שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט המלט - מערכה 5, תמונה 2

(נכנסים המלט והורציו)

 

המלט:  עד כאן על זה, אדון. עכשיו תִּרְאה דבר אחר.

          אתה זוכר את כל הנסיבות, כן?

הורציו:                                    אם אני

          זוכר, מעלתך!

המלט:  אדון, אז התחולל בתוך לבי מין קרב שלא

          הניח לי לישון. נראָה לי שמוטב להיות

          מלח מורד שבוי באזיקים. אז פתע –

          ויבורך הפּתע, שנדע שלפעמים

          תועיל לנו פזיזות כשכל התכנונים

          העמוקים כושלים – ללמדך

          שיש כוח נשגב שמעצב את גורלנו,

          לא משנה כמה נחצוב בכוח -

הורציו:                                 זה בטוח.

המלט:   הגחתי מן התא שלי,

          גלימת-הים שלי כרוכה סביבי, באפלה

          גיששתי לחפש אותם, הצלחתי,

          פשפשתי בצרור שלהם, ואז

          חמקתי לחדרי שוב, והעזתי, כי

          פחדי גברו על נימוסים, לפתוח         

          את המעטפה שהם מעבירים מאת

          ירום-הודו. מצאתי שם, הורציו -  

          הו, הנבזות המלכותית! - צו מפורש,

          (מרוח בתילי-תילים של הצדקות,

          שמדגישות עד כמה זה בריא

          לדנמרק, גם לאנגליה) ועם –

          הו! – אזהרות מפני שרצים ומזיקים

          כאלה אם אוסיף לחיות, ובקיצור,   

          שעם קריאת הצו, בלי לבזבז דקה -  

          אפילו לא שניה כדי להשחיז את הגרזן -  

          יש לערוף לי את הראש.

הורציו:                             זה יתכן?

המלט:  הנה הצו. קרא כשיהיה לך קצת זמן.   

          אבל כעת תרצה לדעת איך פעלתי הלאה?

הורציו:   בבקשה.

המלט:   לכוד כך בתוך רשת נבלים,

          טרם הספקתי להציג בפני מוחי

          פרולוג, הוא כבר התחיל בהצגה.   

          ישבתי וחיברתי צו חדש, כל אות

          כתיבה תמה. פעם נראָה לי, כמו

          לכל אנשי המדינה שלנו, שנחות

          לאיש כמוני לדקדק בכתב-יד כמו

          לבלר, ודי טרחתי כדי לשכוח את

          הידע. אבל, אדוני, עכשיו הכתב  

          שירת אותי כמו נושא-כלים. רוצה

          לדעת מה כתבתי שם?

הורציו:                            כן, אדוני.

המלט:   מטעם מלך דנמרק, בקשה:

          היות ומלך אנגליה הוא בעל חוב מסור לו,

          היות ואהבת השניים כתמר תפרח,

          היות והשלום כעת זהוב כשיבולים,

          ומחבר בין שני הידידים כמו מקף,

          ועוד הרבה "הֱיוֹתים" שכאלה, עם משקל, 

                           [/ ועוד הרבה "היות ו" שכאלה, עם משקל,]  

          עם קבלת מכתב זה, וקריאת תוכנו,

          ללא דיחוי מסוג זה או אחר, צריך הוא להוציא

          את השליחים האלה להורג ומיידית,

          בלי להקצות להם גם זמן וידוי.         

הורציו:                                 והמעטפה,

          איך נחתמה?

המלט:                   גם כאן עזרו לי משמיים.

          היתה לי בארנק טבעת-החותם

          של אבא, שעל פיה החותם הזה עוצב.

          קיפלתי את הדף ממש כמו הקודם,

          חתמתי, והחתמתי, והחזרתי למקום 

          בזהירות, והחילוף אף פעם לא

          נודע. עכשיו, למחרת פרץ הקרב

          שלנו על הים, וכל השאר

          אתה יודע. 

הורציו:          אז גילדנסטרן ורוזנקרנץ הולכים.

המלט:   שמע, בן-אדם, הם עשו אהבה ממש

          עם השליחות הזאת. הם לא יושבים

          על המצפון שלי. הם בחשו, השתחלו

          ובמו-ידם הביאו את מפלתם.

