(תרועה.

נכנסים המלך והמלכה, רוזנקרנץ וגילדנסטרן, עם בני לוויה)

מלך:    ברוכים הבאים, רוזנקרנץ וגילדנסטרן היקרים.

          מעבר לעובדה שהשתוקקנו לראותכם,

          אנו זקוקים לשירותכם, ועל שום כך   

          זומנתם בבהילות. ודאי נודע  

          לכם דבר על התמורה בהמלט –

          נקרא לזה תמורה, כי לא האיש

          החיצוני לא הפנימי דומה לאשר היה.

          מה חוץ ממות אביו הרחיק אותו כל-כך

          מהבנת עצמו אין לי צל של מושג.

          אני מפציר בכם, אשר הייתם לו

          חברי יַלדוּת, ומכירים את אורחותיו

          ועלומיו, הקדישו לַשהוּת

          בחצרנו איזה זמן, כדי שתוכלו

          למשוך אותו לְבילויים, ולפענח,  

          ככל שתאפשר לכם ההזדמנות, 

          אם מייסר אותו דבר-מה שלא

          ידוע לנו, וביכולתנו לרפא אם יתגלה.

מלכה:  אישים טובים, הוא לא מעט דיבר בכם,

          ובטוחה אני כי אין שני אנשים חיים

          שהוא דבֵק בהם יותר. אם בטובכם

          תפגינו אדיבות ורצון טוב כלפינו

          ותכלו אצלנו את זמנכם

          עד שתש­ביעו ותספקו את תקוותנו, יוענקו

          לביקורכם תודות יאות ליד

          מלכוּת.

רוזנרקנץ:         להוד רוממותכם רשות

           וכוח לצוות כל מה שתחפצו

           בלי להפציר.

גילדנסטרן:              אך שנינו מצייתים,

          ומתמסרים בְּהכנעה שלמה אפיים

          לִפרושֹ חינם את שירותנו לפניכם,

          לפקודתכם.

מלך:    תודה, מר רוזנרקנץ, וגילדנסטרן חביב.

מלכה:   תודה, מר גילדנסטרן, ורוזנקרנץ חביב.

          ואני מפצירה, בקרו מייד את בני

          שהשתנה מדי. - לכו, כמה מכם,

          הַביאו את האדונים אל המלט.

גילדנסטרן: שפעלינו ונוכחותנו

          ינעימו ויועילו לו!

מלכה:                        אמן!

         (יוצאים רוזנרקנץ וגילדנסטרן ומלווים. נכנס פולוניוס)

פולוניוס:  אדון טוב, שגרירינו מנורווגיה

          שבו בקול ששון.

מלך:    תמיד היית אבא רק לחדשות טובות.

פולוניוס:  הייתי, מה? נשבע לך, רוממותך,

          אצלי חוש החובה יקר כמו נשמתי,

          לאלוהַי ולא פחות לַמלך.

          הנקודה היא זו: נדמה לי - ואם לא,

          אז מוח זה כבר לא צד בשבילים

          הדיפלומטיים בביטחון כמו פעם -  

          נדמה לי שמצאתי בפירוש

          את שורש הסיבה לשגעון של המלט.

מלך:    הו, בוא דבר על זה! את זה אני צמא לשמוע.

פולוניוס:  תן קודם זכות כניסה לשגרירים. החדשות

          שלי יהיו קינוח לַמשתה.

מלך:    כבּד אותם אתה וקרא להם.

        (יוצא פולוניוס)

          הוא מספר לי, גרטרוד יקרה

          שלי, שהוא מצא את המקור

          והמוצָא לכל ההפרעות של בנך.

מלכה:  קשה לי לשער סיבה אחרת חוץ

          ממות אביו ונישואי-בזק שלנו.

מלך:   טוב, עוד נחקור אותו.

          (נכנסים וולטמאנד וקורנליוס, השגרירים, עם פולוניוס)

                                שלום רב, חברים.

          כן, וולטמאנד, מה מאחִינו מנורווגיה?

וולטמאנד: הרבה ברכות ואיחולים חוזרים.

          אך זה השמענו את דברינו, הוא 

          ציווה שיעצרו את הגיוס בו אחיינו

          עסוק, שהוא ראה כהיערכות  

          מול צבא פולין, אך במבט שני

          מצא שזה אכן כּוּוַן כנגד הוד

          רוממותך; ועקב כך, בצערו שמחלתו,

          גילו ורפיסותו נוצלו כך בעורמה

          וביד זדונית, שלח שיעצרו

          את פורטינבראס; זה מציית מייד,

          סופג את נזיפת המלך, ולסיכום נודר

          בפני דודו שלעולם לא ינסה

          שוב לאסוף כוחות צבא מול הוד

          רוממותך. המלך הזקן, נרגש מאוֹשר,

          נותן לו שלושת-אלפים כתרים

          כהקצבה שנתית וכן אישור להשתמש

          בַּחיילים אשר גויסו כבר נגד הפולאק,

          עם בקשה שרשומה פה (מושיט למלך נייר) שתואיל

          לתת רשות למעבר שקט

          במחוזותיך לַמִבְצע, על פי הביטחונות

          והתנאים המנוסחים כאן.

