שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


הדפסת הטקסט טרוילוס וקרסידה - קדימה >


רשימת התפקידים


טְרוילוּס וקְרֶסידה

TROILUS AND CRESSIDA

מאת ויליאם שייקספיר

תרגום: דורי פרנס

 

רשימת התפקידים

                       הטרויאנים:

פְּרִיאָמוּס, מלך טרויה

הֶקְטוֹר, פאריס, דֶאיפוֹבּוּס, הֶלֶנוּס, טרוילוס, מַרְגָרֶטוֹן, בניו

אַנֵאָס, אַנְטֵנור, מפקדים טרויאניים

קָסָנְדרָה, בתו של פריאמוס, נביאה

אַנְדְרוֹמָכֶה, אשתו של הקטור

קְרֶסידה, בתו של קאלכאס

קאלְכָאס, אביה של קרסידה, כוהן טרויאני, שערק אל היוונים

פַּנְדארוּס, אציל, דוד של קרסידה

אלכסנדר, משרת של קרסידה

נער (משרת של טרוילוס), משרת (של פאריס), טרויאנים אחרים (כולל חיילים ובני-לוויה)

                       היוונים:

אגממנון, המצביא הכללי של היוונים

מֶנֵלָאוס, מלך ספארטה, אחיו

הלנה, אשת מנלאוס, חיה עם פאריס בטרויה

אכילס, אַיָיקְס, יוליסס, נסטור, דיוֹמֶדֶס, מפקדים יווניים

פַּטְרוֹקְלוס, בן לוויתו של אכילס

תֶרְסיִטֶס, יווני מעוּות-גוף ומחרחר-ריב

משרת (של דיומדס), יוונים אחרים (כולל חיילים, מירמידונים ובני-לוויה)


פרולוג


הפרולוג

נכנס דובר הפרולוג, בשריון.

פרולוג: בִּטרויה הַזירה. מאִיֵי יוון

         הנסיכים, גֵאים ועקוצֵי

         דם רם, שלחו לִנְמל אתונה את

         ספינותיהם, גדוּשות בִּמְבַצְעים

         ומכשירים של מלחמה אכזרית.

         ששים-ותשעה חובשֵי כִּתרֵי מלכות

         הפליגו מהמפרץ האתונאי,

         ושבועתם היא להחריב את טרויה,

         שבין כתליה האיתנים הֶלֶנה

         החטופה, אשתו ומלכתו

        של מנלאוס, שם שוכבת לה

        עם פאריס המופקר; וזה הריב.

        לטֶנֶדוֹס האי הם באו,

        והספינות המלאות פולטות

        את המטען המלחמתי. עכשיו

        בַּמישורים מול טרויה היוונים,

        רעננים, עוד לא שרוטים, נוטעים

        אוהלי גבורה. עיר השליט פריאמוס

        על ששת השערים – דַרְדָנְיוס, טימבְּרִיָה,

        הֵלְיאס, חֵטָאס, טרוֹיֶין ואַנְטֵנוֹרידֶס –

        עם ברזלים כבדים, ומשולבים

        בריחים הולמים, נוצרת בחוּבּה

        את הבנים של טרויה.

        עכשיו הציפיה, בְּדגדוגים

        לַנפשות המתלקחות מכל

       צד, הטרויאני והיווני,

      פותחת את משחק הסיכונים.

      והֵנה אני בא, פרולוג חמוש,

      אך לא בְּבטחון של עט סופר

      או קול רם של שחקן, כי בסגנון

      תואם לתוכן הנושא שלנו,

      כדי לספר לכם, צופים יפים,

      שהמחזה שלנו מדלג

      על הבראשית, חיל החלוץ של כל

      ההתכתשות הזאת, והוא נפתח

      בָּאמצע: התחלה כזאת תקל 

      מה שניתן בְּערב לעכל.              

      אַשרו או תפסלו, לטוב או רע –

      זו מלחמה, נִראה איך היא תוכרע.

          יוצא.


מערכה 1, תמונה 1 -


נכנסים פנדארוס וטרוילוס.

טרוילוס:  לקרוא לנושא כּלַי; אני פורק

          ת'נשק. למה לי ללחום מחוץ

          לטרויה, כשנמצא לי קרב אכזר

          כל כך בִּפנים? יֵיצא לַשטח כל

          טרויאני שהוא אדון ללב שלו;

          לטרוילוס, אוי לי, אין כבר לב כזה.

פנדארוס:  לא יתוקן כבר הקלקול?

טרוילוס:   לַיוונים יש כוח, כוח עם

          מיומנות, מיומנות עם עוז

          ועוז עם תקיפות. אבל אני

          חלש גם מדמעת אשה, רופס

          יותר מתרדמה, בוהה יותר

          מבוּר, נועז פחות מבתולה

          בַּלילה, מיומן כמו תינוק.

פנדארוס:   טוב, אמרתי לך מספיק על זה; מצדי, אני לא בוחש ולא דוחף יותר. מי שרוצֶה שתצא לו מהחיטה עוגה, צריך להמתין לַכּתישה.

טרוילוס:  לא המתנתי?

פנדארוס: כן, לַכּתישה; אבל אתה צריך להמתין לַניפּוי.

טרוילוס:  לא המתנתי?

פנדארוס: כן, לַניפּוי; אבל אתה צריך להמתין לַתפיחה.

טרוילוס:  עדיין המתנתי.

פנדארוס: כן, לַתפיחה; אבל המלה הזאת כוללת גם את הלָלוּש, להכין את העוגה, לחמם את התנור, ולֶאפות. לא, אתה צריך גם לחכות שיתקרר, אחרת עוד תשרוף את השפתיים.

טרוילוס:  הסבלנות עצמה, איזו אֵלָה

          שהיא לא תהיה, לא מחווירה כמותי

          מהבלגה. אני יושב בְּשולחן

          המלך, וכשקרסידה-יפָה

          נכנסת לי לַמחשבות - בוגד! -

           "כְּשהיא נכנסת!" - היא בכלל יוצאת?

פנדארוס: נו, היא נראתה אתמול בלילה יפה יותר מכפי שראיתי אותה אי-פעם, או כל אשה אחרת.

טרוילוס:  עמדתי לספר: כאשר לבי

          נחתך מרוב גניחה לחֵצי, אז,

          פן הקטור או אבי ישימו לב,

          אני, כמו שמש מלגלג, קובר

          את הגניחה בקֶמט של חיוך;

          אבל עצבות במסכה צוחקת

          היא כמו שִמחה שיָד גורל מוחקת.

פנדארוס:  אם השיער שלה לא היה טיפה כהה יותר מזה של הלנה - אפשר לחשוב! - לא היתה בכלל השוואה בין הנשים. אבל, מצדי, היא קרובה שלי, ולא הייתי, כמו שקוראים לזה, מהלל אותה. אבל חבל שאף אחד לא שמע אותה מדברת אתמול, כמו שאני שמעתי. לא שאני רוצה לזלזל בַּשכל של אחותך קָסָנְדְרָה, אבל –

טרוילוס: הו פנדארוס! אני אומר, פנדאר -

           כשאני אומר לך שתקוותַי

           טבועות, אל תפרט לי בתור תשובה

           עד איזה עומק. אני מספר  

          לך שאני משוגע מאהבה

          לקרסידה. אתה עונה שהיא

          יפה, שופך לתוך פצעים פתוחים

          בַּלב שלי את שְערה, לֶחיה,

          עיניה, מבטה, קולה; ואז

          מַרְצה מיד – אח, שהיד שלה,

          לעומתה לבן הוא דיו אשר 

          מוקיע את עצמו, ומול הרוך

          שלה פלומת ברבור היא דוקרנית, 

          קשָה מכף-יד של חורש! את זה

          אתה אומר לי – ואמת אתה

          אומר – כשאני אומר שאני

          אוהב אותה; אבל כשאתה אומר זאת,

          במקום שַמְנֵי משחה אתה נועץ

          בחתכֵי האהבה שלי

          את הסכין שעשה אותם.

פנדארוס: אני אומר רק ת'אמת.

טרוילוס:  אתה לא מתקרב.

פנדארוס: די, אני לא אתערב בזה. שהיא תהיה כמו שהיא. אם היא יפה, יפֶה לה; אם היא לא, שתשפץ את עצמה.

טרוילוס:  פנדארוס חמוד, מה זה, פנדארוס!

פנדארוס: על הטִרחה שלי קיבלתי רק כאב ראש; נחשב רע בעיניה, נחשב רע בעיניך; רץ הלוך ושוב, אבל בלי שום תודה על המאמץ.

טרוילוס:  מה, אתה כועס, פנדארוס? מה, עלי?

פנדארוס: בגלל שהיא קרובה שלי, יוצא שהיא לא יפה כמו הלנה; אם היא לא היתה קרובה שלי, היא היתה יפה ביום חול כמו שהלנה בשבת. אבל מה אכפת לי אני? לי לא אכפת אם היא היתה אפריקאית; הכל אותו דבר מבחינתי.

טרוילוס:  אני אומר שהיא לא יפה?

פנדארוס: לי לא אכפת אם אתה אומר או לא. היא טפשה להישאר אחרי שאבא שלה ערק. שתעבור ליוונים, וזה מה שאני אגיד לה בפעם הבאה שאראה אותה. אני לא אתערב ולא אתעסק יותר בעניין.

טרוילוס:  פנדארוס –

פנדארוס: לא אני.

טרוילוס:  פנדארוס מתוק –

פנדארוס: אנא ממך, אל תדבר אלי יותר. אני אשאיר הכל כמו שהיה, ושלום.

(יוצא. נשמעת תרועה)

טרוילוס:  שה, קקפוניה! שה, צלילים גסים!

          טפשים משני צדדים: ברור שהלנה

          יפה כשיום-יום אתם מאפּרים

          אותה כך בדמכם. לא מסוגל

          ללחום על זה: עילה רזה מדי

          עבור חרבי. אבל הפנדארוס –

          אלים, איך אתם מענים אותי! –

          בלי פנדארוס אין שביל אל קרסידה. 

          והוא לכל שידול להשתדל

          רגיש כמו שהיא עקשנית בתום

          מול כל חיזור. אמור, אפולו, בשם

          אהבתך לדפנֶה, קרסידה

          מה היא, מה פנדארוס, ומה אנחנו?

          יבּשת הודו מיטתה; שם היא

          שוכבת, הפנינה; בין הארמון

          שלנו ובינה - כמו ים סוער;

          אנחנו הסוחר, והפנדאר

          השט הזה – שביב התקווה שלנו,

          הפמליה והספינה שלנו.

          (תרועה. נכנס אָנֶאָס)

אנאס: טרוילוס נסיך! למה לא בַּשדה?

טרוילוס:  כי לא. תשובת אשה כזו תתאים,

          כי זה נשי לא להיות שם. מה

          חדש היום בִּשדה הקרב, אנאס?

אנאס: פאריס חזר, פצוע.

טרוילוס:                       מיד מי,

          אנאס?

אנאס:             טרוילוס, מיד מנלאוס.

טרוילוס:  שידמם; זה פצע מגוחך:

          מקרן הקרנן פאריס נוּגח.

אנאס: חזק היום מחוץ לעיר, לוהט.

טרוילוס:  גם פה, אם "הלוואי" היה "באמת".

          אתה יוצא לשם, להתאגרף?

אנאס: הָרֶגע.

טרוילוס:            אז בוא, אני מצטרף.          

          יוצאים. 


מערכה 1, תמונה 2 -


נכנסת קרסידה עם משרתה אלכסנדר.

קרסידה:  מי עבר שם?

אלכסנדר:                 הֶקובּה המלכה והלנה.

קרסידה:  לאן?

אלכסנדר:        אל המגדל המזרחי,

          שפסגתו חולשת על העמק,

          לצפות בַּקרב. הקטור, שסבלנות

          אצלו היא חוק, היום נדלק: נזף

          בְּאַנְדְרוֹמָכֶה, ולנושא-כליו

          הרביץ; ועוד לפני זריחת השמש,

          כאילו מלחמה זה משק-בית,

          כבר הִשְתריין, יצא אל שדה-הקרב;

          ששם בכה כל פרח כמו נביא

          על מה שהוא חזה מזעמו

          של הקטור.

קרסידה:                למה הוא כעס?

אלכסנדר:                                    אומרים,

          יש בין היוונים אדון עם דם

          טרויאני, הוא דודן של הקטור, שמו

          הוא אָיָיקְס.

קרסידה:                 טוב; אז מה אתו?

אלכסנדר:                                       אומרים,

          הוא איש פָּר-אֶקְסֶלָאנְס, עומד בזכות

          עצמו.

קרסידה: ככה כל איש עומד אם הוא לא שיכור, חולה או שאין לו רגליים.

אלכסנדר:  האיש הזה, גברתי, גזל מכמה חיות את המאפיינים שלהן: הוא נועז כמו אריה, אלים כמו דוב, איטי כמו פיל – בן-אדם שהַטֶּבע דחס לתוכו כל כך הרבה תכונות שהפזיזות מוחצת לו את העוז, והשיקול ממיס לו את הפזיזות. אין בָּאנושוּת אף פְּלוּס שלא נדבק בו, ואף מינוס שלא משאיר בו איזה כתם. הוא עגום בלי סיבה, ועליז נגד הזרם; יש בו מכל דבר פְּרקים אבל הכל מפורק, הוא כמו מרבה רגליים משותק, המון גפיים – רק לא בשימוש, או כמו גדוד זקיפים עיוור, המון עיניים בלי ראיה.    

קרסידה:  אבל איך האיש הזה, שמעלה אצלי חיוך, מעלה בהקטור זעם?

אלכסנדר:  אומרים שהוא אתמול הלך סיבוב-קרב עם הקטור והפיל אותו על הפנים, ומאז העצבים והבושה החזיקו את הקטור בצום ועֵר. 

קרסידה: מי בא הנה?

אלכסנדר:  הדוד שלך פנדארוס, גברת.

               (נכנס פנדארוס)

קרסידה: הקטור הוא גבר מעולה.

אלכסנדר: מהטובים שבעולם, גברתי.

פנדארוס:  מה זה? מה זה?

קרסידה:  בוקר טוב, דוד פנדארוס.

פנדארוס:  בוקר טוב, קרסידה ילדה. על מה דיברתם? בוקר טוב, אלכסנדר. מה שלומך, בת-אח? מתי היית בָּארמון?

קרסידה:  הבוקר, דוד.

פנדארוס: על מה דיברתם כשנכנסתי? הקטור התחמש ויצא לפני שבאת לָארמון? הלנה עוד לא קמה, נכון?

קרסידה:  הקטור יצא; הלנה עוד לא קמה.

פנדארוס: זה ככה; הקטור הזדקף מוקדם.

קרסידה:  על זה דיברנו, ועל זעמו.

פנדארוס: הוא היה זועם?

קרסידה:  כך זה אומר פה.

פנדארוס: נכון, היה; ואני יודע למה. הוא יפוצץ היום. אני חותם להם. וטרוילוס לא יפגר אחריו: שייזהרו מטרוילוס, גם על זה אני חותם להם.

קרסידה: מה, גם הוא זועם?

פנדארוס: מי, טרוילוס? טרוילוס הוא הגבר המוצלח יותר מהשניים.

קרסידה:  הו יופיטר! אין השוואה בכלל.

פנדארוס: מה, בין טרוילוס והקטור אין? את מזהה גבר כשאת רואה אותו?

קרסידה:  כן, אם ראיתי והכרתי קודם.

פנדארוס: טוב, אני אומר שטרוילוס הוא טרוילוס.

קרסידה:  אז אתה אומר כמותי; אין לי ספק

               שהוא לא הקטור.

פנדארוס: לא, וגם הקטור הוא לא טרוילוס במובנים מסוימים.

קרסידה:  צודק כלפי שניהם: הוא הוא עצמו.

פנדארוס: עצמו? איי, טרוילוס מסכן! הלוואי שהיה!

קרסידה:  זה מה שהוא.

פנדארוס: כמו שאני אלך יחף להודו.    

קרסידה:  הוא לא הקטור.

פנדארוס: עצמו? לא, הוא לא עצמו. הלוואי שהוא היה עצמו! טוב, יש אֵלים בַּשמיים: הזמן יעזור או יגזור. נו, טרוילוס, נו, הלוואי הלב שלי היה בגוף שלה! לא, הקטור לא גבר טוב יותר מטרוילוס.

קרסידה:  סלח לי.

פנדארוס: הוא מבוגר יותר.

קרסידה:  ברשותך, ברשותך.  

פנדארוס: השני עוד לא התחיל. את תשירי לי פזמון אחר כשהשני יתחיל. להקטור לא יהיה עד מחרתיים חוד חריף כזה.     

קרסידה:  הוא לא צריך, כשיש לו את שלו.

פנדארוס: ולא כזה מין אופי.

קרסידה:  לא חשוב.

פנדארוס: ולא כזה מין יופי.

קרסידה:  לא יתאים לו; זה שלו עדיף.

פנדארוס: אין לך שום הבנה, ילדה. הלנה בעצמה נשבעה רק אתמול שטרוילוס – למרות שהוא שחוּם – כי זה נכון, אני חייב להודות – לא בדיוק שחום –

קרסידה:  לא, אבל שחום.

פנדארוס: נו, לומר את האמת, שחום ולא שחום.

קרסידה:  לומר את האמת, אמת ולא אמת.

פנדארוס: היא הללה את העור שלו למעלה משל פאריס.

קרסידה:  למה, לפאריס יש מספיק צבע.

פנדארוס: יש לו.

קרסידה:  אז כנראה לטרוילוס יש יותר מדי. אם היא הללה אותו למעלה מֵ, אז העור שלו הוא מעל ומעבר; ואם לָָהוא יש מספיק צבע, ולזה יש מעל ומעבר, זה שיר הלל קצת משתולל. מבחינתי לשון הזהב של הלנה יכלה  כבר להלל את טרוילוס על אף אדום.

פנדארוס: אני נשבע לך, לדעתי הלנה אוהבת אותו יותר מאשר את פאריס.

קרסידה: אז היא ממש יווניה שובבה.

פנדארוס: לא, אני בטוח שהיא אוהבת אותו. היא באה אליו לפני איזה יום בַּגוּמחה של החלון – ואת יודעת שאין לו למעלה משלוש או ארבע שערות על הסנטר  –

קרסידה:  באמת מוזג אנאלפבית יכול לסכם שם את החשבון על יד אחת.

פנדארוס: טוב, הוא צעיר מאד, אבל בְּמשקל שני קילו הוא יכול להרים בדיוק כמו אחיו הקטור.

קרסידה:  כל כך צעיר וכבר ותיק בְּהרמות?  

פנדארוס: אבל להוכיח לך שהלן אוהבת אותו: היא באה ושמה לה את היד הלבנה שלה על שסע הסנטר שלו –

קרסידה:  שיוּנו תרחם, ממה הוא משוסע?

פנדארוס: נו, את יודעת שיש לו גומת-חן. אני חושב שהחיוך שלו הולם אותו יותר מכל גבר בטרויה.

קרסידה:  הו, הוא מחייך באומץ.

פנדארוס: נכון או לא?

קרסידה:  הו, כן, כמו ענן בַּסתיו.

פנדארוס: טוב, די, תעזבי. אבל להוכיח לך שהלנה אוהבת את טרוילוס –

קרסידה:  אם אתה רוצה להוכיח, טרוילוס יצטרך לעמוד בהוכחה.

פנדארוס: טרוילוס? מה, הוא מחשיב אותה כמעט כמו שאני מחשיב בֵּיצה מעופשת.

קרסידה:  אם אתה אוהב בֵּיצה מעופשת כמו שאתה אוהב גולגולת מטופשת, אתה צריך לאכול אפרוחים בקליפה. 

פנדארוס: אני לא יכול שלא לצחוק - לחשוב איך היא דגדגה לו את הסנטר. באמת, יש לה יד לבנה להפליא, אני מודה ומתוודה –

קרסידה:  בלי גלגל עינויים –

פנדארוס: ואז היא לוקחת על עצמה למצוא שערה לבנה בַּסנטר שלו.

קרסידה:  אויה, סנטר מסכן! ראינו שוּמות עשירות ממנו.

פנדרארוס: אבל איזה צחוק הלך שם! המלכה הקובה צחקה שהעיניים שלה נשפכו –

קרסידה:  מאבנים.

פנדארוס: וקסנדרה צחקה –

קרסידה:  אבל עם אש יותר קטנה מתחת לסיר של עיניה. גם לה נשפכו העיניים?

פנדארוס: והקטור צחק –

קרסידה:  על מה היה כל הצחוק הזה?

פנדארוס: על מה, על השערה הלבנה שהלנה מצאה על הסנטר של טרוילוס.

קרסידה:  אם זו היתה שערה ירוקה גם אני הייתי צוחקת.

פנדארוס: הם צחקו לא מהשערה כמו מהתשובה הפקחית שלו.

קרסידה:  מה היתה התשובה שלו?

פנדארוס: היא אומרת, "יש פה רק חמישים-ושתיים שערות על הסנטר שלך, ואחת מהן לבנה."

קרסידה:  זאת השאלה שלה.

פנדארוס:  זה נכון, מה השאלה. "חמישים-ושתיים שערות", הוא אומר, "ואחת לבנה: השערה הלבנה הזאת היא אבי, וכל השאר הן בניו." "יופיטר!" היא אומרת. "מי מהשערות האלה הוא פאריס בעלי?" "זאת הגלמודה, שבת-זוגה מסתלסלת מהצד", הוא אומר, "תתלשי אותה ותני לו." אבל איזה צחוק הלך, והלנה הסמיקה כל כך, ופאריס נעקץ כל כך, וכל השאר צחקו שאין לתאר.

קרסידה:  אז אל תתאר, כי זה כבר ארוך.

פנדארוס: טוב, ילדה, סיפרתי לך דבר אתמול. תחשבי על זה.

קרסידה:  אני חושבת.

פנדארוס: אני נשבע שזה נכון. הוא בוכה לך זה כאילו הוא איש אפריל.

קרסידה:  ואני אצמח לו בַּדמעות כמו קוץ בְּמאי.

               (נשמעת תרועה של חזרה משדה הקרב)

פנדארוס: הקשיבי, הם באים משדה הקרב. שנעמוד כאן ונראה אותם כשהם עוברים אל הארמון? אחיינית טובה, קדימה, קרסידה מותק.  

קרסידה:  מה שתגיד.

פנדארוס: הנה, הנה, זה מקום מעולה; פה נוכל לראות אותם מצוין. אני אנקוב לך בִּשְמות כולם כשהם עוברים, אבל שימי לב לטרוילוס מעל כולם.

               (אנאס חוצה את הבמה)

קרסידה:  לא כל כך ברעש.

פנדארוס: זה אָנֵאָס; הוא לא גבר משובח? אחד מהפרחים של טרויה, אני אומר לך, אבל שימי לב לטרוילוס; תראי אותו תיכף.

               (אנטנור חוצה)

קרסידה:  מי זה?

פנדארוס: זה אַנְטֶנור. הוא חד-לשון שנון, אני אומר לך, וגבר מספיק טוב; אחד מהמוחות הכי שקולים שיש בכלל בטרויה, וגֶבר - אישיות. מתי מגיע טרוילוס? אני אראה לך את טרוילוס תיכף; אם הוא יראה אותי, תראי שהוא נוֹד-ינוד לי.

קרסידה:  הוא ייתן לך ניד-נוֹד?

פנדארוס: תראי.

קרסידה:  אז תהיה נוד כפול.  

               (הקטור חוצה)

פנדארוס: זה הקטור, זה, זה, תביטי, זה; זה בחור! תהיה בריא, הקטור! זה גבר גבר, ילדה. הו הקטור גבר! תראי איך הוא נראה! זאת הבעה! הוא לא גבר גבר?

קרסידה: הו, גבר גבר!

פנדארוס: נכון או לא? עושֶה לְבּן-אדם טוב בַּלב. תביטי רק על השריטות שבַּקסדה שלו, תביטי שמה, את רואה? תביטי שם, זה לא צחוק; זה נקרא לפוצץ, אין מה לדבר, כמו שאומרים; אלה שריטות.

קרסידה:  זה מחרבות?

