית, דיאלוג בלי הפסקות או פואמה בלי גבולות. הם קלים כמו ליצנים ושוקלים כמו יוונים. לחוקי הכתיבה ולכתיבה בלי חוק - אלה האנשים היחידים.

המלט:  הו יפתח שופט ישראל, איזה אוצר היה לך!

פולוניוס: איזה אוצר היה לו, מעלתך?

המלט:  איזה?

           "בת אחת יפה ותו לא,

            שהוא אהב אותה כל-כולו."

פולוניוס (הצידה): עדיין על הבת שלי.

המלט:  אני לא צודק, יפתח זקן?

פולוניוס: אם אתה קורא לי יפתח, מעלתך, לי יש בת שאני אוהב כל-כולי.

המלט:  לא, זה לאו דווקא הולך ככה.     

פולוניוס: אז איך זה הולך, מעלתך?

המלט:  ככה:

           "אלוהים רצה

            וזה מה שיצא."

          ואחרי זה, אתה יודע,

          "קרה המקרה

            כפי שארע כנראה."

          ומהבית הראשון של הפזמון האדוק הזה תוכל ללמוד את היתר, כי תביט, הנה באה הברית החדשה שלי.

            (נכנסים השחקנים)

          ברוכים הבאים, מַאֶסְטְרִים, ברוכים, כולכם.  - אני שמח לראות אתכם בטוב.  - ברוכים הבאים, חברים טובים. - אוה, חבר זקן, מה זה, הפרצוף שלך הצמיח מסך מאז שהתראינו. באת לגלח לי את דנמרק? - (לנער המשחק אשה) מה, ליידי שלי, גבירה צעירה שלי? בחיי הגבירה, גברתי קרובה יותר לַשמים מאשר בפעם האחרונה שראיתי אותך על פסגת נעל עם עקב. אני מתפלל לאלוהים שהקול שלך לא נסדק, כמו חתיכת זהב שיצאה מן המחזור. - מַאֶסְטְרִים, ברוכים הבאים כולכם. אנחנו נתנפל על השלל כמו ציידים צרפתים: נסתער על כל טרף. שיהיה לנו פה תיכף מונולוג. קדימה, תנו לטעום טיפת סגנון. קדימה, מונולוג לוהט.

שחקן א': איזה מונולוג, מעלתך, בטובך?

המלט:  שמעתי אותך אומר לי פעם מונולוג, אבל הוא אף פעם לא הוצג, או שאם כן, לא למעלה מפעם. כי המחזה, אני זוכר, לא מצא חן בעיני המיליונים. לעדר הכללי  הוא היה קוויאר. אבל לעניות דעתי, וגם לדעת אחרים, ששיפוטם מאפיל על שלי - זה היה מחזה מעולה, עם מרקחת טובה של תמונות,  כתוב בצניעות, ולא פחות מזה -  תחכום. זכור לי שמישהו אמר שאין בדיאלוג פלפל שיהפוך את זה לגס מדי, וגם לא פלפול שיפליל את המחבר בְּסלסול, והוא כינה אותו "האסכולה הכּנָה", בריא וגם מתוק, והרבה יותר יפה ממצועצע. מונולוג אחד שם אני אהבתי בעיקר. הספור שאַנֵיאָס הגיבור מספר לאהובתו דידוֹ. ובייחוד האזור שהוא מדבר על רצח המלך פְּרִיאָמוס. אם זה עוד חי לך בזיכרון, תתחיל בשורה הזאת - תן לראות, תן לראות... -  

          "ופּירוּס המחוספס, חיה רעה - "

          זה לא ככה. אבל זה כן מתחיל עם פּירוּס - אה, כן:

          "ופירוס המחוספס, ששריונו

             שחור כמטרתו, אפל כלילה,

            כשבְּסוּס-העץ הגורלי רבץ,

           את שחור פניו האיומות מרח

           בעיטורים זוועתיים יותר.

           כעת עוטה הוא ארגמן מראש

           עד רגל, מכוסה לְחלחלה 

          בדם אבות, ואמהות, בנות,

          בנים, דם שנצרב בָּרחובות

          החרוכים, המאירים באור

          של תופת את רוצח אדונם. 

          בוער בָּאש ובַחרון אפו,  

          משוח, מצובּע וקְרוּש-דמים,

          עיניו רושפות כאבן-אודם, כך 

          דולק פירוס כשד משאול אחר   

          פריאמוס הישיש."

       עכשיו תמשיך אתה.

פולוניוס: ביצוע מצוין, באלוהים, עם היגוי טוב וטעם טוב.

שחקן א':                     "אז הוא מוצא

          אותו, הולם בַּיוונים אבל

          מחטיא. חרבו העתיקה, אשר

          בגדה בזרועותיו, צונחת ארצה,

          לא נענֵית לו עוד. אז פירוס על

          פריאמוס מסתער, בכוח לא

          שקול, מכה בזעם לפניו;

          אך מאוושת חרבו האימתנית           

          נופל האב כאלומת חציר.

          מבצר העיר, גוש אבן בלי חושים, 

          כאילו חש אז בַּמכה, מרכין

          ראש מכותר בלהבות, קורס

          לארץ, והנפץ המבעית

          צד את אוזנו של פירוס. כי רְאוּ, 

          חרבו אשר על לובן החלב

          של ראש פריאמוס כבר עמדה לנחות,        

          נדבקת באוויר. כפסל של

          רודן ניצב כך פירוס, משותק,

          ריק מרצון וריק מפעולה,   

          ולא עשה דבר.

          אך כשם שלעתים מול פני סופה

          מושלך הס בשמיים, עננים

          עומדים דום, רוח חצופה שותקת,

          האדמה אילמת כמו המוות,  

          ואז פתאום הרעם המבעית

          פולח את היקום, כך לאחר

          ההפוגה שוב התעורר נקם

          בפּירוס והמריץ אותו לפעול,

          ומעולם עוד לא הלם פטיש

          הענקים בעוז ובלי רחם

          בשריונו המחושל לעד

          של אל המלחמה כשם שעכשיו

          נוחתת חרב הדמים של פירוס

          על הוד פריאמוס.

          לעוף, לעוף, אלת מזל פרוצה!       

          אלים, חִבְרוּ יחדיו, נשלו אותה                

          מכל כוחה! שִבְרוּ את הצירים

          ואת החישורים של גלגלה,   

          ודרדרו את החישוק מהר

           השחק מטה שייפול לידי

          שֵדֵי השאול! 

פולוניוס: זה ארוך מדי.

המלט:  ישלחו את זה לַסַפָּר, יחד עם הזקן שלך. - בבקשה ממך, המשך. הוא פה - רק ריקודים או בדיחות גסות, או שהוא נרדם. המשך. תגיע למלכה, להקובה.

שחקן א': "אך מי שאך ראה את המלכה

           המצועפת - "

המלט:  "המלכה המצועפת?"

פולוניוס: זה טוב, "מצועפת", טוב מאד.

שחקן א':              "רצה יחפה

          אנֶה ואנָה, ומאיימת על

          הלהבות בשטף דמעותיה,

          סְחבת-בד על הראש שלא מזמן  

          כתר עיטרוֹ, במקום גלימת מלכות

          שמיכה שנחטפה בִּבהילות

          כרוכה סביב גוף כחוש ומצומק -  

          כל מי שאך ראה זאת, יקלל

          בארס לשונו את ממלכתה

          של גברת המזל. אילו צפו

          בה אז אלי מרום, בראותה

          את פירוס מקצץ את אבריו

          של בעלה בחרב, כְּמִשְחק,

          אז קול זעקתה – אם אין ליבם

          אטום לאנושות – היה הופך

          את אש עיני שמיים לְחָלָב,     

          אלים היו בוכים."     

פולוניוס: תראה איך הוא ממש החליף צבעים, ויש לו דמעות בעיניים. בבקשה ממך, עצור כאן.

המלט:  זה טוב. את ההמשך  תדקלם לי בקרוב. - אדוני בטובך, תהיה מוכן להשגיח שדואגים לשחקנים יפה? אתה שומע? שיתייחסו אליהם טוב, כי הם התמצית והקיצור של דברי ימי הדור. עדיף לך שאחרי מותך תהיה לך כתובת מכוערת על המצבה מאשר שהם יוציאו לך שם רע בחייך.

פולוניוס: מעלתך, אני אתייחס אליהם כמו שמגיע להם.

המלט:  חי הציפורן של ישו, בן-אדם, יותר! אם תתייחס לכל איש על-פי שמגיע לו, מי ייצא נקי מהשוט? תתייחס אליהם על-פי ערכך שלך. כמה שמגיע להם פחות, אתה תצא יותר צדיק. קח אותם פנימה.

פולוניוס: בואו, רבותי.

המלט:  לכו אחריו, חברים. מחר נשמע מחזה. (הצידה לשחקן א')  אתה שומע אותי, חבר זקן? אתם יכולים לשחק את "רצח גונזאגו?"

שחקן א': בהחלט, מעלתך.

המלט:  מחר בלילה הצגה. תוכל אם יש צורך ללמוד נאום של איזה תריסר שורות או שש-עשרה שורות שאני אעלה על הכתב ואשלב במחזה?

שחקן א': בהחלט, מעלתך.

המלט:  טוב מאד. - לכו אחרי האדון הזה, ושימו לב - אל תעשו ממנו צחוק.

            (יוצאים פולוניוס והשחקנים)

          חברים טובים שלי, אני עוזב אתכם עד הלילה. ברוכים הבאים לאלסינור.

רוזנקרנץ: מעלתך.

המלט:  כן-כן, טוב, אלוהים אתכם.

            (יוצאים רוזנקרנץ וגילדנסטרן)

                                          עכשיו אני לבד.

          אוה, איזה עבד גולם בהמה אני!

          מה, זה לא מפלצתי שהשחקן הזה פה,

          רק מבדיה, רק מחלום של רגש,

          היה יכול לשעבד את נשמתו

          לַתעתוע של עצמו כל כך

         שפרצופו החוויר כולו - דמעות

          בעין, וחזות נסערת, קול שבור,

          וישותו כולה לובשת את  

          תבנית הדמיונות שלו? והכל על לא כלום,

          על הקובה!

          מה הקובה לו, או הוא לה, שיתייפח בשבילה?

          מה הוא היה עושה אילו היו לו מניעים

          והוראות-בימוי כמו שיש לי?

          הוא כבר היה מטביע בִּדמעות

         את הבמה, ומשסף במונולוג מחריד

          את אוזן העולם, זורע שיגעון

          בָּאשמים, ובהלה בַּחף מפשע,

          מזעזע כל צופה תמים, ומשתק

          כל חוש של עין ושל אוזן.

          אבל אני,

          נוכל חדל אישים עשוי מבוץ,

          רק מתבטל ומתבכיין כמו מוקיון חולם,

         לא מתעבּר מזרע המשימה שלי,

          ולא יכול לומר מילה, מילה,

          אפילו לא למען מלך שחייו וכל

          אשר לו נרמסו וחוללו. אני פחדן? מי

          קורא לי כלב? מרסק לי את הקרקפת?

          תולש לי את הזקן, מתיז אותו בפרצופי?

          צובט אותי באף? דוחף לי את השקר בגרון

          עמוק עד לָריאות? אה? מי עושה לי ככה?

          לעזאזל, הייתי מקבל את זה.

          כי אין הסבר אלא שיש לי דם-

          יונה ואין לי אומץ ללבות

          את המרירות שלי, אחרת כבר

          מזמן הייתי מפטם את כל נשרי

          שמיים בקרביים של הכלב. שרץ מזדווג!

          שרץ מצחין, שחצן, צלופח, רוצח!

          נקמה!

          לא, איזה מין חמור אני! זה באמת

          נורא-אמיץ, זה שאני, הבן של אב יקר

          אשר נרצח, שהשמיים והגיהינום

          דוחקים בי לנקמה, פורק את מה

          שעל לבי רק במלים כמו

          פרוצה, ומשתלח בקללות

          כמו משתגלת, תגרנית בשוק! אח, טפו

          על כל זה, פּההה!

          העשתונות, לעבודה! הממ-מממ... שמעתי

          שיצורים פושעים אשר צָפו בְּהצגה

          הוכו עד הנשמה מהתחכום של הבדיה

          עד שהודו מייד בַּנְבָלָה שהם ביצעו.

          כי רצח, גם אם אין לו שום לשון,

          בכל זאת מדבר באיזה אבר פלא משלו.

          אני אתן לשחקנים האלה לשחק

          איזה דבר כמו הרצח של אבי לפני

          דודי. אבחן טוב כל מבט שלו. אסגור עליו

          עד שהוא יימחץ.  אם הוא רק ימצמץ,  

          אדע את מסלולי. הרוח שראיתי

          אולי הוא שד, ולשדים יש כוח

          ללבוש מסווה נעים, כן, ואולי הוא מנצל

          את החולשה והמרה-שחורה שלי,

          כי יש לו כוח על הלכי-נפש כאלה,

          כדי להביא עלי קללה. אני

          אמצא עוד ראיות יותר חותכות.

          ההצגה היא הדבר אשר איתו

          אלכוד את המצפון של הוד רוממותו.

            (יוצא)


מערכה 3, תמונה 1 -


(נכנסים המלך והמלכה, פולוניוס, אופליה, רוזנקרנץ,  גילדנסטרן ואצילים)

מלך:         ולא הצלחתם תוך כדי שיחה

               לדלות ממנו למה הוא לובש בלבול כזה,

               מדוע הוא שורט את שלוותו

               בשיגעון פרוע ומסוכן?

רוזנקרנץ:    הוא כן מודה שהוא מרגיש פְּזור-דעת,

              אבל מה הסיבה הוא מסרב לומר.

גילדנסטרן:   גם לא קל לדובב אותו, מצאנו.

               להיפך – בטרוף די ערמומי הקפיד

               לשמור מרחק כל פעם שניסינו לחלץ וידוי

               על מצבו האמיתי.

מלכה:                            איך הוא קיבל אתכם, יפה?

רוזנקרנץ:   כמו ג'נטלמן מושלם.

גילדנסטרן: אבל במאמץ גדול להתאפק. 

רוזנקרנץ:   קימץ בשאלות, אך על שאלותינו הוא פיזר

              תשובות בלי שום חשבון.

מלכה:                                    ניסיתם לפתות

               אותו לאילו בילויים?

רוזנקרנץ:    מאדאם, יצא כך שנתקלנו על הדרך

               באיזו להקה של שחקנים. סיפרנו לו על כך,

               וזה נראָה כאילו נדלקה בו מין שמחה

               לשמוע זאת. הם כבר מסתובבים פה בחצר,

               ואם איני טועה קִבלו פקודה כבר לשחק

               הלילה לפניו.

פולוניוס:                         נכון מאד,

               והוא ביקש בי להפציר בהוד מלכותֵיכם

               לשמוע ולראות את העניין הזה.

מלך:         בחפץ לב, ואני מאושר לשמוע

               שמשהו מושך אותו.

               אישים טובים, תנו לו דחיפה נוספת,

               ודַרבנו אותו להתרכז בהנאות כאלה.

רוזנקרנץ:   אנחנו נעשה זאת.

                 (יוצאים רוזנקרנץ, גילדנסטרן ואצילים)

מלך:                               גרטרוד מתוקה,

               גם אַת עזבי אותנו. כי בסוד זימַנוּ הנה

               את המלט, שכאילו במקרה הוא ייתקל

               פה באופליה.

               אביה ואני, זוג מרגלים כשרים,

               נשתול עצמנו ככה שרואים ולא נראים

               נוכל לשפוט את המפגש לאשורו,

               ולהסיק מן ההתנהגות שלו

               אם אלו ייסורים של אהבה או לא

               שבעטיים הוא מתענה כך.

מלכה:                                       אציית לך. -

               ואשר לך, אופליה, הלוואי

               שבאמת יופייך הטוב הוא הסיבה

               המבורכת לפראות של המלט,

               ושמעלותייך יעלו אותו שנית על דרך הישר,  

               לכבוד שניכם.

אופליה:                         מאדאם, כולי תפילה. 

            (יוצאת המלכה)

פולוניוס:      אופליה, תתהלכי פה. - חסדך, ברשותך,

               אנחנו נתמקם. (לאופליה)  את תקראי בספר,

               זאת התעסקות שתתרץ יפה

               את ההתבודדות שלך. אנחנו אשמים

               לא פעם – ויש אינסוף הוכחות –

               שתחת מסכה של אדיקות

               וצדיקות אנחנו ממתיקים

               את השטן עצמו.

מלך:                             אאאא, זה נכון מדי.

               (הצידה): איך הנאום הזה מצליף לי במצפון!

               גם לחי של זונה, שמיופייפת מאיפור,

               איננה מכוערת כמו המעשה

               שלי מתחת למילים הכה-צבועות שלי.

               הו, זה משא כבד!

פולוניוס:      אני שומע אותו בא. בוא נסתלק, מעלתך.

               (יוצאים המלך ופולוניוס. נכנס המלט)

המלט:       להיות, או לא להיות - זאת השאלה;

               האם זו אצילות-נפש גדולה יותר

               לספוג את החיצים והקליעים

               של המזל המתפרע, או

               להתחמש מול ים צרות, לתקוף אותן

               וככה לחסל אותן; למות: לישון -

               כן, זה הכל - ולהגיד שבְּשינה

               אנחנו מחסלים את מכאובי-הלב

               ואלף המכות שהבשר-ודם

               יורש. צריך להתפלל באדיקות

               לְסוף שלם כזה – למות: לישון -

               לישון - אולי לחלום. אה, זה העוקץ!

               כי אילו חלומות יצוצו בְּשינה

               כזאת של מוות, כשהתרנו את עצמנו

               מפקעת בת חלוף זו – זה מה  שמעכב. 

               זה מה שמעניק גם לְשואות

               חיים כה ארוכים. כי מי מוכן

               לשאת את שוט הזמן ובוז הזמן,

               את העוולות של הכובש, העלבונות

               מפֶּה יהיר, דקירות של אהבה

               נכזבת, הסחבת של החוק, חוצפת

               פקידים, ההשפלות שלב טהור

               צריך לסבול בשקט מחסרי הערך,

               כשהוא יכול - לבד - להשתחרר

               מכל זה עם פגיון קטנטן? ומי מוכן

               לשאת צרורי-צרורות, להתנשף

               ולהזיע תחת החיים המייגעים,

               לולא הפחד מפני משהו שלאחר המוות -

               הארץ הבלתי-נודעת, שמגבולותיה אף

               נוסע לא חוזר?... זה פחד שמבלבל את הרצון,

               רק בגללו אנו מעדיפים לשאת

               את הרעות שיש לנו במקום לברוח

               אל אחרות לא מוכרות לנו. וכך

               המחשבה - היא שעושה אותנו פחדנים כולנו;

               וכך הצבע הטבעי של הנחישות

               מחליד, נדלח, דוהה ממחשבות, 

               ועלילות גדולות של עוז ושל תנופה

               סוטות מהמסלול ומאבדות לנצח את

               התואר פעולה. - שקט עכשיו! אופליה היפה!

               הו נימפה, בתפילות שלך שייזכרו-נא כל

               החטאים שלי.

אופליה:                         מעלתך הטוב,

               מה שלום כבודו ימים רבים כל-כך?

המלט:        בהכנעה אני מודה לך, טוב, טוב, טוב.

אופליה:       מעלתך, יש מזכרות שלך אצלי

               שכבר זמן-רב רציתי להחזיר.

               אנא ממך עכשיו קבל אותן.

המלט:                                        אני?

               לא. לא נתתי לך דבר אף-פעם.

 אופליה:    מעלתך, אתה יודע שנתת,

               ובלִוויית מלים שכשחוברו

               הדיפו מתיקות שהעשירה אותן עוד יותר.

               עכשיו משבושמן אבד, קבל

               אותן בחזרה. ללב אמת

               גם שי עשיר הוא לחם אביונים

               כשהנותנים קשים וצוננים.  

                                [/ כשהנותנים הופכים לצוננים. ]  

               הנה, מעלתך.

 המלט:       אה-אה! את הגונה?

אופליה:      מעלתך?

המלט:       את יפה?

אופליה:     מה מתכוון כבוד הנסיך?

המלט:       שאם את הגונה וגם יפה, אסור להגינותך לפתח מגעים עם יופייך.    

אופליה:     אילו מגעים טובים יותר יכולים להיות ליופי, מעלתך, מאשר עם ההגינות?