מלך:                                זה מספק אותנו.

          וכשזמננו יאפשר לנו לשקול –

          נקרא, נשיב, נחשוב על העניין.

          בינתיים רוב תודות על עמלכם שהשתלם.

          לכו לנוח. ונחגוג יחדיו הלילה.

          ברוך מאד שובכם!

           (יוצאים השגרירים)

פולוניוס:                        זה עסק שנגמר יפה.

          אדון וגברת, להפליג בִּמליצות

          על מהי המלכוּת, מהי חובה,

          ולמה יום הוא יום, או לילה לילה, והזמן

          הוא זמן, זה לא יותר מלבזבז

          יום, לילה וגם זמן. לכן, כיוון שהקיצור

          הוא נשמתה של התבונה, וטרחנות

          היא רק הגוף והקישוט החיצוני,

          אני אהיה קצר. בנכם האצילי

          הוא מטורף. כן, מטורף, ככה אני

          קורא לזה. כי להגדיר מה זה טרוף - מה זה  

          אם לא טרוף?

מלכה:                      קצת יותר תוכן ופחות סגנון.

פולוניוס: מאדאם, אני נשבע – מה לי וסגנון.

          שהוא מטורף, זאת האמת. זאת האמת, וזה חבל,

          וזה חבל שזאת אמת - כן, זאת נוסחה טפשית.

          שלום-שלום לה וחסל, שכן מה לי ולסגנון.  

          אז שהוא מטורף - קיבלנו. ועכשיו

          נותר לנו למצוא את הגורם של הגלגול -

          או הגורם – מוטב לומר – של  הקלקול,

          כי לַגלגול המקולקל יש מן הסתם גורם.

          עד כאן בקשר לַבֵּיצה, עכשיו - לַתרנגולת:

          נא לזקוף אוזן.

          לי יש בת – "יש" כלומר כל זמן שהיא שלי -

          אשר מחוש חובה וצייתנות, נא לשים לב,

          נתנה לי את - (מוציא מכתב)  זה. ועכשיו לשמוע - ולהסיק.

        (קורא את המכתב)"לבת השמיים ואלילת לבי, אופליה יְפֵהפִית  ביותר" - זה ביטוי רע, ביטוי גרוע; יְפֵהפִית זה ביטוי גרוע. אבל שמעו לבד. כך: (קורא) "שבחיקה המשובח והצח אני בְּמוֹ - " וכולי וכולי...

מלכה:  זה בא מהמלט אליה?

פולוניוס: מאדאם, בבקשה, קצת סבלנות. אני אהיה לגמרי מדויק.

          אל תבטחי באש הכוכבים. 

          אל תבטחי בשמש הזהב. [/ אל תבטחי בשמש הזהובה.]

          אמרי שהאמת כולה כזבים.

          אך דעי לבטח – אני מאוהב  [ / אך בי בטחי –

                                                          וגם באהבה. ] 

        הו אופליה יקרה, אני חלש בחרוזים. אין לי סגנון שיכניס לאנחותי משקל וקצב. אבל שאני אוהב אותך יותר מכל, הו נפלאה מכל, האמיני. אדיה. שלך לנצח נצחים, גבירה יקרה מכל, כל עוד המנגנון שלו לשירותו, המלט."

          את זה הציגה לי הבת שלי, מצייתנות;

          ויתר על כן, את כל שידוליו – כפי שאירעו

          לפי הזמן, הנסיבות והמקום -

          הפקידה לי באוזן.

מלך:                          אבל איך קבלה היא את

          אהבתו?

פולוניוס:           בתור מה אדוני מחשיב אותי?

מלך:   בתור איש נאמן ואיש כבוד.

פולוניוס: מאד נעים לשמוע. אבל מה

          היית עוד עלול לחשוב כשראיתי אהבה

          חמה זו מצמיחה כנף - כפי שתפשתי (זאת

          אני חייב לומר) לפני שהילדה

          ספרה לי – מה אתה, או הוד מעלתה

          היקרה שלי פה, עוד הייתם עלולים

          לחשוב אילו שיחקתי בתפקיד

          שולחן כתיבה לדברי אהבה, או לו  

                                        / מין מכתבה לפתקי אהבה, או לו]

          קרצתי ללבי להיות חרש כמו אילם,

          או לו הייתי מתבונן אדיש וטוֹב-לב על

          האהבה הזאת? מה עוד הייתם עלולים

          לחשוב? לא-לא, אני יצאתי כמו שעון

          לעבודה, ולגברת הצעירה שלי

          הודעתי כך: "האדון המלט הוא נסיך,

          רחוק מהכוכב שלך. זה לא יכול להיות."

          ואז רשמתי לה תרופות: שתתבצר

           מכל מגע איתו, לא תארַח

          שליחים, לא תקבל אף שי. היא מצידה

          אימצה את הפירות של עצתי,

          והוא, דחוי, אם לקצר ספור ארוך,

          נפל לתוך עצבות, משם לְצוֹם,

          משם לנדודי שינה, משם

          לתוך חולשה, משם אל הטשטוש,

          ולפי הסדר היורד הזה אל הטירוף     

                               [/ וככה בכפולות יורדות אל הטירוף] 

          שבתוכו הוא משתולל ושעליו

          כולנו אבלים.