פנדארוס: חרבות, כל דבר, לא אכפת לו; שהשטן יבוא אליו, הכל אותו דבר. בחי אלוהים, זה עושה לבן-אדם טוב בלב. הנה בא פאריס, הנה בא פאריס!

               (פאריס חוצה)

               תביטי שמה, ילדה, זה לא גם-כן גבר מפואר, מה? לא, זה גדול עכשיו: מי אמר שהוא חזר היום פצוע? לא פצוע. אח, זה יעשה להלן טוב על הלב עכשיו, אה? הלוואי שאני אראה את טרוילוס כבר. את תראי את טרוילוס תיכף. 

          (הלנוס חוצה)

קרסידה:  מי זה?

פנדארוס: זה הֶלֶנוס. מפליא אותי איפה טרולוס. זה הלנוס. אני חושב שהוא לא יצא היום. זה הֶלֶנוּס.

קרסידה:  הלנוס יודע ללחום, דוד?

פנדארוס: הלנוס? לא – כן, הוא נלחם דווקא בְּסדר. מפליא אותי איפה טרוילוס. הקשיבי, את לא שומעת את האנשים צועקים "טרוילוס"? הלנוס הוא כוהן.

קרסידה:  מי זה הטיפוס המזדחל שמגיע שם?

               (טרוילוס חוצה)  

פנדארוס: איפה? שם? זה הוא דֶאִיפוֹבּוּס. – זה טרוילוס! הנה גבר, ילדה! המממ! טרוילוס גיבור, נסיך האבּירוּת!

קרסידה:  שקט, בושה, שקט!

פנדארוס:  תתרשמי, תרשמי. הו טרוילוס גיבור! תסתכלי עליו טוב, ילדה, תראי איך החרב שלו מדממת, והקסדה שלו שרוטה יותר משל הקטור, ואיך הוא מביט, ואיך הוא הולך! הו עלם למופת! עוד אין לו עשרים-ושלוש. תהיה בריא, טרוילוס, תהיה בריא! אם היתה לי אחות מוּזה, או בת אלה, הוא היה יכול לבחור. הו גבר מופת! פאריס? פאריס לכלוך לעומתו, ואני חותם שהלנה, בשביל להחליף, היתה גם נותנת כסף.

               (חיילים פשוטים חוצים) 

קרסידה:  הנה באים עוד.

פנדארוס: חמורים, טפשים, גלמים, קש ותבן, קש ותבן; דיסה אחרי בשר. הייתי חי ומת בָּעיניים של טרוילוס. לא להביט, לא להביט, הנשרים הלכו; עורבים וזרזירים, עורבים וזרזירים! הייתי מעדיף להיות גבר כמו טרוילוס מאשר אגממנון ויוון כולה.

קרסידה:  יש בין היוונים אכילס, גבר טוב יותר מטרוילוס.

פנדארוס: אכילס? נהג פרדות, סבל, גמל בהתגלמותו.

קרסידה:  נו, נו.

פנדארוס: "נו נו"? מה, יש לך אבחנה בכלל? יש לך עיניים? את יודעת מה זה גבר? מה, מוצָא, יופי, צורה, ביטוי, גבריות, השכלה, תרבות, לב טוב, עלומים, נדיבות וכיוצא בזה, הם לא הפלפל והמלח שמתבלים גבר?

קרסידה:  כן, גבר קצוץ; שאופים אותו בלי צימוק לְפּשטידה, כי הוא גבר שתֹקֶף הצימוק שלו פג.

פנדארוס: את כזאת אשה שאין! אי אפשר לדעת באיזו תנוחה של הגנה את רובצת.

קרסידה: על הגב כדי להגן על הבטן, על השכל כדי להגן על העורמה, על סודיות כדי להגן על הצניעות, על מסכה כדי להגן על היופי, ועליךָ כדי להגן על כל אלה ביחד; ובכל התנוחות האלה אני רובצת בלילות משמרות.   

פנדארוס: תגידי מתי יש לך ליל שימורים.

קרסידה:  לא, אני נשמרת ממך, וזו אחת המשמרות העיקריות שלי. אם לא אוכל להדוף את מה שאוי-לי-אם-יחדור, לפחות אשמור שאתה לא תספר איך ספגתי את הפגיעה – אלא אם כן זה יתפח עד שאין להסתיר, ואז אין מה לשמור.

פנדארוס: את כזאת שאין!

               (נכנס הנער-המשרת של טרוילוס)

נער:   כבודו, אדוני רוצה לדבר אתך מיד.

פנדארוס:  איפה?

נער:   בבית שלך. שם הוא פורק את נשקו.

פנדארוס:  ילד, אמור לו - אני בא.

            הלוואי שלא נפצע. כל טוב, ילדה.

קרסידה:  שלום, דוד.

פנדארוס: אני אחזור, ילדה, תיק תק.

קרסידה:  כדי להביא, דוד - ?

פנדארוס: כן, אות מטרוילוס.

קרסידה:   לפי אותו האות, אתה סרסור.

               (יוצא פנדארוס)

                מלים, דמעות, שי, נדר, לב אוהב,

               הוא בְּשֵרוּת של צד ב' מנדב;

               אם כי מַרְאָת שְבחיו לא מגיעה

               לַטרוילוס שעֵינִי שלי רואה.

               זה סוד. אשה, כשמחזרים – היא אֵל;

               זוכים - הולכים; שְמחים בַּדֶרך אֶל.      

               כל נאהבת שתזכור, זה כך:

               גברים חושקים בָּלא מושג, לא בך.

               דעי: אין אהבה כה מתוקה

               כמו תחנונֵי חיזור של התשוקה.

               מה שמושג – רודים בו ונוגשים.  

               לָלא-מושג כְּמֵהים ומתרפסים. 

              לכן, אף שלִבִּי אוהב בלי סוף,

               העין - כלום מזה היא לא תחשוף.

          יוצאת [עם אלכסנדר].


מערכה 1, תמונה 3 -


תרועה. נכנסים אגממנון, נסטור, יוליסס, דיומדס, מנלאוס ואחרים.

אגממנון:   נסיכים,

             איזה ייאוש הצהיב את פרצופכם?

            תקוָות ההבטחה שנטועה

            בְּכל תכנית על פני האדמה -

           בָּהתגשמות נכשלת. מחסומים

           ואסונות גדֵלים בתוך וורידים

           של פעולות ספוגות חזון נשגב,

           כמו פְּקעות אשר חוסמות זִרְמֵי

          עסיס: הן מרעילות גפן בריאה

          והן מטות אותה להתעקם,

          לסטות מן הנָתיב של צמיחתה.

          זה לא חדש גם לנו, נסיכים,

          שאנו מפגרים מול התרחיש

          המשוער, ואחְרֵי שבע שְנות

          מצוֹר חומות טרויה עומדות עדיין;

          מבחן השטח התנכל, סיכּל

          כל פעולה שלנו עד היום,

          ולא תאם לַיעד, לַצורה

          הממשית אשר הרעיון

          הגה. אז לָמה, נסיכים, לִצְפּות

          בְּלֶחי נפולה במִבְצעינו,

          לראות בהם בושה, כשהם בסך

          הכל מבחן סֶבל של יופיטר

          למדוד את יְציבוּת הנחישות

          בִּבני-אדם? חומר טהור כזה

          לא מְגלים כשהמזל צוחק;

          כי אז אמיץ וגם פחדן, חכם

          וגם טיפש, איש-ספר והדיוט,

          חזק ורך, כולם אחים שווים.

          אך כשמזל זועף נושף סופה,

          המצוּיָנוּת, בְּכוח של מַפּוח,

          תפריח וּתְנפּה את השולי,

          ומה שיש לו מָסָה גם יְסוד

          יבהק בִּמְלוא עושרו, בלי שום רבב.

נסטור: בְּהַכְנעה, כפי שיאֶה מול כס

          כְּבוד אגממנון, נסטור יְפַתֵח

          מה שאמרת פה. התוכֵחות

          של הגורל הן הוכָחות לְלב

          אדם. כְּשהַיָּם חָלָק, כמה

          סירות צעצועים דקיקות תעזנה

          לשוט שם בְּשלוות חיקו, לצד

          ספינות אציליות!

          אבל רק תן לְרוח בריונית

          להתגרות בְּים ענוג, וּרְאה   

          איך תיחתך ספינה עזה בְּרִיאת

          צְלעות בידי הרים שוטפים, ואיך

          היא תיטלטל שם בין לַחוּת אוויר

          ומים כמו סוס פלא מעופף.

          איפה אז הדוגית החצופה

          שזה עתה קרשיה התחרו

          עם הגדוּלה? ברחה לַמזח או

          הפכה לעוגייה לְאֵל הים.

          ובדיוק כך מבדילות סופות

          מזל בין עוז של ראווה לְעוז

          אמת. כי לאור קרניו של המזל 

          מטריד זבוב את העדר פי כמה

          מאשר נמר; אך כשרוחות חותכות

          מפוקקות בִּרְכֵּי אלון מושרש

          והזבובים עפים אל מחסה,

          או אז מי שאמיץ נעור בְּזעם,

          חובֵר לַזעם ומגיב בִּצְליל

          מאותו מַפְתח לַמהלומות

           שהמזל מטיח.

יוליסס:                          אגממנון,

          מצביא רם, גיד ועצם של יוון,

          לב שורותינו, רוח נשמתנו,

          מוקד שיאחד מִגוון דעות

          וּמזגים: הקשב ליוליסס.

          עם התשואות ועם ההסכמה

          אשר - (לאגממנון) ברוב סגידה לסמכותך,

            (לנסטור) ובכבוד עמוק למרום שנותיך -

          אני נותן לשני נאומיכם,

          ש, אגממנון, כל יד ביוון

          תחרוט על לוח ותניף; ושוב,

          איך נסטור המוכסף הדר-שֵיבה

          יכול לקשור בהבל-פה חזק 

          כמו הציר המסובב שחקים

          את כל אוזני היוונים

          ללשונו המנוסָה - בכל זאת,

          יואילו האדיר והחכם

          לשמוע את דבריו של יוליסס.

אגממנון:  דבּר, נסיך של איתקה; בַּיום

          שאת שפתיך יֶחֱצו דברים

          בְּטלים ומיותרים נהיה בטוחים

          שכאשר יפתח תֶרְסִיטֶס את

          הלֶסת הדביקה שלו נשמע     

          רק מוזיקה, שנינות ונבואה.

יוליסס:   טרויה, שעוד עומדת, כבר יכלה

          ליפול, וחרב הֶקטור הגדול

          יכלה להתייתם מבעליה,

          לולא מספר תנאים:

          שרשרת הפיקוד מוזנחת. רק

          הביטו כמה אוהלים עומדים

          רֵיקן פה במישור, כמה סיעות,

          קליקות ריקניות. אם הפיקוד

          הוא לא כמו כוורת, המעון

          לכלל הפועלים, לאיזה דבש

          יש לְצַפּות? כשהדרגה מוסווית,

          טירון בְּמסכה נראה בכיר.

          שמיים בעצמם, הכוכבים

          והכדור-פה מקפידים לשמור

          על דֶרג, זכות ומעמד, מסלול,

          סולם, פרופורציה, התאמה, צורה,

          תפקיד וְנוהַג בְּכפוּף לַסדר.

          לכן כוכב השמש המפואר

          יושב על כס מלכות בספֵירות, בין

          האחרים, ובעין מרפאת

          הוא מתקן כל חריגת מסלול

          של גוף שמימי פושע, וממריץ,

          כמו צו של מלך, בלי הֶפְסק, לְטוב

          כנגד רע. אבל כשהפּלנטות

          תועות בערבוביה ומתפזרות,

          אילו שואות ומגיפות, איזו

          מהפכה, איזה זעם בַּים,

          טלטול בָּאָרֶץ, מהומה של רוח,

          אֵימות, תמורות, זוועות, סטיות, סדקים,

          תולשים ומשסעים את אחדותו       

          ושלוותו של מנגנון ממש

          מן הבסיס! הו, כשמערערים

          דרגה – שהיא סולם לַמטרות

          הנעלות – כל התשתית חולָה.

          איך קהילות, דרגות של אקדמיה

          ואגודות עירוניות, מסחר

          בינלאומי שליו, זכויות בכורה

          והטבות של גיל, כתרים, שרביט

          ונזר – איך תהיה להם סמכות

          ללא דרגה? סַלק דרגה, תִפְקע

          את המיתר הזה, ושְמע איזה

          בְּלִיל של צרימות בוקע; התנגשות

          כללית, מלחמת כל בכל. גלים

          ירימו את חזם מעל החוף

          וכדוּרנו המוצק יהיה

          סתם צְנים רטוב; טמטום הוא שישלוט

          ביד רמה, ובן בריון יכה

          לַמוות את אביו: כוח יהיה

          מִצְווה; או למעשה, מִצְווה וחטא,

          שבַּתהום בינם שוכן הצדק,

          כבר יאבּדו את שמם, וגם הצדק.

          אז כל דבר רק יהפוך לְכוח,

          וכוח לְרצון, והרצון

          לְתיאבון; ותיאבון, כמו

          זאב כלל-עולמי, אשר נתמך

          בִּידֵי רצון גם כוח, יהפוך

          כך בהכרֶח לְטורף מוחלט

          ולבסוף יטרוף גם את עצמו.

          כבוד אגממנון, כשחונקים דרגות,

          כזה תוהו-ובוהו מקבלים

          אחרי ההשתנקות.

          והזנחת דרגה כזו תמיד

          תִיסוג אחורה כשמטרתה

          היא לטפס. לַמפקד בּז מי

          שבַּשָלָב תחתיו, לזה הבא

          בַּתור בז, וְלָזֶה - הבא; כך כל

          שָלב, החל מן הראשון אשר

          בוחל בזה שמעליו, נדבק

          בְּמחֲלת קנאה של מרירוּת

          אשר שותָה לו את הדם. וזה

          החוֹלי שמחזיק את טרויה על

         רגליה עוד; לא הגידים שלה.

          היא חיה, לסיכום מגילתנו,      

          לא על כוחה אלא מחולשתנו.  

נסטור: ברוב תבונה גילה פה יוליסס

          באיזו מחלה לוקה כוחנו.

אגממנון:  אחרי אבחוּן החולי, יוליסס,

          מה התרופה?

יוליסס:  אכילס הגדול, אשר מוכתר

          בַּשֵם ראש השרירים של צבאותינו,

          אוזנו שָבְעה מדי מתהילה,

          והוא הפך לְבררן: שוכב

          בָּאוהל ולועג לְתכנונינו.

          אתו פַּטְרוֹקְלוּס, על משכּב עצל,

          מאור השחר כל היום תוקע

          בדיחות וניבּולים,

          ובתִפְלוּיוֹת מגוחכות שהוא,

          סלפן, קורא להם "חיקוי", עושה

          מאתנו קרנבלים. לפעמים,    

          כבוד אגממנון, הוא לובש עליו

          את שֶגב משרתך, וכמו שחקן

          קפצן, שכּל שִכְלו רק במותניו,

          שמתענג כשהוא שומע צליל

          של דיאלוג עֵצִי בין צעידותיו

          המפוּשֹקות לבין קרשי במה,

          ככה הוא משחק את גדולתך

          בְּהגזמה פאתטית; הדיבור

          שלו – כמו פעמון פגום, מלים

          לא נדבקות ורועמות יותר

          מרעש אדמה. ומקשקוש

          נפוח זה אכילס העצום,

          מָרוּח בַּמיטה המְחוּצה,

          מֵריע צחוק מעומק החזה,

          צורח "מעולה! בּוּל אגממנון!

         עכשיו תשחק לי נסטור; הממ! לטֵף

          את הזקָן, כמו כשהוא מתכונן

          לאיזה נאוּם." ואחרי חיקוי –

          דומה כמו שני קווים שמקבילים,

          או כמו בני זוג לא מתאימים - האל

          אכילס שוב צורח "מצוין!

          זה נסטור בדיוק. עכשיו שַחֵק לי

          אותו, פטרוקלוס, כשהוא מתחמש

          לְהזנקה לילית." ואז, ברור,

          חולשות זִקְנה נהיות מוקד לִצחוק:

          להשתעל, לירוק, ולכפתר

          ברעד ממשמש ועוויתות

          את השריון. מהבידור הזה

          אביר האומץ מת מצחוק, צועק,

          "איי, די, פטרוקלוס, די, או שתיתן לי

          צלעות פלדה! עוד רגע אני משתין

          או מתפוצץ!" ובאותו סגנון,

          כל כשרון, צורה, יכולת, אופי

          שלנו, כיחידים או בתור כלל,

          כל טקטיקה, תכנית, פקודה, הישג,

          תְקיפה או הזמנה לשביתת נשק,

          הפסד או נצחון, מה לא, לַזוג

          הזה הכל הוא חומר לפָּרודיה.

נסטור: ובַחיקוי של צמד זה, שכמו

          שיוליסס אומר נחשב סמכות

          מופת, יש עוד שנדבקים. אייקס

          נהיָה עקשן, מרדן סורר, מֵרים           

          אף כמו אכילס המגודל; נסגר

          כמותו בָּאוהל ועושה מסיבות

          לִמקורביו, מכפיש את מַעֲרךְ

          צְבאנו כמו נָביא זועם, מתסיס

          גם את תֶרְסיטֶס – שֶרֶץ מלא רעל,  

          יצרן של השמצות בְּסיטונות -

          שהוא ישווה אותנו לְלכלוך,

          יחליש אותנו ויזרע פקפוק

          בלב הסכנה שמסביב.

יוליסס:  את המדיניות שלנו הם

          קוטלים כ"פחדנות", לא מחשיבים

          חוכמה בתור איבר במלחמה,

          מזלזלים בְּאסטרטגיה, לא

          מעריכים כלום חוץ מחוֹזֶק יד.        

          המוח והשכל השקטים,

          שמתכננים כמה זרועות תתקופנה,

          איך ומתי, ושיודעים על סמך

          צְפיה מה משקלו של האויב –

          לא, כל זה סתם שווה כְּזֶרת. הם

          קוראים לזה מטכ"ל-מיטה, חמ"ל-

          מפה או מלחמה על הנייר;

          כי הברזל שמנפץ חומה,

          ועוצמתו כשהוא מונף, ברוטלי,

          גדולים בעיני אֵלֶה מן היד

          שעשתה אותו, או מן ההיגיון

          המשוכלל שמְכוון אותו.

נסטור: אם ככה, סוס אכילס הוא שווה

          כמו המון אכילֶסִים.

          (תרועה)

אגממנון:  מה התרועה? בְּדוֹק, מנלאוס.

מנלאוס:  מִטְרויה.

          (נכנס אַנֶאָס [עם חצוצרן])

אגממנון:  מה רצונך בְּאוהלנו?

אנאס: זה אוהל אגממנון הגדול?

אגממנון:  זה בדיוק.

אנאס: יורשה-נא לְשליח ואציל

          למסור דְבר-מה לאזנו המלכותית?

אגממנון:  קבל ערְבוּת בריאה כמו יד אכילס

          בראש מחנה היוונים, אשר

          כאיש אחד קוראים לאגממנון

          ראש ומפקד.

אנאס:                   רשות יפה, ערבות

          גדולה. ואיך יכיר את מבטו

          של השליט אדם שלא ראה

          אותו בין יתר העיניים?

אגממנון:                                איך?

אנאס: כן.

          אני שואל כדי שאדע לחלוק

          כבוד, להעלות בַּלֶחי סוֹמֶק

          צנוע כמו איילת-שחר מול  

          השמש הצעיר.

          מי פה האל, מדריך בני האדם?

          מי הוא כבוד אגממנון האדיר?

אגממנון (ליוונים): לועג לנו איש טרויה, או ששָם

          האצילים הם רשמיים.

אנאס: הם נדיבי-לב ופתוחים – בלי נשק,

          קדים כמו מלאכים – בִּזמן שלום.

          אך כשצריך ללבוש דמות חיילים,

          יש להם דם, זרוע טובה, מִפְרק

          חזק, חרְבות אמת, ו – בעזרת

          האל – אין עוד כמותם לאומץ לב.

          אך שתוק, אנאס, שתוק, בן-טרויה, ניחא:

          מוטב יהללך זר ולא פיך.

          כשהאויב מודה בערכך

          זו תהילה מושלמת וברוכה.

אגממנון:  טרויאני, אתה מכונה אנאס?

אנאס: כן, יווני, זה שמי.

אגממנון:  מה עניינך בבקשה?

אנאס: סליחה, הוא לאוזניו של אגממנון.

אגממנון:  הוא לא מקשיב פרטית לאיש מטרויה.

אנאס: אני לא בא מטרויה כדי ללחוש לו.

          הבאתי חצוצרה בכדי לזקוף

          לו אוזן, להעיר בו תשומת-לב  

          ולדבר.  

אגממנון:           דבר חופשי כמו רוח;

          זו לא שעת השינה של אגממנון.

          כדי שתדע, טרויאני, שהוא ער,

          הוא בעצמו מודיע.

אנאס:                             חצוצרה,

          בקול רם! הדהדי בצליל מתכת

          בכל האוהלים העצלים פה!   [/ בָּאוהלים האלה הנרפּים!]

          ושיידע כל יווני-ברזל

          מה טרויה מתכוונת להכריז.

          (החצוצרה נשמעת)

          יש לנו, אגממנון, כאן בטרויה

          נסיך, שמו הקטור - בן של כבוד פריאמוס -

          שבהפסקת-אש זו, המשמימה

          ומתמשכת, נהיָה חסר

          מנוח. הוא ביקש שאתייצב

          עם חצוצרה ושאודיע כך:

          "מלכים, בני-מלכים, רוזנים, אם יש

          אחד בין אבירי יוון כולם

          שהכבוד חשוב לו מנוֹחוּת,

          שיסכן נפשו לקצור שבחים,

          שאוֹמץ הוא מכיר ולא שום פחד,

          שאת גבירת לבו אוהב בְּפועַל,

          לא רק במס-שפתיים וּשְבועות,

          ואת יופְיָה ואת ערכה יפגין

          בזרועותיו, לא רק בין זרועותיה -

          זה האתגר לו: הקטור, לעיני

          טרויאנים וִיְוונים יוכיח, או

          יפעל בכוח להוכיח, כי

         יש לו גבירה יפה, נאמנה

          ונבונה יותר מכל אחת

         שיווני חיבק; והוא יקרא

          בַּחצוצרה שלו מחר בבוקר,

          במחצית הדרך בין חומות

          העיר לַמחנה פה, לְגרוֹת

          איש יווני שאהבתו אמת היא.

          אם מישהו יבוא – ברוך הבא;

          אם לא – הקטור יאמר בטרויה כי

          נשות היוונים מכוערות,

          ולא שוות חוד של חנית." עד כאן.

אגממנון:  זה יימסר לאוהבינו, אנאס.

          אם אין אחד מהם שייענה,

          תוכל לומר – השארנו אותם בבית;

          אבל אנחנו חיילים, וכל

          מי שאינו, או לא היה, אוהב,

          לא ייחשב חייל אלא מוג לב.

          מי שאהב, אוהב או שיאהב –

          יבוא. אם לא – אני אבוא לַקרב.

נסטור (לאנאס): ספר-לו-נא על נסטור, שהיה

          איש-גבר כשסבו של הקטור עוד

          ינק. עכשיו הוא איש זקן; אבל

          אם לא יהיה בין היוונים שלנו

          אציל אחד עם זיק אחד של אש

          ללחום לכבוד גבירתו, מְסוֹר לו בשמי,

          אסתיר זְקן כסף בְּקסדת זהב,

          אדחוס שרירים צְמוּקים לתוך מגן,

          ומול פניו אומר לו כי גבירתי

          היתה יפה יותר מסבתו,

          וטהורה כמוה לא היתה עוד.

          לי יש שתי טיפות דם, הוא עלם חם,

          אך להוכיח את דברי – אֶלְחם.        

אנאס: שלא נדע מחסור כזה בְּנוער!

יוליסס:  אמן!

אגממנון: אלחץ לך, אדון אנאס, יד;

          אוביל אותך ראשית פנימה אלי.

          אכילס ידוּוח על העניין,

          וכל אציל באוהלֵי יוון.