          זה מסוכן לאופי סוג-תולעת

          להידחף בין להבות הלהבים    

          של יריבים אימתניים.

הורציו:                         אח, איזה מלך זה!

המלט:   זה לא מטיל עלי עכשיו, תגיד, לקפוץ על זה?

          הוא, הוא שאת מלכי הרג ועם אמי זנה,

          חצץ בין תקוותי לבין הכתר,

          זרק חכה עם קרס על חיי,

          ובנוכלות כזאת – זה לא שיא המוסר

          לגמור אותו ביד הזאת? לא אהיה ארור

          לנצח אם אתן לריקבון זה של

          טבענו שיִפְשֶה עוד ויפשע עוד?     

הורציו:   עניין של זמן קצר עד שישמע

          מאנגליה מה התרחש שם.

המלט:                                זה יהיה

          קצר. זמן הביניים הוא שלי; בחיי אדם

          אין זמן אפילו להגיד "שלוש-ארבע".

          אבל חבל מאד, הורציו טוב,

          שעם לָאֶרְטֶס את עצמי שכחתי ככה. כי

          בְּבבוּאת המטרה שלי אני רואה

          את מטרתו נשקפת. אחזר לזכות

          בחסדיו. רק, בחיי, שהיגון-לראווה שלו  

          שלהב אותי לזעם.  

הורציו:                        שקט, מי זה בא?

            (נכנס אוסריק)

אוסריק: מעלת כבודך מתקבל ברוב ברכה בשובך לדנמרק.

המלט: אני מודה לך בהכנעה. (להורציו)  אתה מכיר את היבחוש הזה?

הורציו (הצידה להמלט): לא, מעלתך, בטובך.

המלט (הצידה להורציו): אתה מבורך, כי להכיר אותו זו קללה. יש לו הרבה אדמות, וכולן פוריות. תן לבהמה להיות אדון על בהמות הארץ, והאבוס שלו יעמוד על שולחן הנשף של המלך. נכון, הוא תוכי מקרקר, אבל, כמו שאמרתי, יש לו רכוש גדול של זבל.

אוסריק: אילו הואיל כבודו המתוק ששעתו תהיה בידו, הייתי מוסר לך דבר מטעם הוד מלכותו.

המלט:  אני מוכן לקבל אותו, אדוני, בחפץ-לב חָפֵץ. שים את המצנפת כמו שמשתמשים בה. המקום שלה על הראש.

אוסריק: חן-חן, חן- חן, חם-חם.

המלט:  לא, תאמין לי, קר מר. רוח צפונית.

אוסריק: באמת - קריר, מעלתך, די קריר.

המלט:  אם כי נדמה לי , מאד - יבש, וחם, למנגנון שלי.

אוסריק: למות, למות כמה יבש, יבש אפשר לומר כמו - אין לי מלים  כמה יבש. אבל, מעלתך, הוד מלכותו ביקש ממני ליידע אותך שהוא נכנס להתערבות גדולה על ראשך. אדוני, העניין הוא כזה -

המלט:  אני מתחנן,זכור. (מסמן לאוסריק לחבוש את המצנפת)       

אוסריק: נו, מעלתך, לנוחיותי, אבקש, עם כל הכבוד. אדוני, הנה-זה בא מחדש לחצרנו לָאֶרְטֶס. האמן לי, ג'נטלמן פרפקט, מלא משוּבּחויוֹת דרגה אל"ף, איש חברה אנין-עדין דליקָטֵס-דְשוּפרא. אם לדבר עליו בכנות-רגש, הוא ממש כרטיס ביקור, בְּרוֹשוּר מהלך לַאצילות. כי תמצא בו התגלמות כל פריט שג'נטלמן ישמח לראות.