מלך:                       זה זה לדעתך?

מלכה:  מאד יכול להיות.                                    

פולוניוס:                      קרה מתישהו –

          אשמח לדעת – שאני אמרתי בפירוש

          "זה ככה" והוכח אחרת?

מלך:                                לא, עד כמה שאני

          יודע.

פולוניוס:         קח את זה מזה, אם זה לא זה.

          אם הנסיבות ישחקו לטובתי, אמצא

          איפה מוסתרת האמת, גם אם תהיה מוסתרת

          בלב האדמה.

מלך:                      ואיך נוכל לבדוק זאת?

פולוניוס: אתם יודעים שלפעמים הוא מתהלך

          ארבע שעות רצוף פה באולם.

מלכה:                                      כן, זה נכון.

פולוניוס: בפעם כזאת אשסה בו את בתי. 

          אז נתחבא, אתם אתי, מאחורי פרגוד.

          נשים לב למפגש. ואם הוא לא אוהב אותה

          ולא נפל מדעתו רק עקב כך,

          שלא אהיה יותר עוזר של מדינה,

          אלא חקלאי עם מחרשה.

מלך:                                 אנחנו ננסה זאת.

         (נכנס המלט)

מלכה:  אבל תראו, הוא בא קודר, יצור אומלל, קורא בספר.

פולוניוס: להסתלק, אני מפציר בכם, להסתלק.

          אני הולך קצת לעגון עליו. לא, תנו לי, תנו לי!

            (יוצאים המלך והמלכה)

          מה שלום מעלתו הטוב שלי לורד המלט?

המלט:  טוב, תודה לאל.

פולוניוס: אתה מכיר אותי, מעלתך?

המלט:  מצוין בהחלט. אתה רוכל דגים.

פולוניוס: לא-לא, מעלתך.

המלט:  אז מצדי הלוואי היית איש כל-כך ישר.

פולוניוס: ישר, מעלתך?

המלט:  ישר, אדון. להיות ישר, כמו שהעולם הזה נוהג, זה להיות אחד ממאה-אלף.

פולוניוס: זה נכון מאד, מעלתך.

המלט:  כי אם השמש משריץ תולעים בִּנְבלה של כלב - אח, נבלה מופקרת - דרך אגב, יש לך בת?

פולוניוס: יש לי, מעלתך.

המלט:  אל  תיתן לה ללכת בַּשמש. היא תתחמם ותתייחם, ואז היא תתעוור ותתעבר.

פולוניוס (הצידה): מה-זה אתה אומר פה? עדיין מנגן על הבת שלי. בכל זאת, בהתחלה הוא לא הכיר אותי. אמר שאני רוכל דגים. הוא כבר הפליג רחוק. והאמת, אני בנעורי סבלתי ייסורים קיצוניים למען אהבה, דומֶה מאד לזה. אדבר אליו שוב. - מה אתה קורא, מעלתך?

המלט:  מלים, מלים, מלים.

פולוניוס: מה העניין, מעלתך?

המלט:  בין מי למי?

פולוניוס: אני רוצה לומר העניין שעליו אתה קורא, מעלתך.

המלט:  דיבה, אדוני. כי המנוול הסטירי אומר פה שלְאנשים זקֵנים יש זקָן אפור, שהפרצוף שלהם מקומט, העיניים שלהם נוזלות מוגלה-צֶבע-ענבר ושרף של עץ שזיף, ושיש להם שפע של מחסור בשכל, בתוספת אגן-ירכיים חלוש מאד; את כל זה, אדוני, אף שאני בהחלט מאמין בזה בתוקף, בכל זאת לא הגון לטעמי להנציח כך בכִּתב. כי אתה בעצמך, אדון, תגיע לגילי אם, כמו סרטן, אתה תלך אחורה.

פולוניוס (הצידה):  גם אם זה טירוף, בכל זאת  יש בזה שיטה. - קריר, מעלתך, אולי תואיל לסור מן האוויר הפתוח?

המלט:  אל תוך הקבר שלי?

פולוניוס: זה בהחלט לסור מן האוויר הפתוח. (הצידה) כמה חריפוֹת התשובות שלו לפעמים! זה מה שיפה בשיגעון, שלא פעם הוא קולע; שפיות לא מניבה אבחנות בשפע כזה. אני אעזוב אותו ואסדר מייד מפגש בינו לבין הבת שלי. - מעלתך המכובד, במחילה אני נוטל רשות להיפרד ממך.

המלט:  לא תוכל, אדון, ל י ט ו ל  ממני משהו שאני  מוכן להיפרד ממנו בחפץ לב גדול יותר - מלבד חיי, מלבד חיי, מלבד חיי.

פולוניוס: כל טוב, כבודו.

המלט:  הטפשים הזקנים הטרחנים האלה!