          תסעד אצלנו טרם תעזוב;

          תמצא אויב אציל, אירוח טוב.

          (כולם יוצאים, יוליסס מעכב את נסטור)

יוליסס:   נסטור!

נסטור: מה אומר יוליסס?

יוליסס:  יש לי בַּמוח רעיון צעיר;

          תהיה אתה הזְמן ותן צורה לו.

נסטור: מה זה?

יוליסס: זה כך:

          טְריז פֶּתע מבתק סְבך קֶשר; את

          זֶרע הגאווה אשר הִבְשיל

          כך באכילס הרקוב צריך

          עכשיו לקצור, לפני שהוא יופץ,

          יִפְרה, יצמיח מַטָּעים של רעל

          שיכסו פה את כולנו.

נסטור: טוב, ואיך?

יוליסס:  כל האתגר הזה מטעם הקטור -

          הוא מנוסח לכאורה לַכּלל

          אבל הוא מכוּון רק לאכילס.

נסטור: הכוונה ברורה כמו חשבון

          שמצטבר מסכום סְפרות קטנות;

          וכשהיא תפורסם אין צל ספק

          שהוא, אכילס – גם אילו מוחו

          היה צחיח כמו מדבר בְּלוּב –

          אם כי אפולו עֵד שהוא מספיק

          שומם – יתפוס מהר, ממש חיש-חיש,

          שהכוונה של הקטור מצביעה

          עליו.

יוליסס: הוא יֵיענה לזה, אתה חושב?

נסטור: כן, כך יאה. את מי תציב לשדוד

          את הקטור מכבודו אם לא אכילס?

          אמנם זו רק התמודדות ספורטיבית,           

          אבל הרבה עומד פה על הפרק;     [/ אך זה מבחן על דעת הקהל;]  

          השֶף של טרויה מבקש לטעום

          את המיטב של מוניטין יוון.

          ושמע לי, יוליסס, הסכנה

          בָּעסק הפראי הזה כבדה.

          ההצלחה אמנם תהיה אישית,

          אך תהווה איתות – לְטוב או רע –

          על הכללי; כמו תוכן עניינים

          בְּספר: הוא רק דף אחד מתוך

          הכֶּרך המלא, אך יש בו כבר

          עוּבּר זעיר של חומר הענק

          אשר יבוא. ההנחה היא כי

          מי שיֵיצא מול הקטור הוא תוצר

          של בחירתנו; ובחירה, שהיא

          שיתוף כל נשמותינו בִּפְעוּלה,

          מעמידה איכות בתור בסיס,

          ומבשלת מכולנו, בוא

          נגיד, אדם שהוא זיקוק של כל

          מעלותינו; ואם הוא מכזיב,

          איך מתעודד הצד המנצח!

          איזו דעה טובה שיש לו על

          עצמו! הוא מתמלא בה, וזרועו

          נהיית לְנֶשק לא פחות מכְּלֵי-

          הנשק שזרועו מנחָה.

יוליסס:  תסלח לי שאומַר:

          לכן כדאי שאכילס לא יפגוש

          את הקטור. בוא, כמו סוחרים, נַרְאֶה

          את מוצרינו הַיותר-גרועים;

          יהיה מזל – הם יִימָכְרוּ; אם לא,

            אז הברק של הטובים יותר

          יבהיק יותר אחר כך. אל תסכים    

          שהקטור ואכילס ייפגשו,

          כי מה שלא יֵיצא - כבוד, חרפה -   

          אלינו יידבקו סְפִיחֵי ספּחת.    

נסטור: עינַי זקנות מדי לראות כבר. איזה?  

יוליסס:  בכל תפארת שישיג אכילס

          מהקטור, אילו לא היה יהיר,

          היינו מתחלקים, כולם. אבל

          הוא  כבר שחצן מדי; מוטב

          שנתייבש בְּשמש אפריקה,

          רק לא בַּבוּז המר וגאוות

          עיניו אם ינצֵח. אם יובס,

          הרסנו את המוניטין שלנו

          בהשפלת בְּכיר אנשינו. לא,  

          נכריז על הגרלה, ונְתַחְבּל

          כך שישלוף הגולם אייקס את

          הפּוּר ללחום בהקטור; נהלל

          אותו בינינו כְּראש-וְראשון -

          בתור תרופה לַגֶנֶרָל אכילס,  

          אדון חֵיל מירמידון, אשר נמֵס

          מצליל תשואות, ויכופף לו קצת

          נוצות גאוֹת כמו קשת בענן.

          אם אייקס האוויל יזכה בְּנס,

          נשיר לו המנונים; אם ייכּשל,

          נמשיך לטעון כי יש לנו גברים

          מצוינים יותר. בכל מקרה,

          אייקס הוא הפִּתְרון לַמערבולת,

          כי הוא ימרוט לאכילס תַ'כּרבּולת.

נסטור: עכשיו תבשיל הרעיון שלך

          נבלע בי, יוליסס, וגם אתן

          לאגממנון שיטעם. קדימה. 

          כלב יאלף כלב; גאווה

          תדחוף אותם אל עצם המריבה.

          יוצאים. 


מערכה 2, תמונה 1 -


נכנס תֶרְסִיטֶס, ואחריו אייקס.

אייקס: תֶרְסִיטֶס!

תרסיטס:  אגממנון – אם היו לו מוּרְסוֹת מוּגלָה על כל הגוף קומְפְּלֵט -

אייקס: תרסיטס!

תרסיטס:  והמוגלה היתה - נגיד - זָבָה, אז המוג-לב היה עוזב, לא? נוטף, נוטש, מטפטף וּמתחפף!        

אייקס: כלב!

תרסיטס: לפחות היו רואים אצלו קצת מיץ. כרגע אני לא רואה.

אייקס: זיבה בן-זְאבה, אתה לא שומע? אז תרגיש!

          (מרביץ לו)

תרסיטס:  כוֹלֶרָה יוָונית עליך, חתיכת אציל כִּלְאיים מוח בן-בקר!

אייקס: אז דבּר, בצק מַחְמָץ, דבּר. אני ארביץ בך רוּח של יופי.   

תרסיטס:  כמו שאני אֶנְבּח אותך לְשֶכל וקודש. אבל לדעתי הסוס שלך ינסֵח נאוּם לפני שאתה תִלְמד תפילה בעל-פה. רוצה להרביץ, אה? צהבת אדומה על האָוָּונְטָטוּרָה שלך!

אייקס: שִלְשוּל קרפּד, תסביר לי על הָהכרזה.

תרסיטס:   אתה חושב שאין לי חוש תחושה, שאתה מרביץ לי ככה?

אייקס: ההכרזה!

תרסיטס:  הוכרז שאתה אידיוט, נדמה לי.

אייקס: אל תתחיל, קיפּוֹד, אל תתחיל. מגרד לי באצבעות.

תרסיטס:  הלוואי שיגרד לך מהראש עד כף רגל. אם לי היה יוצא לגרד אותך, יוון היתה קוראת לך עפר וָהֶרְפֶּס. כשאתה יוצא לקרב, אתה מכה בהילוך איטי. 

אייקס: אני אומר, ההכרזה!

תרסיטס:  אתה רוטן ושואג כל רגע על אכילס, ואתה מָלֵא קנאה בַּגדוּלה שלו כמו שכֶּלב השְאול מקנא לַמלכה שלו, כן, ככה אתה נובח נגדו.

אייקס: מאדאם תרסיטס!

תרסיטס:  אם תרביץ לו –

אייקס: בָּאגֶט!

תרסיטס:  הוא יגרוס אותך עד נסוֹרֶת בָּאגרוף שלו, כמו שמָלַּח שובר ביסקוויט.

אייקס (מרביץ לו): כלב בן-זונה!

תרסיטס:  עוֹד, עוֹד.

אייקס: אסלת מכשפה!

תרסיטס:  כן, עוד, עוד! חתיכת אציל ראש-ספוֹג, יש לך פחות שֵכֶל ממה שיש לי בַּמרפּק; עַיִר יכול לתת לך שיעור. חתיכת חמור גיבור-סמרטוט, אתה פה רק בשביל לכּסֵח טרויאנים, אבל כל מי שיש לו קצת שֵכֶל מוֹכר וסוֹחר אתך כמו עִם עבד ברברי. אם אתה ממשיך להרביץ לי, אני אתחיל בַּקרסול שלך ואספר מה אתה סנטימטר-סנטימטר, חתיכת מעי גס!

אייקס: כלב!

תרסיטס:  אציל סמרטוט!

אייקס (מרביץ לו): כּלֶבת!

תרסיטס:  הדֶבּיל של אל המלחמה! עוד, בהמה, עוד, גמל; עוד, עוד!

          (נכנסים אכילס ופַּטְרוֹקְלוּס)

אכילס:   היי, מה זה, אייקס, למה אתה ככה?

          הלו, תרסיטס, מה זה, מה יש, גבר?

תרסיטס:  אתה רואה אותו שם, כן?

אכילס:   כן, מה יש?

תרסיטס:  לא, תביט עליו.

אכילס:   אני מביט. מה יש?

תרסיטס:  לא, אבל תסתכל עליו טוב.

אכילס:   נו, כן, אני מסתכל.

תרסיטס:  אבל אתה לא מסתכל עליו טוב; כי, מי שזה לא נדמה לך, זה אייקס.

אכילס:   אני יודע את זה, טפש.

תרסיטס:  כן, אבל הוא לא יודע את עצמו.

אייקס: על כן אני מרביץ לך.

תרסיטס:   הו, הו, הו, הו, איזה גרגרֵי תבונה הוא פולט! לַלוגיקה שלו יש אוזניים כזה גוֹבַה. אני דפקתי לו יותר בּוקסים בַּמוח מהבּומבּות שהוא בִּמְבּם לי על כל עצם. אני יכול לקנות תשעה דרורים בְּאגורה, וקרום המוח שלו לא שווה תשיעית של דרור. האדון הזה, אכילס - אייקס, שהשכל שלו בַּבֶּטן והמעיים בָּראש - אני אגיד לך מה אני אומר עליו.

אכילס: מה?

תרסיטס:  אני אומֵר, אייקס הזה -

               (אייקס מאיים עליו)

אכילס:  לא, אייקס יקר.

תרסיטס:   אין לו מספיק חוד-שכל -

אכילס:  לא, אני צריך להחזיק אותך -

תרסיטס:   למלא את חור-המחט של הלנה, שעליה הוא בא להילחם.

אכילס: עצור, טפש!

תרסיטס:  אני כולי בעד שקט ושלווה, אבל הטפש לא. - הוא שם, ההוא ההוא. תביט שמה.

אייקס:  אח חתיכת כלב ארור, אני תיכף -

אכילס (לאייקס): אתה תענה כְּסיל כאיוולתו?

תרסיטס:   לא, אני חותם, כי הכסיל יחסל אותך.

פטרוקלוס: מלים טובות, תרסיטס.

אכילס:  על מה הריב?

אייקס:  אני ציוויתי על הינשוף המגעיל שיילך לברר לי מה בדיוק ההכרזה, והוא פותח עלי פה.

תרסיטס: אני לא משרת אותך.

אייקס:  טוב, מספיק, מספיק.

תרסיטס:  אני משרת פה בהתנדבות.

אכילס:  השרות האחרון שלך היה כואב, לא מנודב; אף אחד לא חוטף מכות בהתנדבות. פה אייקס התנדב, ואתה היית בשרות חובה.

תרסיטס:  בדיוק. גם אתה רוב השכל שלך יוֹשב בשרירים, או שאין שקרנים בעולם. הקטור יתפוס שָלָל ממש מציאה אם הוא יפרק את המוח לְאחד משניכם. עדיף לו לפצח אגוז רקוב בלי גרעין.

אכילס:  מה? גם אתי, תרסיטס?

תרסיטס: יוליסס ונסטור הזקן – שהשכל שלו היה רקוב לפני שלַסָבּים שלכם צמחו ציפורניים על הבהונות – רותמים אתכם כמו שוורי-משא ומשתמשים בכם לחרוש את המלחמה.

אכילס:  מה? מה?

תרסיטס:  כן, ככה. דִיוֹ, אכילס! דִיוֹ, אייקס, דיו!

אייקס:  אני אחתוך לך את הלשון.

תרסיטס:   לא משנה. אני אדבר בלי כמוך עִם.

פטרוקלוס: אף מלה עוד, תרסיטס. שקט!

תרסיטס:   אה, שאני אשתוק כשהזנזונת של אכילס מְצַוֶוה?

אכילס:  קיבלת, פטרוקלוס.

תרסיטס:   אני אֶראה אתכם תלויים כמו ראשי-כרוב לפני שאני בא עוד פעם לָאוהלים שלכם. אני אסתובב איפה שהחוכמה מתגלגלת, ואעזוב את סיעת הסתומים.               

               (יוצא)

פטרוקלוס: ברוך שפטרנו.  

אכילס (לאייקס): שמע-נא, ככה הוכרז בַּמחנה:

               הקטור מחר, עם חצוצרה, חמש

          שעות אחרי זריחת חמה, בין טרויה

          לָאוהלים שלנו, יזמן

          לִקרב איזה אביר שיש לו דם,

          אחד אשר יעז לטעון - אנ' לא

          יודע מה; זה זבל; להתראות.

אייקס: להתראות. מי יענה לו?

אכילס:  אנ' לא יודע. הגרלה. אחרת

          הוא היה יודע מי.

אייקס: אה, מי, אתה? אלך לשמוע עוד קצת.

           יוצאים.


מערכה 2, תמונה 2 -


נכנסים פריאמוס, טרוילוס, פאריס והלנוס.

 

פריאמוס:  אחרי בזבוז כל כך הרבה שעות,

          חיים ונאומים, נסטור מוסר

          שוב מן היוונים: "תנו את הלנה,

          וכל נֶזק – של כסף, זמן, פציעות,

          אחים, זיעה, וכל אוצר אחר

          שזללה בלי שובַע מלחמה

          טורפת – יימחק." מה תאמר, הקטור?    [/ הקטור, תגובה?]

הקטור:  אמנם אין גבר שפוחד פחות

          ממני מן היוונים - אישית -

          אבל, פריאמוס-מלך,

          אין גברת מלאת חמלה יותר,

          מוצפת חרדה ומוכנה

          לזעוק "אוי, מי יודע מה יהיה"

          יותר מהקטור. בִּיְמֵי שלום

          סופגים פְּציעוֹת בשל שאננוּת;

          אך זהירות נחשבת הפָּנָס

          של החכם, מכשיר אשר חודר

          עד עומק הזיהום. תן לְהֶלֶן ללכת.

          מאז נשלף הנשק הראשון

          על זה, כל נפש בין האלפים

          אשר שולמו כְּמס היא יקרה

          מהֶלן – כל נפש שלנו. אם

          איבדנו עֲשָרות רבות כל כך

          שלנו לשמור מה שאינו שלנו,  

          שלא היה שווה לנו - אילוּ

          נשא את שמנו – גם עשירִיָית

          גברים אחת, מה טוב בָּהיגיון

           שמסרב למסור אותה?

טרוילוס:                                 לֵך, לֵך,

          אחי! אתה מודד כבוד וערך

          של מלך כמו אבינו האדיר

          בְּמשקולות כמו של פשוטי הגְרָאמים?

          תספור באסימונים את גדולתו

          אין-סוף-לה, ותלחץ מותניים בלי

          גבולות בְּסנטימטרים ואמות

          מזעריים כמו שיקולים, חשש?

          לֵך, תתבייש!

הלנוס:                     לא פלא שאתה

          תוקף שיקול, כי אצלך אין לו

          משקל. אבא צריך לנהוג ללא

          שיקול בענייניו הנכבדים 

          רק כי אתה בלי שום שיקול אומר כך?

טרוילוס:  אתה איש נמנומֵי חלום, כוהן אח;

          את כפפותיך אתה מרפד

          בְּשיקולים. ואלה שיקוליך:

          אתה יודע שאויב - מזיק;

          אתה יודע: חרב - מסוכנת,

          והשיקול בורח מכל נזק.

          מה פלא שהלנוס, בראותו

          איש יווני עם חרב, מחבּר

          לעקביו כַּנְפֵי שיקול ונָס כמו

          הֶרְמֶס מיופיטר או כמו כוכב

          נופל? לא, אם אנחנו מדברים על

          "שיקול", נסגור כל שער ונלך

          לישון. כבוד וגבריות - לב של

          שפן יהיה להם אם יְשַמְנוּ

           את מחשבתם בְּמִמְרחי שיקול;

           שיקול הדעת וההיגיון

           רק מביאים אוזלת-יד ורִפְיון.

הקטור:  אחי, היא לא שווה תָ'הַחְזקה

          שלה. 

טרוילוס:           ערך תלוי בַּמעריך, לא?

הקטור: אבל הוא לא נקבע סתם לפי חוש;

          טיבו ויוקרתו הם סך-הכל

          של האיכות אשר טבועה בו עם

          עינֵי זה ששוקל. זו עבודה

          זרה מופרעת אם סגידה לאל 

          גדולה אף מן האל; רק מבולבל

          חוש יִיצָמד לְמה שמפטם

          רק את עצמו ואין לו שום שיקוף

          מִחוּץ.

טרוילוס:          אני נושא היום אשה,

          על בחירתי פִּקֵּחַ רצוני,          

          את רצוני ליבּוּ עינַי, אוזנַי,      

          שני נווטים מומחים בין שני חופים

          מסוכנים – שיפוט, רצון. איך, גם

          אם רצוני מואס בבחירתי,

          איך אפּטר מזו אשר בחרתי?

          לא אפשרי לסגת ולשמור              

                                    [/ אין איך להשתמט וגם לשמור]

          על הכבוד. לא מחזירים את בד-

          המֶשי שהִכתַמנוּ לַסוחר;   

          ולא זורקים לַפּח בשר שלא

          אכלנו כי עכשיו אנו שְבֵעים.

          הוסכם כי תפקידוֹ של פאריס הוא

          לנקום בַּיוונים. ונשימת

          הַסְכּמתכֶם נִפְּחה את מפרשיו;

          הרוח והים, שני יריבים

          זקנים, שבְתוּ מִנֶשק ושֵרתוּ

          אותו; לַחוף המבוקש הגיע;

          ותחת דודה ישישה, שבויה

          של היוונים, הביא מלכה אשר

          מול עלומיה הקורנים נראֶה

          אפּולו מקומט ובוקר צח -

          עבֵש. למה אנחנו אוחזים בה?

          היוונים אוחזים בדודתנו.

          החזקתה שוָוה? מה, היא פנינה

          שמחירה הֵאיץ אלף ספינות,

          הפך מלכים לְסוחרים. אז אם

          תודו שבחוכמה פאריס נסע -

          איך לא, כולכם צעקתם לו "סע! סע!" -

         ואם תודו שהביא שלל מובחר -

          איך לא, כולכם מחאתם כף, צעקתם

          "לא תסולָא בְּפז!" – למה עכשיו

         אתם יוצאים נגד פרי חוכמתכם,

          עושים דבר שלא עשתה אֵלת

          מזל קפריזית: להמעיט בְּערך

          מה שהחשבתם כְּיקר מִיָם

          ומִיָבֶּשת? הו גניבה בזויה;

          גנבנוּ – אבל פוחדים לשמור!

          גנב שלא שווה את הנגנב!

          ירקנו עליהם שם כמו גדולים, 

          אך בַּמולדת אנו מתקפלים!

          (נכנסת קסנדרה, שערה פרוע סביב אוזניה)

קסנדרה:  בְּכוּ, בְּכוּ, טרויאנים!

פריאמוס:                             מה צרחות? מה רעש?  

טרוילוס:  זו אחותנו המטורפת. אֶת

          הקול שלה אני מכיר.

קסנדרה:  בכו, בכו, טרויאנים!

הקטור: זאת קסנדרה.

קסנדרה:  טרויאנים, בכו! תנו לי אלפי עיניים, 

          אציף אותן דמעות נבואיות.       

                                        [/ אציף אותן בְּדֶמע נבואי.]

          בתולות ונערים, בוגרים, זקנים

          קמוּטים ועוללים שרק לבכות

          יודעים, הוסיפו לְצַעֲקָתי

          קול! הבה נשלם מראש חֲצי

          מן היללה שעוד תבוא. בכו, בכו,

          טרויאנים, בכו! הַרְגילו לִדמעות

          את עיניכם! טרויה לא תהיה,

          והארמון לא יעמוד; פאריס

          אחִינו הלפּיד שורף אותנו.  

          בכו, הלן היא אסון! בכו בְּכי פרוע!

          בכו! טרויה תישרף, או שַחְרְרוּה!

         (יוצאת)

הקטור:   אז מה, טרוילוס צעיר, צליל זעקות

          הנבואה של אחותנו לא

          מעיר קצת חרטה? או שדמְךָ

          לוהט כל כך ששום דיבור שקול

          ושום חשש מתוצאה רעה

          בִּמשימה רעה לא יְמַתנו

          אותו?

טרוילוס:          הקטור אחי, אסור לשפוט

          את צֶדק מעשינו רק על פי

          מה שיוצא מהם, ובטח לא  

          נרשה לָעוז להתייאש רק כי

          קסנדרה מטורפת. הֶתקפֵי

          מוחה החולני לא יכולים

          לפגום בְּצִדְקתו של הסכסוך

         אשר קידַשְנו בְּכָבוד כולנו.

         אני לא מחויב אישית יותר

         מאף בן של פריאמוס. וישמור

         כְּבוד יופיטר פן ייעשו דברים

          בינינו שירתיעו את אחרון

         מוגי-הלב מלהושיט ידו

         למאבק.

פאריס:            אחרת יאשימו כִּפזיזות

          את פּועֲלִי וגם את עצתכם.

          אבל אלים יעידו, תמיכתכם

          המלאה נתנה לְיוזְמָתי

          כנפיים, וחתכה את הפחדים

          שמתלווים לְמעשה כה מר.

          כי, אוי לי, מה תוּכלנה שתי ידי?

          מה תעזור גבוּרה של איש אחד

          נגד עוֹינוּת ההתקפה של הקמים

          לְריב כזה? אבל אני נשבע,

         גם לוּ נגזר עלי לחצות לבד

         את הקשיים, ולוּ כוחי גדול

          כמו רצוני - לא, פאריס לא יחזור

          ממעשיו ולא תיפול רוחו.

פריאמוס: פאריס, אתה דובר כמו אחד

          מכוּר לְמֶתק תענוגותיו.

          לְךָ הדבש, להם הלענה;

          אל תתהלל, זוהי גבורה קטנה.

פאריס:  כבודך, אני לא דן בַּתענוג

          שיש לי מיופיה; אני טוען:

          נִמְחֶה את כתם חילולה אם רק    

          נחזיק בה בְּכבוד. איזו בגידה

          תהיה זו בַּמלכה החטופה,

          עלבון כלפי כולכם, ולי חרפּה,

          למסור כָּרֶגע את הבּעלוּת

          עָלֵיהָ מכְּפִיָה! יכול להיות

          שייכנס מין רעיון בזוי

          כזה לְחֵיק אציל כמו שלכם?

          אין איש עלוב בינינו שיֶחסר   

          לו אומץ להעז, חרב לשלוף

          להגנת הלן, ואין אציל

         שלא יקריב חייו, לא יהוּלל

          מותו, בשם הלנה. בקיצור,

          בְּצדק רב נרתום את הצבא לה,  

          אין בעולם אחת שמשתוָוה לה.  

הקטור:  יפה דיברתם, פאריס וגם טרוילוס,  

          נגעתם בַּתכלית ובַנושא –

          רק בְּצורה שטחית, כמו צעירים,

          אשר אינם כשירים, על פי אריסטו,

          לדון בְּפילוסופיה מוסרית.

          הטיעונים שהעליתם הם

          צינור לְדם לוהט לא מרוסן,

          ולא לְהכרעה צלולה בין טוב

          ורע; שכן אוזנֵי התענוג

          והנקמה חֵרשות ואטומות

          כמו פֶּתן לְקולה של התבונה.

