< אחורה | המלט - מערכה 3, תמונה 4 | קדימה > |
(נכנסים המלכה ופולוניוס)
פולוניוס: הוא תיכף בא. תראי, תהיי קשה איתו.
אמרי לו שתעלוליו כבר בלתי-נסבלים,
שאת חיפית עליו ובחסדך
ניצבְת בינו לבין הרבה אש וגפרית.
אני אהיה ממש פה, חרישי.
בבקשה, דַבּרי חותך.
המלט (מבחוץ): אמא, אמא, אמא!
מלכה: נשבַּעַת, האמן לי. - תתחבא. אני שומעת אותו בא.
(פולוניוס מתחבא מאחורי הוילון. נכנס המלט)
המלט: כן, אמא, מה העניין?
מלכה: המלט, אתה מאד פגעת באביך.
המלט: אמא, את מאד פגעת באבי.
מלכה: בוא-בוא, זוהי תשובה סתמית.
המלט: לכי-לכי, זאת שאלה שטנית.
מלכה: לא, מה זה, המלט!
המלט: מה העניין עכשיו?
מלכה: שכחת מי אני?
המלט: לא, חי הצלב, בכלל לא!
את המלכה, אשת אחיו של בעלך,
ו - הלוואי שלא אבל את כן - אמי.
מלכה: לא, אז אשלח לך כאלה שייטיבו לדבר אתך.
המלט: בואי-בואי, שבי. את לא תזוזי. לא
תלכי עד שאציב מולך מראה
שבה תוכלי לראות את פְּנים תוכך.
מלכה: מה באת לעשות פה? לא תרצח אותי -
הצילו, הו!
פולוניוס (מאחור): מה, הו! הצילו!
המלט (שולף את חרבו): מה, עכברוש? מת, שָֹם מטבּע, מת!
(מחדיר את חרבו דרך הוילון והורג את פולוניוס)
פולוניוס: או-הווו, נרצחתי!
מלכה: אוי לי, מה עשית?
המלט: לא, אני לא יודע. זה המלך?
מלכה: הה, איזה מעשה נמהר, עקוב מדם!
המלט: עקוב מדם - איום כמעט, אמא טובה, כמו
לרצוח מלך ולהתחתן עם אח שלו.
מלכה: לרצוח מלך!
המלט: כן, גברת, ככה אמרתי.
(הוא מגלה את פולוניוס)
אתה, טפש עלוב, נמהר וחטטן, שלום!
החלפתי אותך בְּבכיר ממך.
קבל את גורלך. אתה רואה,
להיות עסוק מדי זה מסוכן קצת. -
תפסיקי לטלטל את הידיים! הרגעי, ושבי.
ותני לי לטלטל לך את הלב. כי כן,
אני עוד אטלטל אותו אם הוא עשוי
חומר חדיר, אם ההרגל המקולל
עוד לא אטם אותו כל-כך שהוא
חסום ומבוצר מול היגיון
וטעם.
מלכה: מה עשיתי שאתה מעז
לחרוץ לשון נגדי בגסות-רוח?
המלט: מעשה כזה
שאת החן הבישני של הצניעות מוחק;
קורא לַטוּב צביעות; תולש את השושן
מצחור מצחה של אהבה תמה ושם בו קוץ;
הופך נדרי כלולות למזויפים,
שבועות של מהמרים; הה, מעשה כזה
אשר עוקר מברית קדושה את עצם נשמתה,
ומן הדת המתוקה עושה גיבוב
מילים! שמיים זועפים, כן, וגם פני
האדמה קודרים כאילו יום הדין
הגיע, אחוזי בחילה אל מול
המעשה.
מלכה: אוי לי, מהו המעשה
אשר שואג ברעמים כאלה?
המלט: הביטי פה על התמונה הזאת,
ואז על זאת, דיוקן של שני אחים.
ראי איזה הדר ישב על הקלסתר הזה:
התלתלים של אל השמש, מצח יופיטר,
עין של אל המלחמה, כולה פקודות ואיומים,
תנוחה של שליח-האלים כשהוא
צונח על גבעה שהמרומים נשקו לה -
שילוב מושלם שבו כל אל טָבע את חותמו
כתעודה להוויית אדם. זה היה בעלך.
תראי מה בא עכשיו. זה בעלך;
גבעול חיטה דקיק אשר מכה בשידפון
את השיבולת הבריאה אחיו. יש לך עיניים?
יכולת לנטוש את ראש ההר הזה
כדי ללחך בערבה הזאת? הה-הה! יש לך עיניים?
את לא תוכלי לומר - זאת אהבה. כי בגילך
הלהט שבדם נרגע; הוא ממותן,
צנוע, עבד של שיקול הדעת;
ואיזה שיקול דעת יֶחֱצֶה מזה לזה?