המלט:       כן, בטח, כי לַיופי יש כוח להוריד את ההגינות לִזְנוּת, אבל לַהגינות אין כוח לשפר לַיופי את האופי. זה בשעתו היה פרדוקס, אבל עכשיו התקופה מוכיחה את זה. באמת אהבתי אותך פעם.

אופליה:     וגם נתת לי, מעלתך, סיבות להאמין בזה.

המלט:       לא היית צריכה להאמין לי. כי אי אפשר להכליא בין פרח התום לבין גזע החטא העתיק שלנו. ניחוח החטא נדבק אלינו בלי להתנדף. לא אהבתי אותך.

אופליה:     אז רומיתי שבעתיים.

המלט:       קחי את עצמך לְמנזר. מה, את רוצה להשריץ חוטאים? אני באופן אישי ישר ממוצע, אבל בכל-זאת יכולתי להאשים את עצמי בדברים כאלה שעדיף היה אילו אמי לא ילדה אותי. אני מאד גאוותן, נקמן, שאפתן, עם חטאים רבים כל כך בשק שאין לי די מקום להכניס אותם לראש, או דמיון לתת להם צורה, או זמן לבצע אותם. מה יש בכלל לטיפוסים כמוני לזחול בין האדמה והשמיים? כלבים בני כלבים כולנו. אל תאמיני לאף-אחד מאיתנו. תלכי, תלכי לך לְמנזר. איפה אביך?

אופליה:     בבית, מעלתך.

המלט:       שיסגרו עליו את הדלתות, שלא ישחק את השוטה אלא בביתו שלו. שלום.

אופליה:     הו, עזרו לו, שמיים מתוקים!

המלט:       ואם כן תתחתני, אני נותן לך את הקללה הזאת בתור נדוניה: שגם אם תהיי צנועה כמו קרח, טהורה כמו שלג, לא תימלטי מלשון הרע. קחי את עצמך  לְמנזר. תלכי, שלום. או אם את מוכרחה להתחתן, שתתחתני עם שוטה. כי החכמים יודעים יפה מאד לאיזה מפלצות אתן הופכות אותם. לְמנזר - תלכי, ומהר. שלום.

אופליה:     הו כוחות שמיים, רפאו אותו!

המלט:       גם על הצבעים שלכן שמעתי מספיק. אלוהים נתן לכן פרצוף אחד, אבל אתן עושות לכן אחר. אתן מתפתלות ואתן מפרכסות ואתן משרבבות לשון. אתן מדביקות שמות חיבה דביקים ליצורים של אלוהים,  ומיתממות להצדיק את הפריצות שלכן. תלכי-תלכי, אני חולה מזה. כל זה עשה אותי למטורף. אני אומר: שלא יהיו עוד נישואים. אלה שנשואים כבר - כולם חוץ מאחד - יחיו. השאר יישארו כמו שהם. לְמנזר, תלכי.

                (יוצא)

אופליה:     הו, איזו נפש נעלה פה מתרסקת!

               העין, הלשון, החרב של

               איש-ספר, איש-חצר, איש-מלחמה,

               והשושן של המדינה, תקוות כל העתיד,

               אליל, כוכב, תבנית האות והמופת,

               אור כל הדור, נפל, נפל כּלִיל. 

               ואני, האומללה והמושפלת בנשים,

               אשר ינקתי דבש מן השבועות

               המתנגנות שלו, רואה עכשיו

               את כל המוח המפואר והשליט הזה

               נצרם כמו פעמונים צלולים 

               מטולטלים ומזייפים בלי קצב,

               רואָה איך סמל השלמות של נעורים

               מלבלבים נתלש בְּשיגעון

               ומתנפץ. הו, אומללה, איזו זוועה

               לראות מה שראיתי, ומה שאני רואה.

                 (נכנסים המלך ופולוניוס)

מלך:         אהבה? לא, לא לשם נוטים הרגשות שלו;

               גם מה שהוא אמר, גם אם לקוי קצת בצורה,

               אינו דומה לשיגעון. יש משהו בנשמתו

               אשר הדיכאון שלו רובץ עליו,

               ויש לי חששות כבדים - כשזה יפרוץ

               החוצה זה יהיה די מסוכן; וכדי למנוע זאת

               החלטתי מהר כדלקמן:

               הוא יישלח מייד לאנגליה

               לתבוע שם את החובות הנשכחים שלנו.

               עם קצת מזל, הים וארצות שונות

               עם חידושים ושינויים יוכלו למחוק

               את מה שהתיישב בלב שלו,

               ובעטיו מוחו הולם בלי הרף ומרחיק אותו

               מהתנהגותו הרגילה. מה דעתךָ?

פולוניוס:    זה לטובה. אם כי אני עדיין מאמין

               שהגרעין והמקור לָאומללוּת

               שלו נובעים מאהבה נכזבת. – נו מה, אופליה?

               את לא צריכה לומר לנו מה שאמר כְּבוד המלט.

               שמענו את הכל. – אדון, עשה

               מה שנראה לך, אך אם אתה מסכים,

               אחרי ההצגה תן לַמלכה אמו לבד

               להשתדל ולהתחנן שיחשוף

               את היגון שלו. שהיא תהיה

               קשה איתו, ואני, ברשותך,

               אהיה מוצב בטווח של אוזן מן

               הועידה הזאת. אם היא לא תפַצח

               אותו, אז שלח אותו לאנגליה,

               או סגור אותו היכן-שהוא על פי הבנתך.

מלך:         כך נעשה. טֵרוּף של איש נכבד

              אסור שיסתובב בלי השגחה, לבד.  

                 (יוצאים)


מערכה 3, תמונה 2 -


(נכנסים המלט והשחקנים)

 

המלט:       תגיד את המונולוג, אני מבקש ממך, כמו שהדגמתי לך, מרפרף על הלשון. אבל אם תלעס אותו בכל פה, כמו שעושים רבים מן השחקנים שלנו, היה מוטב לי שכרוז העיר היה אומר את השורות שלי. גם אל תנסר את האוויר יותר מדי ביד שלך, ככה. בעדינות. כי גם בלב הסערה, או הסופה, או - אם מותר לומר - טייפון הרגשות שלך, אתה צריך לאמץ לך מין מתינות שתיתן לזה זרימה חלקה. אח, זה מעליב אותי ממש עד עומק הנפש לשמוע איזה טיפוס מתלהם עם פאה מקושקשת על הגולגולת קורע את הרגש לגזרים, מה גזרים - סמרטוטים, כדי לפוצץ את אוזני הקהל הרחב, שעל-פי-רוב לא מסוגל לקלוט שום-דבר חוץ ממראות-עיניים ורעשים באוזניים שאין להם קשר לכלום. אני בעד שילקו טיפוס כזה עם שוט על שהוא מְוַולְגֵר את הוולגריות –  רעשן, מיושן, מלא אש ועשן.  בבקשה ממך, הימנע מזה.

שחקן א':    יסמוך עלי, כבודו.

המלט:       אבל שלא תהיה מתון מדי. תן לטעם הטוב שלך להיות לך מדריך. תתאים את הפעולה לַמילה, את המילה לַפעולה, והכל בתנאי אחד, שלא תחצה את גבול הפשטות של הטבע. כי כל מה שעשוי למעלה מן המידה הוא רחוק ממטרת המשחק, שמאז ועד היום היתה - והיא עדיין - להניף, בוא נגיד, ראי אל מול הטבע, להראות לַטוב את הקלסתר שלו, לרֶשע את הפרצוף שלו, ולכל הדור את החותָם והצורה שלו. עכשיו, אם זה עשוי בהגזמה, או ברשלנות, גם אם זה גורם לַהדיוטות לצחוק, זה גורם לַנבונים עגמת-נפש; והמשפט של אלה חייב לשקול על המאזניים שלך יותר מאולם מלא של אחרים. אח, יש שחקנים שראיתי אותם משחקים, ושמעתי אחרים מהללים אותם, אפילו עד הגג, ש - בל אחטא בשפתי - לא רק שלא דברו והתהלכו כמו בני-תרבות, או כמו קניבלים, וגם לא כמו בני-אדם בכלל, אלא קרטעו ושאגו עד-כדי-כך שהיה נדמה לי שאיזה שוליה שולי של הטבע הוא שברא את האדם, ולא עשה עבודה מי-יודע-מה, כל-כך דוחה היה החיקוי שלהם למין האנושי.

שחקן א':    אני מקוה שאצלנו זה תוקן במידת-מה, אדון.

המלט:       תקנו את זה במידת-לגמרי! ועוד דבר, שאלה שמשחקים אצלכם את הליצנים לא יוסיפו לעצמם מלים שלא כתובות להם במחזה. כי יש ביניהם כאלה שמצחיקים את עצמם מזה שהם סוחפים כמה מטומטמים בקהל לצחוק, למרות שבינתיים איזו נקודה חיונית למחזה דורשת בדיוק אז ריכוז. זו תועבה, וזה מצביע על התנפחות עלובה של האידיוט שמשתמש בה. וחוץ מזה יש גם ליצנים כאלה שיש להם סט אחד של בדיחות, כמו מישהו שיש לו רק סט אחד של בגדים, ואנשים מדקלמים את הבדיחות האלה עוד לפני שהם הולכים לַהצגה... תמסרו לליצן את כל זה בשמי, מָאֶסְטרים.

שחקן א':    נמסור, מעלתך.

המלט:       לכו להתכונן.

              (יוצאים השחקנים. נכנסים פולוניוס, רוזנקרנץ וגילדנסטרן)

               מה קורה, מה קורה? המלך יבוא לשמוע את היצירה הזאת?

פולוניוס:    וגם המלכה, ואפילו עוד רגע.

המלט:       תאיץ בשחקנים שיזדרזו.

              (יוצא פולוניוס)

            אתם מוכנים שניכם לעזור לזרז אותם?

רוזנקרנץ:   בהחלט, מעלתך.

                (יוצאים רוזנקרנץ וגילדנסטרן)

המלט:       היי, מה! הורציו!

                (נכנס הורציו)

הורציו:      פה, נסיך מתוק, לשירותך.

המלט:       הורציו, אתה האיש הכי ישר

               שאיתו היה לי שיג ושיח מעולם.

הורציו:      אדון יקר שלי -

המלט:                         לא, אל תחשוב שאני מחניף.

               איזה קידום עשוי לצאת לי מחסר-כל שכמותך

               שרק מעלותיך מזינות ומלבישות

               אותך? מה יש להתחנף לעניים?

               לא-לא, שלְשון הדבש המתקתקה – היא תלקק

               את השררה הנפוחה, ותעקם את הברגים

               הלהוטים של הברכיים, כדי

               שתשתלם ההתרפסות. אתה שומע?

               מאז שנשמתי היקרה היתה לגברת עצמאית

               אשר בוחרת בין גברים את אהוביה, היא

               חתמה אותך כבחיר-לבה. שכן אתה תמיד

               היית כמו אחד שגם אם הוא סובל

               הכל אינו סובל מכלום, אדם

               שמקבל את המכות והפרסים של הגורל 

               ועל שניהם מודה. ומבורכים הם אלה שאצלם

               השכל והדם ממוזגים יפה כל-כך

               שהם לא חלילית ביד אלת המזלות

               שינגנו כל צליל שהיא תלחץ.

               רק תנו לי את האיש שהוא לא עבד של

               הרגשות, ואענוד אותו על

               לוח הלב שלי, בלב הלב שלי,

               כמו שאני עונד אותך. נסחפתי קצת...

               יש הצגה הלילה מול המלך.

               תמונה אחת שם מזכירה את הנסיבות

               אשר סיפרתי לך של מות אבי.

               בבקשה ממך, כשזה יקרה, הבט

               בכל משקפת של הנשמה בדוד שלי.

               ואם במונולוג אחד שם אשְמתו

               החבויה לא תתפרץ מתוך המלונה,

               מה שראינו לא היה יותר מרוח-שד ארור,

               וכל הדמיונות שלי שחורים ומטונפים

               כמו הסדן של הנפּח בַּשאול. צְפה בו היטב.

               וגם אני אנעץ עיניים בפניו, ואחר כך

               נשווה את חוות דעתנו בבחינת

               ההבעה שלו.

הורציו:                        טוב, אדוני.

               אם הוא יגנוב מבט אחד אשר יחמוק

               מן התצפית, הֶחזר כל הגניבה עלי. 

המלט:       הם באים להצגה. אני חייב להשתטות.

               לך תפוֹס מקום.

                 (מארש דני. תרועה. חצוצרות ותופים.

                נכנסים המלך והמלכה, פולוניוס, אופליה, רוזנקרנץ, גילדנסטרן, ושאר הפמליה, בליווי משמר נושא לפידים)

מלך:         איך הולך, המלט-אחיין?

המלט:       מצוין, מצוין; הולך כמו זיקית, אוכל אוויר וממולא הבטחות. מעדן לפטם תרנגולים מסורסים.

מלך:         מה התשובה הזאת, המלט? אני מלים כאלה לא קולט.

המלט:       אני לא שולט, אני פולט. (לפולוניוס)  אדוני, אתה שיחקת פעם באוניברסיטה, אתה אומר?

פולוניוס:    בהחלט, מעלתך, ונחשבתי לשחקן טוב.

המלט:       מה שיחקת?

פולוניוס:    שיחקתי את יוליוס קיסר. נרצחתי בקפיטול. ברוטוס רצח אותי.

המלא:       זה היה ברוטלי מצידו לרצוח עגל כל-כך קפיטלי. השחקנים כבר מוכנים?

רוזנקרנץ:   כן, מעלתך. הם מחכים לרשותך.

מלכה:       בוא הנה, המלט יקר שלי, שב על ידי.

המלט:       לא, אמא טובה. פה יש מגנט יותר מושך.

פולוניוס (למלך): או-הו! שמת לב לזה?

המלט:       גברת, שאשכב בחיקך?

אופליה:     לא, מעלתך.

המלט:       רציתי לומר, ראשי על חיקך?

אופליה:     זה כן, מעלתך.

המלט:       מה את חושבת התכוונתי, למשחק פין-פות?

אופליה:     אני לא חושבת כלום, מעלתך.

המלט:       זאת מחשבה יפה - לשכב בין רגליים של נערות.

אופליה:     מה, מעלתך?

המלט:       שום דבר.

אופליה:     אתה עליז, מעלתך.

המלט:       מי, אני?

אופליה:     כן, מעלתך.

המלט:       כן אלוהים, המוקיון המרקד האחד והיחיד שלכם! מה יש לבן-אדם לעשות אם לא להיות עליז? תראי למשל כמה מאושרת נראית אמי, כשאבי מת רק לפני שעתיים.

אופליה:     לא, זה כבר חודשיים כפול שניים, מעלתך.

המלט:       כל כך מזמן? אז לא, לעזאזל הכל, שהשטן ילבש שחורים, אני אלבש פרוות! אלוהים אדירים! מת לפני חודשיים, ועוד לא נשכח לגמרי? אז עוד יש תקווה שזכרו של איש גדול יחזיק אחרי מותו אפילו חצי שנה! אבל, חי המדונה, הוא צריך לבנות כנסיות בחייו, אחרת מי בכלל יזכור אותו, כמו שמי זוכר את סוס-הצעצוע מחדר המשחקים, שעליו נאמר "אויה, אויה, סוס-העץ נשכח נורא."

                   (חצוצרה.

            פנטומימה: נכנסים מלך ומלכה "מאוהבים מאד", המלכה מחבקת אותו, והוא אותה. היא כורעת ברך, ומציגה את מסירותה אליו. הוא מושיט לה יד לקום, ומניח את ראשו על צווארה. הוא שוכב על כר פרחים. כאשר היא רואה שהוא ישן, היא יוצאת. מייד נכנס איש אחר; מסיר את כתרו של המלך ומנשק אותו, שופך רעל באוזנו של הישן, ויוצא. המלכה חוזרת, מגלה כי המלך מת, מגיבה בהצגה נרגשת. המרעיל, עם שלושה או ארבעה מלווים, חוזר, "מנחם" אותה. בגופה נישאת משם החוצה. המרעיל מחזר אחר המלכה במתנות. זמן-מה היא נראית תקיפה וסרבנית, אך לבסוף מתרצה ומקבלת את אהבתו.

              יוצאים הפנטומימאים)

אופליה:     מה זה אומר, מעלתך?

המלט:       מוֹלְטוֹ מָאלֶצ'ו. או בקיצור - צרות.

אופליה:     ההצגה הזאת היא כנראה תקציר המחזה שיבוא.

                  (נכנס שחקן ד', נושא הפרולוג)

המלט:       מהפרצוף הזה נדע הכל. שחקנים לא יודעים לשמור סוד. הכל הם מספרים.

אופליה:     הוא יספר לנו מה היתה המשמעות של ההצגה?

המלט:       אהה, או של כל הצגה שתציגי לו. אם את לא מתביישת להציג, הוא לא  יתבייש לספר לך בדיוק מה המשמעות. 

אופליה:     אתה רשע, אתה רשע. אני אתרכז בהצגה.

שחקן ד':    בשמנו ובשם טרגדייתֵנוּ

               הרי לכם בקשתנו:

               שתאזינו ברוב קשב לדִיאלוֹגֵינוּ.

                 (יוצא)

המלט:       זה פרולוג או כתובת על טבעת?

אופליה:     זה בהחלט קצר, מעלתך.

המלט:       כמו אהבת אשה.

              (נכנסים שני שחקנים כמלך ומלכה)

שחקן א' (המלך): שלושים פעם הקיפה החמה

               את האוקיינוס והאדמה,

               וירֵחים שלושים כפול תריסר

               האירו חודש כפול שנים-עשר

               מאז שהתקדשנו בכלולות,

               בנדר אהבה ובתפילות.

שחקן ב' (מלכה): ורב עוד מסעם, כולי תקווה,

               בטרם שהאהבה תגווע. 

               אך אללי, אתה לאחרונה

               קודר כולך, שרוי בעננה,

               וזה מדאיג אותי. אך הֵרָגַע,

               אל תידבק ממני בַּדאגה.

               כי אהבת אשה שלובה בְּפחד;

               פורחים הם או בורחים - תמיד ביחד.  

               את אהבת לבי הרי תדע;

               החרדה שווה לה בַּמידה.

               באהבה גדולה, כל צל חשש הוא הר.

               כשהפחדים גדלים, האהבה תבער. 

שחקן א' (מלך): הו אהובה, מותי קרב ובא,

               גופי תשוש ובקרוב אגווע.

               ואַת חֲיִי לך הלאה כשאלך,

               ובעתיד הלוואי שמזלך

               ייתן לך בעל טוב כמו -

 שחקן ב' (מלכה):                  אף מילה!  

               זו אהבה? זוהי בגידה. קללה!      

               בעל שני? מי שאותו תיטול  

               היא רק זו שאת הראשון תקטול!

המלט:       זה מר כמו לענה.

שחקן ב' (מלכה): כי מה מוביל לקחת בעל שוב?   

               לא אהבה, ממון הוא החישוב.

               אמית שנית את בעלי המת

               ולא אכניס למיטתי את בעל ב'. 

                                   [ / לפני שינשקני בעל ב'.]

שחקן א' (מלך): רואים: את מתכוונת לַנדרים,

               אך אנו נשבעים ומפֵרים.

               הכוונה - לַזיכרון כבולה,

               נולדת בעזוז, ומתבלה;  

               כִּפְרי ירוק היא אל העץ נצמדת,

               כִּפְרי בָּשל - נושרת, ומושמדת.

               כזה הוא חוק הטבע: לְעולם

               חוֹבֵנו לעצמנו לא משוּלם.

               בְּעוז נשבענו לעצמנו, אך

               עם דְעוֹך העוז, הנחישות תדעך.

               להט חדווה או דיכאון, תמיד

               כשהוא פועל הוא את עצמו משמיד.

                                       [/ עם הביצוע את עצמו משמיד.]

               בלב הצהלה, תוגה שם נחה.                

               החג אָבֵל, האֵבֶל חג, סתם ככה. 

                                [ / בלב הצהלה יגון נחבא. 

                                     חג - אֵבל, אֵבֶל - חג, בלי שום סיבה.]

               אם העולם אינו נצחי, עולה

               שאין בכלל על מה להתפלא

               אם שינויי מזל, כמו העונות,

               גורמים לָאהבות להשתנות.

               כי זו חידה שאין לה עוד תשובה:       

               מי השולט, מזל או אהבה.

               איש רם נופל – בורחים כל ידידיו; 

               אביון עולה – אויביו הם חסידיו.