          הטבע מְצוֶוה לכל אחד       

          את המגיע לו. אז מה, יש חוב 

          צמוד יותר בַּיקום משל אשה

          לְבעל? כשחוק-טבע זה מושחת

          בגלל תשוקה, ונפשות גדולות 

          מורדות בו לפנק את רצונן

          שהיטמטם, יש חוק בכל אחת

          מן האומות המתוקנות, לבלום

          את הִתפּרצות התיאבון הזה,

          אשר כולו עִקְשוּת וסרבּנוּת.

          אם הלן היא אשתו של מלך סְפָּרְטָה,

          וזו עובדה שכן, חוקֵי מוּסר

          אלה של טבע ואומות דורשים

         בְּקול שהיא תוחזר. כך להמשיך

         בָּעוול לא ימעיט אלא יחמיר

          אותו כפליים. זוהי דעתו

          של הקטור באמת; אבל, אחַי

         התוססים, בכל זאת, אצטרף

          לָהחלטה לשמור פה את הלנה;

          כי זה נושא שבו תלוי מאד

          כבודנו ביחידות ובמאוחד.

טרוילוס:  או, פה נגעת בעניין עצמו!

          לולא רדפנו תהילה מעל

          לַכּל, לא סתם מִפְגן של עצבים

          רותחים, הייתי מתנגד שעוד

          טיפה של דם טרויאני תישפך

          למענה. אבל, הקטור נכבד,

          היא יעד לְכבוד וּלְתפארת,

          דוֹרבּן למעשי עוז אדירים

          שבָּהוֹוֶה יביסו את אויבינו     

          ובעתיד יַקְנוּ לנו שֵם נֶצַח.

          הקטור לא יוותר, אני מניח,

          על מענק יקר של תהילה

          מובטחת המחייך לו על מצחו

          של המבצע הזה בעד שום הון

          שבעולם.

הקטור:               אני שלך, נֵצֶר

          נועז של הוד פריאמוס הגדול.

         זרקתי הזמנה רועמת בין

         רוזני יוון, רופסים ומפולגים - 

          תדהים להם ת'לב הישנוני.

          המפקד אצלם, אומרים, נרדם,

          וחייליו עושים כמו מְפַקְּדָם.

          זה לדעתי יעיר אותו.

          יוצאים.


מערכה 2, תמונה 3 -


נכנס תרסיטס, לבד.

 

תרסיטס: מה זה, תרסיטס? מה, הלכת לאיבוד בַּמבוך של הזעם שלך? מה, אייקס הַפִּיל ישחק אותה ככה? הוא מרביץ לי, ואני נובח עליו. הה, נחמה גדולה! הלוואי שזה היה ההיפך – שאני ארביץ לו והוא ינבח עלי. לעזאזל, אני אֶלמד להשבּיע שדים לעלות מאוב, רק לראות את הקללות שלי קצת מתגשמות. מצד שני אכילס – מהנדס דָגוּל! אם טרויה לא תובס עד ששני אלה יערערו אותה, החומות יעמדו עד שהן יפלו מעצמן. הו מטיל הרעם הגדול של אולימפוס, שכח מזה שאתה זאוס, מלך האלים; ומרקורי, תאבד כל כוח בְּמַטה-הכישופים שלך אם לא תיקחו מהם את הקצת, הקצת, הפחות מקצת שֵכֶל שיש להם! – הטפשות בעצמה, הוד מוגבלותה, יודעת שאצלם השכל כל כך מלא-מלא רֵיק שהוא לא ימצא טכסיס לשחרר זבוב מעכביש בלי לשלוף ת'ברזלים-משקל-טוֹנָה שלהם ולחתוך את הרשת. אחרי זה, נקמה על כל המחנה! או יותר טוב – עגבת מדבקת! כי זאת, נדמה לי, הקללה שנדבקת למי שנלחם על חריץ. אני אמרתי את תפילותי, ויאמר השֵד-קִנְאה "אמן". – היי, הו! אדון אכילס!

     (נכנס פטרוקלוס, [בכניסה לאוהל אכילס])

פטרוקלוס: מי שם? תרסיטס! תרסיטס חומד, בוא פנימה תגדף. [חוזר לאוהל]

תרסיטס:  אם הייתי זוכר זהב מזויף, לא הייתי שוכח לספור גם אותך; לא משנה. שתחטוף אַתָּה - אותך! תיפול עליך הקללה הנפוצה של מין-אנוש, טפשות סוג טמטום, עם ריבית! ישמרו עליך השמיים ממורֶה, ולימוד בל יתקרב אליך! שיוביל אותך החשק עד מותך; ואז אם זאת שתכין אותך לַקבר תגיד שאתה פגר יפה, אני אשבע בשבועה שהיא קברה רק מצורעים. [פטרוקלוס חוזר]

             אמן.  – איפה אכילס?

פטרוקלוס: מה, אתה אדוק? אמרת תפילה?

תרסיטס:  כן. הלוואי עלינו!

פטרוקלוס:  אמן.

          (נכנס אכילס)

אכילס:   מי זה שם?

פטרוקלוס: תרסיטס, אדוני.

אכילס:   איפה? איפה? או, איפה? - אה, באת? מה זה, גבינה שלי, תמריץ עיכול שלי, למה לא הופעת לשולחן שלי כל כך הרבה ארוחות? בוא-בוא, מהו  אגממנון?

תרסיטס:  המפקד שלך, אכילס. אז תגיד לי, פטרוקלוס, מהו אכילס?

פטרוקלוס: האדון שלך, תרסיטס. אז תגיד לי, בבקשה ממך, מה אתה בעצמך?

תרסיטס:  היודֵע-מי-אתה שלך, פטרוקלוס. אז תגיד לי, פטרוקלוס, מה אתה?

פטרוקלוס: תגיד אתה שיודע.

אכילס:   או, תגיד, תגיד!

תרסיטס:  אני אסקור את כל הסוגיה. אגממנון מפקד על אכילס, אכילס הוא אדון שלי, אני היודע-מיהו של פטרוקלוס, ופטרוקלוס הוא טפש.

פטרוקלוס:  חתיכת מנוול!

תרסיטס:   רגע, לא סיימתי.

אכילס:   יש לו זכויות בתור שוטה מקצועי. - תמשיך, תרסיטס. 

תרסיטס:  אגממנון הוא טפש, אכילס הוא טפש, תרסיטס הוא טפש, וכאמור, פטרוקולוס הוא טפש.

אכילס:  בָּאֵר את זה. קדימה.

תרסיטס:  אגממנון הוא טפש לנסות לפקד על אכילס, אכילס הוא טפש להיות מפוּקד של אגממנון, תרסיטס הוא טפש לשרת טפש כזה, ופטרוקלוס הוא טפש נקודה.

פטרוקלוס: למה אני טפש?

תרסיטס:  את השאלה הזאת תַפנה לַבּורא שלך; לי מספיק שזה ככה. תביטו, מי בא?

               (נכנסים [במרחק] אגממנון, יוליסס, נסטור, דיומדס, אייקס וקאלכאס)

אכילס:  פטרוקלוס, אני לא מדבר עם אף אחד. – בוא תיכנס אתי, תרסיטס. (יוצא)

תרסיטס:   פה הכל קומְבּיניאדה, בְּלוֹפיאדה, גוֹעַליאדה! כל הקונפליקט הוא זונה עם בעל מרומה; ריב טוב למשוך אַנְטִי מול אַנְטִי ולהקיז אותם לַמוות. איי, ספּחת על המטרה, שמלחמה וזימה יחריבו את כולם!

אגממנון (לפטרוקלוס): איפה אכילס?

פטרוקלוס: בָּאוהל, אבל חש ברע, כבודו.

אגממנון:  נא להודיע לו שאנו כאן.

               את השליחים שלנו הוא נִפְנף,  

               והביקור פה הוא פחיתות כבוד 

               לנו. שזה יוּגד לו, פן יחשוב

               שאנו מהססים לִכְפּות סמכוּת

               או לא יודעים מי אנו.

פטרוקלוס: אני אמסור לו ככה.

               (יוצא)

יוליסס:  ראינו אותו בַּפֶּתח של האוהל.

          הוא לא חולה.

אייקס: כן, חולֶה ארְיה, חולה מלב גאה. אתם יכולים לקרוא לזה עגמוּמיות, אם אתם בעד הַבן-אדם, אבל בראש שלי זאת גאווה. אבל למה, למה? שיציג לנו את הסיבה. – מלה, אדוני. [לוקח את אגממנון הצידה]

נסטור:  מה דוחף את אייקס לנבוח ככה נגדו?

יוליסס:  אכילס שידל וגילח לו את השוטה שלו.

נסטור: מי? תרסיטס?

יוליסס:  הוא.

נסטור:  אז כשאייקס יסטה מהנושא, הוא לא יידע מה לטעון. [אז כשייסתם לאייקס הראש, לא יהיו לו שום טענות-נגד.]

יוליסס:  להיפך, מי שנשא ממנו את נושא הטענות שלו יהיה נושא הטענות שלו: אכילס. [להיפך, יהיו לו טענות נגד מי ששדד לו את הטוען: אכילס.]

נסטור:  זה דווקא לטובה; לנו טוב יותר כשהם מפולגים ולא כשהם מפלגה. אבל זאת היתה ממש ברית חזקה אם שוטה יכול היה לפרק אותה.

יוליסס:  את האחווה שלא קושרת החוכמה, הטפשות פורמת בקלות.

               (נכנס פטרוקלוס)

               הנה פטרוקלוס בא.

נסטור:  בלי שום אכילס.

יוליסס: לַפּיל יש מִפְרקים – לא לְקידות;

               רגליים לחֵירוּם, לא לכיפוף.

פטרוקלוס: אכילס מבקש למסור – צר לו  

               מאד אם משהו מלבד עונג

               וספורט הניע את כבודך, ואת

               האסיפה הנכבדה, לקפוץ

               אליו; הוא מקווה שאין זה אלא

               מִטַעַמי בריאוּת, עיכּול, אוויר

               צח אחרי האוכל.

אגממנון:                            שמע, פטרוקלוס:

           תשובות כאלה כבר אכלנו דַי;

           ככל שינסה להתחמק

           על כנפי בוז – נשיג אותו וגם

           נתפוס. כן, יש לו מוניטין אצלנו,

           והוא זכה בו על פי דין; אך כל

          מעלותיו, כשהוא מועל בהן, 

          כבר מאבדות את הברק, בינינו,

          כמו פרי יפה בתוך כלי מזוהם:

          הוא יירקב מבלי שייאכל.

          לֵך ואמור לו: באנו לדבר

          אתו. ולא תחטא אילו תאמר

          שהוא נראה לנו רב יהירות

          וקְטן תרבות; הערכה עצמית

          גבוהה, הערכה כללית פחות;

          גדולים ממנו ממתינים בִּזמן

         שהוא מציג לו שָם ניכור גס-רוח,

          כובשים את עוצמתם המקודשת,

          עוצמים בְּסלחנות עיניים מול

          מצב רוחו כָּרֶגע – כן, צופים

          בכל חילוף מזג-אוויר שלו,  

          מתי הוא בְּגֵאוּת, מתי בְּשֵפֶל,

          כאילו כל ערוּץ של המִבְצע

          נישָא על זרם הגלים שלו.

         לך ואמוֹר לו זאת, וגם תוסיף

         שאם ימשיך ככה להתנשא

          נשכח ממנו, שישכב כמו 

          תותח לא מתנייד תחת השלט:

         "להעביר את הפעילות לכאן,    

          זה לא זז אל הקרב." גמד פעיל

          טוב לנו מענק ישן. תמסור לו.

פטרוקלוס: מוֹסר, מיד אביא את תשובתו.

אגממנון: לא נקבל תשובה מקול שני;

          הגענו לדבר אתו.

          (יוצא יוליסס, בעקבות פטרוקלוס)

אייקס: מה הוא יותר מאיש אחר?

אגממנון:  לא יותר ממה שהוא חושב שהוא.

אייקס: כזה גדול הוא? אתה לא חושב שהוא חושב את עצמו איש גדול יותר ממני?!

אגממנון:  אין מה לדבר.

אייקס: אתה תחתום על הדעה שלו, ותגיד שהוא באמת כזה?

אגממנון:  לא, אייקס האציל. אתה לא פחות חזק, לא פחות אמיץ, לא פחות חכם, לא פחות אציל, הרבה יותר מעודן, ומאה אחוז יותר ממושמע.

אייקס: למה שבן-אדם יהיה גאה? איך צומחת גאווה? אני לא יודע מה זו גאווה.

אגממנון: הנפש שלך צלולה יותר, אייקס, והמעלות שלך טובות יותר. מי שגאֶה אוכל את עצמו. גאווה היא המראָה שלו, החצוצרה שלו, המגילה שלו; ומי שמשבּח את עצמו שלא בְּמעשה טורף את המעשה בַּשֶבח.

          (נכנס יוליסס)

אייקס: אני שונא איש גאה כמו שאני שונא השרצות קרפדים.

נסטור (הצידה): ובכל זאת הוא אוהב את עצמו. זה לא מוזר?

יוליסס:  אכילס לא ייצא מחר לַקרב.

אגממנון:  מה התירוץ שלו?

יוליסס:                        לא מְתָרֵץ;

          ממשיך לשוט על זרם הקפּריזה,

          בלי התחשבות, בלי תשומת-לב לְאיש,

          בעקשנות ובסגידה עצמית.

אגממנון:  מה, חרף פנייתנו לא ישלוף

          עצמו החוצה כדי לחלוק אוויר

          אתנוּ?

יוליסס:             הוא עושה מכל סתם שטות -

          רק כי בִּקְשו אותה - דבר גדול.

          יש לו דיבּוּק גַדְלוּת, אפילו אֶל

          עצמו הוא מדבר בְּגאווה,

          משפיל את הבל-פיו שלו. ערכּוֹ    [/ ובז ללשונו שלו.  ערכו]

            המדומיין רותח לו בַּדם   

          כל כך שקרב מר מתחולל בין חֵיל-

          גוף וחֵיל-נפש במדינת אכילס,

          והוא כּותש עד מַחַץ את עצמו.

          מה יש לומר עוד? הוא כל כך נגוע

          בְּמגפת הגאווה שכּל

          סימפּטום זועק "חשֹוּך מרפא".

אגממנון:                                        שאייקס

          ייגש אליו. - אדון יקר, אתה

          גש אל האוהל וברך אותו.

          אומרים שהוא מחזיק ממך מאד,

          אם תבקש ייצא קצת מעצמו.

יוליסס: הו אגממנון, אל תעשה את זה!

          נסגוד לאייקס על כל צעד מְ

          לא אל אכילס! מה, שהשחצן

          שמטגן את יהירות נפשו

          בַּשֶמן של עצמו ולא נותן

          לִכְלוּם להיכנס למחשבתו,

          חוץ מִלְמה שחג סביבו - אליו

          ישתחוו ולא אֶל זה שהוא

          נשגב לאין ערוך בעינינו? לא;

          בל ילכלך אדון אמיץ שָווה-

          כפליים זה את ההילה שהוא

          זכה בה בכבוד; לא, לא אתן

          שגדולתו – שהיא מוצדקת כמו

          זו של אכילס – תכוֹפֵף קומה

          בְּהליכה לְאכילס.

          זה רק ימְרח לו את הגאווה

          בְּעוד שומן, יוסיף לַשמש עוד

          פחם לָאש בַּקיץ. מה, כבודו

          יילך אליו? שיופיטר ישמור,

          ושירעם: "אכילס, לך אליו."

נסטור (הצידה): או, זה טוב. הוא משפשף לו את הנֵרְווים.

דיומדס:  ואיך הוא בשתיקה שותה כל בראבו!

אייקס: אם אני בא אליו, עם האגרוף

         אביא לו פָּאץ' על הפרצוף.

אגממנון:  לא, אתה לא תלך.

אייקס: אם הוא גאה אתי, אראה לו מה זה.

          תנו לי לבוא אליו.

יוליסס: לא, גם בעד כל הוצאות המבצע.

אייקס: יצור אפסי, חצוף!

נסטור (הצידה): איך הוא מתאר את עצמו!

אייקס: הוא לא יכול להיות חברותי?

יוליסס (הצידה): העורב מגנה את הצבע שָחור.

אייקס: אני אקיז לו את הקפּריזה מהדם.

אגממנון (הצידה): החולה נהיָה רופא.

אייקס: אם כולם היו חושבים כמוני -

יוליסס (הצידה): החוכמה היתה יוצאת מהאופנה.

אייקס: הוא לא היה יוצא מזה בשלום. הוא היה אוכל חרב. איך אפשר לשאת גאווה?

נסטור (הצידה): אפשר, אתה נושא חֲצי.

יוליסס (הצידה): עשר עשיריות - שלו.

אייקס:  אני אלוּש אותו, אני אעשה ממנו אֶלַסְטי. 

נסטור (הצידה): הוא עוד לא מספיק חם. תמלא אותו במחמאות. שְפוֹך, שְפוֹך! האמביציה שלו יבשה.

יוליסס (לאגממנון): כבודך, אתה מחשיב את זה מדי. 

נסטור (לאגממנון): מצביא דגול, עזוב את זה.

דיומדס (לאגממנון): הֶיֵה ערוּך לַקרב ללא אכילס.

יוליסס:  ככל שמדברים בו - יש עוד נזק. 

           פה יש אדם – אבל לא בפניו.

           אני אשתוק.

נסטור:                מדוע שתשתוק?

            הוא לא חמדן-תפארת כמו אכילס.

יוליסס:   יֵידעו כולם, הוא לא אמיץ פחות –

אייקס:  כלב בן-זונה, שמְקרקֵס אותנו ככה! אם הוא רק היה טרויאני!

נסטור:  כמה שזה היה פוגם באייקס -

יוליסס: אם הוא היה יהיר -

דיומדס:                          רודף שבחים -

יוליסס:   חמוץ -

דיומדס:              או מנוכר, או מנופח.

יוליסס (לאייקס): הודה לַמרומים שאתה טוב-מזג;

             הלל את מולידך, את שַד אמך,

            יחי מְלמדךָ, וכשרונך        [/ יחי מורֵיך, והמחוננוּת]

            מִטֶבע, העולה על כל חינוך!

            אך זה שאימן את זרועךָ לִקרב -

            שאֵל המלחמה יחצה לשניים

            כְּבוד-נצח וייתן לו מחצית;      

           אשר לָאוֹן שלך – שיוותר

           על תוארו אלוף הספורטאים

           לטובתו של אייקס השרירי!

           לא אפאר את חוכמתך, אשר

          כמו גבול, גדר, גדה, תקיף מֶרְחב

          אינסוף של גאונוּת בך; הנה

          פה נסטור, שלָמַד מקַדְמונים;

          ברור שהוא - אוֹ-הוֹ! - איך לא - חכם;

          אך סלח לי, אבא נסטור, לו היית,

          עם שכלך, צעיר כמו אייקס, לא

          היה לך יתְרון עליו, היית

          כמו אייקס.

אייקס:               שאקרא לך אבא?

נסטור [או יוליסס]: כן, בן טוב.

דיומדס:                                   הישמע לו, אדון אייקס.

יוליסס:   אין מה להשתהות פה עוד; הצבי

          אכילס מתחפר בַּשיח. יואיל

          כבוד המפקד לקרוא לַמועצה.

          מושלים טריים באים אל טרויה; יש

          להתייצב מחר עם כל הכוח.

          כל אבירי מזרח או מערב –

          אייקס יקטוף את יוקרתם בַּקרב.

אגממנון:  לַמועצה. אכילס, שיִנְחר.                 

          ספינה נגררת, סנפּירית – תדהר.  

          יוצאים.


מערכה 3, תמונה 1 -


מוזיקה מבפנים. נכנסים פנדארוס ומשרת.

 

פנדארוס:  חבר, בבקשה ממך, מלה. אתה לא כּפוּף לאדון פאריס ברוך שמו?

משרת: כן, אדון, כשהוא זקוף.  

פנדארוס:  אתה בשרותו, אני מתכוון.

משרת: כן, אני בשרות ברוך שמו.   

פנדארוס:  אתה משרת אדון משובח. אני חייב להלל אותו.

משרת: ישתבַּח שמו.

פנדארוס:  אתה מכיר אותי, נכון?

משרת: ככה באופן שטחי, אדוני.

פנדארוס: חבר, עליך להכיר אותי יותר. אני אדון פנדארוס.

משרת: אני מקווה שאכיר יותר את כבודך.

פנדארוס:  אני משתוקק לזה.

משרת: אז איך אתה מטהר את הטוהר שלך? 

פנדארוס:  איך אני מתאר את התואר שלי? "מר", "כבודו", "אדון". מה המוזיקה הזאת?

משרת: לא את הכל אני מכיר. יש שם קול ראשון וקול שני.        

פנדארוס: אתה מכיר את המנגנים?

משרת: כל שלישי.

פנדארוס: לְמי הם מנגנים?

משרת: לַשומעים, אדוני.

פנדארוס: למי הם מספקים צלילים?!    

משרת: לי, אדוני, ולחובבי המוזיקה.         

פנדארוס: אני מתכוון מי שלח להם צַו?

משרת: שלחו להם צב? לא יותר טוב צבי?     

פנדארוס:  חבר, אנחנו לא מבינים אחד את השני. אני מדי מתוחכם ואתה מדי  מתחכּם. לבקשת מי האנשים האלה מנגנים?

משרת: עכשיו אתה מדבר, אדוני. ככה, אדוני, לבקשת אדוני פאריס ישתבַּח שמו, שנמצא שם אישית; ואתו וונוס האנושית, דם החיים של היופי, נשמת האהבה בהתגלמותה –

פנדארוס:  מי, האחיינית שלי קרסידה?

משרת: לא, אדוני, הלנה. לא יכולת לפענח לפי ההגדרות?

פנדארוס: עושה רושם, בן-אדם, שלא ראית את גברת קרסידה. באתי לדבר עם פאריס מטעם הנסיך טרוילוס. אני אפול עליו בתקיפה קומפלימנטית, כי העניין שיש לי הוא מבעבע.

משרת: רק שלא יגלוש! – זה מה שנקרא זֶרֶם לשוני.    

          (נכנסים פאריס והלנה [עם נגנים])

פנדארוס:  בוקר אור לאדונִי, אור וּמָאור לכל בני-האור, וְלָאוֹר-חִים! שיֵיעור האור לאור תפילותיכם והן תִרְאֵינה אור! במיוחד את, מלכה צחת-עור, לוּ תדעי רק אור מֵאוֹר ראשון עד רדת אור! 

הלנה:  אדון יקר, אתה שופך המון אור.

פנדארוס:  כל מלה שלך מטאור, מלכה מתוקה. (לפאריס) נסיך של אור, זה היה חתיכת קטע של מוזיקה.

פאריס: אתה חתכת וקטעת את החתיכת-קטע, דוד, ושכה אחיה, אתה תחבּר אותו מחדש; אתה תלחים אותו בְּקטע שתלחין אותו. – לֶן, הוא מלא הרמוניה.

פנדארוס:  בחיי, גברתי, שלא.

הלן:  הו אדון!

פנדארוס:  בּוּר וְעַם, אני נשבע; באמת אני נשבע, וְעַם-הארץ לגמרי.

פאריס:  יפה אמרת, אדוני. יפה, אתה מדבר בקאנון.

פנדארוס:  יש לי עסק אל אדוני, מלכה יקרה. - אדוני, תואיל לשמוע לי מלה?

הלנה:  לא, זה לא יהדוף אותנו. אנחנו נשמע אותך, בהחלט.

פנדארוס: נו, מלכה מתוקה, את מאד חביבה אלינו. – אבל, סליחה, ככה, אדוני: אדוני היקר וחברי המכובד-ביותר, אחיךָ, טרוילוס -

הלנה:  אדון פנדארוס, אדון מותק-דבש -

פנדארוס:  נו טוב, מלכה מתוקה, נו טוב - שולח לךָ שלומות חמות מעומק לב.

הלנה:  אתה לא תנשל אותנו מניגון. אם תעז - תוּגת-לבנו על ראשך!

פנדארוס:  מלכה מתוקה, מלכה מתוקה, יופי של מלכה מתוקה, באמת -

הלנה:  ולהעציב מלכה מתוקה זו עברה חמוצה.