המלט:  אדוני, מילותיך לא חוטאות לרישומו, אם כי אני יודע שאם עורכים ספירת-מלאי של מכלוֹלוֹ, זה יביא את האריתמטיקה לכלל סחרחורת בַּזיכרון, אבל גם זה לא יסיט את ספינתו, לאור מהירות מפרשיו. אבל, בלי להפריז בפְרָאזוֹת, אני מחשיב אותו כנפש יקרת-ערך, וסך ניקוז מעלותיו נדיר ומזהיר כמו, אם לדקדק, כמו עצם בבואתו בראי, ומי יוכל להיכנס לנעליו אם לא צילו, ותו-לא, ולא כּוּלוֹ.  

אוסריק: מעלתך דובר בו כל מילה בסלע.

המלט:  והתכלית, אדון? למה אנחנו עוטפים את הג'נטלמן הנ"ל בהבלי הבל פּינוּ?  

אוסריק: סליחה?

הורציו: זה לא יהיה ברור יותר אם נעבור ללטינית? אתה יכול, אדוני, בטח.

המלט:  מה מבשר הנפנוף בשם של הג'נטלמן?

אוסריק: לָאֶרְטֶס?...

הורציו (הצידה להמלט): הארנק שלו כבר ריק. הוא בזבז את כל מטבעות הלשון.

המלט:  כן, אדוני, הוא.

אוסריק: ידוע לי כי אתה יודע דבר או שניים -  

המלט:  תודה רבה. אם כי לי לא ייצא כלום מן הידוע לך, ככל הידוע לי. ובכן, אדוני?

אוסריק: שאתה יודע דבר או שניים על הצטיינות לארטס - 

המלט:  בזה אני לא מעיז להודות, פן אצטרך להשתוות לו בהצטיינות. אבל כדי להכיר טוב בן-אדם, אדם צריך להכיר טוב את עצמו.

אוסריק: אני רוצה לומר, אדון, הצטיינותו בכְלִי-נשק. כי לפי המוניטין שהוציאו לו בחוגו הוא בלתי-נציח.      

המלט:  באיזה כְּלִי-נשק?

אוסריק: פגיון וחרב-סיף.

המלט:  אז זה לא כְּלִי, זה כְּלֵי. אבל טוב.    

אוסריק: המלך, אדוני, התערב איתו על ששה סוסים עֲרָב, שכנגדם לארטס שֹם כמשכון, עד כמה שהבנתי, שש חרבות ופגיונות תוצרת צרפת, עם אבזרי העזר שלהם, כגון כּוֹתָפות, עטיפות ותוספות. שלושה מן הסְפיחוֹנים, חי נִפְשָתִי, נחמדים עד מאד לעיצוב, חביבים ללהבים, ספיחונים מאד עדינים, יעילים עם שכלולים.

המלט:  למה אתה קורא ספיחונים?

הורציו (הצידה להמלט): ידעתי שלא נגמור עד שתברר כל קוץ ויוד של כל מילון.

אוסריק: הספיחון, אדון, הוא הנדן. בסיס שיגור החרב.

המלט:  בסיס השיגור! אפשר לחשוב שאנחנו מסתובבים עם תותחים על המותניים! אף אחד עוד לא מת מלהגיד חגור. אבל הלאה! ששה סוסי ערב מול שש חרבות צרפתיות, עם תוספות, ושלושה ספיחונים יעילים עם שכלולים. זאת התערבות הצרפתי נגד הדני. ועל מה כל המשכון הזה, כמו שאתה קורא לו?

אוסריק: המלך, אדון, התערב, אדון, שבתריסר סיבובים בינך לבינו הוא לא ינצח אותך ביותר משלוש נקודות. וזאת ניתן להעמיד למבחן מיידי אם כבוד מעלתך ייענה.

המלט:  ואם אענה שלא?

אוסריק: התכוונתי שתענה בְּהיענוּת ותיעתר לנתר.   

המלט:  אדוני, אני אסתובב לי פה באולם. עם כל הכבוד להוד מלכותו, זה זמן שאיפת האוויר היומית שלי. שיביאו את החרבות, ואם הג'נטלמן משתוקק, והמלך איתן בכוונתו, אני אנצח בשבילו עד כמה שאני יכול. אם לא, אני לא ארוויח כלום חוץ מבושה ופה-ושם איזה פגיעה.

אוסריק: יורשה לי לצטט אותך במדויק?

המלט:  מילה במילה, בתוספת כל פיתוחי הסגנון המיוחדים שלך.

