שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט טרוילוס וקרסידה - מערכה 3, תמונה 2 קדימה >

נכנסים פנדארוס והנער-המשרת של טרוילוס [משני צדדים].

 

פנדארוס:  מה קורה, איפה האדון שלך? אצל האחיינית שלי קרסידה?

משרת: לא, אדוני, הוא מחכה לך שתוביל אותו לשם.

          (נכנס טרוילוס)

פנדארוס:   או, הנה הוא בא - מה קורה, מה קורה?

טרוילוס (למשרת): אתה, 'סְתלק.

          (יוצא המשרת)

פנדארוס:   ראית את האחיינית שלי?

טרוילוס:  לא, פנדארוס. אני חג סְביב דלתה

          כמו רוח זר על חוף נהר המוות,     

          ממתין לְהפלגה. הו, בוא תשִיט

          אותי וקח אותי מהר אל שְדות

          העדן שם אוכל להתפלש

          על כר חבצלות כפי שמובטח

          לָרְאויים! הו פאנדר חומד, קְטוף

          מן הכתף של קופידון כָּנָף

          ועוּף אתי אל קרסידה!

פנדארוס:  תסתובב פה בַּבּוסתן. כבר אני אביא אותה.

          (יוצא פנדארוס)

טרוילוס:   אני סחרחר; הציפיה עושָה

          ממני סביבון. כל כך מתוק

          הטעם המדומיין - הוא מכשף

          כל  חוש. מה יהיה כשרִיר החֵך

          יטעם באמת מצוּף האהבה

          המזוקק? מוות, אני פוחד,

          ועילפון מוחלט, או עונג דק

          מדי, עצום-אנין מדי, מתוק

          וחד מדי לַכּוח הפשוט     [/ וחד מדי ליכולת הגסה]

          שלי. אני פוחד מזה מאד;

          וגם פוחד להיטשטש מרוב

          תענוגות, כמו שצבא נוחת

          מימין-ושמאל על האויב שנס.  

          (נכנס פנדארוס)

פנדארוס: היא מתכוננת; כבר היא תבוא. אתה צריך להבריק עכשיו. היא כל כך מסמיקה, מתנשמת-מתנשפת כאילו מבהיל אותה שד-בלהה. אני אביא אותה. מנוולת יפה כזאת! מתנשמת-מתנשפת כמו אנקור שהָרֶגע נלכד.

          (יוצא פנדארוס)

טרוילוס:  אותה סוּפה גם בחזה שלי.  

          הלב הולם חזק מדופק תְקוּף

          קדחת, כוחותי משותקים

          כמו משרתים שנקלעו בלי דעת

          למחיצת מלכוּת. 

     (נכנס פנדארוס, עם קרסידה [מצועפת])

פנדארוס: נו, נו, מה יש לך להסמיק? בושה זה לתינוקות. (לטרוילוס) הנה היא פה. עכשיו תישבע לה את השבועות שנשבעת לי. (קרסידה נסוגה) מה, את שוב מסתלקת? צריך לְענות אותך עד שתהיי מאולפת, אה? קדימה כבר, קדימה כבר; אם את מושכת אחורה, נקשור אותך בְּמושכות. (לטרוילוס) למה אתה לא מדבר אליה? (לקרסידה) בואי, תסירי את הלוט הזה, תני לראות את התמונה שלך. - איי שהיום ירחם,  כמה את נרתעת מלפגוע בְּאור-יום! אם היה חושך, הייתם סוגְרים אחד על השני מהר. - ככה, ככה, זַנֵק ונַשֵק את הגברת. -

      [הם מתנשקים]

            מה זה, נשיקה בדמי-מפתח? תבנה שם, נגר, האוויר מתוק. לא, אתם תוציאו אחד לשני את הלב לפני שאפריד ביניכם. מרת בּז חמה כמו מר בּז, חֵי כל הברווזים שבנהר. הופה, הופה.

טרוילוס:  נישלתְ אותי מכל מלה, גברת.        

פנדארוס: עם מלים לא משלמים חובות; תן לה מעשים. אבל היא תנשל אותך גם מהמעשים, אם היא תעמיד לך את הביצוע בסימן שאלה. מה-זה, מתלבְּבים לכם שוב? להלן "חוזה התקשרות בין צד א' וצד ב'". כַּנסוּ, כנסו. אני אלך להבעיר אש.

          (יוצא)

קרסידה:   תבוא פנימה, אדוני?

טרוילוס:  הו קרסידה, כמה פעמים ייחלתי לזה!

קרסידה:   ייחלת, אדוני? הלוואי שהאלים - הו אדוני!

טרוילוס:  מה שהאלים? מה הגמגום החמוד הזה? איזה פֵּרוּר זעיר מוצאת מתוקתי על מֵי-אגם אהבתנו?

קרסידה: יותר פרורים ממים, אם יש לַפְּחדים שלי עיניים.

טרוילוס: פחדים עושים שדים ממלאכים; הם אף פעם לא רואים נכון.

