שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט טרוילוס וקרסידה - מערכה 5, תמונה 11

נכנסים אנאס, פאריס, אנטנור ודאופובוס.

 

אנאס: עצור! אנחנו עוד שולטים בשדה-

          הקרב. איש לא חוזר הביתה; פה

         נתיש ת'לילה במשמרת.

        (נכנס טרוילוס)

טרוילוס:  הקטור נפל.

כולם:                     הקטור! לא, האלים!

טרוילוס: הוא מת, נגרר לתועבה בִּזנב

          סוס הרוצח בִּשְדה החרפּה.

          שִפְכו, שמיים, חרונכם מהר!

          אלים, שְבו על הכס, חַייכו אל טרויה!     

          אחת ולתמיד: שחֶמלתכם

          תהיה מכות קצרות, שחורבּנֵנוּ

          הוודאי לא יימשך בלי סוף!

אנאס: אתה מחליש את לב החיילים.

טרוילוס:  אינך מבין אותי כלל. אני לא

          מדבר על מנוסה, פחד או מוות,

          אלא קורא תִּגָר על כל אִיוּם

          שבָּאַמְתַחַת של אֵלים או בְּנֵי-

          אֱנוֹש. הקטור הלך. מי יספר

          זאת לפריאמוס, או להֶקוּבָּה?

          יילך לטרויה זה ששמו לָעַד

          יהיה ינשוף צוֹוֵח ויאמר

          להם כי הקטור שלהם מת. זו

          מלה שתהפוך לאבן את

          פריאמוס, תעשה מרעיות

          ונערות בְּאר ונציב דמעות,

          מעֲלָמים פְּסָלים, וּבְמִלָה

         אחת, תבעית את טרויה עד איבוד

          העשתונות. אך צעדוּ. נגמר,

          מת הקטור, מת. יותר אין מה לומר.

          לא, רגע. - אוהלים מתועבים,

          תקועים לכם גאים בְּמישורֵינו,

          כשרק יעז השמש להקיץ,

          אכתוש אתכם בלי זֵכֶר! ואתה,

          פחדן גְדל-גוף, אין רווח אדמה

          אשר יפריד בין צמד שִנְאותינו.

          ארדוף אותך לַנצח כמו מצפּוּן

          אשֵם, אשר מוליד שדים מהר

          כמו מחשבות טרוף. מהר עכשיו

          לטרויה, ונלך עם נחמה: 

          נכבוש את הכאב בִּנְקמה.

        (נכנס פנדארוס)

פנדארוס:  אבל שמע-נא אתה, שמע-נא -

טרוילוס:  'סתלק, סרסור-אשפה! חרפּה לָעַד

          תרדוף אותך וּלְשִמְךָ תוצמד.

          (יוצאים כולם חוץ מפנדארוס)

פנדארוס:  תרופה יפה לעצמות הכואבות שלי! הוי, עולם, עולם, עולם! ככה יורקים על הסוכן המסכן. הוי בוגדים וסרסורים, באיזו שקיקה שולחים אתכם  לעבוד וכמה גרוע מְפצים אתכם! למה המאמצים שלנו כל כך מבוקשים וההישגים שלנו כל כך מבוזים? איזה מין חרוז יש על זה? איזה משל? תנו לי לראות:

                   מה טוב שיר הדבורה ומה עולץ,

                   עד שעל דבש ועוקץ בא הקץ;ַ

                   כשהזנב נפל מושפל, אומלל,

                    אין מֶתק דבש או מֶתק צְליל בכלל.

          סוחרי-שוק-בשר טובים, שימו את זה על המודעות שלכם:

          אם יש פה בני-סרסור, פנדאר, וכו',    

          על נפילת פנדאר בכוּ וְשִפכוּ.          

                                 [/ אם יש פה בני סַרְסֶרֶת או פַּנְדֶרֶת  

                                          / בכו על פנדאר בְּעין מתעוורת.]

          או לפחות פִּלטוּ קצת אנקות,

          לא לי, לְעצמותיכם המתפרקות.

          קוֹלֶגוֹת-בּוֹשֶת, עוד חודשיים-גג

          הצוואה שלי לכם תוצג.

          ולמה לא  עכשיו? כְּצַעד מֶנַע,

          נגד כל פְרֵחָה שת'שה פה סצנה.   

                                            [/ ששום פָקָצָה לא תַ'שֶה פה סצנה.       

          עד אז אזיע, פה-שם אתנחם,       

          ואז אוריש את מחלותַי לכם.        [/ עד אז - זיעה, תרופות לְהֲקָלָה,

                                                                        ואז אוריש לכם כל מחלה.]  

יוצא.




< אחורה הדפסת הטקסט טרוילוס וקרסידה - מערכה 5, תמונה 11