אוסריק: אני ממליץ על שירותי לשירות כבוד מעלתך.

המלט:  שלך.

            (יוצא אוסריק)

         טוב הוא עושה שהוא ממליץ על עצמו. אף לשון בעולם לא תמליץ עליו.

הורציו: האפרוח בורח עם הקליפה על הראש.

המלט:  הלקקן הזה ליקק אפילו לַפּטמה של המינקת לפני שהוא הואיל לינוק. הוא, וכל הזן שלו, שאני יודע כי הדור התפל הזה סוגד לו, תפשו רק את הלהיטים של  התקופה, ומרוב הסתופפות בחברה בנו להם מין אוסף קצף של קלישאות, שנושא אותם בין כל הדעות – מנבובות עד נשגבות. אבל רק תנשוף בהם למבחן - הבועות יתפוצצו.

            (נכנס אציל)

אציל:  אדוני, הוד מלכותו הואיל לשלוח לפנות אליך באמצעות אוסריק הצעיר, שמסר לו בשמך כי אתה ממתין לו באולם. הוא מבקש לדעת אם תואיל בטובך לשחק עם לָאֶרְטֶס, או אם אתה מבקש עוד זמן.

המלט:  אני לא סוטה מכוונותי. אם הוא מוכן, אני נכון. עכשיו או מתי-שלא-יהיה, כל עוד תהיה בי יכולת כמו עכשיו.

אציל:  המלך והמלכה וכולם בדרך הנה.

המלט:  בשעה טובה.

אציל:  המלכה משתוקקת שתפגין קצת נימוס ללָאֶרְטֶס לפני שתפרצו בהתמודדות.

המלט:  יפה היא דורשת.

          (יוצא האציל)

הורציו:  אתה בהתערבות הזאת תפסיד, מעלתך.

המלט:  אני חושב שלא. מאז שהוא נסע לצרפת התאמנתי בלי הפוגה. בתנאים האלה, אני אנצח. לא תוכל לשער בנפשך כמה הכל לוחץ לי כאן בלב - אבל מה אכפת.

הורציו:   לא, מעלתך, בטובך -

המלט:  זה רק שעשוע. רק שתחושות כל כך שחורות מציקות כך רק לאשה אולי.

הורציו:   אם משהו לא מוצא חן בעיני נפשך, ציית לה. אני אעצור את הגעתם ואגיד שאתה חש ברע.

המלט:  בשום אופן. אנחנו בזים לאמונות טפלות. יש משהו גורלי גם בנפילה של צפור. אם זה צריך להיות, זה לא יבוא אחר כך. אם זה לא יבוא אחר כך, זה יהיה עכשיו. אם זה לא יהיה עכשיו, לבוא זה יבוא. רק להיות מוכן, זה הכל. אם אף איש לא יודע מתי הוא עוזב, אז מה זה לעזוב בטרם עת? עזוב, יבוא מה שיבוא.

            (חצוצרות ותופים.

            עורכים שולחן, ועליו בקבוקי יין.

            נכנסים קצינים עם כריות, ומלווים עם חרבות, פגיונות וכפפות לדו-קרב.

            נכנסים המלך והמלכה, אוסריק, לָאֶרְטֶס וכל החצר המלכותית)

מלך:   בוא, המלט, בוא וקח יד זו ממני.

          (שם את ידו של לָאֶרְטֶס בידו של המלט)

המלט:  תן לי את סליחתך, אדון. עשיתי לך עוול.

          אך סלח, אתה הרי אציל. הנוכחים

          כולם יודעים, וגם אתה ודאי שמעת שאני

          לוקה בערפל מוחי כבד.

          מה שעשיתי

          שאולי הצית חֵמה במזגך, כבודך,

          הבלגתך, היה, אני מכריז, טרוף.

          זה המלט שעשה ללָאֶרְטֶס עוול? לא, לא המלט.

          אם המלט מעצמו נלקח, וכשהוא

          אינו עצמו פוגע בלָאֶרְטֶס,

          אז לא המלט הוא שעושה. המלט מכחיש זאת.

          אז מי עושה? השיגעון שלו. ואם זה כך,

          המלט שייך לצד אשר נפגע.

