שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט המלט - מערכה 1, תמונה 4 קדימה >

(נכנסים המלט, הורציו ומרצלוס)

 

המלט:      אוויר נושך פוצע. קר מאד.

הורציו:      זה קור צובט, רעב.

המלט:                           מה השעה?

הורציו:      נדמה לי עוד לא שתים-עשרה.

מרצלוס:                                   לא, כבר

             צלצל.

הורציו:                 כן? לא שמעתי. אז קרוב

            הזמן שבו הרוח מסתובב.

           (תרועת חצוצרות, ושני מטחי תותחים נורים)

             מה זה אומר, מעלתך?

המלט:      המלך ער הלילה, מרוקן קנקן אחר קנקן,

              רוקע, מסתחרר בַּמחולות. 

              כשהוא שופך כוסות ללוע, תוף

              וחצוצרה, כפי שהבטיח, נוערים 

              עד השמיים לכבודו.

הורציו:                              זה המנהג?

המלט:       תאר לך.

               אבל לדעתי, גם אם אני בן-המקום

               ולַמנהג נולדתי, זה מנהג

               שלקיימו זו תועבה, ולהפר - מצווה.

               מרוב נשפי שתייה עד כאב-ראש

               רק משמיצים אותנו בעולם.

               הדביקו לנו שם של שיכורים

               שמטנפים כמו חזירים את המלכות.

               וזה גורע באמת מהגדולים

               בהישגינו, ומוחק את כל

               המוניטין. קורה שלאדם

               יש איזה כתם מלידה, שהוא

               אינו אשם בו – כי אינך בוחר

               את שורשיך – ובהתפשטו

               שובר הוא כל מעוז תבונה

               וגֶדר היגיון; או שהֶרְגל

               נלוז אשר תופח בו מסיט

               אדם מִנְּהָגים מקובלים –

               ובאנשים כאלה, שבהם

               טבוע החותָם של פגם אחד,

               כפי שאמרתי (צו הטבע או

               מזל) המעלות האחרות,

               גם אם הן צחות כחסד, נצחיות

               ככל שרק ניתן לבן-אנוש,

               תושחתנה בסופו של יום בידי

               המום היחידי הזה; טיפה

               אחת של רֶשע יכולה למשוך

               לרשת הקורים שלה את כל

               מה שנשגב -  

               (נכנס הרוח)

הורציו:                        הבט, אדון, זה בא.

המלט:        צִירֵי גן-עדן, מלאכֵי שרת, הָגֵנו על כולנו!

               אם אתה רוח מבורך או שד ארור,

               מביא אתך משב גן-עדן או סופות מגיהינום,

               אם מטרותיך הן של רֶשע או של חסד,

               אתה מופיע כאן בדמות כה מתמיהה  

               שאדבר איתך. אני אקרא לך

               המלך, אבא, כתר דנמרק! הו, ענה לי!

               לא, אל תיתן שאתפוצץ כך בלי לדעת!  

               ספר לי למה עצמותיך הקדושות

               שנקברו, בקעו מתכריכים; למה הבור

               שבו ראינו איך אתה נטמן בשקט

               פער את מלתעות השיש הכבדות שלו

               להעלות אותך בָּאוב. מה מבשר

               זה שאתה, גוף מת, עוטה פלדה      

               שנית ושב לנצנוצֵי ירח,

               מבעית את פני הלילה, ומטלטל  

               אותנו - הטפשים נוכח הטבע - בְּאימה

               עם מחשבות מעבר לגבול נשמתנו? 

              אמוֹר, מדוע זה? ולמה? מה עלינו לעשות?

               (הרוח מסמן לו)

הורציו:      זה מסמן לך ללכת אחריו,

             כאילו משתוקק למסור מין הודעה

             לך לבד.

מרצלוס:              תראה באילו גינוני כבוד

              זה מנופף לך לבוא לְשטח מבודד.

              אך אל תלך עם זה.

הורציו:                             לא, בשום אופן.

המלט:       זה לא מוכן לפצות פה. אז אלך איתו.

הורציו:      לא, אדוני.

המלט:                   מה יש לפחוד פה? את חיי

               איני מחשיב יותר מראש סיכה.   

               ולנשמתי, מה זה כבר יעולל? 

               היא לא נצחית כמותו? זה מנופף

               לי שוב לשם. אני אלך אחרי זה.

הורציו:       ואם הוא יפתה אותך, אדון,    

               אל תוך השצף, או לקצה צוק האימים   

               אשר תלוי מעל הים, ושם ילבש  

               איזו צורה אחרת, איומה,

               אשר תפיל בך ממשלת הגיון,

               תמשוך אותך לַשיגעון? חשוֹב.

               הן המקום עצמו נוטע הזיות

               ייאוש, בלי שום סיבה, בכל

               מי שמביט למטה אל עומק הים,

               שומע איך שהוא שואג שם.

המלט:       עדיין מנופף לי. – לך קדימה. אני בא.

מרצלוס:     לא, לא תלך, אדון.

המלט:                              תוריד את הידיים.

הורציו:      ותר. ללכת לא תלך, לא!

המלט:                                הגורל שלי

               צועק ומחשל כל גיד פעוט

               בגוף הזה לשריר אריה טורף.

               עדיין זה קורא לי. רבותי,

               די, בלי ידיים! אלוהים, אני

               הופך כל מי שיעצור אותי  

               לרוח בעצמו! אני אומר,

               עִזבו! לך. אני בא בעקבותיך.

              (יוצאים הרוח והמלט)

הורציו:      הוא נעשֶה נואש מדמיונות.

מרצלוס:    נלך בעקבותיו. אסור כך לציית לו.

הורציו:      קדימה, בואו. מה ייצא מכל זה?

מרצלוס:    יש משהו רקוב בּמדינת דנמרק.

הורציו:      שמיים יכוונו דרכה.

מרצלוס:                      לא, בואו אחריו.

            (יוצאים)




< אחורה הדפסת הטקסט המלט - מערכה 1, תמונה 4 קדימה >