          (נכנסים רוזנקרנץ וגילדנסטרן)

פולוניוס: אתם מחפשים את האדון המלט. הוא שם.

רוזנקרנץ (לפולוניוס): אלוהים יברך אותך, אדון!

            (יוצא פולוניוס)

גילדנסטרן: מעלתך המכובד!

רוזנקרנץ:  מעלתך מאד יקר!

המלט:  חברים טובים מצוינים שלי. מה שלומך, גילדנסטרן? אה, רוזנקרנץ! בחורים טובים, מה שלום שניכם?

רוזנקרנץ: כמו ילדים ממוצעים של העולם.

גילדנסטרן: שמחים שאנו לא שמחים מדי.

           על המצנפת של אלת המזלות זה לא אנחנו, הפּונפּון.

המלט:    וגם לא הסוליות שלה?

רוזנקרנץ:  גם זה לא, אדוני.

המלט:    אז אתם חיים סביב המותניים שלה, או במרכז החסדים שלה?

גילדנסטרן: אנחנו משרתים צנועים אצלה בחריצוּת.

המלט:    מוצנעים אצל גברת מזל בחריץ? נכון מאד! היא באמת זונה. מה החדשות?

רוזנקרנץ: אין, מעלתך, מלבד שהעולם הולך ונעשֶה ישר.

המלט:  אם ככה יום הדין קרוב. אבל החדשות שלך הן לא אמת. תן לי לשאול ביתר פירוט. מה עוללתם לאלת המזלות, חברים טובים שלי, שהיא שלחה אתכם לבית-הסוהר פה?

גילדנסטרן: בית-סוהר, מעלתך?

המלט:  דנמרק היא בית-סוהר.

רוזנקרנץ: אם ככה אז גם העולם.

המלט:  נכון, בית-סוהר מפואר; מלא באגפים, ומדורים, וצינוקים, ודנמרק היא מהגרועים ביותר.

רוזנקרנץ: אנחנו לא סבורים כך, מעלתך.

המלט:  אה, אז אם ככה בשבילכם היא לא כזאת. כי אין דבר טוב או רע שלא המחשבה עושה אותו טוב או רע. לי היא בית-סוהר.

רוזנקרנץ: אה, אם כך השאפתנות שלך עושה אותה כך. כאן צר מדי לנשמה שלך.

המלט:  הו אלוהים, יכולתי להיות כלוא בתוך קליפת אגוז ולהחשיב את עצמי למלך על אינסוף חלל, אם לא היו לי חלומות רעים.

גילדנסטרן: שהם - החלומות – הם-הם השאפתנות. כי תמצית השאפתנות היא רק צל של חלום.

המלט:  חלום ממילא הוא רק צל.

רוזנקרנץ: בדיוק; ואני טוען שהשאפתנות היא כל-כך קלה ואוורירית שהיא רק צל של צל.

המלט:  אם כך, אז קבצנים הם הגוף והשליטים או הגיבורים שלנו הם רק צל ארוך של קבצנים. שנלך לארמון? כי, באדונַי, ההיגיון שלי מותש.

רוזנקרנץ וגילדנסטרן: אנחנו לשירותך.

המלט:  לא בא בחשבון. אני לא מוכן להחשיב אתכם כמשרתים שלי. כי אם לדבר אתכם מכל הלב, השירות פה ממש מזעזע. אבל בשם החברות הארוכה והחבוטה, מה אתם עושים באלסינור?

רוזנרקנץ: מבקרים אותך, מעלתך. זה הכל.

המלט:  קבצן שכמוני, אפילו בתודות אני דלפון. אבל אני מודה לכם. ותודה שלי, חברים יקרים,  בטח שווה אגורה-וחצי יותר מדי. לא הזמינו אתכם לבוא? זאת נטיית-לב שלכם מיוזמתכם? זה ביקור חפשי? קדימה, קדימה, משחק  הוגן. קדימה, קדימה, דברו כבר.

גילדנסטרן: מה נגיד ומה נדבר, מעלתך?

המלט:  תגידו הכל, אה? רק לא לָעניין. הִזמינו אתכם לבוא. ויש לכם במבטים מין וידוי, שתמימותכם לא ערמומית מספיק לצבּוע. אני יודע שהמלך והמלכה הטובים קראו לכם לבוא.

רוזנקרנץ: לאיזו מטרה, מעלתך?

המלט:  לַמדו אותי אתם. אבל אני משביע אתכם בברית החברוּת שלנו, באחוות הנעורים שלנו, בנדר אהבתנו שלא הופר, ובכל דבר קדוש יותר שמשביע מקצועי יותר היה דורש מכם, תהיו ישרים וישירים איתי - הזמינו אתכם לבוא או לא?

רוזנקרנץ (הצידה, לגילדנסטרן): מה אתה אומר?

המלט (הצידה): לא-לא, אני עליכם שמתי עיין. - אם אתם אוהבים אותי, אל תהיו מסויגים אתי.

גילדנסטרן: מעלתך, הזמינו.