חושים ברור שיש לך, כי אחרת לא יכולת
בכלל לנוע. אך ברור שהחושים האלה הם
פגומים. כי גם השיגעון כשהוא
שוגה, וגם ההיגיון כשהוא נטרף,
שומרים עוד על איזה גרגר
של אבחנה שישרתם. איזה שטן
היתל בך לשחק פרה עיוורת?
עיניים בלי מישוש, מישוש בלי ראיה,
אוזניים בלי ידיים או עיניים, ריח בלי
שום חוש, כי גם שריד קטן וחולני
של חוש לא יקרטע כך בחושך בלי
כיוון. בושה, איפה הסומק בִּלְחָיַיִך?
שְאוֹל מתפרע,
אם ככה אתה משתולל בַּעֲצמות
של גברת מיושבת, אז שהצניעות
תהיה כשעווה לְאש הנעורים
ובלהבתה שלה תימס. אל תְגנו
את היצרים כשהם מסתערים בלהט, אם
גם כפור יכול לבעור, והיגיון
הוא הסרסור של הרגשות.
מלכה: הו המלט,
אל תדבר יותר. אתה הופך את שתי עיני
אל תוך הנשמה שלי, ושם אני רואה
כתמים שחורים ומושרשים כל-כך
שאי אפשר למחות כלל.
המלט: לא, אבל לחיות
בתוך סִרְחון זיעה של מצעים שמנוניים,
שטופת זימה, נוטפת דבש ומזדווגת
בתוך דיר מזוהם -
מלכה: אל תדבר
אלי עוד! המלים כמו סכינים
חודרות אל תוך אזני. המלט מתוק,
די, לא יותר.
המלט: רוצח ונבל,
עבד שלא שווה אחוז אַלְפּית
של בעלך לשעבר, מלך מוקיון,
שודד של ממלכה וחוק, אשר
גנב מן המדף את כתר הזהב ושם
בכיס -
מלכה: די! די!
המלט: מלך קרעים, מלך טלאים -
(נכנס הרוח)
השיקו מעלי כנפיים והָגֵנו, מלאכים
שומרים! מה מבקש הוד מעלת דמותך?
מלכה: אוי לי, הוא מטורף.
המלט: באת לנזוף בבן המזדחל שלך אשר משחית
זמן וכוחות וכך מניח לביצוע מצוותך
האיומה להישמט? הגד לי!
רוח: אל תשכח.
ביקור זה בא רק להשחיז את
הנחישות הכמעט-חלודה שלך.
אבל הבט, הלם יושב על פני אמך.
לך, התייצב בינה ובין נפשה הנאבקת!
בגוף חלש הדמיונות הם חזקים.
דבר אליה, המלט.
המלט: מה שלומך, גברת?
מלכה: אוי לי, מה שלומך,
שבחלל הריק אתה בוהה
ומשוחח עם אויר ערטילאי?
מתוך עיניך מציצות רוחות פרועות,
ושערך, כמו חיילים המוזעקים
מתוך שינה לקרב, סומר ומזדקף.
הו בן מתוק, הזלף על להבות מצוקתך
קצת מתינות קרירה. לאן אתה מביט?
המלט: עליו, עליו! תראי אותו, חיוור, נועץ מבט!
עם העילות שיש לו, ועם המראה הזה,
יניע גם סלעים אילו יטיף להם. –
אל תסתכל בי, פן האומללות שלךָ
תסיט אותי מנחישותי התקיפה, ואז
אני אדהה – דמעות יבואו במקום דם.
מלכה: למי אתה אומר זאת?
המלט: את לא רואה שם כלום?
מלכה: לא כלום. אבל אני רואה כל מה שיש.
המלט: וגם כלום לא שמעת?
מלכה: לא כלום, רק את עצמנו.
המלט: הנה, הביטי שם! תראי איך הוא חומק!
אבי, לבוש כמו בחייו! תראי
איך הוא עובר ממש הרגע את הסף!
(יוצא הרוח)
מלכה: זאת אשליה שמוחך בדה.
התקף טירוף יכול ברוב פקחות ליצור
דמויות בלי גוף.
המלט: התקף?
הדופק בי פועם במתינות כמו בך,
משמיע אותה מוסיקה בריאה. זה לא טירוף
מה שאמרתי. בַּחֲני אותי, אני אחזור
על הדבר מילה-מילה, לא כמו השיגעון
המבולבל. אמא, באהבת החסד,
אל תמרחי על נשמתך את המשחה
המרגיעה שהטרוף שלי
ולא הפגם שלך הוא המדבר.