פנדארוס:  לא, זה לא יעזור לך, ממש לא יעזור לך, בחיי, לה-לה-לה. לא, מלים כאלה לא עובדות עלי, לא, לא. - ואדוני, הוא מבקש שאם המלך ישאל עליו בארוחת-הערב, תחפה עליו בְּתירוץ.

הלנה:  אדון פנדארוס -

פאריס: איזה מעלל מתרחש? איפה הוא סועד הערב?

הלנה:  לא, אבל, אדוני -

פנדארוס:  מה אומרת מלכתי המתוקה? ידידי-פה יעשה לך ברוגז.  

הלנה (לפאריס): אסור לך לדעת איפה הוא סועד.

פאריס:  שֹם את חיי, עם הפֵיה קרסידה.

פנדארוס:  לא, לא, ממש בכלל, אתה רחוק. איך, הפֵיה חולה.

פאריס:  טוב, אני אתרץ בשמו.

פנדארוס:  כן, בטובך, אדון. מה פתאום אתה אומר קרסידה? לא, הפֵיה המסכנה  חולה.

פאריס:  אני מריח.

פנדארוס:  אתה מריח? מה אתה מריח? - בואו, תנו לי כלי. (נותנים לו כלי נגינה) עכשיו, מלכה מתוקה.

הלנה:  הו, נחמד מאד סוף-סוף.

פנדארוס:  האחיינית שלי מאוהבת קשות בְּמשהו שיש לך, מלכה מתוקה.

הלנה:  היא תקבל אותו, אדוני, אם זה לא אדון פאריס שלי.

פנדארוס:  הוא? לא, מה לה ולו. שני אלה – כל אחד לחוד.  

הלנה:  אחרי לְחוד בא איחוד ואז אחד ועוד אחד שווה - שלוש.     

פנדארוס:  נו די, די. לא רוצה לשמוע מזה. אני אשיר לךְ שיר עכשיו.

הלנה:  כן, כן, בבקשה. או, בחיי, אדוני, יש לך מצח מעולה. 

פנדארוס:  כן, לךְ מותר, לך מותר.

הלנה:  שהשיר שלך יהיה על אהבה. "האהבה הזאת תהרוס את כולנו." הו קוּפּידון, קופּידון, קופּידון!

פנדארוס:  אהבה? טוב, אז ככה, בהחלט. 

פאריס:  כן, בבקשה. "אהבה, אהבה, ושוב אהבה."

פנדארוס:  נכון באמת, ככה זה מתחיל.

               (שר):  אהבה, אהבה, ושוב אהבה, ועוד אהבה, עוד לָעַד!

                  בְּקַשְתָהּ היא תִּקְלע        [/ בצבי ואיילה אַת

                   בִּצְבי ואיילה.             / עם קשת קולעת.]

                      החץ שיִינעץ

                   לא קוטל, רק עוקץ,

                   מדגדג את מי ששופּד.

 

                אוהבים גונחים לפתע    

                "אני מת, אני מתה",

                   אבל מה שרָצַח לכאורה   

                הופך "הו הו!"

                ל"הי-הי-הה!"

                   ואהבה חיה שוב בחזרה.

                "הו הו!" נאנק ונדלק לו "הה-הה!" 

             היי-הו!

הלנה:  מאוהב, בחיי, עד קצה האף.

פאריס:  הוא אוכל רק יונים, אהובה, וזה מוליד דם חם, ודם חם מוליד מחשבות חמות, ומחשבות חמות מולידות מעשים חמים, ומעשים חמים זה אהבה.

פנדארוס:  אלה תולדות האהבה? דם חם, מחשבות חמות ומעשים חמים? לא, אלה תולדות הצפעונים. מה, אהבה מולידה צפעונים? - אדון חביב, מי בשדה-הקרב היום?

פאריס:  הקטור, דֶאִיפֹוּבּוס, הלנוס, אַנְטֵנוֹר וכל האצולה של טרויה. הייתי בשמחה מתחמש היום, רק שלֶן שלי לא מרשה. איך זה שאחי טרוילוס לא יצא?

הלנה:  הוא שומט לשון על משהו.... אתה יודע הכל, אדון פנדארוס.

פנדארוס:  לא אני, מלכה מֶתק-דבש. אני משתוקק לשמוע איך הלך להם היום. - אתה תזכור את התירוץ של אחיך?

פאריס:  עד חוט השערה.

פנדארוס:  כל טוב, מלכה מתוקה.

הלנה:  דרישת שלום לאחיינית שלך.

פנדארוס:  אמסור, מלכה מתוקה.

               (יוצא. נשמעת תרועה של חזרת הכוחות)

פאריס:  חוזרים משדה-הקרב. בואו נאמר

          שלום לַלוחמים. הלן מלאך,

          אנא עזרי לפרוק את הקטור מן

         הנֶשק. אבזמיו העקשנים,

          לַלוֹבן של מִקְסם האצבעות

          האלה יצייתו יותר מִלְחוֹד

          פלדה או כוח שריר. אַת תעשי

          מה שמַלְכֵי יוון לא יכולים: 

          לפרוק את הקטור הגדול מִנֶשק.

הלנה:  להיות לוֹ משרת – כבוד לי, פאריס.

          כן, כשאגיש לו את חובי אזכה

          בְּנֵזֶר נַעֲלֶה מיוֹפי, כן,

          הילה שתסנוור אותי.

פאריס:  אני אוהב אותך שאין מלים.

          יוצאים. 


מערכה 3, תמונה 2 -


נכנסים פנדארוס והנער-המשרת של טרוילוס [משני צדדים].

 

פנדארוס:  מה קורה, איפה האדון שלך? אצל האחיינית שלי קרסידה?

משרת: לא, אדוני, הוא מחכה לך שתוביל אותו לשם.

          (נכנס טרוילוס)

פנדארוס:   או, הנה הוא בא - מה קורה, מה קורה?

טרוילוס (למשרת): אתה, 'סְתלק.

          (יוצא המשרת)

פנדארוס:   ראית את האחיינית שלי?

טרוילוס:  לא, פנדארוס. אני חג סְביב דלתה

          כמו רוח זר על חוף נהר המוות,     

          ממתין לְהפלגה. הו, בוא תשִיט

          אותי וקח אותי מהר אל שְדות

          העדן שם אוכל להתפלש

          על כר חבצלות כפי שמובטח

          לָרְאויים! הו פאנדר חומד, קְטוף

          מן הכתף של קופידון כָּנָף

          ועוּף אתי אל קרסידה!

פנדארוס:  תסתובב פה בַּבּוסתן. כבר אני אביא אותה.

          (יוצא פנדארוס)

טרוילוס:   אני סחרחר; הציפיה עושָה

          ממני סביבון. כל כך מתוק

          הטעם המדומיין - הוא מכשף

          כל  חוש. מה יהיה כשרִיר החֵך

          יטעם באמת מצוּף האהבה

          המזוקק? מוות, אני פוחד,

          ועילפון מוחלט, או עונג דק

          מדי, עצום-אנין מדי, מתוק

          וחד מדי לַכּוח הפשוט     [/ וחד מדי ליכולת הגסה]

          שלי. אני פוחד מזה מאד;

          וגם פוחד להיטשטש מרוב

          תענוגות, כמו שצבא נוחת

          מימין-ושמאל על האויב שנס.  

          (נכנס פנדארוס)

פנדארוס: היא מתכוננת; כבר היא תבוא. אתה צריך להבריק עכשיו. היא כל כך מסמיקה, מתנשמת-מתנשפת כאילו מבהיל אותה שד-בלהה. אני אביא אותה. מנוולת יפה כזאת! מתנשמת-מתנשפת כמו אנקור שהָרֶגע נלכד.

          (יוצא פנדארוס)

טרוילוס:  אותה סוּפה גם בחזה שלי.  

          הלב הולם חזק מדופק תְקוּף

          קדחת, כוחותי משותקים

          כמו משרתים שנקלעו בלי דעת

          למחיצת מלכוּת. 

     (נכנס פנדארוס, עם קרסידה [מצועפת])

פנדארוס: נו, נו, מה יש לך להסמיק? בושה זה לתינוקות. (לטרוילוס) הנה היא פה. עכשיו תישבע לה את השבועות שנשבעת לי. (קרסידה נסוגה) מה, את שוב מסתלקת? צריך לְענות אותך עד שתהיי מאולפת, אה? קדימה כבר, קדימה כבר; אם את מושכת אחורה, נקשור אותך בְּמושכות. (לטרוילוס) למה אתה לא מדבר אליה? (לקרסידה) בואי, תסירי את הלוט הזה, תני לראות את התמונה שלך. - איי שהיום ירחם,  כמה את נרתעת מלפגוע בְּאור-יום! אם היה חושך, הייתם סוגְרים אחד על השני מהר. - ככה, ככה, זַנֵק ונַשֵק את הגברת. -

      [הם מתנשקים]

            מה זה, נשיקה בדמי-מפתח? תבנה שם, נגר, האוויר מתוק. לא, אתם תוציאו אחד לשני את הלב לפני שאפריד ביניכם. מרת בּז חמה כמו מר בּז, חֵי כל הברווזים שבנהר. הופה, הופה.

טרוילוס:  נישלתְ אותי מכל מלה, גברת.        

פנדארוס: עם מלים לא משלמים חובות; תן לה מעשים. אבל היא תנשל אותך גם מהמעשים, אם היא תעמיד לך את הביצוע בסימן שאלה. מה-זה, מתלבְּבים לכם שוב? להלן "חוזה התקשרות בין צד א' וצד ב'". כַּנסוּ, כנסו. אני אלך להבעיר אש.

          (יוצא)

קרסידה:   תבוא פנימה, אדוני?

טרוילוס:  הו קרסידה, כמה פעמים ייחלתי לזה!

קרסידה:   ייחלת, אדוני? הלוואי שהאלים - הו אדוני!

טרוילוס:  מה שהאלים? מה הגמגום החמוד הזה? איזה פֵּרוּר זעיר מוצאת מתוקתי על מֵי-אגם אהבתנו?

קרסידה: יותר פרורים ממים, אם יש לַפְּחדים שלי עיניים.

טרוילוס: פחדים עושים שדים ממלאכים; הם אף פעם לא רואים נכון.

קרסידה: פחד עיוור, שמוביל אותו שֵכֶל עם עין, מוצֵא אחיזה יותר משֵכֶל עיוור, שמוֹעד בלי פחד. לפחוד מן הגרוע מכל זה לא פעם תרופה לגרוע מכל.

טרוילוס: הו, שגברתי לא תחשוש משום פּחד. בָּהצגות של קופידון אין מפלצות.

קרסידה:  וגם שום דבר מפלצתי?

טרוילוס: כלום חוץ מן ההתחייבויות שלנו כשאנחנו נשבעים לִבְכּות אוקיינוסים, לאכול סלעים, לְאַלף נמרים, כי נדמה לנו שלאהובתנו קשה יותר להמציא מכשולים מאשר לנו לעבור כל קושי שנמצא. זה מה שמפלצתי בּאהבה, גברתי, שהרצון הוא אינסופי והביצוע מוגבל; שהתשוקה חסרת גבולות והמעשה – עֶבד לְמִגְבּלות.

קרסידה: אומרים שכל האוהבים נשבעים יותר בִּצוּע ממה שהם מסוגלים, ועם זאת שומרים איזו יכולת שהם אף פעם לא מבצעים, נשבעים על שְלֵמוּת עשר-פלוס ומשחררים עשירית-מינוס. יש להם קול של אַרָיות ופעולה של ארנבים, הם לא מפלצתיים?

טרוילוס: יש כאלה? לא כאלה אנחנו. הַלֵלְנה אותנו לפי מבחן הטעם, הַמְלֵצנה עלינו לפי מבחן ההוכחה. נלך בראש גלוי עד שבִּזכוּת נשיג כתר. שום הישג בעתיד לא יהולל בָּהוֹוֶה. לא נקרא לָעֶרך בשמו לפני שנולד, וכשייוולד ניתן לו תואר צנוע. ללא מלים - בלב מלא. טרוילוס לקרסידה יהיה כולו כל כך שכּל זדון מלכלך יהיה מגוחך, ואף טריק עם כתרו לא יטריד או יטרוף עוד את טרוילוס.  

קרסידה: תבוא פנימה, אדוני?               

               (נכנס פנדארוס)

פנדארוס:  מה, עדיין מסמיקים? לא מיציתם את הדיבורים?

קרסידה: טוב, דוד, כל השתגעות שאחטא בה אני מקדישה לך.

פנדארוס:  תודה רבה. אם לאדוני יֵיצא ממך ילד, תני אותו לי. תהיי בלב שלם לאדוני. אם הוא יתקפל, תני לי על הראש.

טרוילוס:עכשיו את מכירה את בני-הערובה שלך: המלה של דודך והאֵמוּן העז שלי.   

פנדארוס:  לא, אני שם את המלה שלי גם עליה. בַּמשפחה שלנו אמנם לוקח המון זמן שמחזרים, אבל כשזוכים זה לתמיד. אלה קוצים, תאמין לי, איפה שזורקים אותם הם נתקעים.

קרסידה:  עכשיו עולה בי אומץ להעז.      

                                  [/ עכשיו עולה בי עוז, נותן לי אומץ.]  

               טרוילוס, נסיך, אהבְתי אותך יום

               ולילה חודשים רבים מאד

               וִיְגֵעים.

טרוילוס:   אז למה כה קשֶה היה לכבוש

               את קרסידה שלי?

קרסידה:                            נראָה קשֶה;

           אבל נכבשתי, אדוני, מאז

           מבט ראשון ש -... סלח לי; אם

           אסגיר מדי, תתחיל להיות רודן.

           אני אוהבת אותך עכשיו, אך עד

          עכשיו לא עד כדי כך שלא יכולתי 

          לשלוט בזה. לא, אני משקרת;

          מחשבותי היו כמו פרחחים

           קטנים שעם הזמן פָּרְקו את עול

          אִמם. תראה איזה טִפְּשוֹת! למה

          פטפטתי? מי ישמור לנו אֵמוּן

          כשאנו לא שומרות את סוד עצמנו?

          אבל גם אם אהבְתי, לא חיזרתי;

          אם כי, בחיי, הלוואי הייתי גבר,

          או שהיתה זכות לַנשים כמו

          לְגבר לעשות צעד ראשון.

          מתוק, תשתיק אותי - משִכָּרון

          של אושר בטח עוד אגיד את מה

          שאתחרט עליו. תראה, תראה,

          איך השתיקה שלך, הערמומית,

          מושכת לה מחולשתי את כל

          שיוּוי הַנֶּפֶש! סְתום לי את הפה.

טרוילוס:  מיד, למרות שצליל מתוק יוצא ממנו. 

          (מנשק אותה)

פנדארוס:  מקסים, בחיי.

קרסידה (לטרוילוס): אדון, בבקשה, סלח לי; זו לא

          היתה כַּוָונָתי להתחנן

          לִנְשיקה כך. אני מתביישת.

          שמיים, מה עשיתי? לעת עתה

          אומַר לך שלום, אדון שלי.

טרוילוס:  שלום, קרסידה מתוקה?

פנדארוס: שלום? ואם תגידי שלום מחר בבוקר -

קרסידה:   די, סלח לי.  

טרוילוס:                    מה מפריע לך, גברתי?

קרסידה:  רק חֶבְרָתי שלי, אדון.

טרוילוס:  את לא יכולה להתרחק מעצמך.

קרסידה:  תן לי ללכת וּלנסות.

          יש מין "עצמי" בי שנשאר בְּךָ,

          ויש "עצמי" אחר שלא יהיה

          עצמו בתור בובה של הזולת.

          איפה הראש שלי? עלי ללכת.

          אני מדברת לא-יודעת-מה.

טרוילוס:  כשמדברים כך בְּחוכמה, יודעים.

קרסידה:   אולי, אדון, יש בי יותר עורמה

          מאהבה, אולי שפכתי מין

          וידוי חושף כזה רק כדי לדוג

          את נשמתך. אבל אתה חכם;

          או שאינך אוהב, כי להיות

          חכם ומאוהב זה לא בִּטְווח

          אנוש; שָמוּר רק לָאֵלים למעלה.

טרוילוס:  הו, לוּ חשבתי שיכולה אשה -

          ואם היא יכולה, זו אַת, רק אַת -

          לשמור לָעַד שלהֶבת אהבה,

          נאמנוּת עקבית כֵּבְהיוולְדָה,

          אשר תשרוד גם אחרי היופי,

          ותתחדש מהר כמו שהדם

          אוזל! או לוּ הייתי משוכנע

          שהכֵּנות והאמת שלי 

          כלפייך תיתקלנה בְּמידה

          שוָוה של טוהר אהבה נקי -

          איך זה היה מרומם לי את הנפש!  

          אבל אבוי לי, אני נאמן

          כמו אמון פשוט, ואני פשוט

          כמו ערש ינקותה של האמת.

קרסידה:   על זה אני עוד אלחם אתך.     

                     [/על זה תהיה לנו עוד מלחמה.]

טרוילוס:  הו קרב בְּרכה, כשטוֹב נלחם בְּטוֹב

          מי טוֹב יותר! יבוא היום שכּל

          עלם אוהב יעיד כי נאמן הוא

          בִּשמו של טרוילוס. כשלְשיר גָדוּש

          בְּהצהרות, שְבועות ומליצות,  

          יחְסר דימוי, כשהאמת תותש

          מקלישאות סרק - "לב אמת הוא כמו

          פלדה, כמו הלבנה, כמו החמה

          לַיום, כמו זוג יונים, כמו הברזל

          אל המגנט, כמו ים לַחוף" - אחרי

          כל מגילת מִשְלֵי אמת, בתור

          סמכות-על וחותמת מקורית,

          "לב נאמן כטרוילוס" יהיה

          כתרו של הפיוט ויקדש

          את חרוזיו.

קרסידה:                 שכה תהיה נביא!

          ואם אני אכזיב, אסטה בִּפְסיק

          מן האֵמון, - כשהזמן יזקין

          ואת עצמו ישכח, כשטיפּות

         של מים את אבנֵי טרויה תִשְחקנה,

          ותהום הנשייה תבלע ערים,

          וממדינות גדולות לא ייוותר

         כלום, רק אבק בלי שם – שיְגנה

          הזכּרון את הכזב שלי

          מכל כִּזְבֵי אוהבת שכִּזְבה!

                        [/ מכל כִּזְבֵי כּוזבת מאוהבת!]

          וכשיאמרו "כוזבת כמו אוויר,

          כמו רוח, מים, חול, כמו שועל

          אל השפן, זאב לַכֶּבש, כמו

         נמר לִצְבי, או אם חורגת אל

          הבן", אז שיאמרו, כדי לנעוץ

          חץ בלב לוח הכּזב, "כוזבת

          כמו קרסידה".

פנדארוס: נו יופי, עשינו עסק. עכשיו לחתום, לחתום; אני אהיה העֵד. פה אני מחזיק ביד שלךָ, פה ביד שלה. אם אי פעם תהיו כוזבים זה לזה, אחרי שעשיתי כאלה מאמצים לחבּר אתכם, הלוואי שכל המתווכים הרחמנים ייקָרְאו עד סוף כל הזמנים על שמי: בלדרים-פַּנְדארים. מי ייתן שכל הגברים הנאמנים יהיו טרוילוס, כל הנשים הכוזבות קרסידה, וכל המתווכים הבלדרים – פַּנדארים. ואמרו "אמן"!

טרוילוס:  אמן.

קרסידה:   אמן.

פנדארוס:  אמן. עקב-כך-ובאשר-על-כן אראה לכם תא עם מיטה; והמיטה הנ"ל, כיוון שהיא לא תדבר מרצון על המפגשים החמודים שלכם, תפעילו עליה לחץ לא מתון ותמחצו אותה עד מוות! מהר!

     (יוצאים טרוילוס וקרסידה)

          הלוואי על הבתולים כאן, מכל מין,

          מיטה, תא, וְפַּנְדָר, סַפָּק אמין.             

יוצא.


מערכה 3, תמונה 3 -


תרועה. נכנסים יוליסס, דיומדס, נסטור, אגממנון, [אייקס,]  מנלאוס וקאלכאס.

 

קאלכאס: עכשיו, כבודכם, ההזדמנות קוראת לי

          לדרוש פיצוי על שֵרוּתי לכם.

          קחו בחשבון שעקב יְכולתִי

          לראות את העתיד נטשתי את

          עיר הטרויאנים, גם השארתי שָם

          את רכושי, הוצמד לי שֵם "בוגד",

          נחשפתי, אחרי חיים בטוחים

          של נועם, לְגורל בלתי ידוע,

          אשר ניתק אותי מכל דבר

          שזְמן, קשרים, מצב ומעמד

         פינקו אותי בו והרגילו; כאן,

          כדי לשרת אתכם, נהייתי כמו

          אחד שזה עתה בא לעולם,

          זר, בלי מכר. אני מפציר בכם,

          תנו לי כִּטעימה טיפה משְלל

          ההבטחות המתועדות בִּכתב

           אשר, לדבריכם, עוד מצפות לי.

אגממנון:  מה אתה מבקש, טרויאני?

קאלכאס:                                    יש

          לכם שבוי טרויאני, שמו אַנְטֵנור.          

          אתמול נתפס. הוא איש יקר לטרויה.

          ניסיתם לא אחת - הודיתי על

          כך לא אחת - שקרסידה בתי

          תוחלף באיזה שבוי חשוב, עד כה

          טרויה סֵירבה; אבל אנטנור זה,

          אני יודע, הוא מַפתח כה

          משמעותי אצלם, שבלעדיו

          העסק יתרופף; הם ייעתרו

          לתת לנו כמעט נסיך בַּדם,

          בן של פריאמוס, תמורתו. שִלחו 

          אותו, כבודכם, הוא את הבת שלי

          יקנה שם; ונוכחותה תמחק

          כל טורח שעשיתי בשבילכם

          בִּכְאב וברצון.

אגממנון:                       שדיומדס           

          ייקח אותו, ושיביא לנו

          את קרסידה; כן, קאלכאס יקבל

          מה שביקש. דיומדס, הכן

          את עצמך יפה לָהחלפה;

          ותברר גם אם אכן מחר

          יופיע הקטור לאַתגֵר אותנו.

          אייקס מוכן.

דיומדס:                     המשימה עלי,

          זה עול שאני גאה לשאת.

          (יוצא [עם קאלכאס]. אכילס ופטרוקלוס עומדים בפתח האוהל שלהם)

יוליסס: אכילס שם בַּפֶּתח של האוהל.

          יואיל המפקד לחלוף סתם על

          פניו, כמו זר שמי זוכר אותו;         

          ורבותי, כולכם, תנו בו מבט

          אדיש דרך-אגב. אני אבוא

          בַּסוף. סביר שהוא יחקור אותי

          מה מביטים בו בזלזול, מה יש נגדו.

          אם הוא ישאל, יש לי - בין זָרוּתכם

          לַגאווה שלו - בוז רפואי

          שהוא, מרצונו, ישתה. אולי

          זה יעזור. הגאווה רואה 

          ת'עצמה רק בְּמַרְאָה של גאווה;

          בֶּרך כפופה תצמיח יוהרה,

          וְלַשחצן מוגשת כִּתמוּרה.                 

אגממנון:  נפעל כעצתך, נלבש איזה

          ניכור זר ונחלוף בַּסך. שכל

          אחד ינהג כך, ולא יברך

          אותו, ואם כן - בקרירות, כי זה

          יבלבל אותו יותר מהתעלמות.

          אני אוביל.

     (הם עוברים לפי תור את אוהל אכילס)

אכילס:   מה, המפקד בא לדבר אתי?

          שמעתָ: לא אלְחם יותר מול טרויה.

אגממנון (לנסטור): מה הוא אומר? רוצה ממני משהו?  

נסטור (לאכילס): אתה רוצה משהו מהמפקד?  

אכילס: לא.

נסטור (לאגממנון): כלום, אדוני.

אגממנון:  יותר טוב.

          (יוצאים אגממנון ונסטור)

אכילס (למנלאוס): יום טוב, יום טוב.

מנלאוס:  מה נשמע? מה נשמע?

          (יוצא)

אכילס: מה! הקרנן לועג לי?

אייקס: מה המצב, פטרוקלוס?