          השיגעון שלו הוא האויב של המלט המסכן.

          אדון, מול הקהל הזה,

          כולי תקווה שתקבל ברוחב לב

          שלא היו לי כוונות זדון.

          יריתי חץ מעל לבית, ובשוגג

          פגעתי באחי.

לָאֶרְטֶס:                 ריצית את לבי,

          שיש לו כל סיבה לדחוף אותי

          לִנְקמה. אבל כבודי תובע לא

          להתרצות, ולא מתיר פיוס

          עד שישמיעו הפוסקים המנוסים

          דעה או יצטטו תקדים של השלמה

          שלא יפצע את שמי. אבל עד אז, האהבה

          אשר הצעת תתקבל אצלי כאהבה,

          ולא אחטא לה.

המלט:                     ואני חובק אותה מכל הלב,

          ואשחק בַּהתערבות החברית בְּחשק.

          תנו לנו את החרבות.

לָאֶרְטֶס:                         תנו איזו חרב כאן.  

המלט:  אני אהיה הכַּן, אתה הפֶּסל.       

          מול הבינוניות שלי, תנצוץ

          כמו כוכב שביט על רקע שְחור 

          לילי.    

לָאֶרְטֶס:        אתה לועג לי, אדוני.

המלט:  לא, בחיי היד הזאת.

מלך:   תן להם את החרבות, אוסריק צעיר.

          המלט אחיין, אתה יודע מה

          ההתערבות.

המלט:                 יודע טוב, אדון.

          הואלת להמר בחסדך על הצד החלש. 

מלך:   אין לי חשש. ראיתי את שניכם. כיוון

          שהיתרון אצלו, תנאי התחרות לטובתך.

לָאֶרְטֶס: לא, זאת כבדה מדי. תן לי לראות אחרת.

המלט:  זאת מתאימה לי. לכולן אותו האורך?

אוסריק: כן, בטובך, כבודו.

            (הם מתכוננים לדו קרב)

מלך:   שימו את קנקני היין שם על השולחן.

          אם המלט ינצח בסיבוב א' או ב',

          או שיזכה בנקודה בסיבוב ג',   

          שכל התותחים יפגיזו. אז

          ישתה המלך לחייו של המלט,

          ולתוך הכוס ישליך פנינה, היקרה

          מכל פנינה אשר עיטרה את כתר

          ארבעת המלכים האחרונים של דנמרק.

          תנו לי את הגביעים, ושיודיע תוף 

          לַחצוצרה, החצוצרה אל התותחן בחוץ,

          התותחים אל השמיים, השמיים אל הארץ,

          "עכשיו שותה המלך לכבוד המלט". להתחיל!

            (חצוצרות)

          ואתם, שופטים, פקחו שבע עיניים.

המלט:  קדימה בוא, אדון.

לָאֶרְטֶס: קדימה, אדוני.  

            (הם נלחמים)

המלט:  אחת!

לָאֶרְטֶס: לא!

המלט:  שיפוט?

אוסריק: פגיעה, פגיעה, פגיעה פרוטוקולית!

            (תוף, חצוצרות, יריה)

לָאֶרְטֶס: טוב, שוב.

מלך:   חכו, תנו לי משקה. המלט, זאת הפנינה שלך.

          זה לחייך. תנו לו את הגביע.

המלט:  לא, קודם עוד סיבוב. שימו את זה בצד עוד רגע.  

            (הם נלחמים)

          והנה, עוד פגיעה. אה, מה אתה אומר?

לָאֶרְטֶס: מודה.

מלך:   הבן שלנו ינצח.

מלכה:                  הוא מזיע, ואין לו אויר.

          הנה, המלט, קח את הממחטה שלי. מחה את

          המצח. המלכה שותה למזלך, המלט.

המלט:  גבירה טובה.

מלך:   גרטרוד, אל תשתי.

מלכה:  אני אשתה, אדון. סלח לי בבקשה.

            (שותה)

המלך (הצידה): זה הגביע עם הרעל. מאוחר מדי.

המלט:  אני עוד לא מעיז לשתות, גברתי. כבר-כבר.

