| < אחורה |  המלט -
מערכה 4, תמונה 5 |
קדימה > |
(נכנסים המלכה, הורציו וג'נטלמן)
מלכה: לא אדבר איתה.
ג'נטלמן: היא לא מרפה. כולה תועה בהזיות.
יש לרחם על מצבה.
מלכה: מה היא רוצה?
ג'נטלמן: היא מדברת בלי סוף על אביה;
אומרת ששמעה שבעולם יש תרמיות;
ומהמהמת, וחובטת בליבה;
תוקפת כל מיני זוטות, קני-קש, ומשמיעה
דברים תמוהים כמעט בלי הגיון.
לדיבורים שלה אין שחר. אך
על אף שאין בהם צורה הם מניעים
את השומעים למצוא בהם מין משמעות.
הם פוערים פה בפליאה, ומשלימים
את המלים כדי להתאימם
לְמחשבות מוחם, ובאמת –
עם הקריצות וטלטולי הראש שלה -
אפשר כמעט לחשוב שיש שם מחשבה,
לא משהו מוצק, אך מצער מאד.
הורציו: יהיה טוב לדבר איתה, כי היא
עוד עלולה לזרוע חשדות מסוכנים
בתוך מוחות חורשי רעה.
מלכה: שתיכנס.
(יוצא הג'נטלמן)
נפשי חולה כל כך מחטא, שהיא רואה
כל שטות כמו פרולוג למחזה זוועה.
כי האשמה כולה חשש ובהלה;
מפחד שיגלוה, את עצמה היא מפלילה.
(נכנסת אופליה)
אופליה: איפה הוד מלכותה היפהפיִיִת של דנמרק?
מלכה: מה לך, אופליה?
אופליה (שרה): איך אכיר אהוב אמת
מכל הקהל?
לפי המצנפת והמקל
וגם הסנדל.
מלכה: אויה, גברת מתוקה, מה משמעות השיר הזה?
אופליה: במילה? לא, במחילה, שימי לב.
(שרה): הוא מת, נגמר, הו גברת,
נגמר, מת, כלום בלב אין.
רק עשב לראשו,
וברגליים אבן.
הו! הו!
מלכה: לא, לא, אופליה -
אופליה: בבקשה, שימי לב.
(שרה): תכריך צח כְּשלג על הר יש לַמת
(נכנס המלך)
מלכה: אוי לנו, תסתכל, אדון.
אופליה (שרה): פרחים מתוקים מכל עבר,
ודמעות של אהבת אמת
לא זלגו על הקבר.
מלך: מה שלומך, גברת יפה?
אופליה: טוב, שאלוהים ישלם לך! אומרים שהינשוף היה בתו של האופה. חי אלוהים, אנחנו יודעים מה שאנחנו, אבל לא מה שאנחנו יכולים להיות. שאלוהים יישב בשולחן שלך!
מלך: הזיות על אביה -
אופליה: בבקשה אל-נא נוסיף מלים על זה, אבל כשישאלו אותך מה זה אומר, תגיד כך:
(שרה): מחר יום האהבה הקדוש,
מהבוקר, מהזריחה,
ואני אהיה הבתולה בחלון,
אהובתך שלך.
אז הוא קם לבוש למשעי,
פתח את הדלת שלו
והכניס ת'בתולה, כדי שהיא
לא תצא בתולה, לא לא לא.
מלך: אופליה יפה!
אופליה: לא-לא, בלי לקלל, אני אגמור את זה.
(שרה): חי צָלוּבִי וסנטה קָדוֹשוּס,
בושה, חרפה, עוון!
בחורים דוחפים את הקוקוס,
זה בושה, חי זנבנבון!
היא אומרת "נדרְתָ לפני שחדרְתָ
להיות לי לבעל, אתה!"
הוא עונה:
"והייתי, כן-כן, גם מתחתן
אילו לא באת אלי למיטה".
מלך: כמה זמן היא במצב כזה?
אופליה: אני מקווה שהכל יסתדר לטובה. אנחנו חייבים בסבלנות. אבל אני לא יכולה שלא לבכות כשאני חושבת איך יכלו לטמון אותו באדמה קרה. אחי יידע על זה. ואם כן אני מודה לכן על עצתכן הטובה. נא לקרוא לכרכרה שלי! לילה טוב, גבירות, לילה טוב. גבירות מתוקות, לילה טוב, לילה טוב.
(יוצאת)
מלך: לך אחריה. פקח עליה עין, אנא!