אכילס:  בוקר טוב, אייקס.

אייקס: אה?

אכילס:  בוקר טוב.

אייקס: כן, בוקר טוב עד מחרתיים.  

          (יוליסס נשאר אחריהם, קורא)

אכילס:   מה יש להם? לא מכירים ת'אכילס?

פטרוקלוס: עברו כמו זרים. פעם היו

          קדים, שולחים מראש חיוך לאכילס,

          באים בְּעֲנָוָוה, כמו בִּזחילה

          לפני מזבח.

אכילס:                    מה זה, התרוששתי?

          ידוע שגדוּלה, אם המזל

          עוזב אותה - גם בני-אדם עוזבים.

          זה שנָפַל יבין מי הוא דֶַרך

          עינֵי האחרים לפני שעוד

          ירגיש את הנפילה; כי אנשים,

          כמו פרפרים, פורשים את כַּנפיהם

          המרהיבות רק לְאור קיץ. לא

          נותנים לאף אדם, פשוט כי הוא  

          אדם, כבוד; נותנים כבוד רק על

          כבוד מחוצה לו - הון, תואר או

          עֶמְדה – פְּרס המקרה, לא פרס של זכות;

          כשהוא נופל - וחלקלק לו כבר    

          מראש - האהבה שלצדו

          תחליק אתו, וכך שניהם עוקרים

          אחד את השני ובַנפילה

          מתים יחדיו. אבל אתי זה לא

          כך; המזל ידיד שלי. יש לי

          בְּשפע כל מה שהיה לי, חוץ

          ממבּטֵי האנשים האלה,   

          אשר מוצאים בי משהו, נדמה לי,

         שלא שוֶוה סגידה כמו שנתנו

          לי. הִנה יוליסס; אפריע לו

          לקרוא. -  

          הֵיי, יוליסס!

יוליסס:  אה, בן גדול של בת הים!

אכילס:   מה אתה קורא?

יוליסס:  טיפוס מוזר פה,

          כותב 'ךָ שאדם, גם אם יהיה

          מוכשר, מלא כל טוּב מִפְּנים וחוּץ,

          אינו יכול להתפאר במה

          שיש לו או לָחוּש מה הוא מֵכיל

          אלא דרך שיקוף: כשסגוּלותיו

          זורחות על האחר, מחממות

           ומחזירות שוב לצד א' את  

          החוֹם.

אכילס:              לא, יוליסס, זה לא מוזר.

          ת'יופי שנישָא על הפָּנים

          כאן, הנושא אינו מכיר, אלא

          בְּעד עֵינֵי האחרים; הרֵי

          העין בעצמה, הרוחנית

          שבַּחושים, אינה רואה כלל את

          עצמה; היא לא יוצאת מתוך עצמה!

          רק זוג עיניים מול עוד זוג יחמיא

          זה לָאחר, כי ההתבוננות

          אינה הולכת פנימה עד אשר

          תצא החוצה כדי למצוא ראי

          בו תשתקף. זה לא מוזר בכלל.

יוליסס:  אין לי ויכוח עם התֵזה -

          היא ידועה - אלא עם הזווית

          של המחבּר, שבָּפֵּרוּש שלו

          מוכיח בְּתכלית כי אף אדם

          אינו אדון לכלוּם, גם אם יש בו

          עצמו הרבה מאד, אם לא יחלוק

          את מידותיו עם אחרים; וגם

          שהוא כְּלל לא מכיר אותן לפני

          שהוא רואה איך הן מתגלגלות

          בדמות תשואות – שתהדהדנה אֶת

          קולו בחזרה כמו קִמְרון -                               

         או בדמות שער של פלדה מול פְּנֵי

          השמש, הקולט והמחזיר

          אור וגם חוֹם שוב. התעמקתי לי

          בַּחומר, וזיהיתי פה מיד

          את אייקס השולי. הו, איזה איש זה! 

          ממש סוס, אין לו שום מושג מה יש לו.

          איי, טבע, יש דברים -

          זניחים-כאילו ונחוצים-בעצם!

          מצד שני, דברים כה-נחשבים

          ולא שווים! הנה מחר נראה

          דבר שרק מקרה הפיל עליו.

          אייקס כוכב?! אח, יש מי שעושה, 

          ומי שלא מנסה!                      

                             [/ אייקס כוכב?! אח, יש המנתרים

                                  / ויש המוותרים!]

          יש מי שמול אלת מזל יזחל,

          ויש מי שעושה לה פרצופים!

          אחד נוגס בגאוות אחֵר,

          אחד, מגאווה סוטָה, רק צם!

          תראה את אדונֵי יוון שם! איי,

          הם כבר טופחים לַגולם אייקס על

          שִכְמו, כאילו שרגלו מוצבת

          על החזה של הקטור הגיבור,

          וטרויה הגדולה נמעכת.

אכילס:   ככה נראֶה גם לי; כי הם עברו

          אותי כמו קמצנים מול קבצנים,

          ולא זרקו מלה טובה, חֲצי

          מבט. מה, נשכחו המעשים שלי?

יוליסס:   לַזְמָן, אדון, יש מאחוֹר ארנק,            

          הוא שָֹם ֹשָם נְדבות לַשִכְחָה,

          אותה מפלצת של כְּפִיוּת-טובה.

          הגרוטאות האלה - מעשים

          טובים מפּעם, אשר נבלעו

          מיד כשנבראו, ונשכחו

          בָּרֶגע שנוצרו. רק התמדה,

          אדון יקר, תשמור על הבּרק

          של הכבוד; להיות "מי שעשה"

          זה להיות "יצא מהאופנה",

          שריון חלוד, נושן ומגוחך.

          תְפוֹס את הרגע, כי כָּבוד

          פוסע בְּנָתיב כה צר שיֵש

          מקום בו לְאחד בלבד. אז צְעד

          בַשְביל, כי הַקִנאה יש לה אלפֵי

          בנים, אחד רודף את השני.

          אם תְפַנֶה מקום או אם תסטה

          מן הקָדימה, יִשְטְפו כולם

          כמו סחף דרך סכר, ואותךָ

          יותירו מאחור;

         או שתשכב כמו סוס אביר אשר

          נפל בְּקו ראשון, כְּמדרכה

          לְחֵיל העורף הפחדן; רמוּס,

          דרוּס. ואז מה שהם בָּהוֹוֶה

          עושים, גם אם זה פְּסיק מול העבר

           שלך, זה יאפיל עליו. שכן

          הזמן הוא מארֵח אופנתי,

          לוחץ יד לָאורח היוצא

          כִּלְאחר-יד, ופורשֹ זרועות -

          כמו כדי לעוף - לתפוס את זה שבא.

          "ברוך הבא" תמיד רק מחייך,

          "הֵיה שלום" יוצא ונאנח.

          איי, שהטוֹב לא יבקש תגמול 

          על מה שפעם הוא היה. כי יופי,

          שֵכֶל,

          מוצָא רם, גוף שרירי, שֵרוּת עם שֵם

          טוב, אהבה, צְדקה וידידוּת -

          כולם רק נתינים של הקנאי

          הלכלכן - הזמן. תכונה אחת

          כולם אחים לה: להריע פֶּה

          אחד לַצעצוע החדש,

          גם אם הוא רק מִחְזוּר של הישן,

          ולהלל אבק שקצת הוּזְהב 

          פי שניים מזהב שמכוסֶה

          אבק.

         עיני הָרֶגע משבחות רק את

          מוצר הָרֶגע. אז אל תתפלא,

          אדם גדול שלֵם, שהיוונים

          פה מתחילים לסגוד לאייקס, כי

          דברים זזים צדים את המבט

          יותר מדוממים. שמך היה   

          שיחת היום, הוא עוד יכול להיות

          שנית, אם לא תקבור את עצמך

          חיים, ולא תנעל בָּאוהל את

          המוניטין שלך, שפְּעליו

          האדירים בִּקרב רק לא מזמן

          פִּלְגו מרוב קנאה את האלים

          עצמם, אִלְצו את אֵל המלחמה מָארְס

          לתפוס צד בַּסכסוך. 

אכילס:                           יש לי סיבות

          טובות לָהִסתגרוּת שלי.

יוליסס:                                  רק יש

          סיבות הֵרוֹאיות, גדולות יותר

          נגדה. אכילס, זה ידוע כי

          אתה אוהב אחת מבנות פריאמוס.

אכילס:   הה? ידוע?

יוליסס:  מה הפּלא?

          משטר דָרוּך משגיח וצופה

          כמעט בכל גרגר זהב מוסתר,

          חודר עמוק מעוֹמק המצולות, 

                            [/ חודר עד עומק מצולות אין חֵקֶר],

          נצמד לַמחשבות, וגם חושף,

          כמעט כמו האלים, כל מחשבה

          בָּעריסה, לפני שיש לה פֶּה.

          יש מסתורין - שהס מלדבר

          עליו - בְּנִשְמתה של המדינה,

          ומנגנון פעולתה נשגב   

          כל כך שאין אף עֵט או הבל-פה

          שיתארו. על כל המגעים

          שלך עם טרויה, אדוני, לנו

          ידוע בדיוק כמו לְךָ;

          ולאכילס יהיה הולם

          פי שניים להשכיב את הקטור, לא

          את אחותו. זה יְצער וודאי

          את ילדך בבית כְּשְבְּכל אי

          אצלנו חצוצרת התהילה

          תריע, וכל בנות יוון תָּשֵרְנה:

          "את אחות הקטור הגדול כבש

          אכילס, אבל אייקס הגדול

          שלנו בִּגבוּרה הֵביס אותו."

          כל טוב, אדון. אני דובר בתור

          אוהב שלך;  גולש לו שם הלץ    [/ אוהב שלך; גולש שם החמור

          על קרח שעליך לנתץ.              /  על קרח שאתה צריך לשבור.]

      (יוצא)

פטרוקלוס:    אמרתי לך אלף פעם, אכילס.

          אשה גסה-גברית היא לא דוחָה

          כמו גבר-נקבה כשיש לפעול.  [/בזמן חירום.]

            מאשימים בזה אותי; חושבים

          שאין לי תיאבון לַמלחמה,

          והאהבה האדירה שלך

          אלי עושה אותך מתוּן כזה.

          מתוק, בוא תתעורר, וקופידון

          החלשלוש החשקני יסיר

          ממך את אחיזת האהבים

          שלו ויתעופף אל האוויר

          כמו טיפה של טל מרעמת

          אריה.

אכילס:              מה, אייקס יילחם עם הקטור?

פטרוקלוס:  כן, ואולי יזכה בהרבה כבוד.

אכילס:   אני רואה - המוניטין שלי

          בְּסכנה. נוגחים בַּתהילה

          שלי כָּהוגן.

פטרוקלוס:               הו, אז תיזהר!

          זה לא קל לרפֵּא פציעה עצמית.

          חיבוק ידיים מול ההכרחי

          זה הַמְחאה פתוחה לַסכּנה,

          וסכנה, כמו חולי, מחלחלת

          גם כשרובצים בְּבטלה בַּשמש.

אכילס:  פטרוקלוס מותק, לך קְרא לתרסיטס.

          אני אשלח את השוטה אל אייקס,

          ואבקש ממנו להזמין

          את אדונֵי טרויה אחרי הקרב

          לִפְגוש אותנו כאן בלי נשק. יש לי

          כמיהת אשה, מין תיאבון עושה 

          בחילה, לראות את הקטור הגדול

          במלבּושֵי שלום, ולדבר

          אתו, לראות את הפנים שלו

         עד שאֶשְֹבּע.

        (נכנס תרסיטס)

             נחסך המאמץ.

תרסיטס:  פלא!

אכילס:   מה?

תרסיטס:   אייקס מתהלך הָלוֹך-וָשוֹב בַּשדה, וקורא לעצמו. 

אכילס:   מה-זאת אומרת?

תרסיטס:  הוא צריך להילחם מחר אחד-על-אחד מול הקטור, והוא כל כך גֵאֶה באופן נבואי על כּיסוח הֵרואי שהוא מתלהם ללא מלים. 

אכילס:  איך זה יכול להיות?

תרסיטס:  איך, הוא מענטז כמו טווס – הָלוך-וָסְטוֹפּ; אפוּף מחשבות כמו מוזגת שמחשבת את החשבונות בעל-פה בלי דף; נושך את השפה במבט של הוגה, כמו אחד שאומר "היה שֵכֶל בָּראש הזה, אם רק היו רואים אותו" - ויש, אבל הוא מונח בו קר כמו אש באבן-צוֹר, שלא מתגלָה לפני שדופקים עד צאת הנשמה. הבן-אדם אבוד לנצח, כי אם הקטור לא ישבור לו ת'צוואר בַּקרב, הוא ישבור אותו לעצמו מנִפנופֵי שיחְצוּן. הוא לא מכיר אותי. אמרתי "בוקר טוב, אייקס", והוא עונה "תודה, אגממנון". מה תגיד על האיש הזה, שמתבלבל ביני לבין הגנרל? הוא רָסְמי נהיָה דג יבּשה, מפלצת. שיישרפו הדעות! אפשר ללבוש אותן על כל צד ולהיפך, כמו מעיל עור.

אכילס:   אתה צריך להיות השגריר שלי אליו, תרסיטס.

תרסיטס:מי, אני? מה, הוא לא משיב לאף אחד. הוא מתמחה באין-תשובה; דיבור - זה לְקבצנים. הוא העביר את הלשון שלו לַנֶשק. אני אדגים לכם את מצבו. שפטרוקלוס ישאל אותי שאלות. אתם תראו מופע של אייקס.

אכילס: גש אליו, פטרוקלוס. תגיד לו שאני מבקש בהכנעה מאייקס הנועז להזמין את הקטור העָז לבוא אלי בלי נשק אל האוהל, ולהנפּיק ערבוּת לְבטחונו מאת הקפיטן-הגנרל רב-החסד הנשגב והנכבד שבעתיים-שמונותיים וכו'. עשֵה את זה.

פטרוקלוס (לתרסיטס, כאילו לאייקס): יברך זֵאוּס את אייקס הגדול!

תרסיטס (כאייקס): הממ!

פטרוקלוס: אני בא מטעם אכילס הנכבד -

תרסיטס: הה?

פטרוקלוס: המבקש ממך במלוא ההכנעה להזמין את הקטור אליו לָאוהל -

תרסיטס: הממ!

פטרוקלוס: ולהנפּיק ערבוּת לְבטחונו מאגממנון.

תרסיטס: אגממנון?

פטרוקלוס: כן, אדוני.

תרסיטס:  הה!

פטרוקלוס: מה אתה אומר על זה?

תרסיטס: תהיה בריא מכל הלב.

פטרוקלוס: תשובתך, אדוני.

תרסיטס: אם מחר יהיה יום יפה, באחת-עשרה בבוקר זה יילך ככה או ככה. בכל מקרה, הוא ישלם עלי לפני שייקח אותי.

פטרוקלוס: תשובתך, אדוני.

תרסיטס: כל טוּב, מכל הלב.

אכילס:  לא, אבל הוא לא ככה בַּטון הזה, אה?

תרסיטס: לא, אבל הוא כזה לא בַּטון ככה. איזה מוזיקה תהיה בו אחרי שהקטור יפצפּץ לו את המוח אין לי מושג; אבל אני בטוח שאף פּיפְּס, אלא אם כן אפּוֹלו אל המוזיקה יעשה מהגידים שלו מיתרים לַכּינור.

אכילס:  בוא, תעביר אליו מכתב מיד.

תרסיטס:   תן לי להעביר עוד אחד לַסוס שלו, כי הוא היותר-כָּשִיר מהשניים.

אכילס:  הראש שלי מוטרד; כמו אגם

            גועש; אנ' לא רואה ת'קרקעית.

               (יוצאים אכילס ופטרוקלוס)

תרסיטס:   הלוואי שמעיין הראש שלך יחזור להיות צלול, שאני אוכל להשקות בו חמור! הייתי מעדיף להיות קרצייה על כבש מאשר אלוף כזה בטמטום-לָגובה. 

          יוצא.


מערכה 4, תמונה 1 -


נכנסים, מצד אחד, אָנֵאָס [ומשרת] עם לפיד; ומצד שני פאריס, דֵאִיפוֹבּוּס, אנטנור, דיומדס היווני [ואחרים] עם לפידים.

 

פאריס: תראו, היי! מי זה שם?

דאיפובוס: זה האדון אָנֵאָס.

אנאס:  זה הנסיך שם בעצמו?

          לו לי היה תירוץ לשכב בלי סוף

         כמותך, כבוד פאריס, כלום חוץ מעבודת

          הקודש לא היה גוזל אותי   

          מבת-הזוג שבמיטה.  

דיומדס:                            כן, זו

          גם דעתי. - יום טוב, אדון אנאס.

פאריס:   זה יווני חזק, אנאס; תן

          לו יד. תזכור מה שסיפרת, איך

          דיומדס רדף אותך יום-יום

          שבוּע שם בִּשְדה-הקרב.

אנאס: בְּריאוּת לך, אדון נועז,

          כל עוד נָחים מאש; אך כשאפגוש

          אותך חמוּש - מכות אימים ככל

          שלֵב ימציא ואומץ יבצע.     

דיומדס:  לשתי האופציות דיומדס ישמח.

          כעת הכל רגוע; אז בְּריאוּת,           

          בינתיים; אך כשהמצב ישוב

          לְריב, נשבע, ארדוף אותך עד מוות

          עם כוח וזריזות ואסטרטגיה.

אנאס: ואתה תצוד אריה אשר ינוס

          עם הפנים קדימה. - בִּרְגשות

          חמים, ברוך הבא לטרויה! חֵי

          אבי אַנְכיסס, באמת בָּרוּך

          הבא! אני נשבע בְּיד וֶנוּס

          אמי, אין איש אשר אוהֵב יותר

          את מה שהוא כל כך רוצה לרצוח.

דיומדס: הסכמנו. אם גורל אנאס לא

          יהיה לתהילת חרבי, תן לו,

          זאוס, לִחיות אלף שנים! אבל

          בִּקְרב כבוד מולי, תן לו למות,

          עם פֶּצע על כל אבר, עוד היום!

אנאס: שנינו רואים עין בעין. 

דיומדס: כן, ורוצים לראות בְּשן ועין.

פאריס: זו הברכה הכי חמה-קפואה,

          האהבה הכי שונאת אשר

          הכרתי. - מה בוער כל כך מוקדם?

אנאס: זימן אותי המלך; למה - לא

          יודע.

פאריס:            הסיבה כאן לפניך;

          לָקַחַת את היווני-פה אל

          בית קאלכאס, ולתת לו שם, תמורת

          אנטנור המשוחרר, את קרסידה

          החמודה. נלך ביחד, או

          שבטובך תרוץ בָּראש. (הצידה לאנאס):  אני

          בהחלט חושב - בעצם, לא חושב,

          יודע בבירור - שאחי טרוילוס

          לן שם הלילה. לך תעיר אותו,

          ספר לו על בואנו, עם פירוט

          מלא של הסיבה. אני חושש

          שנהיה מאד לא רצויים.

אנאס (הצידה לפאריס): חותם לך. טרוילוס יהיה מוכן

          שהם ייקחו את טרויה ליוון,

          רק לא את קרסידה מטרויה.

פאריס (הצידה לאנאס):                     אין

          ברירה. הֲלַך-הרוח המר של

          הזמן רוצה כך. - לך; כבר נצטרף.

אנאס: יום טוב, כולכם.

          יוצא [עם נושא הלפיד])

פאריס:  ואמוֹר לי, דיומדס אציל, אבל

          אמור לי באמת, בְּנשמתה

          של הרעוּת, מי לדעתך ראוי

          יותר להלן - אני או מֶנֶלָאוס?

דיומדס:   שניכם שוֶוה. ראוי הוא שרוצה

          אותה בלי שלבו ינקוף אותו

          על טינופה, עם גיהינום כזה

          של סבל וכספים; כמו שאתה

          ראוי לשמור עליה, בלי לחוש

          בטעם החרפּה שלה, בִּמחיר

          אובדן כזה של הון וחברים.

          הוא, כמו נבגד שמייבב, מוכן

          גם ללקק שאריות משקה

          תפל מתוך קנקן שכבר נפתח;

          אתה, כמו זנאי, לא מתרגש       

          אם מתוך חלציים זנותיות

          תוליד לךָ יורשים. בַּמדידה

          יש תיקו, אף משקולת לא שונה.

          מי כבר כבד יותר בשביל זונה?

פאריס: אתה מדי מר לבת ארצך.

דיומדס: והיא מרה לַמדינה שלה.

          פאריס, תקשיב: על כל טיפה כוזבת

          שבַּוורידים המופקרים שלה

          חיים של יווני נפלו; על כל

          גראם של השלד המזוהם שלה

         נשחט בן טרויה. מיום שדִבּרה

         היא לא אמרה כּמוּת מלים יפות

          כמו ששני הצדדים נתנו גופות.

פאריס:  דיומדס, אתה, כמו סוחר,

          משמיץ מה שאתה רוצה לקנות.

          אנחנו בשתיקה נקפיד לזכור

          לא להמליץ על מה שיש למכור.

          דרכנו היא משם.  

          יוצאים. 


מערכה 4, תמונה 2 -


נכנסים טרוילוס וקרסידה.

 

טרוילוס: מלאך, אל תטרחי. הבוקר קר.

קרסידה:  אז, איש מתוק שלי, אקרא לַדוד

          שהוא יֵרד לפתוח את השער.

טרוילוס: אין צורך להטריח. לַמיטה,

          אל המיטה! שהשינה תרצח

          את העיניים היפות האלה,

          תקיף בְּרוֹך את כל חושייך כמו

          תינוק ריק מכל מחשבה!

קרסידה: אז יום טוב.

טרוילוס:                   למיטה, בבקשה.

קרסידה:  אתה עייף ממני?

טרוילוס: הו קרסידה! לולא היה היום

          הפְּעלתן, שעֶפרונִי הֵעיר,

          מקים את העורבים המקרקרים,

          ולילה חולמני כבר לא יסתיר

          את עונג שנינו, לא הייתי זז

          ממך.    

קרסידה:           היה לילה קצר מדי.

טרוילוס: שיישרף המכשף! עם אוֹב

         ובלהות הוא משתהה שָעות

          של שְאול, אך מלְפיתות של אהבה

          הוא נס עם זוג כנפיים מהירות

          מהֶרף-עין. אַת תתקררי

          ותקללי אותי.

קרסידה:  בבקשה, קצת תישאר. אתֶם

          גברים לא נשארים אף פעם. הו

          טפשונת קרסידה, יכולתי עוד

          קצת לא לתת, ואז הייתָ כבר

          נשאר! - תשמע, אחד שם התעורר.

פנדארוס (מבפנים): מה זה כל הדלתות פתוחות כאן?

טרוילוס:  הדוד שלךְ.

          (נכנס פאנדארוס)

קרסידה:  אח, מגפה עליו! עכשיו ילעג.

          איך הוא יעשה לי את המוות!

פנדארוס: הלו, הלו, איך הבתולים? אַת שָם, ילדה! איפה האחיינית שלי קרסידה?

קרסידה: לֵך תְלה את עצמך, דוד עֹקֶץ רֶשע.

          מביא אותי לזה - ואז גם מְבזה.

פנדארוס:  מה זה "לזה", מה זה "לזה"?  - שהיא תגיד מה.  - לאיזה זה הבאתי אותך?

קרסידה: די, די, שייחרב לִבְּךָ! אתה

          לא טוב, ולא סובל שום טוב.

פנדארוס: הה, הה! אוי, אומללה קטנה! איי, דֶפֶקְטינה, מה, היא לא ישנה הלילה? מה זה - איי, פוּיָה של גבר! - הוא לא נתן לה לישון? שייקח אותו דרקון!

קרסידה (לטרוילוס): מה אמרתי?! שיקבל דפיקה בראש!

          (נשמעות דפיקות)

          מי זה בדלת? דוד טוב, לך תראה. -

          יקר, תחזור אלי לחדר. 'תה

          מחייך, כאילו התכוונתי פוּי.

טרוילוס:  הה, הה!

קרסידה:  די כבר, טעית. זה ממש לא זה.

          (דפיקות)

            דופקים שם ברצינות! 'בַקשה, בוא פנימה.