המלט: אני אגיד לכם מדוע. וככה הניחוש שלי יחסוך לכם את הגילוי, ומסודכם למלך ולמלכה לא תנשור אף נוצה. אני לאחרונה - אבל למה אני לא יודע - איבדתי את כל העליצות שלי, הזנחתי כל שגרה של פעילות. ובאמת, כל-כך כבד לי על הנשמה שהמסגרת הטובה הזאת האדמה נראית לי תלויה כולה על צוק עקר. האפּריון המפואר הזה, האוויר, תראו, והרקיע האדיר הזה שנמתח למעלה, הגג המלכותי הזה המשובץ  באש זהב - נא, כל זה נראה לי לא יותר מאוסף מטונף של סרחונות בִּיצָה. איזו פיסת יצירה הוא האדם, כמה אציל בִּתבונה, כמה אינסופי בְּכישרונות, בְּצורה ובתנועה; הוא עוצר נשימה ומהיר כמו חץ  בִּפעולה, הוא כמו  מלאך בַּתפישה, ממש צלם אלוהים: נזר הבריאה, מופת לכל חי! אבל בעינַי מה הוא כל האבק המזוקק הזה? אף איש לא מענג אותי – וגם אף אשה, גם אם בחיוך שלך אתה מנסה לומר את זה.

רוזנקרנץ: מעלתך, לא עבר לי שום דבר כזה במחשבות.

המלט:  אז למה צחקת כשאמרתי "אף איש לא מענג אותי"?

רוזנקרנץ: לחשוב, מעלתך, שאם אתה לא מתענג על בני-אדם, באיזה פרצוף תקבל את השחקנים. נתקלנו בהם בדרך. והם באים הנה, להציע לך את שירותם.

המלט:  זה שמשחק את המלך יתקבל בברכה - הוד מלכותו יזכה להוקרה שלי; האביר ההרפתקן ינופף חרב לא דוקרת ושריון נייר; האוהב לא ייאנח בחינם; ההוגה הנוגה יסיים את תפקידו בשמחה; הליצן יצחיק את כל מי שריאותיו קלות לדגדוג; והגבירה תאמר כל מה שבא לה, גם אם עקב כך החרוז יצלע לה. מי הם השחקנים האלה?

רוזנקרנץ: לא פחות ולא יותר, אלה שבזמנו דווקא התענגת עליהם כל-כך, הטְרָגֶדְיָאנְטִים של העיר.

המלט:  איך יוצא שהם נודדים? היה עדיף להם מקום של קבע, הן  מבחינת המוניטין הן מבחינת הרווחים.

רוזנקרנץ: אני חושב שההתדרדרות שלהם נובעת מהחידושים האחרונים.

המלט:  הם עדיין זוכים להערכה כמו בעבר כשחייתי בעיר? עוד יש להם כל-כך הרבה קהל?

רוזנקרנץ: לא, האמת שלא.

המלט:  מה קרה? הם מחלידים?

רוזנקרנץ: לא, הם מצידם ממשיכים כרגיל. אבל יש, אדון, להקה של ילדים, גוזלים שצורחים חזק יותר על כל נושא ועניין ומקבלים על זה תשואות אימתניות. אלה האופנה האחרונה, והם מטלטלים את מה שהם קוראים לו "הבמות המקובלות". לא מעט גיבורי-חרב פוחדים מהלשון של האווזונים האלה וכמעט לא מעיזים לבוא לשם.  

המלט:  מה, הם ילדים ממש? מי מחזיק אותם? איך משלמים להם? והם ימשיכו בַּמקצוע רק עד שיתחלף להם הפאלצֶט? ומה, הם לא יאמרו אחר-כך, אם הם יגדלו להיות שחקנים רגילים - מה שיכול להיות, אם אין להם אמצעים טובים יותר - שהכותבים האלה שלהם עושים להם עוול כשהם גורמים להם לצאת בקול נגד עתידם שלהם?

רוזנקרנץ: האמת - כן, היו לא מעט עניינים משני הצדדים, והקהל מצידו חושב שזה בכלל לא נורא להסית אותם לָריב. היה זמן שעל כל מחזה היתה התכתשות בין תיאטרון הבכירים ותיאטרון הבחורים.

המלט:  לא יאמן!

גילדנסטרן: אוהו, שברו על זה הרבה מוחות.

המלט:  והילדים לוקחים את הקופה?

רוזנקרנץ: לוקחים, מעלתך, לוקחים כל תיאטרון, לוקחים בקלות גם את הרקולס על כל מה שהוא סוחב על הגב.

המלט:  זה לא מאד מוזר. כי דודי הוא מלך על דנמרק, ואלה שעיקמו מולו את האף כשאבי היה חי נותנים עכשיו עשרים, ארבעים, חמישים דוקאטים מזומן בשביל גלוית-כיס שלו. חי השדים, יש בזה משהו טבעי-ומעלה, אם הפילוסופיה יכלה רק לגלות אותו.

            (תרועה)

גילדנסטרן: השחקנים.