               מכאן שאהבה היא הַשִפְחָה

               של המזל, ורק בו היא כרוכה.

               מי שאינו זקוק לידידוּת,          

               מוקף רֵעים ולא יידע בדידות.

               מי שבּצר לו לִיְדיד-שווא פונה

               הופך אותו בן-רגע לשונא.

               אך לסגירת המעגל כפי שהותחל:

               בין הרצון והגורל אין ברית בכלל.

               לשווא התכנונים שננסה:

               לנו המחשבות, לא סוף המעשה.

               כך לָךְ נדמה שלא תדעי עוד חתונה,

               אך כשימות אישך – תמות הכוונה.

שחקן ב' (מלכה): אור שמש לא אדע, ורעבה

               אחיה, בלי הנאה ובלי שלווה,

               חסרת תקווה ובייאוש נורא,               

               בצום ובצמא כאסירה.             

               וכל מכשול לאושר - שידרוס

               את כמיהותי, ירמוס ויהרוס.  

               כן, ארורה אהיה לעד, אמן,

               אם אתחתן אחרי שאתאלמן.

המלט:       ואם היא תחלל את זה עכשיו!

שחקן א' (מלך): שבועה כבדה. עזביני לזמן-מה,

               יקירתי, אני נחלש, תנומה

               תיטיב אתי.

שחקן ב' (מלכה):          שינה אותך תסעד,             

               ולא יבוא בינינו כלום לעד.

            (השחקן-המלך נרדם. יוצא השחקן-המלכה)

המלט:       מאדאם, איך מוצא חן בעיניך המחזה?

מלכה:       הגברת מתלהמת קצת יותר מדי.   [ / הגברת קצת

                                                               חוצבת להבות מדי.]

המלט:       אה, אבל היא תעמוד במילה שלה.

המלך:       שמעת את הדיאלוגים? אין בזה שום טעם לפגם?

המלט:       לא, לא, הם רק בצחוק, מרעילים בצחוק. שום טעם לפגם בכלל.

מלך:         איך קוראים למחזה?

המלט:       "מלכודת העכבר". אח, כמה קולע! המחזה הוא העתק של רצח שהתרחש בווינה. השם של הדוכס הוא גונזאגו; של אשתו – בפטיסטה. תיכף תראה. זה עסק מחוכם, המחזה הזה. אז מה? הוד רוממותך, בּנוּ שנשמותינו נקיות זה לא נוגע. שתתפתל הסוסה שמגרד לה. על הגב שלנו כלום לא מכביד.  

                 (נכנס שחקן ג', בתור לוקיאנוס)

               זה פה אחד לוקיאנוס, אחיין למלך.

אופליה:     אתה טוב ממש כמו פרשן, מעלתך.

המלט:       יכולתי לפרשן את התפקידים שלך ואהבת לבך, אם הייתי רואה את הבובות שלכם מִתְקַפְּצות להן.

אופליה:     אתה מאד חד, מעלתך, מאד מחודד.

המלט:       אם היית מחדדת את החוד שלי זה היה עולה לך בכמה גניחות.

אופליה:     הולך ומשתפר, לרעה.

המלט:       שככה ישתפרו לרעה הבעלים שלך. - תתחיל, רוצח. טפו, מספיק עם הפרצופים הארורים שלך, תתחיל. קדימה! העורב המקרקר נובח כבר לנקמה.

שחקן ג' (לוקיאנוס):

            שְחור מחשבה, יד להוטה וסם תקיף,

               הזמן מתאים, ואיש אינו משקיף.

               תמיסה של רעל ושל מגפה,  

               שמכשפה נשפה בָּךְ וטינפה,

               בכל כוחך הנוראי הכּי, 

            חיֵי בריאות ואושר תעשקי.

                (שופך את הרעל לאזניו של המלך)

המלט:       הוא מרעיל אותו בגן בשביל לרשת את הממלכה שלו. קוראים לו גונזאגו. זה סיפור מאד עתיק, כתוב באיטלקית נדירה. תיכף תראו איך הרוצח זוכה באהבה של אשת גונזאגו.

אופליה:     המלך קם.

המלט:       מה, נבהל מאזעקת-שווא של שריפה?

מלכה:       מה שלום אדוני?

פולוניוס:    לעצור את ההצגה.

מלך:         תנו לי איזה אור. החוצה!

פולוניוס:    אור, אור, אור!

               (יוצאים כולם מלבד המלט והורציו)

המלט:       שיתייפח צבי זב דם,

               ועופר ישתובב.

               אחד שם קם, אחר נרדם,

               כך העולם סובב.

          מה תגיד, אדוני, עם כל זה ויער של נוצות, פעמונים ונעליים מחודדות, לא מגיע לי - אם המזל יחטיף לי אגרוף - אחוז בלהקה של שחקנים?

הורציו:      חצי מניה.

המלט:       מניה שלמה!

            ידיד נחמד, הכס נשדד,

                 הקשב-נא למזמור:   

                 שָלַט כאן אֵל – להתפעל,

                 היום יושב ח –  חמציץ. 

                                             [/ חד-קרן.] [/ חמשיר.] 

הורציו:      יכולת לתת חרוז.

המלט:       הו הורציו טוב, אני קונה כל מלה של הרוח באלף מטבעות. ראית?

הורציו:      טוב מאד, מעלתך.

המלט:       כשדיברו על הרעלה?

הורציו:      שמתי אליו טוב-טוב לב.

המלט:       אהה! קדימה, תנו מוזיקה! אולָה, חלילים!

         "כי אם המלך לא אוהב את הקוֹמֶ - דִי - יָה

            סימן שכנראה הוא לא אוהב אותה, אויה."

               קדימה, מוזיקה!

                    (נכנסים רוזנקרנץ וגילדנסטרן)

גילדנסטרן: אדוני, הואל-נא בטובך, מלה איתך.

המלט:       סיפור שלם!

גילדנסטרן: המלך, אדון -

המלט:       אהה, אדון, כן, מה איתו?

גילדנסטרן: מסתובב בלשכתו חולה עד הנשמה.

המלט:       מרוב שתייה, אדון?

גילדנסטרן: לא, מעלתך, מרוב מרה שחורה.

המלט:       היית עושה ביתר-חוכמה אם היית מדווח על זה לרופא. כי אם אני זה שצריך לעשות לו שטיפת- קיבה, המרה שלו אולי תהיה יותר שחורה.

גילדנסטרן: מעלתך, בטובך, הכנס את הדברים שלך לאיזו מסגרת ברורה, ואל תסטה בפראות כזאת מהעניין.

המלט:       אני מאולף, אדוני. תתבטא.

גילדנסטרן: המלכה אמך בייסורי-לב גדולים שלחה אותי אליך.

המלט:       ברוך הבא.

גילדנסטרן: לא, בטובך, מעלתך, הגינונים האלה מיותרים. אם תואיל לתת לי תשובה בריאה, אני  אמלא את פקודת אמך. אם לא, ברשותך, אֲפַנה את הבמה וזה יהיה סוף התפקיד שלי.

המלט:       אדון, אני לא יכול.

רוזנקרנץ:   לא יכול מה, מעלתך?

המלט:       לתת לך תשובה בריאה. המוח שלי חולה. אבל, אדון, כל תשובה שאני יכול לתת אני אתן, לפקודתך; או, ליתר דיוק, כמו שאמרת, לפקודת אמי. אז מספיק, ולעניין. אמי, אתה אומר -  

רוזנקרנץ:   אז היא אומרת כך: שההתנהגות שלך הטילה בה השתוממות והשתאות.

המלט:       אשרי הבן שמסוגל כך לשוֹמֵם  אֵם! אבל אין פרק ב' בעקבות השתוממות הָאֵם הזאת? שפוֹך.

רוזנקרנץ:   היא משתוקקת מאד לדבר איתך בחַדְרָהּ לפני שאתה הולך למיטה.

המלט:       אנו נציית, לו גם היתה אמנו עשר פעמים. יש לך עוד עניינים אתנו?

רוזנקרנץ:   מעלתך, אתה אהבת אותי פעם.

המלט:       עדיין, חי הגונבים והמחטטים האלה. (מראה את ידיו)

רוזנקרנץ:   מעלתך בטובך, מה הסיבה לדכדוך שלך? הרי אתה מגיף את הדלת בפני חירותך שלך אם אתה מעלים את צרותיך מידיד שלך.

המלט:       אדוני, חסר לי קידום.

רוזנקרנץ:   איך זה יתכן, כשהמלך בעצמו הבטיח שאתה תירש את כס דנמרק?

המלט:       כן, כן, אדון, אבל "בזמן שהעשב צומח הסוס הרעב מתפגר" וכולי וכולי, זה כבר פתגם עם זקָן.

                   (נכנס שחקן עם חליליות)

               או - החליליות! תן לי לראות אחת. - אם תבוא איתי הצידה רגע - למה אתה מוביל אותי לכיוון הרוח? אתה רוצה למשוך אותי לתוך מלכודת?

גילדנסטרן: הו מעלתך, אם מסירותי ישירה מדי, זה כי אהבתי לא יודעת גינונים.

המלט:       את זה לא ממש תפשתי. אתה מוכן לנגן על החלילית הזאת?

גילדנסטרן: מעלתך, אני לא יכול.

המלט:       אני מבקש.

גילדנסטרן:  האמן לי, אני לא יכול.

המלט:       אני מתחנן.

גילדנסטרן: אין לי מושג איך נוגעים בזה, מעלתך.

המלט:       זה קל כמו לשקר. תסתום את החורים האלה עם האצבעות שלך ועם הבוהן; תפיח בזה אויר בהבל-פה שלך; וזה ישמיע מוזיקה מאד רהוטה. תביט, אלה הכפתורים.

גילדנסטרן: אבל אני לא יכול להביא אותם לזַמר באופן ערב. אין לי את הכישורים.

המלט:       עכשיו תִראה, תראה לאיזה מין דבר בלי ערך אתה עושה אותי! עלי אתה כן מוכן לנגן. את התווים שלי נראה שאתה כן מכיר. את המסתורין בלב שלי אתה כן מוכן לתלוש. אתה מוכן לנגן אותי מהבס הכי נמוך שלי עד לסופרן הכי גבוה בסולם שלי. ויש בו בכלי הקטן הזה המון מוזיקה, צלילים נהדרים. בכל זאת אתה לא יכול לדובב אותו. שדים ורוחות, אתה חושב שאני קל יותר לנגינה מחלילית? קרא לי איזה כלי שלא תקרא, אתה יכול לאצבע אותי עד מחר, אבל אתה לא יכול לנגן עלי.

               (נכנס פולוניוס)

               אלוהים יברך אותך, אדון!

פולוניוס:    מעלתך, המלכה מבקשת לדבר אתך, ומייד.

המלט:       אתה רואה את הענן הזה שם בצורת כמעט גמל?

פולוניוס:    חי אלוהים, הוא באמת כמו גמל.

המלט:       נדמה לי שהוא כמו סמוּר.

פולוניוס:    הוא מתפתל כמו סמור.

המלט:       או כמו לוויתן.

פולוניוס:    בדיוק לוויתן.

המלט:       כבר-כבר אני אבוא אל אמי. - (הצידה) הם משגעים אותי עד קצה הגבול שלי. - אני אבוא כבר-כבר.

פולוניוס:    אני אגיד לה.

המלט:       "כבר-כבר" קל להגיד.

              (יוצא פולוניוס)

               חברים, עיזבו אותי.

              (יוצאים כולם מלבד המלט)

              עכשיו זו שעת הלילה המכשפת, כשקברים

               פוערים לוע, והגיהינום עצמו נושף

               קללה על העולם הזה. עכשיו יכולתי לשתות דם

               רותח ולעשות דברים מרים כאלה, שהיום

               היה רועד להסתכל בהם. שה, לאמי עכשיו.

               הו לב, אל תתכחש לטבעך. שלעולם

               לא תיכנס נפשו של נירון הקיסר,

               רוצח-אם, אל תוך חזה תקיף זה. כן,

               אני אהיה אכזר, אך לא מפלצת. אדבר

               איתה בסכינים, אבל לא אשתמש בהם.

               נפשי ולשוני יהיו צבועים.

               גם אם אשפיל אותה בכל מילה,  

               הנפש לא תחתום זאת בִּפְעולה.

                 (יוצא)


מערכה 3, תמונה 3 -


(נכנסים המלך, רוזנקרנץ וגילדנסטרן)

 

מלך:         הוא לא מוצא חן בעיני. גם נגד ביטחוננו 

               לתת לשיגעונו להשתולל. על-כן תתכוננו,

               אנפיק לכם ייפוי-כוח מהר,

               והוא ייצא אתכם לאנגליה.

               בעמדתי הממלכתית אסור לסבול

               אִיוּם קרוב כל כך שכל שעה גדל

               בתוך עיניו.

גילדנסטרן:                      וגם אנחנו נישמר לנו.

               זוהי מצווה דתית ומקודשת

               לשמור שלא יקרה רע לרבים, רבים  

               שמתקיימים וניזונים מידי רוממותך.

רוזנקרנץ:   כל איש ואיש חייב, עם כל כוחות

               הנשק של נפשו, להישמר

               מפגע; על אחת כמה וכמה

               נשמת זה שברווחתו תלויים

               חיי רבים. כשמלך מת הוא לא

               מת לבדו, כי הוא כמו מערבולת: הוא

               סוחף איתו מה שקרוב אליו; או

               שהוא גלגל כבד, ניצב על ראש ההר,

               לחישוריו מרותכים ומרותקים

               עשרת-אלפים ברגים קטנים יותר;

               כשהוא נופל – כל ספח ונספח שולי

               נספה אתו בהרס. כך זה לעולם:  

               כשמלך נאנח, נאנחים כולם.

מלך:         בבקשה להתחמש לנסיעה החפוזה.

               אנחנו עוד נכבול באזיקים את האימה הזאת

               שמתהלכת לה חפשי מדי כעת.

רוזנקרנץ:                                        אנחנו נזדרז.

                (יוצאים רוזנקרנץ וגילדנסטרן. נכנס פולוניוס)

פולוניוס:    אדון, הוא בדרך לחדר אמו.

               אני הולך להשתחל מֵעֵבֶר לַוילון

               לשמוע את השתלשלות העניינים.

               שם את ראשי שהיא תיתן לו על הראש.

               ואיך אמרת - ובחכמה אמרת – מן הדין

               שעוד עֵד חוץ מאמא (כי הטבע מקרב אותם

               לפנים משורת הדין) יזקוף שם אוזן.

               כל טוב, מלכי. אני אחזור אליך

               לפני שתלך לישון כדי להודיע מה

               אני יודע.

מלך:                       רוב תודות, אדון יקר שלי.

                 (יוצא פולוניוס)

                אאאא, החטא שלי מבחיל. מסריח לשמיים.

               הקדמונית שבקללות עליו

               רובצת - רצח אח. להתפלל איני יכול,

               על אף שמשיכת-הלב חדה

               כמו הרצון; הכוונה החזקה שלי

               מובסת בידי אשמתי החזקה יותר,

               וכמו אדם שהתחייב לעסקים

               כפולים, אני תלוי באמצע, לא

               יודע איפה להתחיל, וכך  

               מזניח את שניהם. אך אם יד מקוללת זו 

               היתה מכוסה פי שניים בדם אח -

               מה, אין די גשם בשמיים המתוקים

               לשטוף אותה עד שתלבין כשלג?  

               לְמה קיימת החמלה אם לא להתמודד

               עם חטאים? ומה יש בַּתפילה  

               אם לא הכוח הכפול - לבלום

               אותנו טרם שניפול, למחול אחרי שהתדרדרנו?

               ובכן אביט אל על: חטְאִי כבר נעשה.

               אבל - אאא - איזה נוסח של תפילה

               מתאים פה? "אנא סלח לי על הרצח המתועב?"

               זה לא יכול להיות, שכן אני

               אוחז עדיין בַּפֵּרות שלמענם רצחתי -

               הכתר, השאפתנות, והמלכה.

               אפשר לזכות בִּמחילה ולהחזיק בַּפשע?

               פה, בזרמי הסחי של העולם

               הזה, זרוע הפשע, עמוסת זהב,    

               תוכל לדחוף הצידה את הצדק;

               ולא אחת נראֶה שרוע משתלם,

               יכול לקנות אפילו את החוק. אבל

               למעלה זה לא כך. שם לא מאחזים

               עיניים. שם המעשה קיים במלוא

               טבעו האמיתי, ושם אנחנו אנוסים להתוודות,

               עד שורש השיניים וחריץ המצח של פְּשעינו.

               אם כך מה? מה נותר? רק לנסות  

               מה יכולה החרטה. מה אין

               היא יכולה? אך מה היא יכולה

               כשאתה לא יכול להתחרט?

               אאא, זה מצב ארור... הו לב שחור

               כמוות! נפש לכודה, ככל שתפרפר

               עוד כדי להשתחרר היא מסתבכת עוד

               יותר! הצילו, מלאכים! נסו! –  להתכופף,

               ברך עיקשת; ואתה, לב של מיתרי   

               פלדה, הֱיה רך כמו גידי תינוק בן-יום.

               הכל עשוי להיות עוד טוב.

              (המלך כורע. נכנס המלט)

המלט:       עכשיו יכולתי לעשות את זה חלק,

               עכשיו הוא מתפלל. ועכשיו אני עושה את זה.

               וככה הוא הולך לו לשמיים.

               וכך אני נפרע מנקמתי. את זה צריך לבדוק.

               נבל רוצח את אבי, ותחת זה

               אני, בנו היחיד, את הנבל הזה שולח

               אל המרום.

               מה - זה תשלום על עבודה, לא נקמה.

               הוא את אבי חיסל בְּביזיון,

               כשהיה שבע מזלילה,

               ללא וידוי, כשכל עוונותיו פורחים ברוח,

               מלבלבים כמו חודש מאי; ואיך

               עומד מַאֲזנו מול השמיים, מי

               יודע חוץ מהשמיים. אך

               לפי המחשבה המקובלת, חשבונו 

               כבד. אז אני באמת נוקם,

               אם אחסל אותו בזמן טיהור נפשו,

               כשהוא ערוך ומסודר למסעו?

               לא.

               עלי למעלה, חרב, שתיפלי איוֹם יותר

               בזמן אחר. כשהוא ישן שיכור,

               או משתולל, או מתגולל בהנאות מיטה

               מתועבות, או מהמר ומקלל,

               או בעיצומו של איזה חטא בלי צל של ישועה -

               א ז  להכשיל אותו, ושיבעט אז במרומים

               בעקביו, ונשמתו תהיה שחורה וארורה

               כמו הגיהינום, אליו יגיע. אמי מחכה.

               קיבלת לחייך הסוטים עוד קצת ארכה.

                 (יוצא)

מלך (קם):  מלים עפות מפי, המחשבות תקועות.

               מלים בלי מחשבות אל המרום לא מגיעות.

                   (יוצא)


מערכה 3, תמונה 4 -


(נכנסים המלכה ופולוניוס)

 

פולוניוס:      הוא תיכף בא. תראי, תהיי קשה איתו.

               אמרי לו שתעלוליו כבר בלתי-נסבלים,

               שאת חיפית עליו ובחסדך

               ניצבְת בינו לבין הרבה אש וגפרית.

               אני אהיה ממש פה, חרישי.

               בבקשה, דַבּרי חותך.  

המלט (מבחוץ): אמא, אמא, אמא!

מלכה:       נשבַּעַת, האמן לי. - תתחבא. אני שומעת אותו בא.

             (פולוניוס מתחבא מאחורי הוילון. נכנס המלט)

המלט:       כן, אמא, מה העניין?

מלכה:       המלט, אתה מאד פגעת באביך.

המלט:       אמא, את מאד פגעת באבי.

מלכה:       בוא-בוא, זוהי תשובה סתמית.

המלט:       לכי-לכי, זאת שאלה שטנית.

מלכה:       לא, מה זה, המלט!

המלט:                               מה העניין עכשיו?

מלכה:       שכחת מי אני?

המלט:                          לא, חי הצלב, בכלל לא!

               את המלכה, אשת אחיו של בעלך,

               ו - הלוואי שלא אבל את כן - אמי.

מלכה:       לא, אז אשלח לך כאלה שייטיבו לדבר אתך. 

המלט:       בואי-בואי, שבי. את לא תזוזי. לא

               תלכי עד שאציב מולך מראה

               שבה תוכלי לראות את פְּנים תוכך.

מלכה:       מה באת לעשות פה? לא תרצח אותי -

               הצילו, הו!