          אתן חֲצי עיר שלא תתגלה פה.

          (יוצאים טרוילוס וקרסידה)

פנדארוס: מי שם? מה העניין? אתם רוצים להפיל את הדלת? (פותח את הדלת) הלו, מה העניין?

        (נכנס אנאס)

אנאס: יום טוב לךָ, יום טוב.

פנדארוס:  מי שם? אדון אנאס? בחיי שלא זיהיתי. מה החדשות שלך על הבוקר?  

אנאס: הנסיך טרוילוס לא פה?

פנדארוס:  פה? מה יש לו לעשות פה?

אנאס: עזוב, הוא פה, אדון. אל תתכחש.

          חשוב מאד שידבר אתי.

פנדארוס:  הוא פה, אתה אומר? זה יותר ממה שאני יודע, נשבע לך. אני מצדי חזרתי מאוחר. מה יש לו לעשות פה?

אנאס: אח, נו! די, די, אתה תזיק לו בלי

          ידיעתך. מרוב נאמנות

          תבגוד בו. בלי לדעת שהוא פה

          לך ותביא אותו כבר. לךְ.

          (נכנס טרוילוס)

טרוילוס:  מה יש, מה העניין?

אנאס: כבודו, אין לי כמעט זמן לברך

          אותך - עניין בוער. מיד יגיעו

          פאריס אחיך, דֶאיפוֹבּוּס, איש

          יוון דיומדס, וגם אנטנור

          שלנו, שהוחזר; ותמורתו,

          לפני פולחן הבוקר, תוך שעה,

          אנו צריכים למסור לדיומדס

          את גברת קרסידה.

טרוילוס:                           ככה הוחלט?

אנאס: בידי פריאמוס ומועצת טרויה.

          הם כבר בדרך הנה ליישם זאת.

טרוילוס:  איך הֵישֹגַי קמים ללעוג לי! -

          אלך לפגוש אותם. ואנאס, לא

          מצאתָ אותי פה; נפגשנו סתם

          כך במקרה.

אנאס:                  טוב, טוב, אדון, סודות

          הטבע לא יהיו אילמים כמוני.

          (יוצאים טרוילוס ואנאס)

פנדארוס: זה יתכן? רק הושגה כבר הלכה? שייקח השד את אנטנור! הנסיך הצעיר הולך להשתגע. קללה על אנטנור! הלוואי שהיו שוברים לו את המפרקת!

      (נכנסת קרסידה)

קרסידה:   מה יש? מה העניין? מי זה היה פה?

פנדארוס: אאא, אאא!

קרסידה:  מה אתה נאנח כל כך עמוק?

          איפה האיש שלי? הלך? ספֵּר

          לי, דוד מתוק, מה העניין?

פנדארוס:  הלוואי הייתי עמוק מתחת לאדמה כמו שאני מֵעל!

קרסידה:   הו האלים! מה העניין?

פנדארוס: בבקשה ממך, תיכנסי. הלוואי שלא נולדת! ידעתי שאת תהרגי אותו. איי,אדון מסכן! קללה על אנטנור!

קרסידה:  דוד טוב, אני מתחננת, על הברכיים אני מתחננת, מה העניין?

פנדארוס: את צריכה ללכת, בּוּבּה,  את צריכה ללכת. מחליפים אותך בעד אנטנור. את צריכה ללכת לאביך ולהסתלק מטרויה. זה יהרוג אותו, זה יחסל אותו; הוא לא יכול לשאת את זה.

קרסידה:  אלים בני נצח! אני לא אלך.

פנדארוס:  את חייבת.

קרסידה:   לא, דוד. שכחתי את אבי, ולא

          יודעת שום שאר-בשר. שום דם,

          שום אהבה, בית או נפש לא

          קרובים אלי כמו טרוילוס המתוק.

          אתם, אלים קדושים, עשו מִשְמה

          של קרסידה את כתר הכזב

          אם היא אי פעם תעזוב את טרוילוס!

          זמן, כוח, מוות, תְכלו בגוף

          הזה את חמתכם; אך הבסיס,

          בניין הכוח של אהבתי,

          הוא כמו מרכז האדמה, מושך

          הכל אליו. אלך פנימה לבכות -

פנדארוס:  תלכי, תלכי.

קרסידה:  את שערי אתלוש, את לְחיַי

          המהוללות אשרוט, אסדוק בִּבְכי

          מר קול צלול, אשבור לי את לבי

          בצלילֵי "טרוילוס". לא אלך מטרויה.

יוצאים. 


מערכה 4, תמונה 3 -


נכנסים פאריס, טרוילוס, אנאס, דאיפובוס, אנטנור ודיומדס.

פאריס:  כבר יום, והשעה שנקבעה

          להעביר אותה לַיווני

          העָז הזה קְרֵבה. טרוילוס אחי,

          לֵך ואמוֹר לַגברת מה מוטל

          עליה לעשות, זרז אותה

          להתכונן.

טרוילוס:                לכו לתוך בֵּיתה.

          אביא אותה לַיווני מיד,

          וכשלידו אמסור אותה, חשוֹב

          שזה מזבֵּח ואחיך טרוילוס

          כוהן, שאת לבו שלו מקריב שם.

פאריס:   אני יודע מה זה לאהוב;

          הלוואי יכולתי לעזור כשם

          שאני מרחם! – גשו פנימה, רבותי.

          יוצאים. 


מערכה 4, תמונה 4 -


נכנסים פנדארוס וקרסידה.

 

פנדארוס: במתינות, במתינות.

קרסידה:  מה אתה מדבר לי מתינוּת?

          הכאב שאני טועמת הוא טהור,

          מלא, מושלם, ומתעלל חזק

          כמו מה שגורם לו. איך אפשר

          שאמתן אותו? אילו יכולתי

          להתפשר עם רגשותי, למהול

          שָם חומר שיחליש ויצנן,

          הייתי גם רוקחת כך בַּכְּאב.

          אהבתי תחריף, לא תדוּלל;

          גם כְּאֵבִי לא, מול אבדן אומלל. 

          (נכנס טרוילוס)

פנדארוס:  הנה, הנה, הנה הוא בא. הה, ברווזים מתוקים!

קרסידה (מחבקת את טרוילוס): הו טרוילוס! טרוילוס!

פנדארוס:  איזה זוג הופעות יש לנו פה! תנו גם לי להתחבק. "הו לב", כמו שאומר הפתגם הישן,

                  הו לב, לב כבד,

                  למה תגנח בלי לאוּת?

          והוא עונה מצדו:

                   כי הכאב לא יתגמד

                  בְּמֶלל או בְּרֵעוּת.

          חרוז נכון יותר עוד לא נברא. בואו לא נזרוק כלום, כי אולי עוד נזדקק פעם לְחרוז כזה. ראינו כבר, ראינו כבר. נו מה אתכם, כבשים?

טרוילוס: אני אוהב אותךְ בטוהר כה

          צָרוּף אשר מכעיס את האלים -

          כי הוא לוהט בְּאמונה יותר

          מכל תפילה שפֶּה חיוור נושף  

          להם - אז הם לוקחים אותך ממני.

קרסידה:  יש לָאלים קנאה?

פנדארוס: כן, כן, כן, כן, מה יותר ברור.

קרסידה:  וזו אמת, עלי לנטוש את טרויה?

טרוילוס:   אמת שנואה.

קרסידה:                      וגם את טרוילוס?

טרוילוס:                                              גם

          את טרויה גם את טרוילוס.

קרסידה:                                    איך אפשר?

טרוילוס:  וגם מהר, שכּן מזל חבְּלן 

          הודף דברי פְּרֵידה, משליך בְּיד

          גסה כל רגע של עיכּוב, חוֹמס

          את שפתותינו מהִתְאַחֲדוּת,

          חוֹסם באלימות חיבּוק צמוד,

          חונק את שבועותינו בלידתן,

          כשהנשימה רק נתקפה צירים.

          שנינו, אשר קנינו זה את זו

          בְּאלף אנחות, צריכים למכור

          עצמנו בְּאחת, זריזה, בְּזוֹל.

          עכשיו הזמן המחבּל, חפוּז

         כמו שודד, דוחס את השלל

          הוא-לא-יודע-איך. דברי פְּרֵידה

          רבים כַּכּוכבים, לכל אחד

          מלים ונשיקות משל עצמו,

          הוא מעמיס לתוך "שלום" אחד     

          ומרושל, ולנו הוא מקציב               

          רק נשיקה אחת מורעבת, בלי

          שום טעם, רק עם מלח יבבות.

אנאס (מבחוץ): אדוני, הגברת מוכנה?

טרוילוס:  קוראים לךְ. יש אומרים שכך צועק

          מלאך-שומר "בוא!" לָהולך למות. -

          תגיד להם "חכו". היא תיכף באה.

פנדארוס:  איפה הדמעות שלי? גשם, לבלום את הרוח הזאת, או שהלב שלי יעוף מהשורש.

קרסידה:  אז זהו, מוכרחה? אל היוונים?

טרוילוס:  אין שום עצה אחרת.   

קרסידה:                               קרסידה

          אחת נוּגה בין יוונים עולצים!

          מתי שוב נתראה?

טרוילוס:  תקשיבי, אהובה. אם רק

          תהיי נאמנה בלב -

קרסידה:                         אני -

          נאמנה? איזו מין עקיצה זאת?

טרוילוס:  לא-לא, אנו צריכים להתקוטט

          בעדינות, כי גם את זה לוקחים

          לנו.

          אני אומר "נאמנה" לא כי

          אני חושש, הרי אזרוק כפפה

          מול פני המוות שבלבך אין כתם;

          אבל "היי נאמנה" אני

          אומר כדי להוביל לִתְנאי נגדי

          שמצדי: היי נאמנה

          אַת, ואני אפגוש אותך.

קרסידה: הו, אתה תיחשף לְסכנות

          אימתניות פתאומיות! אבל

          אהיה נאמנה.

טרוילוס:                    אז אתיידד

          עם סכנה. - לבשי את השרוול.

קרסידה (כשהם מחליפים מזכרות): לךָ - כפפה. מתי אפגוש אותך?

טרוילוס:  אתן דְמי-שוחד לַזקיפים אצלם,

          ואעניק לך ביקורים כל לילה.

          רק את - היי נאמנה.

קרסידה:                            אוי לי!

          מה, שוב "נאמנה"?

טרוילוס:                           תקשיבי לָמה

          אני אומר זאת, אהובה.

          הבחורים היווניים שופעים

          איכות; בְּאהבה הם מוכשרים

          מטֶבע, מלאים מיומנוּת

          ואִימונים. עד כמה החידוש

          של יופי משולב עם טיב יכול

          למשוך, איי לי, יש בי איזו קנאה

          של אלוהים - קראי לה חטא טהור -  

          שמכניסה לי מזה פחד.

קרסידה:                                 הו

          שמיים, אתה לא אוהב אותי!

טרוילוס:  אז שאמות נָבָל!

          אני לא מפקפק באמונתך

          כמו בְּערכּי. לשיר איני יודע,

          או להניף עקב בְּריקודים,

          או להמתיק דיבור, להצטיין

          בְּמשחקים מתוחכמים - הכל

          תכונות יפות, שהיוונים נוטים

          ולהוטים להן. אבל אני

          יודע שבכל סוג חן כזה   

          אורב לו שד אילם-שתדלן אשר 

          מַדיח בעורמה. אל תתפתי.

קרסידה:  נראֶה לך שכן?

טרוילוס:  לא.

          אך מה שלא רוצים יכול לקרות;

          ולפעמים אנחנו השדים

          שלנו, מנסים את החולשות

          של כוחותינו, בטוחים מדי  

          ביציבותם ההפכפכה.

אנאס (מבחוץ):                     סליחה  

          כבר, אדוני -  

טרוילוס:                  קדימה, נשיקה,

          וניפרד.

פאריס (מבחוץ):   טרוילוס אחי!

טרוילוס (קורא החוצה):               בוא, אח

          טוב, עם אנאס, ועם היווני.             

קרסידה:   תהיה לי נאמן, אישי?

טרוילוס: אני? איי, זה המום, הפגם שלי.

          כשאחרים דגים ברוב תחכּוּם

          שֵם מפואר, אני בנאמנות

          דג רק פשטות; יש מי שבפיקחות

          מזהיב כתר של פח, אני בְּראש

          גלוי חובש אמת חד וחלק.

         (נכנסים אנאס, פאריס, אנטנור, דאיפובוס ודיומדס)

          אל תחששי לְנאמנותי.

          סיכום כל חוכמתי הוא זה: "פשוט

          ונאמן"; זו התורה כולה.  

            - שלום רב, דיומדס. הנה הגברת

          שנעביר לך תמורת אנטנור.

          אמסור אותה בַּשער לידךָ

          ועד שָם אפרט לך מי היא.

          נְהג יפה בה, יווני יפה, 

          ואם תעמוד אי-פעם מול חַסְדֵי

          חרבִּי, נשבע, אמור רק "קרסידה",

          ובטוחים יהיו חייך כמו

          פריאמוס בְּארמוננו.

דיומדס:                           קרסידה

          גבירה יפה, ברשותך, חִסכי

          את התודה שהנסיך ממתין לה.

          הזוהַר בעינייך, זיו לֶחְיך,

          הם המבקשים שינהגו יפֶה בך;

          ואת לדיומד תהיי גבירה

          ותשלטי בו.

טרוילוס:                 יווני, אתה

          לא מנומס, כך לבזות את אש

          בקשתי אליך בִּשְבחים

          אליה. שמע, אדון בן יוונים,

          היא נעלה מן השבחים שלך

          כשם שאתה נחוּת מלְשָמֵש

          לה משרת. אני דורש, תנהג

          בה טוב, ולו רק כי אני דורש;

          כי, חֵי אֵל שְאול נורא, אם לא - גם אם

          אכילס הענק ישמור עליך -

          אחתוך לך את הגרון.

דיומדס:                             הו, לא

          להתעצבן, טרוילוס נסיך. תן לי,

          בִּזְכות חסינותי כציר רשמי,

          חופש דיבור. כשאסתלק, אני

          אדון לְחַשָקַי. ודע לך,

          אדון, לא אעשה כלום מדרישה.

           היא תוערך על פי ערכה שלה;

          אך אם תאמר לי "כך יהי, זה צו",

          בשם כבודי תשמע ממני: לאו.

טרוילוס: נלך, לַשַער. - על השחצנות

          אתה עוד תשלם בְּהִזדמנות.               

          גברתי, תני יד, ותוך כדי הליכה

          נשקע לנו רק שנינו בשיחה.

          (יוצאים טרוילוס, קרסידה, ודיומדס. נשמעות חצוצרות מבחוץ)

פאריס:   חצוצרת הקטור!

אנאס:                           איך בזבזנו בוקר.

          הוא בוודאי מחשיב אותי בטלן,

          נשבעתי שאקדים אותו לדהור

          לִשְדה-הקרב.

פאריס:                    זו אשמתו של טרוילוס.

          קדימה כבר, אליו, לשדה-הקרב.

דאיפובוס:  מהר, להתארגן.  

אנאס: כן, בִּלְהיטוּת של חתנים טריים

          בואו נלך בעקבותיו של הקטור.

          היום כל תהילת העיר כולה

          תלויה בשתי ידיו בִּפעולה.

          יוצאים. 


מערכה 4, תמונה 5 -


נכנסים אייקס, חמוש, אכילס, פטרוקלוס, אגממנון, מנלאוס, יוליסס, נסטור וכו' [וחצוצרן].

 

אגממנון (לאייקס): הנה אתה, חמוש ומלוטש,

          מקדים בחֵשֶק-מֶרֶץ את הזמן.

          הרְעֵם בַּחצוצרה וקרא לטרויה,

          אייקס אדיר, שהאוויר, נחרד,

          ינקוב את אוזן היריב הגא

          וימשוך אותו לכאן.

אייקס:                           היי, חצוצרן,

          קח כסף. עכשיו קרע את הריאות,

          סְדוק את צינור הנחושת. נְשוף, נָבל,

          עד שכדור-הלֶחי יתנפח

          יותר מזעם רוח הצפון.

          תמתח חזה, תתיז דם מן העין.

          אתה נושף להקטור.

          (החצוצרה נשמעת)

יוליסס:  אין שום תרועת תשובה.

אכילס:   מוקדם עדיין.

          (נכנסים דיומדס וקרסידה)

אגממנון: זה דיומדס, לא?, עם הבת של קאלכאס?

יוליסס: זה הוא. מכיר את ההילוך שלו;

          עולה על העקב. גדלות הרוח

          נושאת אותו מעל האדמה.

אגממנון:  זו גברת קרסידה?

דיומדס:                           עצמה.

אגממנון:                                     בָּרוּך

          בואךְ אל היוונים, גבירה  מתוקה.

     (מנשק אותה)

נסטור: הנה נושק לך ראש-מַטה כללי.

יוליסס: אבל זאת מֶחֱוָוה אישית פרטית:

          מוטב שינשק אותה הכלל.

נסטור: עצה של אצילוּת. אני אתחיל.

          (מנשק אותה)

            עד כאן מטעם נסטור.

אכילס: אֶמְחה משפתותייך את החורף,

          גברתי. אכילס מברך אותךְ.

          (מנשק אותה)

מנלאוס:  גם לי פעם היתה תכלית נישוק.

פטרוקלוס: עכשיו אין לַנישוק שלך תכלית.

          פאריס פתאום עמד לו ונזקף,

          אותךָ דחף ואת התכלית תקף.

          (מנשק אותה)

יוליסס:  בוז על ראשינו שנופלים לשווא,

          כדי לכסות לו את קרניו זהב!

פטרוקלוס:    ההיא - ממנלאוס; זו - ממני.

          פטרוקלוס מְנשק.

מנלאוס:                       נו, גאוני!

פטרוקלוס: יש לו שני נַשָקים, פאריס ואני.

מנלאוס:  אֶשַק בשמי, אדון. - גברתי, סליחה. 

קרסידה:  נותן או מקבל, מה סגנונך?           

מנלאוס:   נותן וגם נוטל.   

קרסידה:                    ברור לי כך:

          שתקבל יותר משתיקח.

          לכן - שום נשיקה.

מנלאוס:  חינם שָלוֹש קְחי, תני אחת תשלום.      

קרסידה:  לא פֶּרד, גבר; או זוגי - או כלום.          

מנלאוס:  אין גבר, גברת, שהוא לא קצת פֶּרד.          

קרסידה:  פאריס הוא זוג, לא פרד, זאת עובדה:    

          סידר לך פְּרֵידה מן הַפִּרְדה.   

מנלאוס:   נתתְ לי על הראש.

קרסידה:                             אלפי סליחות.

יוליסס:  עוּקְצֵךְ נגד קרניו - זה לא כוחות.

          לִנְשיקה יוּתר לי לעתור?   

קרסידה:  יוּתר.

יוליסס:             עותר.

קרסידה:                      עתוֹר יותר, יש תור.

יוליסס:  נשקי אותי, חי וֶנוס האלה,

          כשהלן שוב שלוֹ, ובתולה.

קרסידה:  יבוא כְּבודו בְּיום זה וִיְשוּלם לו.      

יוליסס:  אבוא לִגְבּות בְּחודש לְעולם-לא.

דיומדס:   גברתי, מלה. אקח אותך לאבא.

          (יוצאים דיומדס וקרסידה)

נסטור: אשה חדת חושים.

יוליסס:                           חְחְח, טפו עליה!

          הכל בה מְדבֵּר: עין, שפה

          ולחי, גם הרגל משוחחת;

          הָהֶפקרוּת שלה נשקפת לה

          מכל מִפְרק, מכל תזוזה בַּגוף.

          אח, החַברוּתִיוֹת האלה, כה

          גמישוֹת לשון, שמדביקות "בָּרוּך

         הבא" לפני שהוא עוד בא, פותחות

          לִרְווחה את ספר מחשבתן

         לכל קורא שמתגרה! רִשְמוּ

         אותן בתור שְלל זְנות לָהִזְדמנוּת -

         בנות עובדות.

     (תרועה. נכנסים כל הטרויאנים: הקטור [חמוש], פאריס, אנאס, הלנוס, [טרוילוס] ומלווים)

כולם:  תרועת איש טרויה.

אגממנון:                          כל הגדוד מגיע.

אנאס: בְּרָכות, מושלֵי יוון! מה יֵיעשה

          לזה שינצֵח? וכיצד

          יוכרז? האם תתנו לָאבירים

          להתנגח עד לסוף המר

          או שיפריד אותם שופט מוסמך?

          הקטור שואל זאת.

אגממנון:                         מה הוא מעדיף?

אנאס: לא משנה לו; הוא ימלא כל כְּלל.

אגממנון:  זה הקטור אופייני.

אכילס:                             אך  אופייני

          גם בַּזחיחות: יהיר קצת, מזלזל

          מאד בַּמתמודד מולו.

אנאס:                              אם לא

          אכילס, אדוני, מהו שמך?

אכילס: אם לא אכילס, אין לי.

אנאס:                               אם כן אכילס.

          אך מה שלא יהיה, דע: בִּגְדולות

          כבִקטנות, הקטור הוא איש קצוות,

          הן בִּגְבוּרה והן בְּגאווה.

          הראשונה היא אינסופית בו כמו

          הכל, והשניה אפסית כמו לא-כלום.

          בחן אותו טוב, וראה: מה שנדמֶה

         כְּגאווה הוא רק נימוס. אייקס

          הזה חֲצי קְרוב-דם של הקטור, אז

          כְּאות-חיבה חֲצי הקטור נשאר

         בבית. רק חֲצי יד, חֵצי לב,

         חֲצי מהקטור בא להתייצב

          לקראת אביר-כלאיים מעורב,

          חֲצי-יווני חֲצי-טרויאני.

אכילס:                                קרב

          בנות, אתה אומר? בלי דם? הבנתי.

          (נכנס דיומדס)

אגממנון: הנה כבוד דיומדס. - לֵךְ, בטובך,

          עמוד לצד אייקס שלנו. כפי

          שתקבעו אתה וכבוד אנאס,

          כך יתנהל הקרב, אם עד לַסוף

          המר או רק כמו אִימון. כיוון

          שהמתמודדים בני-משפחה,

          מושג פה סוג של סְיָג לפני פתיחה.

יוליסס:  הם ניצבים כבר זה מול זה.   

אגממנון (ליוליסס): מי הטרויאני שנראה קודר שם?

יוליסס:  זה בן זקוּנֵי פריאמוס, איש אביר,

          עוד לא בָּשֵל, אבל מושלם; מלה

          שלו מלה; דוֹבר בְּמעשה,

          לא מעוּשה בשום דבר; ניצת

          לאט, אך כשניצת כָּבֶה בקושי;

          רְחב-לב וּרְחב-יד. כי מה שיש

          לו הוא נותן; מה שחושב, מרְאֶה;

          אך לא נותן ללא שיפּוט, גם לא

          משחית מלים על שום הרהור נלוז;

          גבר כמו הקטור, מסוכן יותר;

          כי הקטור גם בזעמו חומל

          על החלש, אך הוא כשהוא בוער

          נקמן כפליים מאוהֵב קנאי.

          קוראים לו טרוילוס, ובונים

          עליו תקוות כמעט כמו על הקטור.

          ככה אומר אנאס, שמכיר

          את הבחור לָעוֹמק, ובלב

          גלוי תיאר לי אותו כך בטרויה.

          (תרועה. הקטור ואייקס נלחמים)

אגממנון: הִתחילו.

נסטור: קדימה, אייקס, אל תיתן!

טרוילוס:  הקטור, נרדמת. קום!

אגממנון: יודע לְכוֵון מכּות. - היי, אייקס!

          (החצוצרות נפסקות)

דיומדס:   זהו, עד כאן.

אנאס:                       די, רבותי, מספיק.

אייקס: עוד לא 'תחממתי. תנו לנו להמשיך.

דיומדס:   כרצונו של הקטור.

הקטור:                             טוב, אז די לי.

          אתה, כבודו, בן של אחות אמי,

          אחיין של בית פריאמוס הגדול.