קרסידה: פחד עיוור, שמוביל אותו שֵכֶל עם עין, מוצֵא אחיזה יותר משֵכֶל עיוור, שמוֹעד בלי פחד. לפחוד מן הגרוע מכל זה לא פעם תרופה לגרוע מכל.

טרוילוס: הו, שגברתי לא תחשוש משום פּחד. בָּהצגות של קופידון אין מפלצות.

קרסידה:  וגם שום דבר מפלצתי?

טרוילוס: כלום חוץ מן ההתחייבויות שלנו כשאנחנו נשבעים לִבְכּות אוקיינוסים, לאכול סלעים, לְאַלף נמרים, כי נדמה לנו שלאהובתנו קשה יותר להמציא מכשולים מאשר לנו לעבור כל קושי שנמצא. זה מה שמפלצתי בּאהבה, גברתי, שהרצון הוא אינסופי והביצוע מוגבל; שהתשוקה חסרת גבולות והמעשה – עֶבד לְמִגְבּלות.

קרסידה: אומרים שכל האוהבים נשבעים יותר בִּצוּע ממה שהם מסוגלים, ועם זאת שומרים איזו יכולת שהם אף פעם לא מבצעים, נשבעים על שְלֵמוּת עשר-פלוס ומשחררים עשירית-מינוס. יש להם קול של אַרָיות ופעולה של ארנבים, הם לא מפלצתיים?

טרוילוס: יש כאלה? לא כאלה אנחנו. הַלֵלְנה אותנו לפי מבחן הטעם, הַמְלֵצנה עלינו לפי מבחן ההוכחה. נלך בראש גלוי עד שבִּזכוּת נשיג כתר. שום הישג בעתיד לא יהולל בָּהוֹוֶה. לא נקרא לָעֶרך בשמו לפני שנולד, וכשייוולד ניתן לו תואר צנוע. ללא מלים - בלב מלא. טרוילוס לקרסידה יהיה כולו כל כך שכּל זדון מלכלך יהיה מגוחך, ואף טריק עם כתרו לא יטריד או יטרוף עוד את טרוילוס.  

קרסידה: תבוא פנימה, אדוני?               

               (נכנס פנדארוס)

פנדארוס:  מה, עדיין מסמיקים? לא מיציתם את הדיבורים?

קרסידה: טוב, דוד, כל השתגעות שאחטא בה אני מקדישה לך.

פנדארוס:  תודה רבה. אם לאדוני יֵיצא ממך ילד, תני אותו לי. תהיי בלב שלם לאדוני. אם הוא יתקפל, תני לי על הראש.

טרוילוס:עכשיו את מכירה את בני-הערובה שלך: המלה של דודך והאֵמוּן העז שלי.   

פנדארוס:  לא, אני שם את המלה שלי גם עליה. בַּמשפחה שלנו אמנם לוקח המון זמן שמחזרים, אבל כשזוכים זה לתמיד. אלה קוצים, תאמין לי, איפה שזורקים אותם הם נתקעים.

קרסידה:  עכשיו עולה בי אומץ להעז.      

                                  [/ עכשיו עולה בי עוז, נותן לי אומץ.]  

               טרוילוס, נסיך, אהבְתי אותך יום

               ולילה חודשים רבים מאד

               וִיְגֵעים.

טרוילוס:   אז למה כה קשֶה היה לכבוש

               את קרסידה שלי?

קרסידה:                            נראָה קשֶה;

           אבל נכבשתי, אדוני, מאז

           מבט ראשון ש -... סלח לי; אם

           אסגיר מדי, תתחיל להיות רודן.

           אני אוהבת אותך עכשיו, אך עד

          עכשיו לא עד כדי כך שלא יכולתי 

          לשלוט בזה. לא, אני משקרת;

          מחשבותי היו כמו פרחחים

           קטנים שעם הזמן פָּרְקו את עול

          אִמם. תראה איזה טִפְּשוֹת! למה

          פטפטתי? מי ישמור לנו אֵמוּן

          כשאנו לא שומרות את סוד עצמנו?

          אבל גם אם אהבְתי, לא חיזרתי;

          אם כי, בחיי, הלוואי הייתי גבר,

          או שהיתה זכות לַנשים כמו

          לְגבר לעשות צעד ראשון.

          מתוק, תשתיק אותי - משִכָּרון

          של אושר בטח עוד אגיד את מה

          שאתחרט עליו. תראה, תראה,

          איך השתיקה שלך, הערמומית,

          מושכת לה מחולשתי את כל

          שיוּוי הַנֶּפֶש! סְתום לי את הפה.

טרוילוס:  מיד, למרות שצליל מתוק יוצא ממנו. 

          (מנשק אותה)

פנדארוס:  מקסים, בחיי.

קרסידה (לטרוילוס): אדון, בבקשה, סלח לי; זו לא

          היתה כַּוָונָתי להתחנן

          לִנְשיקה כך. אני מתביישת.

          שמיים, מה עשיתי? לעת עתה

          אומַר לך שלום, אדון שלי.

טרוילוס:  שלום, קרסידה מתוקה?

פנדארוס: שלום? ואם תגידי שלום מחר בבוקר -

קרסידה:   די, סלח לי.  