(יוצא הורציו)
אה, זה הרעל של יגון עמוק. הכל נובע
ממות אביה – ועכשיו תראי!
הו גרטרוד, גרטרוד,
כשאסונות באים, הם לא באים לבד,
כמו מרגלים, אלא גדודים-גדודים:
קודם נרצח אביה; ואז בנך הלך,
כשהוא עצמו אשם בסילוקו;
העם תוסס ומתבוסס במחשבות סמיכות
ולא בריאות, לוחש שמועות על מות
פולוניוס היקר, שאנו כמו חובבנים
קברנו חרש-חרש בגניבה;
אופליה, אומללה, איבדה את השפיות
שבלעדיה אנו רק תמונות או בהמות;
ולבסוף, ולא פחות חשוב,
אחיה מצרפת שב בחשאי,
הוא מתבשל בחשדות, תועה בערפל, ואין
מחסור בִּמְזַמְזמים שמרעילים לו את האוזן
בדברי ארס על המוות של אביו -
ומכיוון שאין להם שום חומר ממשי
לא בוחלים בהשמצות נגדי
מפה לאוזן. גרטרוד יקרה שלי,
כל זה - כמו אלף מטחים מקנה תותח אחד -
הורג אותי אלף מיתות.
(רעש מבפנים)
מלכה: אוי לי, מה זה הרעש?
מלך: אתם שם! איפה השומרים שלי? שיתייצבו בדלת!
(נכנס שליח)
מה יש?
שליח: הצל את עצמך, אדון.
גם כשעולה אוקיינוס על גדותיו
הוא לא טורף את המישור בשטף, בלי רחם,
כמו שלארטס הצעיר שועט
ובדרכו רומס את אנשיך.
האספסוף קורא לו "המנהיג",
וכאילו העולם הולך להיברא עכשיו,
ונמחקו מסורת ועבר, המייצבים
והבסיס לכל, הם צועקים:
"אנחנו בוחרים: לָאֶרְטֶס מלך!" ים
של כובעים, ידיים, לשונות
מריע למרומים: "לָאֶרְטֶס לשלטון! לארטס מלך!"
(רעש מבפנים)
מלכה: באיזו צהלה הם מזנקים על נתיב סרק! היי,
זה פיתיון, כלבים דנים בוגדים!
מלך: שוברים את הדלתות.
(נכנסים לָאֶרְטֶס ומלוויו)
לָאֶרְטֶס: איפה המלך הזה? - רבותי, עמדו כולכם בחוץ.
המלווים: לא, בואו ניכנס.
לָאֶרְטֶס: בבקשה, תנו לי לבד!
המלווים: ניתן, ניתן.
לָאֶרְטֶס: תודה לכם. שִמְרו על הכניסה.
(יוצאים המלווים)
אאאא מלך מלוכלך, תביא לי
את אבי.
מלכה: במתינות, לָאֶרְטֶס היקר.
לָאֶרְטֶס: אם יש טיפת דם מתונה אחת בי, אז
אני ממזר, אבי קרנן, ועל מצח אמי
הזך - פה! פה! – חָרוּת אות של קלון:
זונה.
מלך: מה הסיבה, לָאֶרְטֶס, למרידת הנפילים
שלך? גרטרוד, עזבי אותו. אל תחששי לי.
מלך אפוף הילה כה אלוהית
שלבגידה מותר רק להציץ על מטרתה,
לא לממש את רצונה. אמור, לָאֶרְטֶס, מה
אתה כל כך בוער? גרטרוד, עזבי אותו.
גֶבר, דבּר.
לָאֶרְטֶס: איפה אבי?
מלך: מת.
גרטרוד: אך
לא הוא הרג!
מלך: תני לו לחקור כרצונו.
לָאֶרְטֶס: איך זה יצא שמת? איתי לא ישחקו.
לגיהינום נאמנות! שבועות חובה לַשד
הכי שחור! מצפון ואצילות לַבור הכי
עמוק! לי לא אכפת להיות ארור! אני עומד כך
ששני העולמות שווים לי כקליפת השום.
יבוא מה שיבוא, אני אנקום
בשם אבי עד תום.
מלך: מי יעצור אותך?
לָאֶרְטֶס: רק רצוני, לא העולם כולו.
אשר לאמצעים שלי, גם אם הם מוגבלים,
הם יעשו הרבה.
מלך: לָאֶרְטֶס טוב,
אם ברצונך לדעת אל נכון את העובדות
על מות אביך היקר, האם
דורשת נקמתך לטרוף בלי אבחנה
את כל החבילה, חבר וגם אויב,
מפסיד ומנצח?