פולוניוס (מאחור):  מה, הו! הצילו!

המלט (שולף את חרבו): מה, עכברוש? מת, שָֹם מטבּע, מת!

                 (מחדיר את חרבו דרך הוילון והורג את פולוניוס)

פולוניוס:    או-הווו, נרצחתי!

מלכה:                           אוי לי, מה עשית?

המלט:       לא, אני לא יודע. זה המלך?

מלכה:       הה, איזה מעשה נמהר, עקוב מדם!

המלט:       עקוב מדם - איום כמעט, אמא טובה, כמו

               לרצוח מלך ולהתחתן עם אח שלו.

מלכה:        לרצוח מלך!

המלט:                        כן, גברת, ככה אמרתי.

                 (הוא מגלה את פולוניוס)

               אתה, טפש עלוב, נמהר וחטטן, שלום!

               החלפתי אותך בְּבכיר ממך.

               קבל את גורלך. אתה רואה,

               להיות עסוק מדי זה מסוכן קצת. -

               תפסיקי לטלטל את הידיים! הרגעי, ושבי.

               ותני לי לטלטל לך את הלב. כי כן,

               אני עוד אטלטל אותו אם הוא עשוי

               חומר חדיר, אם ההרגל המקולל

               עוד לא אטם אותו כל-כך שהוא

               חסום ומבוצר מול היגיון

               וטעם.

מלכה:                 מה עשיתי שאתה מעז

               לחרוץ לשון נגדי בגסות-רוח?

המלט:                                        מעשה כזה

               שאת החן הבישני של הצניעות מוחק;

               קורא לַטוּב צביעות; תולש את השושן

               מצחור מצחה של אהבה תמה ושם בו קוץ;

               הופך נדרי כלולות למזויפים,

               שבועות של מהמרים; הה, מעשה כזה

               אשר עוקר מברית קדושה את עצם נשמתה,

               ומן הדת המתוקה עושה גיבוב

               מילים! שמיים זועפים, כן, וגם פני

               האדמה קודרים כאילו יום הדין

               הגיע, אחוזי בחילה אל מול

               המעשה.

מלכה:                     אוי לי, מהו המעשה

               אשר שואג ברעמים כאלה?

המלט:       הביטי פה על התמונה הזאת,

               ואז על זאת, דיוקן של שני אחים.

               ראי איזה הדר ישב על הקלסתר הזה:

               התלתלים של אל השמש, מצח יופיטר,

               עין של אל המלחמה, כולה פקודות ואיומים,

               תנוחה של שליח-האלים כשהוא

               צונח על גבעה שהמרומים נשקו לה -     

               שילוב מושלם שבו כל אל טָבע את חותמו

               כתעודה להוויית אדם. זה היה בעלך.

               תראי מה בא עכשיו. זה בעלך;

               גבעול חיטה דקיק אשר מכה בשידפון

               את השיבולת הבריאה אחיו. יש לך עיניים?

               יכולת לנטוש את ראש ההר הזה

               כדי ללחך בערבה הזאת? הה-הה! יש לך עיניים?

               את לא תוכלי לומר - זאת אהבה. כי בגילך

               הלהט שבדם נרגע; הוא ממותן,

               צנוע, עבד של שיקול הדעת;

               ואיזה שיקול דעת יֶחֱצֶה מזה לזה?

               חושים ברור שיש לך, כי אחרת לא יכולת 

               בכלל לנוע. אך ברור שהחושים האלה הם

               פגומים. כי גם השיגעון כשהוא

               שוגה, וגם ההיגיון כשהוא נטרף,

               שומרים עוד על איזה גרגר

               של אבחנה שישרתם. איזה שטן

               היתל בך לשחק פרה עיוורת?

               עיניים בלי מישוש, מישוש בלי ראיה,

               אוזניים בלי ידיים או עיניים, ריח בלי

               שום חוש, כי גם שריד קטן וחולני

               של חוש לא יקרטע כך בחושך בלי

               כיוון. בושה, איפה הסומק בִּלְחָיַיִך?

               שְאוֹל מתפרע,

               אם ככה אתה משתולל בַּעֲצמות

               של גברת מיושבת, אז שהצניעות 

               תהיה כשעווה לְאש הנעורים 

               ובלהבתה שלה תימס. אל תְגנו

               את היצרים כשהם מסתערים בלהט, אם 

               גם כפור יכול לבעור, והיגיון

               הוא הסרסור של הרגשות. 

מלכה:                                       הו המלט,

               אל תדבר יותר. אתה הופך את שתי עיני

               אל תוך התוך של נשמתי, ושם אני רואה

               כתמים שחורים ומושרשים כל-כך

               שאי אפשר למחות כלל.

המלט:                                   לא, אבל לחיות

               בתוך סִרְחון זיעה של מצעים שמנוניים,

               שטופת זימה, נוטפת דבש ומזדווגת

               בתוך דיר מזוהם -

מלכה:                              אל תדבר

               אלי עוד! המלים כמו סכינים

               חודרות אל תוך אזני. המלט מתוק,

               די, לא יותר.

המלט:                        רוצח ונבל,

               עבד שלא שווה אחוז אַלְפּית

               של בעלך לשעבר, מלך מוקיון,

               שודד של ממלכה וחוק, אשר

               גנב מן המדף את כתר הזהב ושם

               בכיס -

מלכה:                 די! די!

המלט:                          מלך קרעים, מלך טלאים -

                   (נכנס הרוח)

               השיקו מעלי כנפיים והָגֵנו, מלאכים

               שומרים! מה מבקש הוד מעלת דמותך?

מלכה:       אוי לי, הוא מטורף.

המלט:       באת לנזוף בבן המזדחל שלך אשר משחית

               זמן וכוחות וכך מניח לביצוע מצוותך

               האיומה להישמט? הגד לי!

רוח:                                        אל תשכח.

               ביקור זה בא רק להשחיז את

               הנחישות הכמעט-חלודה שלך.

               אבל הבט, הלם יושב על פני אמך.

               לך, התייצב בינה ובין נפשה הנאבקת!

               בגוף חלש הדמיונות הם חזקים.

               דבר אליה, המלט.

המלט:       מה שלומך, גברת?

מלכה:                             אוי לי, מה שלומך,

               שבחלל הריק אתה בוהה

               ומשוחח עם אויר ערטילאי?

               מתוך עיניך מציצות רוחות פרועות,

               ושערך, כמו חיילים המוזעקים

               מתוך שינה לקרב, סומר ומזדקף.

               הו בן מתוק, הזלף על להבות מצוקתך

               קצת מתינות קרירה. לאן אתה מביט?

המלט:       עליו, עליו! תראי אותו, חיוור, נועץ מבט!

               עם העילות שיש לו, ועם המראה הזה,      

               יניע גם סלעים אילו יטיף להם. –

               אל תסתכל בי, פן האומללות שלךָ   

               תסיט אותי מנחישותי התקיפה, ואז

               אני אדהה – דמעות יבואו במקום דם.

מלכה:       למי אתה אומר זאת?

המלט:       את לא רואה שם כלום?

מלכה:       לא כלום. אבל אני רואה כל מה שיש.

המלט:       וגם כלום לא שמעת?

מלכה:       לא כלום, רק את עצמנו.

המלט:       הנה, הביטי שם! תראי איך הוא חומק!

               אבי, לבוש כמו בחייו! תראי

               איך הוא עובר ממש הרגע את הסף!   

                 (יוצא הרוח)

מלכה:       זאת אשליה שמוחך בדה.

               התקף טירוף יכול ברוב פקחות ליצור

               דמויות בלי גוף.

המלט:       התקף?

               הדופק בי פועם במתינות כמו בך,

               משמיע אותה מוסיקה בריאה. זה לא טירוף

               מה שאמרתי. בַּחֲני אותי, אני אחזור

               על הדבר מילה-מילה, לא כמו השיגעון

               המבולבל. אמא, באהבת החסד,

               אל תמרחי על נשמתך את המשחה

               המרגיעה שהטרוף שלי

               ולא הפגם שלך הוא המדבר.

               זה יאחה ויכסה כלפי חוץ את הנגע 

               אך הגידול המכלה בפנים הכל

               ימשיך לחפור ולזהם, נסתר

               מעין. התוודי בפני שמיים. התחרטי

               על שעבר, והימנעי מחטא עתיד;

               אל תדשני עשב רקוב עד שירעיל 

               יותר. סלחי לי על היושר, כי

               בַּחֲזירוּת דורנו המפוטם יושר אנוס

               להתנצל מול רֶשע, כן, לקוד

               ולחזר כדי שירשו לו מעשים טובים.

מלכה:       המלט, אתה חתכת את לבי לשניים.

המלט:       השליכי את החלק הגרוע, ותחיי

               לך טהורה כפליים עם החצי השני.   

               לילה טוב. אבל אל תלכי לך אל

               מיטת הדוד שלי. אם אין בך תום,

               לבשי מסווה של תום. השד הזה, הֶרְגֵל,

               אשר טורף בנו כל חוש של טוב ורע,

               יכול להיות מלאך: כי גם לפעולות

               טובות הוא מעניק מעיל וחליפה

               שבקלות ניתן ללבוש. אז התנזרי הלילה,

               וזה ייתן סוג של קלות לַהתנזרות

               מחר; ומחרתיים יהיה קל יותר;

               כי ההרגל יכול כמעט אפילו לשנות את

               חותם הטבע, ולצחוק על השטן

               או לגרש אותו. שוב, לילה טוב.

               וכשתשתוקקי להיות ברוכה,

               אז אתחנן אלייך לברכה. בקשר לאדון

               הזה פה, צר לי. אבל לשמיים התחשק

               להעניש אותו בי ואותי בו כדי שאהיה

               השוט והמצליף בשליחותם. 

               אטמון אותו, ועל מותו אתן הסבר

               מניח את הדעת. אז שוב, לילה טוב.

               אני חייב להיות אכזר מאהבה.

               זו התחלה רעה, וההמשך לא לטובה.

               ועוד מילה, גברתי.

מלכה:                             מה עלי לעשות?

המלט:       בשום פנים לא מה שאצווה לך: תני

               למלך הנפוח לפתות אותך שוב למיטה,

               לצבוט אותך צביטה זנותית בלחי,

               לקרוא לך עכברית שלו, ותני לו,

               במחיר שתי נשיקות דביקות, או מזמוזים

               על הצוואר באצבעות שלו

               יימח שמן – להוציא ממך שהאמת

               היא שאני לא מטורף, רק מתחזה.

               זה טוב שתגלי לו. כי כיצד

               תחסוך מלכה יפה, שקולה וחכמה

               מידע יקר כזה מעטלף, קרפד,

               חתול אשפה? מי יעשה דבר כזה? לא,

               כנגד התבונה והחשאיות,

               פתחי את סל הקש על ראש הגג ותני

               לציפורים לעוף, ואז כמו הקוף

               מהסיפור, זחלי לתוך הסל, זנקי

               החוצה ושברי את הצוואר בַּנפילה.

מלכה:       אם המלים נובעות מנשימה,

               והנשימה מהחיים, לי אין חיים לנשום

               מה שאמרת לי.

המלט:       אני חייב לצאת לאנגליה. ידוע לך?

מלכה:                                           אוי לי,

               שכחתי. זה הוחלט.

המלט:                              יש מכתבים

               שנחתמו, וצמד חברַי מבית-הספר,

               בהם אני בוטח כמו בנחשים, נושאים

               את המנדט. מוטל עליהם לפלס

               לי דרך ולהוביל אותי אל פח

               יקוש. בהצלחה להם. זה מבדר

               כשהתותחן מופגז מן התותח שלו;

               ושְמי איננו שמי אם לא אחפור

               אמה אחת מתחת למחילותיהם

               ואפוצץ אותם אל הירח.

               אה, זה מאד מתוק כשקו אחד

               מפגיש שתי מזימות. האיש הזה

               מאיץ בי לארוז. אשפוך בחדר הסמוך

               את המעיים. אמא, לילה טוב      

               מאד. הביטי, היועץ הזה עכשיו

               שקט מאד, סודי מאד, ורציני מאד,

               ובחיים היה נוכל טפשי ופטפטן.

               בוא, אדוני, סוחבים אותך לסוף שלך.

               לילה טוב, אמא.

                (יוצא המלט, גורר את הגופה)


מערכה 4, תמונה 1 -


(נכנסים המלך והמלכה, עם רוזנקרנץ וגילדנסטרן)

 

מלך:          יש משהו מאחורי האנחות         

               האלה, ההתנשפויות האלה. תרגמי לי, זה

               חשוב לדעת. איפה בנך?

מלכה:        תנו לנו רגע לבדנו פה.

             (יוצאים רוזנקרנץ וגילדנסטרן)

               הה, אדוני שלי, מה שאני ראיתי הלילה!

מלך:          מה, גרטרוד? מה שלום המלט?

מלכה:        טָרוּף כמו הרוח והים

               כשהם נאבקים מי החזק יותר.

               בתוך התקף של אמוק, כששמע

               מעבר לוילון משהו זז,

               שולף סייף, צועק "עכבר! עכבר!"

               ובבלבול מוחי הורג את הזקן הטוב

               שהסתתר.

מלך:                          אה, מעשה כבד!

               אילו היינו שם, היה קורה

               כך לנו. חירותו היא סכנה

               שמאיימת על כולם, עלייך בעצמך,

               עלי, על כל אחד. אסון. איזו תשובה ניתן

               לפשע הדמים הזה? הרי את האשמה

               יטילו בנו, אשר חסותנו אמורה

               היתה לבלום ולהגביל את הצעיר

               המטורף הזה. אך כה רבה היתה אהבתנו

               שלא הסכמנו להבין מה פה נחוץ.

               להיפך, התנהגנו כמו חולה אנוש,

               ש - רק כדי שלא ידעו על מחלתו -

               מניח לה למצוץ את לְשַד החיים. לאן הלך?

מלכה:       לגרור למקום מסתור את הגופה;

               שלגביה טירופו, כמו עורק של זהב   

               בין מתכות זולות, נִגְלֶה טהור:

               הוא ממרר בבכי על מה שנעשה.

מלך:         הו גרטרוד, בואי!

               השמש לא תספיק לגעת בהרים

               עד שנעיף אותו מכאן, לים. וחובתנו  

               להתייצב במלוא האחריות

               הממלכתית מול פשע הדמים  

               הזה ולענות עליו. הו, גילדנסטרן!

            (נכנסים רוזנקרנץ וגילדנסטרן)

                קחו עוד תגבורת, חברים, וצאו.

               המלט רצח בטירוף-דעת את פולוניוס,

               ומחדר אמו גרר אותו.

               לכו חפשו אותו, דברו איתו בנועם,

               וקחו את הגופה אל הקַפֶּלָה. אנא, הזדרזו.

              (יוצאים רוזנקרנץ וגילדנסטרן)

               בואי, גרטרוד, נכנס את מועצתנו ונבשר לה

               מה בכוונתנו לעשות

               ומה כבר נעשה בטרם עת.

               ככה לשון הרע, שלחישתה עפה 

               על פני תבל כמו כדור מן התותח

               לַמטרה, אולי תחמיץ את שמנו ותפגע

               רק באוויר הלא-פגיע. בואי

               נלך! אני מלא כל הנשמה

               בלבול, ומבוכה, ותדהמה.

                   (יוצאים)


מערכה 4, תמונה 2 -


(נכנס המלט)

 

המלט:       ארוז טוב טוב.

אציל (מבפנים): המלט! הנסיך המלט!

המלט:       ששש, מה הרעש? מי קורא להמלט?

               אה, הנה הם באים.

          (נכנסים רוזנקרנץ, גילדנסטרן ומלווים)

רוזנקרנץ:   מה עשית, אדוני, עם גוויית המת?

המלט:       מיזגתי אותה עם האבק, שהיא קרובת משפחה שלו.

רוזנקרנץ:   אמור לנו איפה היא, שנוכל לקחת אותה משם ולשאת אותה אל בית התפילה.

המלט:       אל תאמינו בזה.

רוזנקרנץ:   במה?

המלט:       בזה שאני יכול לשמור את סודכם, ואת שלי לא. חוץ מזה, איזו תשובה יכול בן-מלך לענות כשחוקר אותו ספוג?

רוזנקרנץ:   אתה מחשיב אותי בתור ספוג, מעלתך?

המלט:       ספוג, אדוני, שסופג את הבעת הפנים של המלך, ואת המענקים שלו, ואת הסמכות שלו. אבל מוציאים-לפועל שכאלה משרתים את המלך הכי טוב בסוף. הוא מחזיק אותם, כמו ששימפנז מחזיק תפוח, בפינת הלסת: ראשונים להיכנס לפה, אחרונים להיבלע. כשהוא יהיה מסופק ממה שאתה מספק, אז רק צריך לסחוט אותך, ספוג, ושוב תהיה יבש.

רוזנרקנץ:    אני לא תופש, מעלתך.

המלט:       אני שמח. מלים חדות מתעייפות באוזן מטופשת.

רוזנקרנץ:    מעלתך, אתה חייב לומר לנו איפה הגופה, וללכת איתנו אל המלך.

המלט:       הגופה - עם המלך, אבל המלך לא עם המלך. המלך הוא דבר -

גילדנסטרן:   דבר, מעלתך?

המלט:       סוּג שום-דבר.

              להתחבא, שועל! כלבים - לרדוף!

                   (יוצאים)


מערכה 4, תמונה 3 -


(נכנס המלך עם שלושה מלווים)

 

מלך:         שלחתי שיחפשו אותו וימצאו

               את הגופה. כמה זה מסוכן שהאיש הזה

               הולך חפשי! אבל אסור לשים עליו חזק את

               זרוע החוק. הוא חביבו של ההמון חסר הדעת,

               שלא אוהב על-פי שיפוט אלא על-פי

               עיניו; וכשזה כך, העונש עושה רושם, לא

               הפשע. כדי לצאת חלק, נקי, שקול,

               צריך ששיגורו הפתאומי מדנמרק ייראה

               כהחלטה שנעשתה בכובד ראש.

               בְּהתקפים קשים יש לטפל בתקיפות,

               או לא לגעת.

                (נכנסים רוזנקרנץ וגילדנסטרן, וכל האחרים)

                                כן? מה התגלגל?

רוזנקרנץ:   איפה מוסתרת הגופה, כבודו,

               אין ביכולתנו לחלץ ממנו.

מלך:                                   אבל איפה הוא?

רוזנקרנץ:   בחוץ, כבודו, תחת משמר, עד שתגיד מה רצונך.

מלך:         הכניסו אותו.

רוזנקרנץ:                  הי שם! להכניס את הנסיך!

                   (נכנסים בני לוויה עם המלט)

מלך:         עכשיו, המלט, איפה פולוניוס?

המלט:       בארוחת-ערב.

מלך:         בארוחת-ערב? איפה?

המלט:       לא איפה שהוא אוכל, אלא איפה שאוכלים אותו. פרלמנט מסוים של תולעים פוליטיים נוגס בו ברגע זה ממש. התולעת, דע לך, היא קיסר המזון. אנחנו מפטמים את כל היצורים כדי שיפטמו אותנו, ואנחנו מפטמים את עצמנו בשביל התולעים. מלך שמן, קבצן כחוש - הכל וריאציות: שתי מנות, אבל  לשולחן אחד. זה כל הספור.

מלך:         אויה, אויה!

המלט:       בן-אדם יכול לדוג עם התולעת שאכלה מלך, ולאכול את הדג שבלע את התולעת.

מלך:         למה אתה מתכוון בזה?

המלט:       שום-דבר, רק ללמדך איך מלך יכול לערוך תהלוכה ותהליך בתוך מעיים של קבצן.

מלך:         איפה פולוניוס?

המלט:       בשמיים. שלח לשם לראות. אם השליח שלך לא מוצא אותו שמה, חפש אותו במקום השני בעצמך. אבל האמת היא שאם לא תמצא אותו תוך חודש, תריח אותו כשתעלה במדרגות לאכסדרה.

מלך (למלווים): לכו חפשו אותו שם.

המלט:       הוא יחכה עד שתבואו.

                   (יוצאים המלווים)

מלך:         המלט, המעשה הזה - לביטחונך שלך,

               אשר יקר לנו כשם שצר לנו על   

               מה שעשית פה – מצריך שתישָלַח מכאן.    

               אם כן, הכן את עצמך. האוניה

               כבר מוכנה, הרוח בעזרנו, הידידים

               עומדים הכן, הכל ערוך ומכוון

               לאנגליה.           