מלכה:  בוא, תן לי לנגב לך את הפנים.

לָאֶרְטֶס (הצידה למלך): מעלתך, עכשיו אכה אותו.

מלך (הצידה ללָאֶרְטֶס):                       אני חושב שלא.

לָאֶרְטֶס (הצידה): ובכל זאת זה כמעט כנגד המצפון שלי.

המלט:  בוא לַשלישי, לָאֶרְטֶס. אתה מתבטל.

          בבקשה, תתקוף בכל הכוח.

          אתה משחק אתי כמו עם ילדון.   

לָאֶרְטֶס: אתה חושב? קדימה!

            (הם נלחמים)

אוסריק: זה תיקו דו-צדדי.  

לָאֶרְטֶס: קבל את זה עכשיו! (תוך התכתשות הם מחליפים חרבות)

מלך:    הפרידו ביניהם - הם בוערים.

המלט:  לא, בוא. עוד פעם!

            (המלכה נופלת)

אוסריק: טפלו שם במלכה. הו!

הורציו:  שניהם מדממים שם. איך אתה, מעלתך?

אוסריק: לָאֶרְטֶס, איך אתה?

לָאֶרְטֶס: טיפש כמו חרטומן, נפלתי במלכודת שטמנתי.

          הבוגדנות שלי רצחה אותי בצדק.

המלט:  איך המלכה?

מלך:                    היא מאבדת הכרה

          למראה הדם.   

מלכה:                    לא, לא, זה המשקה,

          משקה! הו המלט היקר שלי!

          משקה, זה המשקה! אני מורעלת.

            (היא מתה)

המלט:  הו פשע! נבָלה! איך! הו! לנעול את הדלתות!

          בגידה! חפשו אותה.

לָאֶרְטֶס: היא כאן, המלט. המלט, אתה נרצחת.

          אין בעולם תרופה אשר תיטיב אתך.

          אין בך גם חצי שעה חיים.

          הכלי הבוגדני ביד שלך,

          מושחז, מורעל. והמשחק המלוכלך

          קם התהפך נגדי. הנה, אני שוכב פה, לא

          לקום עוד לעולם. אמך מורעלת. אני לא

          יכול עוד... זה המלך, זה המלך, האשם.

המלט:  וגם החוד מורעל? אז, רעל, צא לעבודה שלך!

            (פוצע את המלך)

כולם:  בגידה! בגידה!

מלך:   הצילו, חברים, אפשר עוד! רק נפצעתי.

המלט:  הנה, זנאי, רוצח מקולל, דֶני של דם!

          שתה, שתה את השיקוי הזה. (הוא מכריח את המלך לשתות) ואיפה הפנינה שלך?

          לך בעקבות אמי.

            (המלך מת)

לָאֶרְטֶס:                      קיבל את המגיע לו.

          זה רעל שהוא בעצמו הכין.

          בוא נתחלף: סליחה תחת סליחה, המלט אציל.  

          לא על ראשך מותי ומות אבי,

          מותך לא על ראשי!

            (הוא מת)

המלט:   שמיים ינקו אותך ממנו! אני בא

          בעקבותיך. אני מת, הורציו.   

          מלכה מוכת-גורל, שלום. אתם     

          שמביטים, חיוורים ורועדים, על התמונה, 

          אתם שמשתתפים בהצגה זו רק

          כניצבים או כקהל, לו רק היה לי זמן -

          (ואין: כי הוא קשוח, קצין המאסר הזה

          המוות) – הו, יכולתי לספר לכם –

          אך שיהיה. הורציו, אני מת.

          אתה חי. לַמפקפקים דווח אמת עלי

          ושליחותי.   

הורציו:              שלא תחלום על זה.                     

          לי יש לב רומאי עתיק, לא דֶני.  

          הם שם לא פחדו למות. הנה    

          נשאר פה עוד קצת יין.

המלט:                           כשם שאתה גבר,

          תן את הכוס. עזוב! חי השמיים, זה יהיה

          אצלי! הו אלוהים, הורציו, איזה שֵם

          חבול אותיר מאחורי, אם הדברים

          יישארו בערפל. אם אי פעם נתת לי

          מקום בלב, חסוך מעצמך

          גן-עדן עוד זמן-מה, ובעולם המר הזה

          אמץ את הנשימה בכאב כדי לספר

          את ספורי. (מארש מרחוק, צעקות וקולות ירי )

                        מה רעשי המלחמה האלה?