לָאֶרְטֶס: רק את אויביו.
מלך: ותזהה אותם?
לָאֶרְטֶס: לחבריו אני אפתח את זרועותי, וכמו
שַֹקְנַאי אשר מזין את גוזליו בדם לבו,
אקיז דמי למענם.
מלך: עכשיו דיברת כמו
בן טוב, אציל אמת. אני נקי
לחלוטין ממות אביך, ומקונן עליו
בכל חושי, שזה יהיה ברור לך
כמו שאתה רואה אור-יום.
(רעש מבחוץ)
קולות: תנו לה להיכנס.
לָאֶרְטֶס: מה יש שם, מה הרעש?
(נכנסת אופליה, בלבוש מוזר עם קש ופרחים)
הו חום, יבש לי את המוח!
דמעות מלח כפולות, שרפו לי את בִּרְכּת
הראייה! חי אלוהים, לשיגעון שלך יהיה
מחיר כזה שהמשקולת תהפוך את המאזניים.
הו שושנה של מאי, עלמה יפה,
אחות טובה, אופליה מתוקה!
שמיים, יתכן שדעתה של נערה
היא בת-תמותה כמו חייו של איש זקן?
טבע-אדם אציל באהבה, והוא שולח
איזו דוגמה מובחרת מעצמו
בעקבות מי שהוא אוהב.
אופליה (שרה): בלי ארון נקברה הגופה -
היי נון נוני נוני היי נוני -
במטר של דמעות נשטפה...
(מדברת): הייה שלום, יונה שלי, יון-יוני!
לָאֶרְטֶס: לו דעתך היתה צלולה, ולהסית לנקמה ביקשת,
זה לא היה כה משכנע.
אופליה: צריך לשיר "מַטָּה מַטָּה, קיראו לו לְמַטָּה"... הה, כמה הפזמון קולע! זה היה סוכן-האחוזה השקרן שגנב את הבת של אדונו!
לָאֶרְטֶס: השום-דבר הזה גדול מכל דבר.
אופליה: הנה זִכְריני, זה בשביל לזכור. אנא, אהובי, זְכור. והנה אמנון ותמר, מר, מר...
לָאֶרְטֶס: מסמך של שיגעון: מיזוג של מחשבות וזיכרון.
אופליה: הנה שוּמָר, מַר, מַר... הנה מוֹר, בשבילך. והנה מור בשבילי. המור הוא מתוק, המור הוא מר... כל אחד והמור שלו. קחי, גברת. קח, מר... מר... מר... מרגניות... הייתי נותנת לכם גם סיגליות, אבל הן נבלו כולן כשאבי מת. אומרים שסופו היה סוף טוב.
והאמנם הוא שוב לא ישוב?
האמנם הוא שוב לא ישוב?
לא, לא, הוא מת.
בעולם האמת.
לעולם הוא שוב לא ישוב.
היה לו זקן כמו שלג לבן,
ופרצוף חיוור כמו פשתן.
הוא הלך, הוא הלך,
ולשווא ניאנח.
ירחם על נפשו אלוהים הרחמן!
ועל כל הנשמות ביחד, אני מתפללת לאלוהים. אלוהים יהיה איתכם, שלום, שלום.
(יוצאת)
לָאֶרְטֶס: אתם רואים את זה? הו אלוהים!
מלך: להשתתף בצערך זו חובתי, לָאֶרְטֶס,
אם לא - אתה שולל ממני זכות.
צא ותבחר בין ידידיך הנבונים
מי שתרצה, לשמוע ולשפוט בינינו.
אם יימצא שיש בנו שמץ אשמה
במישרין או בעקיפין, ניתן לך
את ממלכתנו, את כתרנו, את חיינו, ואת כל
מה שנקרא שלנו כפיצוי. אבל אם לא,
הואל-נא להקציב לנו קצת זמן,
ונעמול עם נשמתך כדי לְרַצות אותה
כהלכה.
לָאֶרְטֶס: שיהיה כך. נסיבות מותו,
וקבורתו האלמונית - בלי אות-כבוד,
או חרב, או עיטור על גופתו,
בלי טקס ממלכתי יאה – כל זה
זועק מהרקיע עד הארץ שאשאל
קצת שאלות.
מלך: ונענה על כל אחת.
ובמקום שבו יש חטא – שהגרזן ינחת.
בבקשה, בוא לך איתי.
(יוצאים)
| < אחורה | המלט -
מערכה 4, תמונה 5 |
קדימה > |