המלט:                   לאנגליה?

מלך:                                  כן, המלט.

המלט:                                               טוב.

מלך:         זה באמת טוב, אילו ידעת את כוונותינו.

המלט:       אני רואה כרוב-מלאכים שמנחש אותן. אבל קדימה, לאנגליה! שלום, אמא  יקרה.

מלך:         אביך האוהב, המלט.

המלט:       אמי. אבא ואמא זה איש ואשה; איש ואשה זה בשר אחד; אז - אמי. קדימה, לאנגליה!

             (יוצא)

מלך:         עִקבו אחריו קרוב. האיצו בו

               מהר אל הסיפון. בלי עיכובים!

               אני רוצה שהוא ייצא הלילה.

               מהר! כי כל מה שנוגע עוד לפרשה הזאת

               גמור כבר וחתום. אנא מכם, להזדרז!

            (יוצאים הכל מלבד המלך)

               ואנגליה, אם מחשיבה אַת אֶת אהבתי -

               ואיך לא, אם כוחי עודו זכור לך, 

               כי הצלקת שחרתה בך חרב דנמרק עוד

               טרייה ואדומה, וּמרצונך

               את משלמת לנו מס של צייתנות –

               אין ביכולתך להתעלם מפקודתנו

               המלכותית, אשר במכתבים מפורטים

               דורשת את מותו המיידי של המלט.

               עשי זאת, אנגליה. הוא משתולל בעצמותי

               כמו צרעת, ועלייך לרפא אותי.

               גם אם תיפול עלי ברכה אחר ברכה,

               כל עוד זה לא מאחורינו לא אדע שמחה.  

               (יוצא)


מערכה 4, תמונה 4 -


(נכנס פורטינבראס עם צבאו. הם ממלאים את הבמה)

 

פורטינבראס: לך, קפיטן, ברך בשמי את מלך דנמרק.

               אמור לו: פורטינבראס, באישורו, מפציר

               שיאפשר לו כַּמובטח לצעוד 

               לאורך ממלכתו. אתה יודע איפה ניפגש.

               אם הוד רוממותו חפץ במגעים איתנו,

               נפגוש אותו בכבוד רב. מסור

               לו שיידע.

קפיטן:                     אני אמסור, אדון.

פורטינבראס: להתקדם, לאט.

                   (יוצאים הכל מלבד הקפיטן. נכנסים המלט, רוזנקרנץ וגילדנסטרן ומלווים)

המלט:                              סלח לי, אדון,

               של מי הם הכוחות האלה?

קפיטן:       הם של נורווגיה, אדוני.

המלט:       לאן הם מיועדים, אדון, בבקשה ממך?

קפיטן:       לאיזה חלק של פולין.

המלט:       מי מפקד עליהם, אדוני?

קפיטן:       אחיין של הזקן מלך נורווגיה: פורטינבראס.

המלט:       הם מתכוונים לתקוף את לב פולין,

               או איזה שטח על הגבול?

קפיטן:       לומר את האמת, בלי לייפות,

               אנו הולכים לתפוס לנו קרחת אדמה

               קטנה שאין בה שום תועלת חוץ משמה.

               אנ' לא הייתי שֹם גם חמישה

               דוקאטים – חמישה! - לשכור חווה שם;

               ולא ייצא לַמלך של נורווגיה או פולין

               יותר, גם אם הם ימכרו אותה במזומן.

המלט:       אז הפולאקים לא יגנו על מקום כזה.

קפיטן:       להיפך, הם כבר מתבצרים.

המלט:       אלפיים נפש ועשרים-אלף דוקאט

               אין בהם די בכדי לפתור את בעיית הקש הזאת.

               זו המוגלה של רווחה כספית

               ורגיעה, שמפרקת מבפנים,

               בלי להשאיר בחוץ סימן מדוע האיש מת.  

               מודה לך בהכנעה, אדון.

קפיטן:       תהיה בריא, אדון.

            (יוצא)

רוזנקרנץ:                        מעלתך יואיל ללכת?

המלט:       כבר מצטרף. לכו קדימה קצת.

              (יוצאים הכל מלבד המלט)

               איך כל הנסיבות כולן סוגרות עלי

               כדי להעיר את נקמתי הרדומה!

               מהו אדם, אם כל היתרונות

               והתועלת של ימיו הם רק שינה

               ואוכל? בהמה, ולא יותר.

               זה שנתן לנו מגוון כזה

               של כישרונות, ויכולת להבין

               מראש ובדיעבד, וודאי לא העניק לנו

               אפשרויות כאלה ותבונה

               בצלם-אלוהים כדי שיחלידו ללא מעש.

               עכשיו, לא משנה אם זוהי שִכְחה

               בהמית, או היסוסים רכרוכיים

               מעודף מחשבה על השלכות

               (מין מחשבה שבחילוק היא רק

               רבע אחד חוכמה וכל היתר פחדנות)

               אין לי מושג איך אני חי עוד ואומר

               "יש לעשות את זה" בזמן שיש לי אמצעים,   

               רצון, סיבה וכוח לעשות זאת. מייסרות

               אותי שלל דוגמאות גדולות כמו

               האדמה. הנה לראייה פה הצבא הזה,

               עצום ורב, מובל בידי נסיך        

               עדין, רגיש, שהתנפחה לו נשמתו

               בשאיפות אלוהיות והיא

               חורצת לה לשון אל מול הנעלם,

               חושפת מה שבן-תמותה ולא בטוח

               לאיומי גורל, מוות וסכנה

               עבור קליפת ביצה. להיות אדם

               גדול באמת זה לא להתגייס למטרה

               גדולה, אלא למצוא סיבה גדולה לְריב

               בערימה של קש כשהכבוד על כף מאזניים.

               אז איך אני עומד, שיש לי אבא שנרצח,

               אמא טמאה, מערבולות של דם ושכל,

               אבל נותן לכל להירדם, כְּשלְבוּשָתי

               אני רואה מוות בטוח של עשרים-אלף

               גברים אשר עבור חלום, מהתלה

               של תהילה הולכים אל בור קברם

               כמו לַמיטה, נאבקים על חלקת-ארץ

               שאין בה די מקום לכל מספר הלוחמים,

               שאין בה די עפר כדי לכסות

               את כל החללים...? הו, מעכשיו

               מחשבותי יהיו רק דם, או שכולן לשווא.   

                   (יוצא)


מערכה 4, תמונה 5 -


(נכנסים המלכה, הורציו וג'נטלמן)

מלכה:       לא אדבר איתה.

ג'נטלמן:     היא לא מרפה. כולה תועה בהזיות.

               יש לרחם על מצבה.

מלכה:                               מה היא רוצה?

ג'נטלמן:      היא מדברת בלי סוף על אביה;

               אומרת ששמעה שבעולם יש תרמיות;   

               ומהמהמת, וחובטת בליבה;

               תוקפת כל מיני זוטות, קני-קש, ומשמיעה 

               דברים תמוהים כמעט בלי הגיון.

               לדיבורים שלה אין שחר. אך

               על אף שאין בהם צורה הם מניעים  

               את השומעים למצוא בהם מין משמעות.

               הם פוערים פה בפליאה, ומשלימים

               את המלים כדי להתאימם

               לְמחשבות מוחם, ובאמת –

               עם הקריצות וטלטולי הראש שלה -

               אפשר כמעט לחשוב שיש שם מחשבה,

               לא משהו מוצק, אך מצער מאד.

הורציו:        יהיה טוב לדבר איתה, כי היא

               עוד עלולה לזרוע חשדות מסוכנים

               בתוך מוחות חורשי רעה.

מלכה:         שתיכנס.

                (יוצא הג'נטלמן)

                נפשי חולה כל כך מחטא, שהיא רואה 

               כל שטות כמו פרולוג למחזה זוועה.

               כי האשמה כולה חשש ובהלה;               

               מפחד שיגלוה, את עצמה היא מפלילה.       

             (נכנסת אופליה)

אופליה:     איפה הוד מלכותה היפהפיִיִת של דנמרק?  

מלכה:       מה לך, אופליה?

אופליה (שרה):      איך אכיר אהוב אמת

                      מכל הקהל?

                      לפי המצנפת והמקל

                      וגם הסנדל.

 מלכה:      אויה, גברת מתוקה, מה משמעות השיר הזה?

אופליה:      במילה? לא, במחילה, שימי לב.

             (שרה):         הוא מת, נגמר, הו גברת,

                      נגמר, מת, כלום בלב אין.

                       רק עשב לראשו,

                      וברגליים אבן.

                      הו! הו!

מלכה:        לא, לא, אופליה -

אופליה:      בבקשה, שימי לב.

              (שרה):   תכריך צח כְּשלג על הר יש לַמת

               (נכנס המלך)

מלכה:       אוי לנו, תסתכל, אדון.

אופליה (שרה):      פרחים מתוקים מכל עבר,

                      ודמעות של אהבת אמת

                      לא זלגו על הקבר.

מלך:         מה שלומך, גברת יפה?

אופליה:      טוב, שאלוהים ישלם לך! אומרים שהינשוף היה בתו של האופה. חי אלוהים, אנחנו יודעים מה שאנחנו, אבל  לא מה שאנחנו יכולים להיות. שאלוהים יישב בשולחן שלך!

מלך:         הזיות על אביה -

אופליה:     בבקשה אל-נא נוסיף מלים על זה, אבל כשישאלו אותך מה זה אומר, תגיד כך:

             (שרה):        מחר יום האהבה הקדוש,

                      מהבוקר, מהזריחה,

                      ואני אהיה הבתולה בחלון,

                      אהובתך שלך.

 

                      אז הוא קם לבוש למשעי,

                      פתח את הדלת שלו

                      והכניס ת'בתולה, כדי שהיא

                      לא תצא בתולה, לא לא לא.

 מלך:        אופליה יפה!

אופליה:       לא-לא, בלי לקלל, אני אגמור את זה.

              (שרה):       חי צָלוּבִי וסנטה קָדוֹשוּס,

                      בושה, חרפה, עוון!

                      בחורים דוחפים את הקוקוס,

                      זה בושה, חי זנבנבון! 

              

                      היא אומרת "נדרְתָ לפני שחדרְתָ

                      להיות לי לבעל, אתה!" 

               הוא עונה:

                      "והייתי, כן-כן, גם מתחתן

                      אילו לא באת אלי למיטה".

מלך:         כמה זמן היא במצב כזה?

אופליה:     אני מקווה שהכל יסתדר לטובה. אנחנו חייבים בסבלנות. אבל אני לא יכולה שלא לבכות כשאני חושבת איך יכלו לטמון אותו באדמה קרה. אחי יידע על זה. ואם כן אני מודה לכן על עצתכן הטובה. נא לקרוא לכרכרה שלי! לילה טוב, גבירות, לילה טוב. גבירות מתוקות, לילה טוב, לילה טוב.

                 (יוצאת)

מלך:         לך אחריה. פקח עליה עין, אנא!

             (יוצא הורציו)

                אה, זה הרעל של יגון עמוק. הכל נובע

               ממות אביה – ועכשיו תראי!

               הו גרטרוד, גרטרוד,

               כשאסונות באים, הם לא באים לבד,

               כמו מרגלים, אלא גדודים-גדודים:

               קודם נרצח אביה; ואז בנך הלך,   

               כשהוא עצמו אשם בסילוקו;

               העם תוסס ומתבוסס במחשבות סמיכות

               ולא בריאות, לוחש שמועות על מות

               פולוניוס היקר, שאנו כמו חובבנים

               קברנו חרש-חרש בגניבה;

               אופליה, אומללה, איבדה את השפיות

               שבלעדיה אנו רק תמונות או בהמות;

               ולבסוף, ולא פחות חשוב,

               אחיה מצרפת שב בחשאי,

               הוא מתבשל בחשדות, תועה בערפל, ואין

               מחסור בִּמְזַמְזמים שמרעילים לו את האוזן

               בדברי ארס על המוות של אביו -

               ומכיוון שאין להם שום חומר ממשי 

               לא בוחלים בהשמצות נגדי   

               מפה לאוזן. גרטרוד יקרה שלי,

               כל זה - כמו אלף מטחים מקנה תותח אחד -  

               הורג אותי אלף מיתות.

            (רעש מבפנים)

מלכה:       אוי לי, מה זה הרעש?

מלך:         אתם שם! איפה השומרים שלי? שיתייצבו בדלת!

             (נכנס שליח)

               מה יש?

שליח:                   הצל את עצמך, אדון.

               גם כשעולה אוקיינוס על גדותיו

               הוא לא טורף את המישור בשטף, בלי רחם,

               כמו שלארטס הצעיר שועט

               ובדרכו רומס את אנשיך.   

               האספסוף קורא לו "המנהיג",

               וכאילו העולם הולך להיברא עכשיו,

               ונמחקו מסורת ועבר, המייצבים

               והבסיס לכל, הם צועקים:

               "אנחנו בוחרים: לָאֶרְטֶס מלך!" ים

               של כובעים, ידיים, לשונות

               מריע למרומים: "לָאֶרְטֶס לשלטון! לארטס מלך!"

                 (רעש מבפנים)

מלכה:     באיזו צהלה הם מזנקים על נתיב סרק! היי, 

           זה פיתיון, כלבים דנים בוגדים!

מלך:      שוברים את הדלתות.

                (נכנסים לָאֶרְטֶס ומלוויו)

לָאֶרְטֶס:     איפה המלך הזה?  - רבותי, עמדו כולכם בחוץ.

המלווים:    לא, בואו ניכנס.

לָאֶרְטֶס:                        בבקשה, תנו לי לבד!

המלווים:     ניתן, ניתן.

לָאֶרְטֶס:     תודה לכם. שִמְרו  על הכניסה.

                (יוצאים המלווים)

                אאאא מלך מלוכלך, תביא לי

               את אבי.

מלכה:                     במתינות, לָאֶרְטֶס היקר.

לָאֶרְטֶס:       אם יש טיפת דם מתונה אחת בי, אז

               אני ממזר, אבי קרנן, ועל מצח אמי

               הזך - פה! פה! – חָרוּת אות של קלון:

               זונה.

מלך:                מה הסיבה, לָאֶרְטֶס, למרידת הנפילים

               שלך? גרטרוד, עזבי אותו. אל תחששי לי.

               מלך אפוף הילה כה אלוהית

               שלבגידה מותר רק להציץ על מטרתה,  

               לא לממש את רצונה. אמור, לָאֶרְטֶס, מה

               אתה כל כך בוער? גרטרוד, עזבי אותו.

               גֶבר, דבּר.

לָאֶרְטֶס:                  איפה אבי?

מלך:                                   מת.

גרטרוד:                                        אך

               לא הוא הרג!

מלך:                           תני לו לחקור כרצונו.

לָאֶרְטֶס:       איך זה יצא שמת? איתי לא ישחקו.

               לגיהינום נאמנות! שבועות חובה לַשד

               הכי שחור! מצפון ואצילות לַבור הכי

               עמוק! לי לא אכפת להיות ארור! אני עומד כך

               ששני העולמות שווים לי כקליפת השום.

               יבוא מה שיבוא, אני אנקום

               בשם אבי עד תום.

מלך:                               מי יעצור אותך?

לָאֶרְטֶס:     רק רצוני, לא העולם כולו.

               אשר לאמצעים שלי, גם אם הם מוגבלים,

               הם יעשו הרבה.  

מלך:                             לָאֶרְטֶס טוב,

               אם ברצונך לדעת אל נכון את העובדות

               על מות אביך היקר, האם

               דורשת נקמתך לטרוף בלי אבחנה

               את כל החבילה, חבר וגם אויב,

               מפסיד ומנצח?

לָאֶרְטֶס:     רק את אויביו.

מלך:                          ותזהה אותם?

לָאֶרְטֶס:    לחבריו אני אפתח את זרועותי, וכמו  

              שַֹקְנַאי אשר מזין את גוזליו בדם לבו,

              אקיז דמי למענם.

מלך:                              עכשיו דיברת כמו

               בן טוב, אציל אמת. אני נקי

               לחלוטין ממות אביך, ומקונן עליו

               בכל חושי, שזה יהיה ברור לך

               כמו שאתה רואה אור-יום.

                   (רעש מבחוץ)

קולות:       תנו לה להיכנס.

לָאֶרְטֶס:     מה יש שם, מה הרעש?

                (נכנסת אופליה, בלבוש מוזר עם קש ופרחים)

               הו חום, יבש לי את המוח!

               דמעות מלח כפולות, שרפו לי את בִּרְכּת

               הראייה! חי אלוהים, לשיגעון שלך יהיה

               מחיר כזה שהמשקולת תהפוך את המאזניים.

               הו שושנה של מאי, עלמה יפה,

               אחות טובה, אופליה מתוקה!

               שמיים, יתכן שדעתה של נערה

               היא בת-תמותה כמו חייו של איש זקן?   

               טבע-אדם אציל באהבה, והוא שולח

               איזו דוגמה מובחרת מעצמו        

               בעקבות מי שהוא אוהב.      

אופליה (שרה):   בלי ארון נקברה הגופה -

               היי נון נוני נוני היי נוני -

               במטר של דמעות נשטפה...   

        (מדברת): הייה שלום, יונה שלי, יון-יוני!

לָאֶרְטֶס:     לו דעתך היתה צלולה, ולהסית לנקמה ביקשת,

               זה לא היה כה משכנע.

אופליה:     צריך לשיר "מַטָּה מַטָּה, קיראו לו לְמַטָּה"... הה, כמה הפזמון קולע! זה היה סוכן-האחוזה השקרן שגנב את הבת של אדונו!

לָאֶרְטֶס:     השום-דבר הזה גדול מכל דבר.

אופליה:     הנה זִכְריני, זה בשביל לזכור. אנא, אהובי, זְכור. והנה אמנון ותמר, מר, מר...

לָאֶרְטֶס:     מסמך של שיגעון: מיזוג של מחשבות וזיכרון.

אופליה:     הנה שוּמָר, מַר, מַר... הנה מוֹר, בשבילך. והנה מור בשבילי. המור הוא מתוק, המור הוא מר... כל אחד והמור שלו. קחי, גברת. קח, מר... מר... מר... מרגניות... הייתי נותנת לכם גם סיגליות, אבל הן נבלו כולן כשאבי מת. אומרים שסופו היה סוף טוב. 

                 והאמנם הוא שוב לא ישוב?

               האמנם הוא שוב לא ישוב?

               לא, לא, הוא מת.

               בעולם האמת.

               לעולם הוא שוב לא ישוב.

 

               היה לו זקן כמו שלג לבן,

               ופרצוף חיוור כמו פשתן.

               הוא הלך, הוא הלך,

               ולשווא ניאנח.

               ירחם על נפשו אלוהים הרחמן!

          ועל כל הנשמות ביחד, אני מתפללת לאלוהים. אלוהים יהיה איתכם, שלום, שלום.

                   (יוצאת)

לָאֶרְטֶס:     אתם רואים את זה? הו אלוהים!

מלך:         להשתתף בצערך זו חובתי, לָאֶרְטֶס,

               אם לא - אתה שולל ממני זכות.

               צא ותבחר בין ידידיך הנבונים

               מי שתרצה, לשמוע ולשפוט בינינו.

               אם יימצא שיש בנו שמץ אשמה  

               במישרין או בעקיפין, ניתן לך

               את ממלכתנו, את כתרנו, את חיינו, ואת כל

               מה שנקרא שלנו כפיצוי. אבל אם לא,

               הואל-נא להקציב לנו קצת זמן,

               ונעמול עם נשמתך כדי לְרַצות אותה

               כהלכה.

לָאֶרְטֶס:                  שיהיה כך. נסיבות מותו,

               וקבורתו האלמונית -  בלי אות-כבוד,

               או חרב, או עיטור על גופתו,

               בלי טקס ממלכתי יאה – כל זה

               זועק מהרקיע עד הארץ שאשאל

               קצת שאלות.

מלך:                            ונענה על כל אחת.      

               ובמקום שבו יש חטא – שהגרזן ינחת.

               בבקשה, בוא לך איתי.

                   (יוצאים)


מערכה 4, תמונה 6 -


(נכנסים הורציו ואדון)

 

הורציו:  מי אלה שמבקשים לדבר איתי?

אדון:  אנשים יורדי-ים, אדוני. הם אומרים שיש להם מכתבים בשבילך.

הורציו:  שייכנסו.

           (יוצא האדון)

         אין לי מושג מאיזה חלק בעולם שולחים אלי דרישות שלום, אם לא מהנסיך המלט.        