המלט:  ברוכים הבאים שניכם לאלסינור. תנו יד. קדימה, תנו. להפגין גינונים של קבלת פנים זה צו הטקס. הרשו לי לקבל את פניכם עם כל קרקס הנימוס, שלא ייצא שאני יוצא מעורי כלפי השחקנים - ואני אצא - יותר מאשר כלפיכם.  ברוכים הבאים. אבל דודי-אבי ודודתי-אמי טועים.

גילדנסטרן: במה, מעלתך יקר שלי?

המלט:  אני משוגע רק צפונית-צפונית-מערבית. כשהרוח דרומית אני יכול להבדיל בין נחליאלי לנחש.

            (נכנס פולוניוס)

פולוניוס: כל טוב לכם, רבותי.

המלט:  שמע טוב, גילדנסטרן, וגם אתה - על כל אוזן מאזין: התינוק המגודל שאתם רואים פה עוד לא יצא מהחיתולים.

רוזנקרנץ: אולי הוא שב אליהם שנית. כי אומרים שאיש זקן הוא פעמיים ילד.

המלט:  אני מנבא שהוא בא לספר לי על השחקנים. שימו לב. - כפי שאמרת, אדוני, זה באמת היה ביום שני בבוקר.

פולוניוס: מעלתך, יש לי חדשות לספר לך.

המלט:  מעלתך, יש לי חדשות לספר לך. כשאריסטו היה אַרְטיסְטוֹ וברומא היתה דרמה -

פולוניוס: השחקנים פה, מעלתך.

המלט:  בזזז-בזזז-בזזז-

פולוניוס: על דברתי -

המלט:  אזי בא כל שחקן על דברתו וחמורו -

פולוניוס: השחקנים הכי טובים בעולם, אם זה לטרגדיה, קומדיה, היסטוריה, פסטורליה, פסטורליה-קומית, היסטוריה-פסטורלית, טרגי-קומדיה-היסטורית-פסטורלית, דיאלוג בלי הפסקות או פואמה בלי גבולות. הם קלים כמו ליצנים ושוקלים כמו יוונים. לאסכולה ספרותית ואימפרוביזציה חופשית - אלה האנשים היחידים.

המלט:  הו יפתח שופט ישראל, איזה אוצר היה לך!

פולוניוס: איזה אוצר היה לו, מעלתך?

המלט:  איזה?

           "בת אחת יפה ותו לא,

            שהוא אהב אותה כל-כולו."

פולוניוס (הצידה): עדיין על הבת שלי.

המלט:  אני לא צודק, יפתח זקן?

פולוניוס: אם אתה קורא לי יפתח, מעלתך, לי יש בת שאני אוהב כל-כולי.

המלט:  לא, זה לאו דווקא הולך ככה.     

פולוניוס: אז איך זה הולך, מעלתך?

המלט:  ככה:

           "אלוהים רצה

            וזה מה שיצא."

          ואחרי זה, אתה יודע,

          "קרה המקרה

            כפי שארע כנראה."

          ומהבית הראשון של הפזמון האדוק הזה תוכל ללמוד את היתר, כי תביט, הנה באה הברית החדשה שלי.

            (נכנסים השחקנים)

          ברוכים הבאים, מַאֶסְטְרִים, ברוכים, כולכם.  - אני שמח לראות אתכם בטוב.  - ברוכים הבאים, חברים טובים. - אוה, חבר זקן, מה זה, הפרצוף שלך הצמיח מסך מאז שהתראינו. באת לגלח לי את דנמרק? - (לנער המשחק אשה) מה, ליידי שלי, גבירה צעירה שלי? בחיי הגבירה, גברתי קרובה יותר לַשמים מאשר בפעם האחרונה שראיתי אותך על פסגת נעל עם עקב. אני מתפלל לאלוהים שהקול שלך לא נסדק, כמו חתיכת זהב שיצאה מן המחזור. - מַאֶסְטְרִים, ברוכים הבאים כולכם. אנחנו נתנפל על השלל כמו ציידים צרפתים: נסתער על כל טרף. שיהיה לנו פה תיכף מונולוג. קדימה, תנו לטעום טיפת סגנון. קדימה, מונולוג לוהט.

שחקן א': איזה מונולוג, מעלתך, בטובך?

המלט:  שמעתי אותך אומר לי פעם מונולוג, אבל הוא אף פעם לא הוצג, או שאם כן, לא למעלה מפעם. כי המחזה, אני זוכר, לא מצא חן בעיני המיליונים. לעדר הכללי  הוא היה קוויאר. אבל לעניות דעתי, וגם לדעת אחרים, ששיפוטם מאפיל על שלי - זה היה מחזה מעולה, עם מרקחת טובה של תמונות,  כתוב בצניעות, ולא פחות מזה -  תחכום. זכור לי שמישהו אמר שאין בדיאלוג פלפל שיהפוך את זה לגס מדי, וגם לא פלפול שיפליל את המחבר בְּסלסול, והוא כינה אותו "האסכולה הכּנָה", בריא וגם מתוק, והרבה יותר יפה ממצועצע. מונולוג אחד שם אני אהבתי בעיקר. הספור שאַנֵיאָס הגיבור מספר לאהובתו דידוֹ. ובייחוד האזור שהוא מדבר על רצח המלך פְּרִיאָמוס. אם זה עוד חי לך בזיכרון, תתחיל בשורה הזאת - תן לראות, תן לראות... -  

          "ופּירוּס המחוספס, חיה רעה - "

          זה לא ככה. אבל זה כן מתחיל עם פּירוּס - אה, כן:

          "ופירוס המחוספס, ששריונו

             שחור כמטרתו, אפל כלילה,

            כשבְּסוּס-העץ הגורלי רבץ,

           את שחור פניו האיומות מרח

           בעיטורים זוועתיים יותר.