אוסריק: פורטינבראס הצעיר שב מנצח מפולין.

          והוא יורה לכבוד השגרירים מאנגליה

          מטחי כבוד.

המלט:                 הו אני מת, הורציו!

          הרעל התוסס רומס את נשמתי.

          אני כבר לא אחיה לשמוע את החדשות

          מאנגליה. אך אני מנבא – הכס הולך

          לפורטינראס. אני נותן לו את קולי בַּמוות.

          אמור לו זאת, עם הנסיבות, יותר מ- ופחות

          מ- שהובילו... כל השאר שתיקה.

            (הוא מת)

הורציו:          עכשיו לב אציל מתנפץ. ליל מנוחה,

          נסיך מתוק. שַיֶּרֶת מלאכים

          תשא אותך בשיר למנוחתך.

            (מארש מבחוץ)

          למה באים לכאן תופים?

            (נכנס פורטינבראס, עם השגרירים ועם פמליית התופים, דגליו ומלוויו)

פורטינבראס: איפה המחזה הזה?

הורציו:                           מה אתה מבקש לראות?

          אם משהו מר ומוזר, אל תחפש יותר.

פורטינבראס: תל הפגרים הזה צורח טבח.

          הו מוות גאוותן, לאיזה משתה-זלילה      

          עורכים שולחן שם אצלך בבית-הנצח, שבְּבת

          אחת הִנְחַתָּ מכת דם בשליטים  

          רבים כל כך?      

שגריר:                     המחזה מחריד,

          והידיעות שאנו מביאים מאנגליה

          הגיעו מאוחר מדי. חירש מי שאוזניו  

          היו צריכות לשמוע שהצו שלו

          קוּים, שרוזנקרנץ וגילדנסטרן מתים.

          מניין תבוא תודתנו? 

הורציו:                        לא מפיו,

          גם לוּ היו כוחות חייו איתו כדי להודות.   

          הוא לא הורה אף פעם על מותם.

          אבל אם התגלגלתם כך לְריב-הדם הזה -     

          אתה ממלחמות פולין, אתם מאנגליה -

          צוו שהגופות יוצבו גבוה על במה

          לעין הכל. ותנו לי להגיד

          מול העולם שלא-יודע-עוד

          איך הדברים האלה התרחשו. אז תשמעו

          על מעשי בשרים, דמים ותועבות,

          על שיפוטי אקראי, שחיטות חינם,

          על מוות שנתפר בטכסיסים, ובלי סיבה,

          ולסיום עכשיו על כוונות תועות   

          אשר נפלו על ראש המתכננים. כל זה  

          אני יכול למסור באמונה.                           

פורטינבראס:                        נשמע זאת, ומהר,

          ואצילי הארץ יהיו קהל. אני עצמי

          בעצב מחבק את מזלי. יש לי כמה זכויות

          בממלכה הזאת מקדם, וההזדמנות  

          עכשיו דורשת שאתבע אותן.           

הורציו:   וגם על כך יש לי מה להגיד, 

          מפי זה שקולו לא יינשא עוד. אך

          ראשית שכל זה יבוצע, מהר,

          כל עוד מוחות כולם פרועים ומבולבלים,

          פן תתחולל שואה נוספת ממזימות      

          וטעויות. 

פורטינבראס:      שארבעה קצינים ישאו

          את המלט כמו חייל אל הבימה. כי הוא יכול,

          אילוּ ניתן לו, להיות מלך

          גדול. ובמסעו האחרון

          טקסי צבא ומוזיקת חֵילות

          יריעו לזכרו.

          הרימו את הגופות. כי המראה

          מתאים לשדה-קרב, פה הוא לא יאה.

          לכו, הורו לחיילים לירות.

            (יוצאים במצעד. לאחר מכן נשמעים מטחי תותחים)


< אחורה הדפסת הטקסט המלט - מערכה 5, תמונה 2