             (נכנסים מלחים)

מלח: שאלוהים יברך אותך, אדון.

הורציו:  שהוא יברך גם אותך.

מלח:   הוא יברך, אדון,  אם מתחשק לו. יש פה מכתב בשבילך, אדון – זה מהשגריר שנשלח לאנגליה - אם השם שלך הורציו, כמו שאומרים לי.  

הורציו (קורא את המכתב): "הורציו, אחרי שתעבור על המכתב, תן לטיפוסים הללו אפשרות גישה למלך. יש להם מכתבים בשבילו. לפני שמלאו לנו יומיים על הים, ספינת פירטים עם ציוד מלחמתי מאד רדפה אחרינו. כיוון שנמצאנו איטיים במהירות מפרש, שיחקנו גיבורים בלית-ברירה, ובַמאבק עליתי על סיפונם. מייד התרחקו מן הספינה שלנו, וכך יצא שרק אני נהייתי שבוי שלהם. הם התייחסו אלי כגנבים רבי-חסד. אבל הם ידעו מה הם עושים. אני אמור להחזיר להם טובה. שהמלך יקבל את המכתבים ששלחתי, ואתה בוא אלי במהירות כאילו ברחת  מן המוות. יש לי מלים לגלות באוזנך שיעשו אותך אילם. ועדיין הן  קלות מכובד העניין. הטיפוסים הטובים האלה יביאו אותך לאן שאני נמצא. רוזנקרנץ וגילדנסטרן ממשיכים במסלולם לאנגליה. עליהם יש לי הרבה מה לספר לך. שלום. זה שאתה יודע ששלך הוא - המלט."

          בואו. אפתח לכם דלתות בזכות המכתבים

          האלה.  ועשו את זה מהר, כדי להוביל אותי

          לזה אשר שלח אותם.

                (יוצאים)


מערכה 4, תמונה 7 -


(נכנסים המלך ולָאֶרְטֶס)

 

מלך:         על מצפונך כעת לחתום את הזיכוי שלי,

               ועל לבך לרשום אותי בתור חבר,         

               שכן שמעת, והבנת טוב,   

               שהרוצח של אביך האציל

               ביקש גם את חיי.

לָאֶרְטֶס:                            כך זה נראה.

               אבל אמור לי למה לא הפעלת את

               זרוע החוק מול מעשים כה חמורים

               ופליליים? זה מה שהתבקש בשם

               מעמדך וביטחונך וחוכמתך,

               וכל היתר.

מלך:                       אה, משתי סיבות, 

               שייראו לך אולי קלושות, אבל אצלי 

               הן כבדות ערך. למלכה אמו

               הוא טעם החיים כמעט, ועבורי -              

               אם זו חולשה או מעלה לא משנה -  

               היא חלק לא-נפרד מנשמתי ומחיי;

               כמו שכוכב לא שט אלא במסלולו,

               איני יכול בִּלְתָּהּ. סיבה שניה  

               שלא יכולתי לעשות חשבון פומבי היא

               האהבה האדירה שהעם הרחב רוחש לו.

               כל פגם שלו טובלים הם בחיבה, וכמו

               המעיין אשר הופך עצים לאבן, הם

               מטהרים כל עבירה שלו; אז כל חיצַי,

               שהם דקים מדי מול רוח כה עזה,

               היו עפים בחזרה אלי לַקשת,

               במקום לַמטרה.

לָאֶרְטֶס:      וכך אני איבדתי אב אציל,

               אחות שהייאוש אחז בה, שערכּה,

               אם לזמר המנון לִזְמן-עבר,

               ניצב על פסגת הר מול כל הדור,

               כליל השלמות. אך הנקמה שלי תבוא.

מלך:          אין לך מה לדאוג. אל תאמין

               שאנו כל כך אטומים שכשמושכים

               לנו את הזקָן נקרא לזה משחק.

               תשמע ממני עוד מעט יותר. אהבתי את

               אביך, ואני אוהב גם את עצמי,

               ומתוך זה תבין, נדמה לי  ש-  

              (נכנס שליח עם מכתבים)

               איך? מה זה?

שליח:                          מכתבים, כבודו, מהמלט.

               אלה להוד רוממותך. זה למלכה.

מלך:          מהמלט? מי הביא אותם?

שליח:        אומרים שמלחים. אתי לא נפגשו.

               קלאודיו נתן לי. הוא קיבל אותם

               מזה שהביא.

מלך:                          אתה תשמע אותם, לָאֶרְטֶס.

               צא. (יוצא השליח.)

         (קורא): "רם ונישא, דע שנחתי עירום ועריה בממלכה שלך. מחר אבקש רשות  לראות את עיניך המלכותיות;  ואז, לאחר שאבקש את סליחתך, אגולל בפניך את הסיבות לחזרתי הפתאומית, ואף יותר מכך - המוזרה. המלט."

          מה זה צריך להיות? גם כל האחרים חזרו,

          או שזה סתם תרגיל, ואין דבר כזה?

לָאֶרְטֶס: הכתב מוכר לך?

מלך:                     החתימה של המלט. "עירום ועריה!"

          ובנון-בית פה הוא אומר "לבד".

          מה, יש לך הסבר?

לָאֶרְטֶס:  לי זו חידה, אדון. אך שיבוא.

          זה מלבה את המרירות בלב שלי

          שעוד אחיה לומר לו בעיניים "זה

          מה שעשית."

מלך:                     אם זה המצב, לארטס -  

          ואיך זה יתכן? אבל איך לא? -  

          תסור למרותי?

לָאֶרְטֶס:                     כן, אדוני,

          אם לא תורה לי דרך של שלום.  

מלך:     רק של שלומך. אם הוא חזר עכשיו,

          סָטה ממסעו בלי כוונה לצאת אליו  

          שנית, אסית אותו לקראת מבצע,

          אשר מבשיל כעת במזימתי,

          ואין לו שום סיכוי בו, רק ליפול. ועל מותו

          לא יצפצף משב של חטא, כי גם אמו    

          לא תפצח את העסק ותקרא

          לו תאונה.

לָאֶרְטֶס:                מעלתך, אני לפקודתך,

          ובעיקר אם תתכנן זאת כך 

          שאהיה הכלי המְבַצֵע.

מלך:                             בדיוק.

          דובּר בך רבות מאז נסיעתך,

          גם באזניו של המלט, בזכות כשרון

          שבו, אומרים, אתה פורח. סכום

          כל מרכיביך לא הקפיץ בו שום קנאה

          כמו זה - ומן הזן המכוער מכל,

          לדעתי.

לָאֶרְטֶס:           ואיזה חלק זה, כבודו?

מלך:     נוצה בכובע הנעורים, אך הכרחית,

          כי את הנעורים הולמים מַדים

          של קלוּת-דעת כשם שלַבגרוּת

          המיושבת מתאימות פרוות

          וחליפות, כְּאות לכובד-ראש

          והקפדה על הבְּריאוּת. לפני חודשיים

          היה פה איש אחד מנורמנדי, צרפת.

          הכרתי צרפתים, אישית וגם בקרב, והם

          יודעים לרכוב על סוס, אך האביר הזה

          היה כמו מכשף. האיש והאוכף היו

           בשר אחד, ואת סוסו הביא 

          למעשי פלאים כְּאִילו שגופו נטבע,

          טִבְעוֹ נטמע בבהמה האמיצה.

          הוא כה הדהים אותי שכל תרגיל 

          ולהטוט מרהיב שאדמיין לא מתקרב

          למה שהוא עשה.

לָאֶרְטֶס:                       מנורמנדי הוא בא?

מלך:     מנורמנדי.

לָאֶרְטֶס:               לָמוֹרְד, אני בטוח.

מלך:                                        זה האיש.

לָאֶרְטֶס:  מכיר אותו היטב. הוא באמת

           היהלום בכתר האומה.

מלך:      האיש הילל אותך,

           נתן עדות כה מפוארת על

           הצטיינותך בהגנה-עצמית,

           ובעיקר באמנות הסייף, והכריז

           שיהיה מדהים לראות אחד

           שישתווה לך; לאלופי הסייף של

           צרפת אין - הוא נשבע - גמישות,

           זריזות או התמצאות לעומתך. ואדוני,

           הדיווחים שלו הרעילו עד כדי כך

           את המלט בַּקנאה שלו, שהוא

           רק התפלל והתחנן שתמהר

           לשוב לארץ כדי שישחק מולך.

           עכשיו, מזה -

לָאֶרְטֶס:                    מזה מה, אדוני?

מלך:      אבא שלך היה יקר לך, לָאֶרְטֶס?

           או שאתה ציור של צער ותו לא,

           פרצוף בלי לב?

לָאֶרְטֶס:                   למה אתה שואל את זה?

מלך:      לא שאני חושב שלא אהבת את

           אביך, אך אני יודע שהזמן - בורא

           האהבה הוא, וראיתי דוגמאות אינספור

           איך מכבה הזמן את זיק האש שלה. 

           בלב לִבּה של להבת האהבה

           יש איזה פתיל שמכלה אותה,

           ואף טוב לא נשאר יציב.

           שכן הטוב, כשהוא תופח עד

           לגודש, מת מרוב "יותר מדי".  

            את מה שברצוננו לעשות  

           חובה עלינו לעשות כל עוד

           זה ברצוננו. כי ה"ברצוננו" משתנה,

           והוא נידון לדעיכות ועיכובים

           רבים כמו לשונות, ידיים, תאונות.

           וה"חובה עלינו" היא אנחת החרטה

           של בזבזן: כיס קל ולב כבד.

           אך בוא נתקוף את שורש הגידול:

           המלט חוזר. לְמה תהיה מוכן

           כדי להוכיח שאתה בנו של אביך

           במעשים, לא במילים?

לָאֶרְטֶס:                              לחתוך לו ת'גרון

           בכנסיה.

מלך:                 אין שום מקום קדוש

           בשביל רוצח, זה נכון. לנקמה

           אסור שיהיו גבולות. אבל, לָאֶרְטֶס טוב,

           האם לזה תהיה מוכן: להישאר חבוי

           בחדריך? המלט, בשובו, יידע

           שגם אתה חזרת. נארגן

           כאלה שיפארו את כישוריך,

           יוסיפו עוד ברק כפול לתהילה

           שהעניק לך הצרפתי. ואז   

           נפגיש אתכם ונהמר על ראשיכם. 

           הוא, שליבו קל ואציל, נקי

           מתחבולות, לא ידקדק לבדוק

           כל חוד ולהב, כך שבקלות,

           או עם בחישה קלה מאד, תוכל לבחור

           חרב מושחזת, לא של תחרות

           משחק, ובדקירה אחת ומחושבת

           תנקום את מות אביך.

לָאֶרְטֶס:                         אעשה את זה,

           ולשם כך אמשח את חוד חרבי.

           קניתי מרוכל-תרופות אחד משחה

           כה קטלנית שאם תטבול סכין בה רק

           לרגע, מספיקה דקירה אחת, ואין

           תרופה, מרקחת או אבקה –

           לו גם מוזגו מכל צמח מרפא

           מתחת לירח – שיצילו מן המוות מי

           שרק נשרט בה. על חרבי אשים את הקללה

           הזאת, שאם רק אגרד לו את העור,

           זה מוות ודאי.

מלך:                      בוא ונחשוב עוד קצת לעומק,

           נשקול את הגורמים, הזמן, האמצעים 

           שישחקו לטובתנו. אם זה ייכשל,

           ומטרתנו תתגלה עקב ביצוע רע,

           עדיף לא לנסות בכלל. לכן חובה 

           שתהיה לנו תכנית ב' במגירה, שתיושם

           אם תשתבש הראשונה. ששש, תן לראות.

           אנחנו נתערב מי ינצח -

           יש לי!

           כשמפּעילוּת תתחילו להזיע ולהיות    

           צמאים (ואל תרפה לרגע כדי שזה

           יקרה) הוא יבקש לשתות, ואז אציע לו

           גביע מיוחד, שאם  הוא רק ילגום

           ממנו, גם אם במקרה יחמוק

           מדקירתך  הרעילה, המטרה  

           שלנו תתממש. אך רגע, מה הרעש?

             (נכנסת המלכה)

מלכה:     אסון אחד דורך על השני, מהר כל כך

            רצים הם. אחותך טבעה, לָאֶרְטֶס.

לָאֶרְטֶס:    טבעה! הה, איפה?

מלכה:     יש ערבה שנטויה מעל

            הפלג, בזגוגית המים משתקפים

            עליה הישישים. בעץ הזה 

            קלעה זרים עולים על כל דמיון,

            עם דרדרים, חינניות, סרפד,

            וסחלבים סגולים, שהרועים 

            החצופים קוראים להם בשם

            גס, אך בתולות צנועות קוראות להם

            האצבעות-של-המתים. כשהיא טיפסה

            לתלות נזרי צמחים על בדי עץ,

            ענף אחד זדוני נשבר, ושלל  

            פרחיה, וגם היא, נפלו לפלג הבוכה.

            בגדיה נפרשו לרווחה,   

            וכמו בתולת-ים לזמן מה נשאו אותה.

            בִּזְמן זה שרה בְּלִיל שירֵי מזמור

            מפּעם, כמו אחת שלא  ערה

            למצוקתה, או כמו יצור

            אשר נולד וחי במים. אך זה לא   

            נמשך הרבה עד שבגדיה, הכבדים

            מרוב שתייה, משכו למטה את 

            האומללה מזֶמר מתנגן

            לבוץ של מוות.

לָאֶרְטֶס:                      הו, אז היא טבעה.

מלכה:      טבעה, טבעה.

לָאֶרְטֶס:    את מלאה מים רבים מדי, אופליה מסכנה,

             לכן אני אוסר את דמעותי. אבל

             אנחנו חלשים – הטבע את שלו

             עושה, ושתאמר לה הבושה מה שתאמר.

            (בוכה) כשאלה יסתלקו, לא אהיה עוד נקבה.

             שלום, כבודו. יש לי נאום של אש

             שמשתוקק לשרוף, אך השטויות

             האלה מטביעות אותו.

              (יוצא)

מלך:                                  גרטרוד,

             נלך בעקבותיו. כמה טרחתי לשכך

             את זעמו! עכשיו אני פוחד הוא יתעורר שוב.

             אז בואי נלך בעקבותיו.

             (יוצאים)


מערכה 5, תמונה 1 -


(נכנסים שני ליצנים)

 

ליצן א: זה נכון שהולכים לקבור אותה על פי הנוצריות למרות שהיא חיפשה גאולת עולם בהתנדבות?

ליצן ב: אני אומר לך שכן. אז תחפור לה את הקבר ישר. חוקר חקרי המוות ישב עליה  ישיבה ומצא שמגיע לה טקס שכיבה.

ליצן א: איך זה יכול להיות, אלא אם כן היא הטביעה את עצמה בתור הגנה עצמית?

ליצן ב: איך! זה הממצא שהוא מצא!

ליצן א: זה בטח היה התקפה עצמית. אין אפשרות אחרת. כי הנקודה היא כזאת: אם אני מטביע את עצמי ביודעין, משמע זו פעולה, ולפעולה יש שלושה ענפים – לפעול, לעשות ולבצע. מה משמע, משמע שמַה-שְמָה הטביעה את עצמה ביודעין.

ליצן ב: לא, אבל שמע, שמע, אדון-חפרן!

ליצן א: תן לי להתבטות. המים שוכבים פה - יפה. הבן-אדם עומד פה - יפה. אם הבן-אדם הולך אל המים ומטביע את  עצמו, זה, יגיד מה שתגיד, הוא ה ל ך, תרשום את זה, נקודה. אבל אם המים באים אליו ומטביעים אותו, אז הוא ט ב ע, לא הטביע את עצמו. מה משמע? משמע שמי שלא אשם במוות של עצמו לא מקצר את חייו בעצמו.

ליצן ב: אבל זה חוק?

ליצן א: חוק ברזל, כלומר שַיִש. חוק של חוקר חקרי המוות.

ליצן ב: רוצה לשמוע ת'אמת? אם זותי לא היתה ממעמד גבוה, היו קוברים אותה מחוץ לחוק.

ליצן א: הנה, נגעת. וזה חבל מאד שלאנשים גדולים יש בעולם הזה גושפנקא לטבוע או לתלות את עצמם יותר מהאחים שלהם. קדימה, מעדר שלי. אין ג'נטלמנים יותר עתיקים מגננים, חופרי-תעלות וקוברי-קברים. הם מחזיקים עוד במקצוע של אדם אבינו.

ליצן ב: הוא היה ג'נטלמן?

ליצן א: הוא היה אבי הזרועות המזוינות.

ליצן ב: איך אתה מדבר!

ליצן א: אתה כופר או מה? איך אתה מבין את התנ"ך?

      התנ"ך אומר שאדם חפר. איך הוא היה יכול לחפור אם לא היו לו זרועות מזוינות? אני אשאל אותך משהו אחר. ואם תענה לי לא לעניין, תודה שאתה -

ליצן ב: די, די!

ליצן א: מי בונה יותר חזק מבנאי, מסגר או נגר?

ליצן ב: זה שבונה עמודי תליה, כי זה עמוד עמיד גם אחרי אלף דיירים.

ליצן א: אני אוהב את השכל שלך, בחיי. עמוד תליה זה טוב. אבל לְמה זה טוב? זה טוב למי שעושה רע. לא, אתה עושה רע אם תגיד שעמוד תליה בנוי יותר חזק מכנסיה. מה משמע? משמע שעמוד תליה יעשה לך טוב. נסה שנית.

ליצן ב: מי בונה יותר חזק מבנאי, מסגר או נגר?

ליצן א:  כן, כן, תגיד לי את זה ואתה פטור. 

ליצן ב: אהה! אני יגיד לך!

ליצן א:  תגיד!

ליצן ב: לא, אני לא יכול ל'גיד.

ליצן א:   טוב-טוב, אל תרביץ יותר למוח שלך, כי חמור צולע לא יתחיל לרוץ ממכות. ופעם הבאה ששואלים אותך תגיד "קברן". למה שהבתים שהוא בונה מחזיקים עד יום הדין. לך תביא לי פה איזה קנקן משקה.

            (יוצא קברן ב')

            (שר):  בנעורי כשאהבתי-אהבתי,

               החיים נראו לי ורודים,

               לנצל - אח - ת'זמן איך - אוך - שחשבתי

               זה נראה לי משחק ילדים.

            (נכנסים המלט והורציו)

המלט:       לפרצוף הזה אין שום רגשות לעבודה שלו? הוא חופר קבר ושר.

הורציו:       ההרגל הפך לו את זה לעניין של מה-בכך.

המלט:       נכון מאד. יד נקייה מעבודת-כפיים היא רגישה שבעתיים.

ליצן א (שר):  אבל הזִקְנה התגנבה לה

                   ואז התנפלה לה, אויה.        

                    אל הבור היא אותי גלגלה לה,

                   כאילו כל זה לא היה.

            (הוא זורק באויר גולגולת)

המלט: לגולגולת הזאת היתה לשון בִּפְנים, והיא יכלה לשיר פעם. איך הבן-כלב מקפיץ אותה על הארץ, כאילו זאת עצם-הלסת של קין, הרוצח הראשון! אולי זה פרצוף של פוליטיקאי שהחמור הזה גובר עליו עכשיו; אחד שידע לסובב את אלוהים על האצבע הקטנה, לא יכול להיות?

הורציו:  יכול, מעלתך.

המלט: או של חצרן, שידע לומר "בוקר טוב, אדון מתוק! איך המרגש, אדון מתוק?" יכול להיות שזה אדוני זה-וזה, ששיבח את הסוס של אדוני זה-וזה כשהוא תכנן ללוות  אותו, לא יכול להיות?

הורציו:  כן, מעלתך.

המלט:  בדיוק! ועכשיו הוא מזוּוָג למַיי-ליידי תולעת, קצוץ-לסת ודפוק-פדחת ממעדר של שַמָּש. זה מה שנקרא מהפכה! מה, עם כל החינוך שקיבלו העצמות האלה, מגיע להן שישחקו בהן כדורת? לי כואבות העצמות רק מהמחשבה.

ליצן א (שר):        הופ הופ מעדר

                    הופ הופ תכריכים

                    צריך למהר

                    יש לנו אורחים.