           כעת עוטה הוא ארגמן מראש

           עד רגל, מכוסה לְחלחלה 

          בדם אבות, ואמהות, בנות,

          בנים, דם שנצרב בָּרחובות

          החרוכים, המאירים באור

          של תופת את רוצח אדונם. 

          בוער בָּאש ובַחרון אפו,  

          משוח, מצובּע וקְרוּש-דמים,

          עיניו רושפות כאבן-אודם, כך 

          דולק פירוס כשד משאול אחר   

          פריאמוס הישיש."

       עכשיו תמשיך אתה.

פולוניוס: ביצוע מצוין, באלוהים, עם היגוי טוב וטעם טוב.

שחקן א':                     "אז הוא מוצא

          אותו, הולם בַּיוונים אבל

          מחטיא. חרבו העתיקה, אשר

          בגדה בזרועותיו, צונחת ארצה,

          לא נענֵית לו עוד. אז פירוס על

          פריאמוס מסתער, בכוח לא

          שקול, מכה בזעם לפניו;

          אך מאוושת חרבו האימתנית           

          נופל האב כאלומת חציר.

          מבצר העיר, גוש אבן בלי חושים, 

          כאילו חש אז בַּמכה, מרכין

          ראש מכותר בלהבות, קורס

          לארץ, והנפץ המבעית

          צד את אוזנו של פירוס. כי רְאוּ, 

          חרבו אשר על לובן החלב

          של ראש פריאמוס כבר עמדה לנחות,        

          נדבקת באוויר. כפסל של

          רודן ניצב כך פירוס, משותק,

          ריק מרצון וריק מפעולה,   

          ולא עשה דבר.

          אך כשם שלעתים מול פני סופה

          מושלך הס בשמיים, עננים

          עומדים דום, רוח חצופה שותקת,

          האדמה אילמת כמו המוות,  

          ואז פתאום הרעם המבעית

          פולח את היקום, כך לאחר

          ההפוגה שוב התעורר נקם

          בפּירוס והמריץ אותו לפעול,

          ומעולם עוד לא הלם פטיש

          הענקים בעוז ובלי רחם

          בשריונו המחושל לעד

          של אל המלחמה כשם שעכשיו

          נוחתת חרב הדמים של פירוס

          על הוד פריאמוס.

          לעוף, לעוף, אלת מזל פרוצה!       

          אלים, חִבְרוּ יחדיו, נשלו אותה                

          מכל כוחה! שִבְרוּ את הצירים

          ואת החישורים של גלגלה,   

          ודרדרו את החישוק מהר

           השחק מטה שייפול לידי

          שֵדֵי השאול! 

פולוניוס: זה ארוך מדי.

המלט:  ישלחו את זה לַסַפָּר, יחד עם הזקן שלך. - בבקשה ממך, המשך. הוא פה - רק ריקודים או בדיחות גסות, או שהוא נרדם. המשך. תגיע למלכה, להקובה.

שחקן א': "אך מי שאך ראה את המלכה

           המצועפת - "

המלט:  "המלכה המצועפת?"

פולוניוס: זה טוב, "מצועפת", טוב מאד.

שחקן א':              "רצה יחפה

          אנֶה ואנָה, ומאיימת על

          הלהבות בשטף דמעותיה,

          סְחבת-בד על הראש שלא מזמן  

          כתר עיטרוֹ, במקום גלימת מלכות

          שמיכה שנחטפה בִּבהילות

          כרוכה סביב גוף כחוש ומצומק -  

          כל מי שאך ראה זאת, יקלל

          בארס לשונו את ממלכתה

          של גברת המזל. אילו צפו

          בה אז אלי מרום, בראותה

          את פירוס מקצץ את אבריו

          של בעלה בחרב, כְּמִשְחק,

          אז קול זעקתה – אם אין ליבם

          אטום לאנושות – היה הופך

          את אש עיני שמיים לְחָלָב,     

          אלים היו בוכים."     

פולוניוס: תראה איך הוא ממש החליף צבעים, ויש לו דמעות בעיניים. בבקשה ממך, עצור כאן.

המלט:  זה טוב. את ההמשך  תדקלם לי בקרוב. - אדוני בטובך, תהיה מוכן להשגיח שדואגים לשחקנים יפה? אתה שומע? שיתייחסו אליהם טוב, כי הם התמצית והקיצור של דברי ימי הדור. עדיף לך שאחרי מותך תהיה לך כתובת מכוערת על המצבה מאשר שהם יוציאו לך שם רע בחייך.