טרוילוס:                    מה מפריע לך, גברתי?

קרסידה:  רק חֶבְרָתי שלי, אדון.

טרוילוס:  את לא יכולה להתרחק מעצמך.

קרסידה:  תן לי ללכת וּלנסות.

          יש מין "עצמי" בי שנשאר בְּךָ,

          ויש "עצמי" אחר שלא יהיה

          עצמו בתור בובה של הזולת.

          איפה הראש שלי? עלי ללכת.

          אני מדברת לא-יודעת-מה.

טרוילוס:  כשמדברים כך בְּחוכמה, יודעים.

קרסידה:   אולי, אדון, יש בי יותר עורמה

          מאהבה, אולי שפכתי מין

          וידוי חושף כזה רק כדי לדוג

          את נשמתך. אבל אתה חכם;

          או שאינך אוהב, כי להיות

          חכם ומאוהב זה לא בִּטְווח

          אנוש; שָמוּר רק לָאֵלים למעלה.

טרוילוס:  הו, לוּ חשבתי שיכולה אשה -

          ואם היא יכולה, זו אַת, רק אַת -

          לשמור לָעַד שלהֶבת אהבה,

          נאמנוּת עקבית כֵּבְהיוולְדָה,

          אשר תשרוד גם אחרי היופי,

          ותתחדש מהר כמו שהדם

          אוזל! או לוּ הייתי משוכנע

          שהכֵּנות והאמת שלי 

          כלפייך תיתקלנה בְּמידה

          שוָוה של טוהר אהבה נקי -

          איך זה היה מרומם לי את הנפש!  

          אבל אבוי לי, אני נאמן

          כמו אמון פשוט, ואני פשוט

          כמו ערש ינקותה של האמת.

קרסידה:   על זה אני עוד אלחם אתך.     

                     [/על זה תהיה לנו עוד מלחמה.]

טרוילוס:  הו קרב בְּרכה, כשטוֹב נלחם בְּטוֹב

          מי טוֹב יותר! יבוא היום שכּל

          עלם אוהב יעיד כי נאמן הוא

          בִּשמו של טרוילוס. כשלְשיר גָדוּש

          בְּהצהרות, שְבועות ומליצות,  

          יחְסר דימוי, כשהאמת תותש

          מקלישאות סרק - "לב אמת הוא כמו

          פלדה, כמו הלבנה, כמו החמה

          לַיום, כמו זוג יונים, כמו הברזל

          אל המגנט, כמו ים לַחוף" - אחרי

          כל מגילת מִשְלֵי אמת, בתור

          סמכות-על וחותמת מקורית,

          "לב נאמן כטרוילוס" יהיה

          כתרו של הפיוט ויקדש

          את חרוזיו.

קרסידה:                 שכה תהיה נביא!

          ואם אני אכזיב, אסטה בִּפְסיק

          מן האֵמון, - כשהזמן יזקין

          ואת עצמו ישכח, כשטיפּות

         של מים את אבנֵי טרויה תִשְחקנה,

          ותהום הנשייה תבלע ערים,

          וממדינות גדולות לא ייוותר

         כלום, רק אבק בלי שם – שיְגנה

          הזכּרון את הכזב שלי

          מכל כִּזְבֵי אוהבת שכִּזְבה!

                        [/ מכל כִּזְבֵי כּוזבת מאוהבת!]

          וכשיאמרו "כוזבת כמו אוויר,

          כמו רוח, מים, חול, כמו שועל

          אל השפן, זאב לַכֶּבש, כמו

         נמר לִצְבי, או אם חורגת אל

          הבן", אז שיאמרו, כדי לנעוץ

          חץ בלב לוח הכּזב, "כוזבת

          כמו קרסידה".

פנדארוס: נו יופי, עשינו עסק. עכשיו לחתום, לחתום; אני אהיה העֵד. פה אני מחזיק ביד שלךָ, פה ביד שלה. אם אי פעם תהיו כוזבים זה לזה, אחרי שעשיתי כאלה מאמצים לחבּר אתכם, הלוואי שכל המתווכים הרחמנים ייקָרְאו עד סוף כל הזמנים על שמי: בלדרים-פַּנְדארים. מי ייתן שכל הגברים הנאמנים יהיו טרוילוס, כל הנשים הכוזבות קרסידה, וכל המתווכים הבלדרים – פַּנדארים. ואמרו "אמן"!

טרוילוס:  אמן.

קרסידה:   אמן.

פנדארוס:  אמן. עקב-כך-ובאשר-על-כן אראה לכם תא עם מיטה; והמיטה הנ"ל, כיוון שהיא לא תדבר מרצון על המפגשים החמודים שלכם, תפעילו עליה לחץ לא מתון ותמחצו אותה עד מוות! מהר!

     (יוצאים טרוילוס וקרסידה)

          הלוואי על הבתולים כאן, מכל מין,

          מיטה, תא, וְפַּנְדָר, סַפָּק אמין.             

יוצא.


< אחורה הדפסת הטקסט טרוילוס וקרסידה - מערכה 3, תמונה 2 קדימה >