            (הוא משליך עוד גולגולת באוויר)

המלט:  הנה עוד אחת. וזאת לא יכלה להיות גולגולת של עורך דין? איפה עכשיו הפלפולים שלו, הסלסולים, הנהלים, וכל התרגילים? איך הוא מרשה לליצן הזה לטרטר לו את הראש במעדר מטונף, ולא מתריע שיתבע  אותו על נזיקין? הממממ! הטיפוס הזה אולי היה בזמנו קניין גדול של אדמות, עם שטרות, עם ערבויות, דמי-קדימה, דמי-שכירות. בשביל מה? שהקרקפת תתכסה טינופת. מה, כל הקנסות שלו לא קנו לו מקום גדול יותר מאורך ורוחב של חוזה בשני עותקים? הרי כל מסמכי האדמות שלו בקושי ייכנסו לקופסה הזאת, אז בעל הנכס עצמו לא יקבל יותר?   

הורציו:  אפילו סנטימטר לא יותר, מעלתך.

המלט:  מגילות משפטיות לא עשויות מעור כבש?

הורציו:  כן, מעלתך, וגם מעור של עגל.

המלט:  כבש ועגל מי שבונה עליהן. אני אחליף מילה עם הפרצוף הזה. - בוא-נא-פה,  של מי הקבר הזה? 

ליצן א:  שלי, אדוני.

         (שר):     צריך למהר

                יש לנו אורחים.

המלט:  אני חושב שהוא באמת שלך, אתה שקוע בתוכו.

ליצן א: ואתה שקוע מחוּצוֹ, אדון, אז שלך הוא בטח לא. מה שנוגע לי, אני משקיע בו, לא  שקוע בו.

המלט:  אתה שקוע בשקר, אם אתה בתוכו ואומר שהוא שלך. הוא בשביל מתים, לא בשביל חיים. אז אתה משקר.

ליצן א: זה שקר מלא חיים, הוא קופץ מהר ממני אליך ולהיפך.   

המלט:  לאיזה איש אתה חופר את זה?

ליצן א: לאף איש, אדוני.

המלט:  אז לאיזו אישה?

ליצן א: גם לא לאף אישה. לא לבן-אדם ולא לבת-אדֶמת.

המלט:  מי ייקבר פה?

ליצן א: אחת שהיתה אישה, אדוני. אבל, תנוח בשלום על משכבה, היא מתה.

המלט:  כמה שהכלב הזה דייקן! אנחנו חייבים לדבר לפי הספר, כי כל משחק מלים יגמור אותנו. חי אלוהים, הורציו, בשלוש שנים שאני מתבונן בו, הדור הזה נהיה כל כך מיופייף שכל אימבציל דורך על אציל. - כמה זמן כבר אתה חופר קברים?

ליצן א: מכל הימים בקאלֶנְדֶר, יצא לי להתחיל עם זה ביום שהמלך המנוח שלנו ניצח את המלך פורטינבראס.

המלט:  וכמה זמן זה מאז?

ליצן א: גם את זה אתה לא יודע? כל אידיוט את זה יודע. זה היה בדיוק ביום שהמלט הצעיר נולד - זה המשוגע, ששלחו אותו לאנגליה.

המלט:  באמת? למה שלחו אותו לאנגליה?

ליצן א: מה למה, למה שהוא משוגע. שָמָּה הוא ימצא מחדש את השפיות שלו. ואם לא, שמה זה לא כל-כך נורא.

המלט:  למה?

ליצן א: שמה לא ישימו לב. כי שמה כולם משוגעים כמוהו.

המלט:  איך הוא נהיה משוגע?

ליצן א: באופן ממש משונה, אומרים.

המלט:  איך משונה?

ליצן א: איך? הוא איבד את השפיות שלו.

המלט:  על איזה רקע?

ליצן א: על רקע אדמת דנמרק. ואני חופר פה, ילד וגבר, כבר שלושים שנה.

המלט:  כמה זמן בן-אדם שוכב באדמה עד שהוא נרקב?

ליצן א: תראה, אם הוא עוד לא רקוב לפני שהוא עוד מת - ויש לנו היום מספיק גופות חולות-כולרה שבקושי אפשר לדחוף פנימה - פגר ממוצע יחזיק לך איזה שמונה או תשע שנה. מעבד עורות יחזיק לך תשע שנה.

המלט:  למה הוא יותר מאחרים?

ליצן א: למה, אדוני, כי נהיה לו עור עבה מהמקצוע. והוא הודף מים לאורך זמן, ומים אם אתה לא יודע זה המרכיב שהכי מרקיב לך את הגוף המת הבן-זונה שלך. הנה גולגולת פה שכבר שוכבת לך באדמה עשרים-ושלוש שנים.

המלט:  של מי זה היה?

ליצן א: טיפוס משוגע בן-זונה זה היה. של מי אתה חושב זה היה?

המלט:  לא, אין לי מושג.

ליצן א: כולרה על הנשמה של הממזר המשוגע הזה! הוא שפך לי פעם על הראש קנקן שלם של יין תוצרת גרמניה! הגולגולת הזאת בכבודה ובעצמה, אדוני, היתה, אדוני, של יוריק, הליצן של המלך.

המלט:  זאת?

ליצן א: זאתי.

המלט:  תן לי לראות. - אויה, יוריק מסכן! הכרתי אותו, הורציו. לץ עם הומור אינסופי, עם המצאות כבירות. הוא הרכיב אותי על הגב אלף פעמים. ועכשיו כמה שזה נראה מחריד בדמיוני. עולה לי בגרון בחילה מזה. פה היו תלויות השפתיים האלה שנישקתי אני לא יודע כמה פעמים. איפה עכשיו הבדיחות שלך? הדילוגים שלך, הפזמונים, ההברקות שהרימו את השולחן בשאגה? אף אחת לא נשארה כדי ללגלג על הגיחוך שלך עכשיו... לעוס עד הלסת! עכשיו גש-נא לשולחן של גברתי ותגיד לה, שתצבע את השפתיים גם לעובי סנטימטר, כזה יהיה החנחון האחרון שלה. ונראה אותך מצחיק אותה עם זה. אנא ממך, הורציו, תגיד לי רק דבר אחד.

הורציו:   מה זה, מעלתך?

המלט:  אתה חושב שגם אלכסנדר מוקדון נראה ככה באדמה?

הורציו:   כך בדיוק.

המלט:  והריח ככה? פהההה!

הורציו:   כך בדיוק, מעלתך.

המלט:  לאילו שימושים נחותים אנו חוזרים, הורציו! מה, בדמיוננו לא נוכל לעקוב אחר האפר הנכבד של אלכסנדר הגדול ולמצוא אותו סותם חביות?

הורציו:  זה כבר להפליג רחוק.

המלט:  לא, בכלל לא. אם נלווה אותו באופן שיטתי צעד אחרי צעד יוצא ש: אלכסנדר מת, אלכסנדר נקבר, אלכסנדר שב לעפר; עפר זה אדמה; מאדמה עושים טיט וחמר, ולמה אי-אפשר עם החמר שאליו הוא הומר לסתום חבית של בירה?

                      הקיסר שנפטר והוּמר לחמר,

                    יסתום חור שנפער מול הרוח הקר.

                    מי תיאר שמקיסר כה מפואר מותר

                    לִבְנות חומת חמר נגד חורף ומטר.

          אך שקט, שקט, דום!

           (נכנסים המלך והמלכה, לָאֶרְטֶס, וגופתה של אופליה, עם מלווים וכומר)

                                    הנה באים

          המלך - המלכה - החצרנים...

          את מי הם מלווים? ובטקס כה

          פגום? סימן שהנפטר שהם

          קוברים טרף נפשו ביד נואשת.

          זה היה מישהו עם איזה מעמד.    

          נרבוץ פה רגע ונשקיף.

            (הוא והורציו מתרחקים)

לָאֶרְטֶס:  מה עוד בטקס?

המלט:   זה לָאֶרְטֶס, צעיר אציל מאד, שים לב.

לָאֶרְטֶס:  מה עוד בטקס?

כומר:    הלווייתה כבר הורחבה ככל

          שברשותנו. מפוקפק היה מותה,  

          ואילולא צו מגבוה שנחרוג

          מן הנהלים, היו שמים אותה מעבר לגדר

          ללא ברכה עד השופר של יום-הדין.

          במקום תפילות לעילוי נשמתה,

          היו זורקים עליה פיסות חרס, אבני צור,

          חלוקי נחל. תחת זאת זוכה היא בזרי-

          בתולה, ומקלעות פרחים, ומלוּוָה

          אל משכנה האחרון עם פעמון

          ועם קבורה.

לָאֶרְטֶס:  ואין מה לעשות עוד?

כומר:                            אין מה לעשות

          עוד. נחלל את זכר המתים   

          אם גם נשיר לה זמר אשכבה,

          ונאחל לה מנוחה כמו לנשמות 

          שנפרדו יפה מן העולם.  

לָאֶרְטֶס:                            טִמנו אותה

          באדמה, ומבשרה היפהפה

          שלא יָדע טומאה סיגליות תצמחנה.

          אני אומר לך, כומר גס-לב, שאחותי

          תהיה מלאך-שרת כשאתה תצרח

          בתופת.

המלט:            מה, אופליה היפה!  

מלכה (מפזרת פרחים): מתוקים לַמתוקה! שלום.

          קיוויתי שתהיי אשת המלט שלי.

          חשבתי לעטר את ערש כלולותייך, מתוקה,

          לא לפזר פרחים על בור קברך.

לָאֶרְטֶס:                                 הו, שאסון

          כפול ייפול פי מאה על ראשו המקולל

          של זה שמעשה הנבלה שלו  

          נישל אותך מצלילותך! חכו קצת עם 

          הרגבים, עד שאחזיק אותה

          בזרועותי פעם אחת נוספת.

         (הוא מזנק אל תוך הקבר)

           עכשיו כסו פה בעפר את המתים והחיים,

          עד שתקימו ממישור זה הר

          גבוה מכל הר, שיאפיל גם על

          פסגת אולימפוס הכחולה.

המלט (צועד קדימה):     מי זה

          שיגונו חוצב כאלה להבות,

          שמליצות השכול שהוא צורח מֹשבּיעות

          כוכבי שמיים, ומשתקות אותם

          כמו קהל בהלם? זה אני,

          המלט בן דנמרק!

לָאֶרְטֶס:                     השטן ייקח את נשמתך!

המלט:   אתה לא מתפלל יפה.

          הסר-נא את האצבעות מהצוואר שלי,

          כי, גם אם אני לא מהיר חמה להתלקח,

          יש בי בפנים מין משהו מסוכן שלחוכמתך

          מוטב להיזהר ממנו. תסלק את היד.  

מלך:     נתקו אותם כבר!

מלכה:                     המלט, המלט!

כולם:                                         רבותי!

הורציו:   אנא תירגע, מעלתך. 

המלט:   אח לא, אני אלְחם בו בנושא הזה        

          עד שהעפעפיים לא ימצמצו לי.

מלכה:   הו בן שלי, איזה נושא?

המלט:   אני אהבתי את אופליה. ארבעים-אלף

          אחים ביחד לא יגיעו באהבתם

          לַסְכום שלי. מה תעשה למענה, אתה?

מלך:    הוא משוגע, לָאֶרְטֶס!

מלכה:   באלוהים, הנח לו!

המלט:   שתישרף, תַּראה לי מה אתה מוכן לעשות!  

          לבכות אתה מוכן? להילחם

          מוכן? לצום מוכן? להיקרע מוכן? אתה מוכן

          לשתות מי-חומץ? לאכול תנין? אני כן!

          מה, באת הנה ליילל? למחוק אותי

          עם זינוקים לתוך קברה? שתיקבר איתה

          בבת-אחת, וגם אני. ואם אתה

          כבר משתפך כאן על הרים, שיזרקו

          עלינו ערימות עפר - מיליונים! - עד

          שהפסגה, כשייחרכו פניה בכדור-האש,  

          תציג את האולימפוס כפצעון!   

          לא, אם אתה רוצה לטחון מלים,

          אני יודע לברבר יפה כמוך.

מלכה:                                זה התקף

          טרוף, וכך זה יימשך עוד זמן קצר. 

          ובקרוב, שָלֵו כמו יונה כשגוזליה, זהובי

          פלומה, בקעו מן הביצה, תצנח

          עליו דממה.

המלט:                  אתה שמע, אדוני.

          מה אתה משחק בי כך? אני

          אותך תמיד אהבתי – אבל מה זה משנה.  

          שיתערב גם הרקולס עצמו,

          חתול יצווח, הכלב - בוא יבוא יומו.

          (יוצא)

מלך:   בבקשה, הורציו טוב, אל תעזוב אותו.

         (יוצא הורציו)       

      (ללָאֶרְטֶס): רק סבלנות. זכור מה סיכמנו אמש.

          עכשיו ניתן דחיפה אחת ולתמיד. -

          גרטרוד טובה, את תדאגי שיפקחו

          עין על בנך. נקים פה על הקבר מצבה חיה.

          ובקרוב יהיה פה שקט. סבלנות.

          עד אז נשקול כל צעד בִּמְתינות.  

            (יוצאים)


מערכה 5, תמונה 2 -


(נכנסים המלט והורציו)

 

המלט:  עד כאן על זה, אדון. עכשיו תִּרְאה דבר אחר.

          אתה זוכר את כל הנסיבות, כן?

הורציו:                                    אם אני

          זוכר, מעלתך!

המלט:  אדון, אז התחולל בתוך לבי מין קרב שלא

          הניח לי לישון. נראָה לי שמוטב להיות

          מלח מורד שבוי באזיקים. אז פתע –

          ויבורך הפּתע, שנדע שלפעמים

          תועיל לנו פזיזות כשכל התכנונים

          העמוקים כושלים – ללמדך

          שיש כוח נשגב שמעצב את גורלנו,

          לא משנה כמה נחצוב בכוח -

הורציו:                                 זה בטוח.

המלט:   הגחתי מן התא שלי,

          גלימת-הים שלי כרוכה סביבי, באפלה

          גיששתי לחפש אותם, הצלחתי,

          פשפשתי בצרור שלהם, ואז

          חמקתי לחדרי שוב, והעזתי, כי

          פחדי גברו על נימוסים, לפתוח         

          את המעטפה שהם מעבירים מאת

          ירום-הודו. מצאתי שם, הורציו -  

          הו, הנבזות המלכותית! - צו מפורש,

          (מרוח בתילי-תילים של הצדקות,

          שמדגישות עד כמה זה בריא

          לדנמרק, גם לאנגליה) ועם –

          הו! – אזהרות מפני שרצים ומזיקים

          כאלה אם אוסיף לחיות, ובקיצור,   

          שעם קריאת הצו, בלי לבזבז דקה -  

          אפילו לא שניה כדי להשחיז את הגרזן -  

          יש לערוף לי את הראש.

הורציו:                             זה יתכן?

המלט:  הנה הצו. קרא כשיהיה לך קצת זמן.   

          אבל כעת תרצה לדעת איך פעלתי הלאה?

הורציו:   בבקשה.

המלט:   לכוד כך בתוך רשת נבלים,

          טרם הספקתי להציג בפני מוחי

          פרולוג, הוא כבר התחיל בהצגה.   

          ישבתי וחיברתי צו חדש, כל אות

          כתיבה תמה. פעם נראָה לי, כמו

          לכל אנשי המדינה שלנו, שנחות

          לאיש כמוני לדקדק בכתב-יד כמו

          לבלר, ודי טרחתי כדי לשכוח את

          הידע. אבל, אדוני, עכשיו הכתב  

          שירת אותי כמו נושא-כלים. רוצה

          לדעת מה כתבתי שם?

הורציו:                            כן, אדוני.

המלט:   מטעם מלך דנמרק, בקשה:

          היות ומלך אנגליה הוא בעל חוב מסור לו,

          היות ואהבת השניים כתמר תפרח,

          היות והשלום כעת זהוב כשיבולים,

          ומחבר בין שני הידידים כמו מקף,

          ועוד הרבה "הֱיוֹתים" שכאלה, עם משקל, 

                           [/ ועוד הרבה "היות ו" שכאלה, עם משקל,]  

          עם קבלת מכתב זה, וקריאת תוכנו,

          ללא דיחוי מסוג זה או אחר, צריך הוא להוציא

          את השליחים האלה להורג ומיידית,

          בלי להקצות להם גם זמן וידוי.         

הורציו:                                 והמעטפה,

          איך נחתמה?

המלט:                   גם כאן עזרו לי משמיים.

          היתה לי בארנק טבעת-החותם

          של אבא, שעל פיה החותם הזה עוצב.

          קיפלתי את הדף ממש כמו הקודם,

          חתמתי, והחתמתי, והחזרתי למקום 

          בזהירות, והחילוף אף פעם לא

          נודע. עכשיו, למחרת פרץ הקרב

          שלנו על הים, וכל השאר

          אתה יודע. 

הורציו:          אז גילדנסטרן ורוזנקרנץ הולכים.

המלט:   שמע, בן-אדם, הם עשו אהבה ממש

          עם השליחות הזאת. הם לא יושבים

          על המצפון שלי. הם בחשו, השתחלו

          ובמו-ידם הביאו את מפלתם.

          זה מסוכן לאופי סוג-תולעת

          להידחף בין להבות הלהבים    

          של יריבים אימתניים.

הורציו:                         אח, איזה מלך זה!

המלט:   זה לא מטיל עלי עכשיו, תגיד, לקפוץ על זה?

          הוא, הוא שאת מלכי הרג ועם אמי זנה,

          חצץ בין תקוותי לבין הכתר,

          זרק חכה עם קרס על חיי,

          ובנוכלות כזאת – זה לא שיא המוסר

          לגמור אותו ביד הזאת? לא אהיה ארור

          לנצח אם אתן לריקבון זה של

          טבענו שיִפְשֶה עוד ויפשע עוד?     

הורציו:   עניין של זמן קצר עד שישמע

          מאנגליה מה התרחש שם.

המלט:                                זה יהיה

          קצר. זמן הביניים הוא שלי; בחיי אדם

          אין זמן אפילו להגיד "שלוש-ארבע".

          אבל חבל מאד, הורציו טוב,

          שעם לָאֶרְטֶס את עצמי שכחתי ככה. כי

          בְּבבוּאת המטרה שלי אני רואה

          את מטרתו נשקפת. אחזר לזכות

          בחסדיו. רק, בחיי, שהיגון-לראווה שלו  

          שלהב אותי לזעם.  

הורציו:                        שקט, מי זה בא?

            (נכנס אוסריק)

אוסריק: מעלת כבודך מתקבל ברוב ברכה בשובך לדנמרק.

המלט: אני מודה לך בהכנעה. (להורציו)  אתה מכיר את היבחוש הזה?

הורציו (הצידה להמלט): לא, מעלתך, בטובך.

המלט (הצידה להורציו): אתה מבורך, כי להכיר אותו זו קללה. יש לו הרבה אדמות, וכולן פוריות. תן לבהמה להיות אדון על בהמות הארץ, והאבוס שלו יעמוד על שולחן הנשף של המלך. נכון, הוא תוכי מקרקר, אבל, כמו שאמרתי, יש לו רכוש גדול של זבל.

אוסריק: אילו הואיל כבודו המתוק ששעתו תהיה בידו, הייתי מוסר לך דבר מטעם הוד מלכותו.

המלט:  אני מוכן לקבל אותו, אדוני, בחפץ-לב חָפֵץ. שים את המצנפת כמו שמשתמשים בה. המקום שלה על הראש.

אוסריק: חן-חן, חן- חן, חם-חם.

המלט:  לא, תאמין לי, קר מר. רוח צפונית.

אוסריק: באמת - קריר, מעלתך, די קריר.

המלט:  אם כי נדמה לי , מאד - יבש, וחם, למנגנון שלי.

אוסריק: למות, למות כמה יבש, יבש אפשר לומר כמו - אין לי מלים  כמה יבש. אבל, מעלתך, הוד מלכותו ביקש ממני ליידע אותך שהוא נכנס להתערבות גדולה על ראשך. אדוני, העניין הוא כזה -

המלט:  אני מתחנן,זכור. (מסמן לאוסריק לחבוש את המצנפת)       

אוסריק: נו, מעלתך, לנוחיותי, אבקש, עם כל הכבוד. אדוני, הנה-זה בא מחדש לחצרנו לָאֶרְטֶס. האמן לי, ג'נטלמן פרפקט, מלא משוּבּחויוֹת דרגה אל"ף, איש חברה אנין-עדין דליקָטֵס-דְשוּפרא. אם לדבר עליו בכנות-רגש, הוא ממש כרטיס ביקור, בְּרוֹשוּר מהלך לַאצילות. כי תמצא בו התגלמות כל פריט שג'נטלמן ישמח לראות.