פולוניוס: מעלתך, אני אתייחס אליהם כמו שמגיע להם.

המלט:  חי הציפורן של ישו, בן-אדם, יותר! אם תתייחס לכל איש על-פי שמגיע לו, מי ייצא נקי מהשוט? תתייחס אליהם על-פי ערכך שלך. כמה שמגיע להם פחות, אתה תצא יותר צדיק. קח אותם פנימה.

פולוניוס: בואו, רבותי.

המלט:  לכו אתו, חברים. מחר נשמע הצגה. (הצידה לשחקן א')  אתה שומע אותי, חבר זקן? אתם יכולים לשחק את "רצח גונזאגו?"

שחקן א': בהחלט, מעלתך.

המלט:  מחר בלילה הצגה. תוכל אם יש צורך ללמוד נאום של איזה תריסר שורות או שש-עשרה שורות שאני אעלה על הכתב ואשלב במחזה?

שחקן א': בהחלט, מעלתך.

המלט:  טוב מאד. - לכו אחרי האדון הזה, ושימו לב - אל תעשו ממנו צחוק.

            (יוצאים פולוניוס והשחקנים)

          חברים טובים שלי, אני עוזב אתכם עד הלילה. ברוכים הבאים לאלסינור.

רוזנקרנץ: מעלתך.

המלט:  כן-כן, טוב, אלוהים אתכם.

            (יוצאים רוזנקרנץ וגילדנסטרן)

                                          עכשיו אני לבד.

          אוה, איזה עבד גולם בהמה אני!

          מה, זה לא מפלצתי שהשחקן הזה פה,

          רק מבדיה, רק מחלום של רגש,

          היה יכול לשעבד את נשמתו

          לַתעתוע של עצמו כל כך

         שפרצופו החוויר כולו - דמעות

          בעין, וחזות נסערת, קול שבור,

          וישותו כולה לובשת את  

          תבנית הדמיונות שלו? והכל על לא כלום,

          על הקובה!

          מה הקובה לו, או הוא לה, שיתייפח בשבילה?

          מה הוא היה עושה אילו היו לו מניעים

          והוראות-בימוי כמו שיש לי?

          הוא כבר היה מטביע בִּדמעות

         את הבמה, ומשסף במונולוג מחריד

          את אוזן העולם, זורע שיגעון

          בָּאשמים, ובהלה בַּחף מפשע,

          מזעזע כל צופה תמים, ומשתק

          כל חוש של עין ושל אוזן.

          אבל אני,

          נוכל חדל אישים עשוי מבוץ,

          רק מתבטל ומתבכיין כמו מוקיון חולם,

         לא מתעבּר מזרע המשימה שלי,

          ולא יכול לומר מילה, מילה,

          אפילו לא למען מלך שחייו וכל

          אשר לו נרמסו וחוללו. אני פחדן? מי

          קורא לי כלב? מרסק לי את הקרקפת?

          תולש לי את הזקן, מתיז אותו בפרצופי?

          צובט אותי באף? דוחף לי את השקר בגרון

          עמוק עד לָריאות? אה? מי עושה לי ככה?

          לעזאזל, הייתי מקבל את זה.

          כי אין הסבר אלא שיש לי דם-

          יונה ואין לי אומץ ללבות

          את המרירות שלי, אחרת כבר

          מזמן הייתי מפטם את כל נשרי

          שמיים בקרביים של הכלב. שרץ מזדווג!

          שרץ מצחין, שחצן, צלופח, רוצח!

          נקמה!

          לא, איזה מין חמור אני! זה באמת

          נורא-אמיץ, זה שאני, הבן של אב יקר

          אשר נרצח, שהשמיים והגיהינום

          דוחקים בי לנקמה, פורק את מה

          שעל לבי רק במלים כמו

          פרוצה, ומשתלח בקללות

          כמו משתגלת, תגרנית בשוק! אח, טפו

          על כל זה, פּההה!

          העשתונות, לעבודה! הממ-מממ... שמעתי

          שיצורים פושעים אשר צָפו בְּהצגה

          הוכו עד הנשמה מהתחכום של הבדיה

          עד שהודו מייד בַּנְבָלָה שהם ביצעו.

          כי רצח, גם אם אין לו שום לשון,

          בכל זאת מדבר באיזה אבר פלא משלו.

          אני אתן לשחקנים האלה לשחק

          איזה דבר כמו הרצח של אבי לפני

          דודי. אבחן טוב כל מבט שלו. אסגור עליו

          עד שהוא יימחץ.  אם הוא רק ימצמץ,  

          אדע את מסלולי. הרוח שראיתי

          אולי הוא שד, ולשדים יש כוח

          ללבוש מסווה נעים, כן, ואולי הוא מנצל

          את החולשה והמרה-שחורה שלי,

          כי יש לו כוח על הלכי-נפש כאלה,

          כדי להביא עלי קללה. אני

          אמצא עוד ראיות יותר חותכות.

          ההצגה היא הדבר אשר איתו

          אלכוד את המצפון של הוד רוממותו.

            (יוצא)