זה יאחה ויכסה כלפי חוץ את הנגע
אך הגידול המכלה בפנים הכל
ימשיך לחפור ולזהם, נסתר
מעין. התוודי בפני שמיים. התחרטי
על שעבר, והימנעי מחטא עתיד;
אל תדשני עשב רקוב עד שירעיל
יותר. סלחי לי על היושר, כי
בַּחֲזירוּת דורנו המפוטם יושר אנוס
להתנצל מול רֶשע, כן, לקוד
ולחזר כדי שירשו לו מעשים טובים.
מלכה: המלט, אתה חתכת את לבי לשניים.
המלט: השליכי את החלק הגרוע, ותחיי
לך טהורה כפליים עם החצי השני.
לילה טוב. אבל אל תלכי לך אל
מיטת הדוד שלי. אם אין בך תום,
לבשי מסווה של תום. השד הזה, הֶרְגֵל,
אשר טורף בנו כל חוש של טוב ורע,
יכול להיות מלאך: כי גם לפעולות
טובות הוא מעניק מעיל וחליפה
שבקלות ניתן ללבוש. אז התנזרי הלילה,
וזה ייתן סוג של קלות לַהתנזרות
מחר; ומחרתיים יהיה קל יותר;
כי ההרגל יכול כמעט אפילו לשנות את
חותם הטבע, ולצחוק על השטן
או לגרש אותו. שוב, לילה טוב.
וכשתשתוקקי להיות ברוכה,
אז אתחנן אלייך לברכה. בקשר לאדון
הזה פה, צר לי. אבל לשמיים התחשק
להעניש אותו בי ואותי בו כדי שאהיה
השוט והמצליף בשליחותם.
אטמון אותו, ועל מותו אתן הסבר
מניח את הדעת. אז שוב, לילה טוב.
אני חייב להיות אכזר מאהבה.
זו התחלה רעה, וההמשך לא לטובה.
ועוד מילה, גברתי.
מלכה: מה עלי לעשות?
המלט: בשום פנים לא מה שאצווה לך: תני
למלך הנפוח לפתות אותך שוב למיטה,
לצבוט אותך צביטה זנותית בלחי,
לקרוא לך עכברית שלו, ותני לו,
במחיר שתי נשיקות דביקות, או מזמוזים
על הצוואר באצבעות שלו
יימח שמן – להוציא ממך שהאמת
היא שאני לא מטורף, רק מתחזה.
זה טוב שתגלי לו. כי כיצד
תחסוך מלכה יפה, שקולה וחכמה
מידע יקר כזה מעטלף, קרפד,
חתול אשפה? מי יעשה דבר כזה? לא,
כנגד התבונה והחשאיות,
פתחי את סל הקש על ראש הגג ותני
לציפורים לעוף, ואז כמו הקוף
מהסיפור, זחלי לתוך הסל, זנקי
החוצה ושברי את הצוואר בַּנפילה.
מלכה: אם המלים נובעות מנשימה,
והנשימה מהחיים, לי אין חיים לנשום
מה שאמרת לי.
המלט: אני חייב לצאת לאנגליה. ידוע לך?
מלכה: אוי לי,
שכחתי. זה הוחלט.
המלט: יש מכתבים
שנחתמו, וצמד חברַי מבית-הספר,
בהם אני בוטח כמו בנחשים, נושאים
את המנדט. מוטל עליהם לפלס
לי דרך ולהוביל אותי אל פח
יקוש. בהצלחה להם. זה מבדר
כשהתותחן מופגז מן התותח שלו;
ושְמי איננו שמי אם לא אחפור
אמה אחת מתחת למחילותיהם
ואפוצץ אותם אל הירח.
אה, זה מאד מתוק כשקו אחד
מפגיש שתי מזימות. האיש הזה
מאיץ בי לארוז. אשפוך בחדר הסמוך
את המעיים. אמא, לילה טוב
מאד. הביטי, היועץ הזה עכשיו
שקט מאד, סודי מאד, ורציני מאד,
ובחיים היה נוכל טפשי ופטפטן.
בוא, אדוני, סוחבים אותך לסוף שלך.
לילה טוב, אמא.
(יוצא המלט, גורר את הגופה)
אנו מקווים שאתם נהנים מקריאת המחזה. אתר שייקספיר ושות׳ פועל כבר 14 שנים בחינם ומספק את התרגומים לקהל הרחב בשמחה ובאהבה. גם שייקספיר וגם שות׳ מתכוונים בהחלט להמשיך כך גם הלאה, ולהשלים אולי את כל תרגום כל 38 המחזות.
כל מי שרוצה לתמוך באתר כדי לסייע באחזקתו ובהמשך מפעל התרגום, הנה האפשרות, ויקוים הפסוק ״תומכים טובים אתם״ (״מידה כנגד מידה״, מערכה 5 תמונה 1).
< אחורה | המלט - מערכה 3, תמונה 4 | קדימה > |