המלט:  אדוני, מילותיך לא חוטאות לרישומו, אם כי אני יודע שאם עורכים ספירת-מלאי של מכלוֹלוֹ, זה יביא את האריתמטיקה לכלל סחרחורת בַּזיכרון, אבל גם זה לא יסיט את ספינתו, לאור מהירות מפרשיו. אבל, בלי להפריז בפְרָאזוֹת, אני מחשיב אותו כנפש יקרת-ערך, וסך ניקוז מעלותיו נדיר ומזהיר כמו, אם לדקדק, כמו עצם בבואתו בראי, ומי יוכל להיכנס לנעליו אם לא צילו, ותו-לא, ולא כּוּלוֹ.  

אוסריק: מעלתך דובר בו כל מילה בסלע.

המלט:  והתכלית, אדון? למה אנחנו עוטפים את הג'נטלמן הנ"ל בהבלי הבל פּינוּ?  

אוסריק: סליחה?

הורציו: זה לא יהיה ברור יותר אם נעבור ללטינית? אתה יכול, אדוני, בטח.

המלט:  מה מבשר הנפנוף בשם של הג'נטלמן?

אוסריק: לָאֶרְטֶס?...

הורציו (הצידה להמלט): הארנק שלו כבר ריק. הוא בזבז את כל מטבעות הלשון.

המלט:  כן, אדוני, הוא.

אוסריק: ידוע לי כי אתה יודע דבר או שניים -  

המלט:  תודה רבה. אם כי לי לא ייצא כלום מן הידוע לך, ככל הידוע לי. ובכן, אדוני?

אוסריק: שאתה יודע דבר או שניים על הצטיינות לארטס - 

המלט:  בזה אני לא מעיז להודות, פן אצטרך להשתוות לו בהצטיינות. אבל כדי להכיר טוב בן-אדם, אדם צריך להכיר טוב את עצמו.

אוסריק: אני רוצה לומר, אדון, הצטיינותו בכְלִי-נשק. כי לפי המוניטין שהוציאו לו בחוגו הוא בלתי-נציח.      

המלט:  באיזה כְּלִי-נשק?

אוסריק: פגיון וחרב-סיף.

המלט:  אז זה לא כְּלִי, זה כְּלֵי. אבל טוב.    

אוסריק: המלך, אדוני, התערב איתו על ששה סוסים עֲרָב, שכנגדם לארטס שֹם כמשכון, עד כמה שהבנתי, שש חרבות ופגיונות תוצרת צרפת, עם אבזרי העזר שלהם, כגון כּוֹתָפות, עטיפות ותוספות. שלושה מן הסְפיחוֹנים, חי נִפְשָתִי, נחמדים עד מאד לעיצוב, חביבים ללהבים, ספיחונים מאד עדינים, יעילים עם שכלולים.

המלט:  למה אתה קורא ספיחונים?

הורציו (הצידה להמלט): ידעתי שלא נגמור עד שתברר כל קוץ ויוד של כל מילון.

אוסריק: הספיחון, אדון, הוא הנדן. בסיס שיגור החרב.

המלט:  בסיס השיגור! אפשר לחשוב שאנחנו מסתובבים עם תותחים על המותניים! אף אחד עוד לא מת מלהגיד חגור. אבל הלאה! ששה סוסי ערב מול שש חרבות צרפתיות, עם תוספות, ושלושה ספיחונים יעילים עם שכלולים. זאת התערבות הצרפתי נגד הדני. ועל מה כל המשכון הזה, כמו שאתה קורא לו?

אוסריק: המלך, אדון, התערב, אדון, שבתריסר סיבובים בינך לבינו הוא לא ינצח אותך ביותר משלוש נקודות. וזאת ניתן להעמיד למבחן מיידי אם כבוד מעלתך ייענה.

המלט:  ואם אענה שלא?

אוסריק: התכוונתי שתענה בְּהיענוּת ותיעתר לנתר.   

המלט:  אדוני, אני אסתובב לי פה באולם. עם כל הכבוד להוד מלכותו, זה זמן שאיפת האוויר היומית שלי. שיביאו את החרבות, ואם הג'נטלמן משתוקק, והמלך איתן בכוונתו, אני אנצח בשבילו עד כמה שאני יכול. אם לא, אני לא ארוויח כלום חוץ מבושה ופה-ושם איזה פגיעה.

אוסריק: יורשה לי לצטט אותך במדויק?

המלט:  מילה במילה, בתוספת כל פיתוחי הסגנון המיוחדים שלך.

אוסריק: אני ממליץ על שירותי לשירות כבוד מעלתך.

המלט:  שלך.

            (יוצא אוסריק)

         טוב הוא עושה שהוא ממליץ על עצמו. אף לשון בעולם לא תמליץ עליו.

הורציו: האפרוח בורח עם הקליפה על הראש.

המלט:  הלקקן הזה ליקק אפילו לַפּטמה של המינקת לפני שהוא הואיל לינוק. הוא, וכל הזן שלו, שאני יודע כי הדור התפל הזה סוגד לו, תפשו רק את הלהיטים של  התקופה, ומרוב הסתופפות בחברה בנו להם מין אוסף קצף של קלישאות, שנושא אותם בין כל הדעות – מנבובות עד נשגבות. אבל רק תנשוף בהם למבחן - הבועות יתפוצצו.

            (נכנס אציל)

אציל:  אדוני, הוד מלכותו הואיל לשלוח לפנות אליך באמצעות אוסריק הצעיר, שמסר לו בשמך כי אתה ממתין לו באולם. הוא מבקש לדעת אם תואיל בטובך לשחק עם לָאֶרְטֶס, או אם אתה מבקש עוד זמן.

המלט:  אני לא סוטה מכוונותי. אם הוא מוכן, אני נכון. עכשיו או מתי-שלא-יהיה, כל עוד תהיה בי יכולת כמו עכשיו.

אציל:  המלך והמלכה וכולם בדרך הנה.

המלט:  בשעה טובה.

אציל:  המלכה משתוקקת שתפגין קצת נימוס ללָאֶרְטֶס לפני שתפרצו בהתמודדות.

המלט:  יפה היא דורשת.

          (יוצא האציל)

הורציו:  אתה בהתערבות הזאת תפסיד, מעלתך.

המלט:  אני חושב שלא. מאז שהוא נסע לצרפת התאמנתי בלי הפוגה. בתנאים האלה, אני אנצח. לא תוכל לשער בנפשך כמה הכל לוחץ לי כאן בלב - אבל מה אכפת.

הורציו:   לא, מעלתך, בטובך -

המלט:  זה רק שעשוע. רק שתחושות כל כך שחורות מציקות כך רק לאשה אולי.

הורציו:   אם משהו לא מוצא חן בעיני נפשך, ציית לה. אני אעצור את הגעתם ואגיד שאתה חש ברע.

המלט:  בשום אופן. אנחנו בזים לאמונות טפלות. יש משהו גורלי גם בנפילה של צפור. אם זה צריך להיות, זה לא יבוא אחר כך. אם זה לא יבוא אחר כך, זה יהיה עכשיו. אם זה לא יהיה עכשיו, לבוא זה יבוא. רק להיות מוכן, זה הכל. אם אף איש לא יודע מתי הוא עוזב, אז מה זה לעזוב בטרם עת? עזוב, יבוא מה שיבוא.

            (חצוצרות ותופים.

            עורכים שולחן, ועליו בקבוקי יין.

            נכנסים קצינים עם כריות, ומלווים עם חרבות, פגיונות וכפפות לדו-קרב.

            נכנסים המלך והמלכה, אוסריק, לָאֶרְטֶס וכל החצר המלכותית)

מלך:   בוא, המלט, בוא וקח יד זו ממני.

          (שם את ידו של לָאֶרְטֶס בידו של המלט)

המלט:  תן לי את סליחתך, אדון. עשיתי לך עוול.

          אך סלח, אתה הרי אציל. הנוכחים

          כולם יודעים, וגם אתה ודאי שמעת שאני

          לוקה בערפל מוחי כבד.

          מה שעשיתי

          שאולי הצית חֵמה במזגך, כבודך,

          הבלגתך, היה, אני מכריז, טרוף.

          זה המלט שעשה ללָאֶרְטֶס עוול? לא, לא המלט.

          אם המלט מעצמו נלקח, וכשהוא

          אינו עצמו פוגע בלָאֶרְטֶס,

          אז לא המלט הוא שעושה. המלט מכחיש זאת.

          אז מי עושה? השיגעון שלו. ואם זה כך,

          המלט שייך לצד אשר נפגע.

          השיגעון שלו הוא האויב של המלט המסכן.

          אדון, מול הקהל הזה,

          כולי תקווה שתקבל ברוחב לב

          שלא היו לי כוונות זדון.

          יריתי חץ מעל לבית, ובשוגג

          פגעתי באחי.

לָאֶרְטֶס:                 ריצית את לבי,

          שיש לו כל סיבה לדחוף אותי

          לִנְקמה. אבל כבודי תובע לא

          להתרצות, ולא מתיר פיוס

          עד שישמיעו הפוסקים המנוסים

          דעה או יצטטו תקדים של השלמה

          שלא יפצע את שמי. אבל עד אז, האהבה

          אשר הצעת תתקבל אצלי כאהבה,

          ולא אחטא לה.

המלט:                     ואני חובק אותה מכל הלב,

          ואשחק בַּהתערבות החברית בְּחשק.

          תנו לנו את החרבות.

לָאֶרְטֶס:                         תנו איזו חרב כאן.  

המלט:  אני אהיה הכַּן, אתה הפֶּסל.       

          מול הבינוניות שלי, תנצוץ

          כמו כוכב שביט על רקע שְחור 

          לילי.    

לָאֶרְטֶס:        אתה לועג לי, אדוני.

המלט:  לא, בחיי היד הזאת.

מלך:   תן להם את החרבות, אוסריק צעיר.

          המלט אחיין, אתה יודע מה

          ההתערבות.

המלט:                 יודע טוב, אדון.

          הואלת להמר בחסדך על הצד החלש. 

מלך:   אין לי חשש. ראיתי את שניכם. כיוון

          שהיתרון אצלו, תנאי התחרות לטובתך.

לָאֶרְטֶס: לא, זאת כבדה מדי. תן לי לראות אחרת.

המלט:  זאת מתאימה לי. לכולן אותו האורך?

אוסריק: כן, בטובך, כבודו.

            (הם מתכוננים לדו קרב)

מלך:   שימו את קנקני היין שם על השולחן.

          אם המלט ינצח בסיבוב א' או ב',

          או שיזכה בנקודה בסיבוב ג',   

          שכל התותחים יפגיזו. אז

          ישתה המלך לחייו של המלט,

          ולתוך הכוס ישליך פנינה, היקרה

          מכל פנינה אשר עיטרה את כתר

          ארבעת המלכים האחרונים של דנמרק.

          תנו לי את הגביעים, ושיודיע תוף 

          לַחצוצרה, החצוצרה אל התותחן בחוץ,

          התותחים אל השמיים, השמיים אל הארץ,

          "עכשיו שותה המלך לכבוד המלט". להתחיל!

            (חצוצרות)

          ואתם, שופטים, פקחו שבע עיניים.

המלט:  קדימה בוא, אדון.

לָאֶרְטֶס: קדימה, אדוני.  

            (הם נלחמים)

המלט:  אחת!

לָאֶרְטֶס: לא!

המלט:  שיפוט?

אוסריק: פגיעה, פגיעה, פגיעה פרוטוקולית!

            (תוף, חצוצרות, יריה)

לָאֶרְטֶס: טוב, שוב.

מלך:   חכו, תנו לי משקה. המלט, זאת הפנינה שלך.

          זה לחייך. תנו לו את הגביע.

המלט:  לא, קודם עוד סיבוב. שימו את זה בצד עוד רגע.  

            (הם נלחמים)

          והנה, עוד פגיעה. אה, מה אתה אומר?

לָאֶרְטֶס: מודה.

מלך:   הבן שלנו ינצח.

מלכה:                  הוא מזיע, ואין לו אויר.

          הנה, המלט, קח את הממחטה שלי. מחה את

          המצח. המלכה שותה למזלך, המלט.

המלט:  גבירה טובה.

מלך:   גרטרוד, אל תשתי.

מלכה:  אני אשתה, אדון. סלח לי בבקשה.

            (שותה)

המלך (הצידה): זה הגביע עם הרעל. מאוחר מדי.

המלט:  אני עוד לא מעיז לשתות, גברתי. כבר-כבר.

מלכה:  בוא, תן לי לנגב לך את הפנים.

לָאֶרְטֶס (הצידה למלך): מעלתך, עכשיו אכה אותו.

מלך (הצידה ללָאֶרְטֶס):                       אני חושב שלא.

לָאֶרְטֶס (הצידה): ובכל זאת זה כמעט כנגד המצפון שלי.

המלט:  בוא לַשלישי, לָאֶרְטֶס. אתה מתבטל.

          בבקשה, תתקוף בכל הכוח.

          אתה משחק אתי כמו עם ילדון.   

לָאֶרְטֶס: אתה חושב? קדימה!

            (הם נלחמים)

אוסריק: זה תיקו דו-צדדי.  

לָאֶרְטֶס: קבל את זה עכשיו! (תוך התכתשות הם מחליפים חרבות)

מלך:    הפרידו ביניהם - הם בוערים.

המלט:  לא, בוא. עוד פעם!

            (המלכה נופלת)

אוסריק: טפלו שם במלכה. הו!

הורציו:  שניהם מדממים שם. איך אתה, מעלתך?

אוסריק: לָאֶרְטֶס, איך אתה?

לָאֶרְטֶס: טיפש כמו חרטומן, נפלתי במלכודת שטמנתי.

          הבוגדנות שלי רצחה אותי בצדק.

המלט:  איך המלכה?

מלך:                    היא מאבדת הכרה

          למראה הדם.   

מלכה:                    לא, לא, זה המשקה,

          משקה! הו המלט היקר שלי!

          משקה, זה המשקה! אני מורעלת.

            (היא מתה)

המלט:  הו פשע! נבָלה! איך! הו! לנעול את הדלתות!

          בגידה! חפשו אותה.

לָאֶרְטֶס: היא כאן, המלט. המלט, אתה נרצחת.

          אין בעולם תרופה אשר תיטיב אתך.

          אין בך גם חצי שעה חיים.

          הכלי הבוגדני ביד שלך,

          מושחז, מורעל. והמשחק המלוכלך

          קם התהפך נגדי. הנה, אני שוכב פה, לא

          לקום עוד לעולם. אמך מורעלת. אני לא

          יכול עוד... זה המלך, זה המלך, האשם.

המלט:  וגם החוד מורעל? אז, רעל, צא לעבודה שלך!

            (פוצע את המלך)

כולם:  בגידה! בגידה!

מלך:   הצילו, חברים, אפשר עוד! רק נפצעתי.

המלט:  הנה, זנאי, רוצח מקולל, דֶני של דם!

          שתה, שתה את השיקוי הזה. (הוא מכריח את המלך לשתות) ואיפה הפנינה שלך?

          לך בעקבות אמי.

            (המלך מת)

לָאֶרְטֶס:                      קיבל את המגיע לו.

          זה רעל שהוא בעצמו הכין.

          בוא נתחלף: סליחה תחת סליחה, המלט אציל.  

          לא על ראשך מותי ומות אבי,

          מותך לא על ראשי!

            (הוא מת)

המלט:   שמיים ינקו אותך ממנו! אני בא

          בעקבותיך. אני מת, הורציו.   

          מלכה מוכת-גורל, שלום. אתם     

          שמביטים, חיוורים ורועדים, על התמונה, 

          אתם שמשתתפים בהצגה זו רק

          כניצבים או כקהל, לו רק היה לי זמן -

          (ואין: כי הוא קשוח, קצין המאסר הזה

          המוות) – הו, יכולתי לספר לכם –

          אך שיהיה. הורציו, אני מת.

          אתה חי. לַמפקפקים דווח אמת עלי

          ושליחותי.   

הורציו:              שלא תחלום על זה.                     

          לי יש לב רומאי עתיק, לא דֶני.  

          הם שם לא פחדו למות. הנה    

          נשאר פה עוד קצת יין.

המלט:                           כשם שאתה גבר,

          תן את הכוס. עזוב! חי השמיים, זה יהיה

          אצלי! הו אלוהים, הורציו, איזה שֵם

          חבול אותיר מאחורי, אם הדברים

          יישארו בערפל. אם אי פעם נתת לי

          מקום בלב, חסוך מעצמך

          גן-עדן עוד זמן-מה, ובעולם המר הזה

          אמץ את הנשימה בכאב כדי לספר

          את ספורי. (מארש מרחוק, צעקות וקולות ירי )

                        מה רעשי המלחמה האלה?

אוסריק: פורטינבראס הצעיר שב מנצח מפולין.

          והוא יורה לכבוד השגרירים מאנגליה

          מטחי כבוד.

המלט:                 הו אני מת, הורציו!

          הרעל התוסס רומס את נשמתי.

          אני כבר לא אחיה לשמוע את החדשות

          מאנגליה. אך אני מנבא – הכס הולך

          לפורטינראס. אני נותן לו את קולי בַּמוות.

          אמור לו זאת, עם הנסיבות, יותר מ- ופחות

          מ- שהובילו... כל השאר שתיקה.

            (הוא מת)

הורציו:          עכשיו לב אציל מתנפץ. ליל מנוחה,

          נסיך מתוק. שַיֶּרֶת מלאכים

          תשא אותך בשיר למנוחתך.

            (מארש מבחוץ)

          למה באים לכאן תופים?

            (נכנס פורטינבראס, עם השגרירים ועם פמליית התופים, דגליו ומלוויו)

פורטינבראס: איפה המחזה הזה?

הורציו:                           מה אתה מבקש לראות?

          אם משהו מר ומוזר, אל תחפש יותר.

פורטינבראס: תל הפגרים הזה צורח טבח.

          הו מוות גאוותן, לאיזה משתה-זלילה      

          עורכים שולחן שם אצלך בבית-הנצח, שבְּבת

          אחת הִנְחַתָּ מכת דם בשליטים  

          רבים כל כך?      

שגריר:                     המחזה מחריד,

          והידיעות שאנו מביאים מאנגליה

          הגיעו מאוחר מדי. חירש מי שאוזניו  

          היו צריכות לשמוע שהצו שלו

          קוּים, שרוזנקרנץ וגילדנסטרן מתים.

          מניין תבוא תודתנו? 

הורציו:                        לא מפיו,

          גם לוּ היו כוחות חייו איתו כדי להודות.   

          הוא לא הורה אף פעם על מותם.

          אבל אם התגלגלתם כך לְריב-הדם הזה -     

          אתה ממלחמות פולין, אתם מאנגליה -

          צוו שהגופות יוצבו גבוה על במה

          לעין הכל. ותנו לי להגיד

          מול העולם שלא-יודע-עוד

          איך הדברים האלה התרחשו. אז תשמעו

          על מעשי בשרים, דמים ותועבות,

          על שיפוטי אקראי, שחיטות חינם,

          על מוות שנתפר בטכסיסים, ובלי סיבה,

          ולסיום עכשיו על כוונות תועות   

          אשר נפלו על ראש המתכננים. כל זה  

          אני יכול למסור באמונה.                           

פורטינבראס:                        נשמע זאת, ומהר,

          ואצילי הארץ יהיו קהל. אני עצמי

          בעצב מחבק את מזלי. יש לי כמה זכויות

          בממלכה הזאת מקדם, וההזדמנות  

          עכשיו דורשת שאתבע אותן.           

הורציו:   וגם על כך יש לי מה להגיד, 

          מפי זה שקולו לא יינשא עוד. אך

          ראשית שכל זה יבוצע, מהר,

          כל עוד מוחות כולם פרועים ומבולבלים,

          פן תתחולל שואה נוספת ממזימות      

          וטעויות. 

פורטינבראס:      שארבעה קצינים ישאו

          את המלט כמו חייל אל הבימה. כי הוא יכול,

          אילוּ ניתן לו, להיות מלך

          גדול. ובמסעו האחרון

          טקסי צבא ומוזיקת חֵילות

          יריעו לזכרו.

          הרימו את הגופות. כי המראה

          מתאים לשדה-קרב, פה הוא לא יאה.

          לכו, הורו לחיילים לירות.

            (יוצאים במצעד. לאחר מכן נשמעים מטחי תותחים)




< אחורה הדפסת הטקסט המלט - מערכה 5, תמונה 2