          חובת הדם המשותף אוסרת

          התמודדות דמים בין שנינו. אילו

          הַתערוֹבת היוונית-טרויאנית

          היתה כזו שתאפשר לך

          לומר "יד זו היא יוונית כולה,

          וזו טרויאנית; שרירֵי רגל זו

          יווניים, וזו טרויאנים; דם

          אמי זורם בלחי שמאל, ובזו

          הימנית דם אבא" - אז, נשבע

          בזאוס כל-יכול שלא היה

          ניצל אף אבר יווני שלך

          מן החותמת של חרבִּי בַּקְרב.   

          אך האלים אוסרים שגם טיפת

          דם של אמך, או דודתי, חרבי

          תשפוך. תן, אייקס, לחבק אותך.

          חֵי אל הרעם, יש לך זרועות

          בְּריאות! הקטור אוהב שככה הן

          נופלות עליו. דודן, כבוד!

אייקס:                                   תודה,

          הקטור. אתה אציל נדיב מדי.

          באתי לקטול אותך, דודן, לצאת

          מכאן עם הָהִילה אשר מותך

          יַקְנה לי.

הקטור:                גם אכילס המופלא,

          שעל שריון האצולה שלו

          התהילה קוראת כמו כרוז

          "הֵיי, הוֹ, זה הוא", לא ידמיין בכלל

          לתלוש עבור עצמו כבוד מהקטור.

אנאס: יש צִִפּיה פה מכל צד לדעת

          איך אתם ממשיכים.

הקטור:                             אז נַעֲנֶה לה:

          תוצְאת-הקרב – חיבוק.

        (הם מתחבקים שוב)  אייקס, כל טוב.

אייקס: אם תהיה לי הצלחה בְּהפצרות -

          וזה נדיר שיש לי הזדמנות -

          יורשה לי להזמין את דודני

          המהולל לָאוהלים שלנו.

דיומדס:  זה רצון אגממנון; וגם כְּבוד

          אכילס משתוקק לראות בלי נשק

          את הקטור הנועז.

הקטור:                        אנאס, קרא-

          נא לאחי, לטרוילוס, והודע-

          נא על ביקור האהבה הזה

          לַממתינים לי מצד טרויה; שְלח

          אותם הביתה. (לאייקס) תן לי יד, דודן.

          אסעד אתך, אפגוש את אביריך.

     (אגממנון ושאר היוונים מתקרבים)

אייקס: הוד אגממנון בא לפגוש אותנו.

הקטור (לאנאס): נְקוֹב לי בשמותיהם אחד אחד;

          חוץ מאכילס, שאכיר לבד

          לפי גודלו ומשקלו.  

אגממנון:                         איש חַיִל!  

          ברוך הבא ככל שיבורך

          אויב אשר אשמח להיפטר

          ממנו - אך זו לא ברכה. הָבֵן

          ברור יותר: מה שהיה ומה

          שעוד יבוא זָרוּי קליפות ריקות,

          עיי מפולת-בלי-צורה של תְהוֹם

                     [/ וחורָבוֹת חסרות-צורה של תהום] 

          הַנְשִיָה; אבל בְּרגע זה              

          בלבד, אֵמוּן טהור, נקי מכל

          משחק כפול, בְּיושר אלוהי,

          אומֵר לך, מלב אל לב, הקטור

          גדול, ברוך הבא.

הקטור:                         אני מודה

          לך, המלך אגממנון.

אגממנון (לטרוילוס):           גם

          לך, כבודך המהולל בן טרויה.

מנלאוס:  ואת בִּרְכּת אחי אני מכפיל.

          ברוך הבא, זוג לוחמים אחים.

הקטור:   למי אני מודה?

אנאס:                         כבוד מנלאוס.

הקטור:  אה, זה אתה, כבודו? חי הכפפה

          של מארס, תודָה! לא, אל תלעג לי על

          המליצה הזאת; אֶקְס-אשתך  

          נשבעת בַּכּפפה של ונוס בלי

          הֶפְסק. שלומה הוא טוב, אבל היא לא

          בקשה למסור ד"ש.

מנלאוס:                           אל תזכיר אותה

          עכשיו; היא חומר קטלני.

הקטור:                                   סליחה!

          אני פוגע.

נסטור: ראיתי אותך לא אחת, אציל

          בן טרויה, מְבצֵע את מלאכתו

          של הגורל, קוצֵר נָתיב אכזר

          דֶרך שורות של נוער יווני;

          ראיתי איך דִרְבַּנְתָ את סוסך

          בְּלהט כמו הסוס המעופף,

          בז לְשלל קל וּמרימֵי ידיים,

          את חרבְּך שבאוויר עצרת

          ולא הִצְנַחְתָ על מי שצָנַח כבר;

          אמרתי לכמה שמסביבי:

          "רְאוּ, זה אל, קוצב חיים וּמוות!"

          ראיתי אותך נעצר לנשום,

          כשטַבּעת יוונים סגרה

          עליך, נאבק כמו מתאגרף

          אולימפי. את כל זה ראיתי; אך

          את הקלסתר הזה, נעוּל תמיד

          בתוך קסדה, טרם ראיתי עד

          עכשיו. הכרתי את סבְךָ, פעם

          לחמתי כנגדו. היָה חייל

          טוב, אבל חֵי מארס מְפקד

          כולנו, לא כמוך. תן לְאיש   

          זקן לתת לך חיבוק; איש-קרב

          נשגב, ברוך הבא לאוהלינו.

אנאס: זה נסטור הזקן.

הקטור:  תן לְחבּק אותך, ספר-תולְדות

          עתיק וטוב, שכה הרבה הלכת

          יד ביד עם הזמן. נסטור נכבד,

          שמח לאחוז אותך.

נסטור:                          הלוואי

          שזרועותי יכלו לִשְוות לך

         בְּתחרוּת כמו שהן מתחרות

          בְּנימוסים.

הקטור:                הלוואי יכלו.

נסטור: הה! חי זְקן-השיבה הזה, אלְחַם

          אתך מחר. נו, טוב, ברוך הבא,

          ברוך הבא. היו זמנים, היו.  

יוליסס:  מוזר לי איך העיר שם עוד עומדת

          כשבְּסיסה וְעמוּדה אצלנו.            

הקטור:  אני מכיר טוב את פניך, יוליסס.

          אה, אדוני, טרויאנים ויוונים

          רבים מתו מאז נפגשתי עם

          כבודך ודיומדס בארמוננו,

          בִּשליחותכם היוונית.   

יוליסס:                               אדון,

          חזיתי לך אז מה שיקרה.

          נבואתי רק בחצי הדרך;

          כי החומות שמַחְציפות פנים

          שם סביב עירך, המִגדלים האלה,

          שבהֶפקרוּת נושקים לָעננים,

          עוד יְנשקו את הרגליים של     [ / נגזר שינשקו עוד את רגלֵי]

          עצמם.

הקטור:              לא אאמין לך. הנה

          הם שם, עומדים עדיין, ואני

          סבור, בלי להגזים, שכל אבן 

          אשר תיפול בטרויה תעלה       

          טיפת דם יווני. הסוף יגיד

          הכל, והעורך-דין הזקן       [/ הכל, והבורר הישישון]

          הזה, הזמן, הוא יום אחד יגמור

          זאת.

יוליסס:           אז נשאיר זאת בידיו. הקטור

          אציל אמיץ, ברוך הבא. אחרֵי

          המפקד, בבקשה תסעד

         אתי ותבקר אותי בָּאוהל.

אכילס:  אני לפניך, יוליסס, אתה-שם!

          הקטור, הֵזַנְתי את עינַי בך,

          קראתי אותך בעיון, שיננתי

          כל פֶּרק ומִפְרק.

הקטור:                       זהו אכילס?

אכילס:  אני אכילס.

הקטור: עמוֹד יפֶה. תן להביט בך.

אכילס: הבט לַשוֹבע.

הקטור:                    לא, זה כבר מספיק לי.

אכילס:   אתה חפוז. אני אסקור אותך

          שוב טרם שאקנה, איבר-איבר.

הקטור:   קְרא בי כמו ספר-עזר לְציָיד.

          אבל יש בי יותר ממה שתבין.  

          לָמה אתה אונס אותי בָּעין?

אכילס:  אִמרו, שְחקים, באיזה חלק של

          גופו אשמיד אותו? מה, שָם, או שָם,

          או שם? שאדע את שֵם מקום הפֶּצע,

         ואסמן ת'סֶדק שדרכּו

         עפה הנפש הגדולה של הקטור.

         תשיבו לי, שחקים!

הקטור:                         לא לכבודם

          של בני-שמיים, איש יהיר, לענות

          על שאלה כזאת. בוא תעמוד שוב!

          אתה חושב ללכּוד לי את חיַי

          בְּנועם תרגילֵי חישוב איפה

          תכה אותי למוות?

אכילס:                         כן, אני

          אומר.

הקטור:           גם לוּ אמרת זאת בתור

          נביא מוסמך, לא מאמין לך.

          אז היזהר לך; שכן אני

          ארצח אותך לא שָם, או שם, או שם,

          אלא, חי הנפּח אשר חישל

          קסדה לְמארס, אני ארצח אותך

          בכל מקום, לָעומק ולרוחב. -

          סִלחו על ההתרברבות, חכמֵי

         יוון; שחצנותו דוֹלָה מפּי

         שטויות; אך אֲפַצֶה בְּמעשים

         על המלים, או שלַנצח שמי -

אייקס: אל תתעצבן, דודן. ואתה, אכילס,

          די לְאַיֵים, עד שהכוונה

          או המקרה יפגישו ביניכם.

          אתה יכול כל יום לִזְלול מספיק

          מהקטור, אם אתה רעב לזה.

          אני מבין שההנהגה לשווא

          רק מפצירה שתסתכסך אתו.

הקטור (לאכילס): בבקשה תן שנראה אותך

          בּשטח. הקרבות היו דלים   

          מרגע שסירבת לַפּקוּדה

         היוונית. 

אכילס:             אתה מפציר בי, הקטור?

          מחר אפגוש אותך, אכזר כַּמוות;             

        הלילה חברים כולם.

הקטור:                          תן יד,

          יש הִתחרות. 

אגממנון:                    ראשית, בכירֵי יוון,

          לכו לְאוהלִי; נחגוג כהוגן.

          ואז, בנדיבותכם וּלחפצוֹ

          של הקטור, תארחו אותו לחוּד.

         יכו תופים, תצעק החצוצרה,

        לקבלת פניו של איש גבורה.

     (יוצאים כולם, חוץ מטרוילוס ויוליסס)

טרוילוס:  כבוד יוליסס, אמור לי בבקשה

          איפה בַּמחנה שוכן לו קאלכאס?

יוליסס:  בְּאוהל מנלאוס, טרוילוס בן

          מלכוּת. הלילה שם חוגג אתו

          דיומדס, אשר לא מסתכל

          על ארץ או שמיים, רק מפנה

          עיניים לטוּשות, מבט אוהב

         אל קרסידה יפָה. 

טרוילוס: יורשה לי לבקש, אדון חביב,

          שכשנצא מאוהל אגממנון

          תיקח אותי לשם?

יוליסס:                          מלה שלך

          פקודה לי. מצדך, הגד, איזה  

        מין שֵם היה לַקרסידה הזאת

         בטרויה? לא היה לה שָם אוהֵב  

          שמְבכּה את היעדרה?

טרוילוס: הו אדוני, למי שמתרברב

          בַּצלקות שלו מגיע לעג.

          תואיל לצעוד, אדון? היא אהבה,

          ואהבוּה; והיא עוד, ברור;

          אך אהבה היא לַגורל בידור.

יוצאים. 


מערכה 5, תמונה 1 -


נכנסים אכילס ופטרוקלוס.

 

אכילס: בְּיין יווני אדליק לו את

          הדם הלילה, ומחר אקפיא

            אותו עם פִּגיוני. פטרוקלוס, בוא

          ניתֵן לו נשף עד הגג.

פטרוקלוס:                         הנה

          תרסיטס.

          (נכנס תרסיטס)

 אכילס:                 מה קורה, קִנְאה קרושה? 

          דלֶקת של הטבע, מה חדש?

תרסיטס:  איי, חתיכת פּוֹרְטְרט של עצמך, אליל של עובדֵי-אווילים, הנה מכתב בשבילך.

 אכילס:  מאיפה, פֵּרור?

תרסיטס:  איי, חתיכת סטק-דרדר, [/ סלט עִשְבֵי-טימבּוּל,] מטרויה.

          (אכילס קורא את המכתב)

פטרוקלוס:  מי יושב בָּאוהל עכשיו?

תרסיטס: מי שיושב שוכב ומי שרופא חובש.

פטרוקלוס:  יפה אמרת, מר שיבוש. רק לְמה צריך את המהתלות האלה?

תרסיטס: עשה טובה, שתוק, ילד. אני לא מרוויח מהדיבורים שלך. אתה נחשב סמרטוט-זכר [בּיץ'-מִשְנה] של אכילס.

פטרוקלוס:  סמרטוט-זכר, יץ'-משנה,] כלב? מה זה?

תרסיטס:  מה? הזונָה-גבר שלו. אח, שהסיפלוסים של הדרום, עיוותי מעיים, בֶּקע, נזלות, שק אבנים בכּליות, שבץ, פּרכּוס, דלקת עיניים, זיהום בַּכּבד, צפצוף בָּרֵיאות, כּיב בַּשלפוחית, כאבי גב תחתון, פסוריאזיס, אקזמה, עצמות מסוידות וגזֶזת מגרדת-עד-טרשת ידביקו וידביקו שוב את הסטיות האלה מקַו-נֶקב הישר!

פטרוקלוס:  היי, חתיכת מְכַל קנאה חולֶה, מה זה לקלל אותי ככה?

תרסיטס:  אני מקלל אותך?

פטרוקלוס:  לא, בטח, חתיכת עכּוז רקוב, כלב בן-זונה אבְּסְטְרָקְטי, לא.

תרסיטס:  לא? אז למה אתה מתקצף, חתיכת חוט מַקְרָמֶה פָּרוּם, תחתון תחרה, פִּשתן מפוּשתן, אבזם נרתיק של גנדרן? אח, איך מטרטרים את העולם המסכן כאלה יבחושים, בַּרְחָשֵי הַטֶּבע!

פטרוקלוס:  לך, גועל!

תרסיטס:  בֵּיצת זרזיר!

אכילס:  פטרוקלוס מותק, מחבּלים לי פה

          בַּנחישות לקראת הקרב מחר.

          הנה מכתב מהֶקוּבּה המלכה,

          שי מבִּתה, אהובתי, שתיהן

          נוזפות בי, מזכירות לי לקיים

          שבועה שנָדרְתי. לא אָפֵר אותה.

          יוון, פְּלי, כבוד, פּוּג, ושם טוב, פְּרח,

          לזה נשבעתי כבר, ולא אברח.

          תרסיטס, בוא,  נבריק את אוהלִי

          לקראת ליל הילולות, משתה לֵילי.

          (יוצא, [עם פטרוקלוס])

תרסיטס:   מיוֹתר-מדי חשק ופחות-מדי שכל שני אלה הולכים להשתגע; אבל בַּיום שהם ישתגעו מיותר-מדי שכל ופחות-מדי חשק, אני אהיה רופא משוגעים. הנה אגממנון, בן-אדם ממש לא רע, אחד שאוהב חֶל-זונות, אבל אין לו יותר מוח משעווה באוזניים. והקריקטורה המוצלחת של יופיטר שם, אחיו השור – פֶּסל פרימיטיבי ואנדרטה על-העוקם להנצחת הבעלים המרומים, יד לַקרנן האלמוני, שמִשְתרך אחרי הרגל של אחיו - לאיזו צורה אחרת מעצמו יוכלו שנינות ברוטב רֶשע או רֶשע בטעם שנינות להפוך אותו? לְחמור? זה כלום; כי הוא גם חמור וגם שור. לשור? זה כלום; הוא גם שור וגם חמור. לכלב, לפרד, חתול, חמוֹס, קרפד, לטאה, ינשוף, עיט, הרינג בלי ביצים, לא היה מזיז לי שישוו אותי; אבל להיות מנלאוס! הייתי זומם נגד גורלי. אל תשאלו אותי מה הייתי רוצה להיות, אם לא הייתי תרסיטס, כי לא אכפת לי להיות כּינה של מצורע, רק לא להיות מנלאוס. - היי, הפלא ופלא! בני-רוח ובני-אש!

(נכנסים הקטור, טרוילוס, אייקס, אגממנון, יוליסס, נסטור, מנלאוס ודיומדס, עם לפידים)

אגממנון:  טעינו, לא מפה.

אייקס:                          כן, כן, זה שמה -

אייקס: שם, איפה שהאור.

הקטור:                            אני מסבך

          אֶתכם.

אייקס:             בכלל לא.

          (נכנס אכילס)

יוליסס:                               הנה הוא עצמו

          בא לכוון אתכם.

אכילס:                        ברוך הבא,

          הקטור נועז. שלום לַמכובדים. 

אגממנון:  טוב, לילה טוב, נסיך של טרויה. אייקס

          הבטיח לטפל בך.

הקטור:                         תודה,

          ולילה טוב למְפקד יוון.

מנלאוס:  לילה טוב.

הקטור:                  לילה טוב, מנלאוס מתוק.

תרסיטס (הצידה): בית-שימוש מתוק. "מתוק", הוא אומר? ביוב מתוק, פח-זבל מתוק.

אכילס:  ליל מנוחה וגם ברוך הבא

          לאלה שהולכים או נשארים.

אגממנון: ליל מנוחה.

          (יוצאים אגממנון ומנלאוס)

אכילס:   נסטור-זקן נשאר; ודיומדס,

          בּלֵה עם הקטור שעה-שעתיים.

דיומדס:  אנ' לא יכול, יש לי עניין חשוב,

          והוא צפוי - עכשיו. ליל מנוחה,

          הקטור גדול.

הקטור:                  תן יד.

יוליסס (הצידה לטרוילוס): לך אחרי הלפיד שלו; האיש

          הולך לְאוהל קאלכאס. אתלווה

          אליך.

טרוילוס (הצידה ליוליסס): לכבוד לי, אדוני.

הקטור: אז - לילה טוב.

          (יוצא דיומדס; יוליסס וטרוילוס אחריו)

אכילס:                     בוא, בוא אלי לָאוהל.

          (יוצאים אכילס, הקטור, אייקס ונסטור)

תרסיטס:  הדיומדס הזה כולרה לב-שקר, מנוול נוכל. אני בוטח בו כשהוא מגחך כמו בְּנחש כשהוא נושף. הוא שופך הבטחות כמו כלב ששולף את הלשון, אבל כשהוא ממלא אותן, אסטרונומים מתחילים לחזות: זה אירוע, פה יתחולל איזה מהפך. השמש משתקפת בירח כשדיומדס עומד במילה שלו. אני מעדיף לעזוב את הקטור ולעקוב אחריו. אומרים שהוא מחזיק זנזונת טרויאנית, ומשתמש בָּאוהל של קלאכאס הבוגד. אני אחריו. רק זימה! כולם מניאקים חרמנים!

          יוצא. 


מערכה 5, תמונה 2 -


נכנס דיומדס.

 

דיומדס: מה, אתה ער פה, הו? דבּר!

קאלכאס (מבפנים): מי קורא?

דיומדס: דיומדס. קאלכאס, נכון? איפה הבת שלך?

קאלכאס (מבפנים): היא באה אליך.

          (נכנסים טרוילוס ויוליסס, במרחק, ותרסיטס, לחוד)

יוליסס (לטרוילוס): עמוד כך שלא נתגלה בָּאור.     

          (נכנסת קרסידה)

טרוילוס: קרסידה באה אליו.

דיומדס (לקרסידה): הֵיי, בת-חסות!

קרסידה:  פטרון מתוק שלי. תקשיב, מלה.

          (לוחשת לו)

טרוילוס:  אה כן, כל כך אינטימי?

יוליסס:   היא תזמר לכל גבר ישר בלי חזרות.  

תרסיטס (לחוד): וכל גבר יכול לזמר אותה, אם הוא תופס את המנגינה שלה. היא קליטה.

דיומדס:  את תזכרי?

קרסידה:  לזכור? כן.

דיומדס: לא, אבל גם תעשי.

          ולַמלים זַוְוגִי גם כוונה. 

טרוילוס:  מה היא צריכה לזכור?

יוליסס:  תקשיב!

קרסידה: אל תפתה אותי עוד, יווני

          מתוק-מדבש, להשתולל.

תרסיטס:  לכלוך!

דיומדס:  לא, אז -

קרסידה:  אני אגיד לךָ מה -

דיומדס:  נאא, נאא, עד כאן, בלי משחקים! הבטחתְ.

קרסידה:  לא יכולה, נשבּעַת. מה תרצה

          שאעשה?

תרסיטס:  תרגיל קוסמוּת: להיות פתוחה בְּסוד.

דיומדס:  מה את נשבּעְת שתעניקי לי?

קרסידה:  בבקשה, אל תחייב אותי

          לַנדר. תבקש ממני כל

          דבר מלבד זאת, יווני מתוק.

דיומדס:  לילה טוב.   

טרוילוס: אח, הבלגה!

יוליסס:  מה יש, טרויאני?

קרסידה:  דיומדס -

דיומדס:  לא, לילה טוב. לא אהיה יותר          

          פֶּתי שלך.

טרוילוס:               גדול ממךָ צריך

        להיות.

קרסידה:          תקשיב, מלה אחת בסוד.

          (לוחשת לו)

 טרוילוס:   אאא, קללה ושגעון!

יוליסס:  אתה נרגש, נסיך. בוא נעזוב,

          בבקשה, הרוגז שלך עוד

          יצמח לְריב פתוח. המקום

          הזה הוא מסוכן, הזמן הָרֶה

          אסון. אני מפציר בך, תלך.

טרוילוס:   תביט, 'בקשה!

יוליסס:                          לא, אדוני, 'סתלק.

          אתה מוצף עד בלבול נפש. בוא.

טרוילוס:   חכה!

יוליסס:                אין בך הבלגה. תבוא.

טרוילוס: בבקשה, חכה. חֵי כל עינוי

          בַּגיהינום שלא אגיד מלה.

דיומדס (פונה ללכת): טוב, לילה טוב.

קרסידה:                                        לא, לא, אתה עוזב

          כועס.

טרוילוס:        זה מצער אותךְ, מה? אח,

          פֶּרח אמת נָבוּל!

יוליסס:  איך, מה זה, אדוני?

טרוילוס:                           חי יופיטר,

          אני אבליג.

קרסידה:                פטרון! היי, יווני!

דיומדס:   נאא, נאא! שלום. את מהתלת.

קרסידה:                                           לא,

          ממש לא. בוא תחזור שוב הנה.

יוליסס:   אתה רועד, אדון, ממשהו.

          אולי תלך? עוד רגע תתפרץ.

טרוילוס:  היא מלטפת את לחיו!

יוליסס:                               בוא, בוא.

טרוילוס:  לא, תישאר. נשבע שלא אגיד

          מלה. בין רצוני והפעולה

          עומד מִשְמר של הבלגה. חכה קצת.

תרסיטס:  איך שהשֵד זימה, עם התחת השמן והאצבעות-בטטה שלו, מדגדג את אלה יחד! על האש, תזנונים, על האש!

דיומדס:  אז את אומרת כן?

קרסידה:  כן, בחיי. אחרת אל תבטח בי.

דיומדס:   תתני לי איזה אות בתור ערְבוּת.

קרסידה:  אביא לך אחד.

          (יוצאת)

יוליסס:    נשבּעְתָ הבלגה.

טרוילוס:                        כן, אל תדאג.

          לא אהיה עצמי, אפילו לא

          אדע מה אני חש. רק הבלגה.

          (נכנסת קרסידה, עם השרוול של טרוילוס)

תרסיטס: עכשיו הטֶקס, עכשיו, עכשיו, עכשיו!

קרסידה:  הנה, דיומדס, שמור את השרוול הזה.

          (נותנת לו את השרוול)

טרוילוס:  הו סֵמֶל יופי, איפה יושר?

יוליסס:   אדוני -

טרוילוס:  אני אבליג; כלפי חוץ רק אבליג.

קרסידה:  מביט על השרוול? הבט בו טוב. הוא

          אהב אותי - אח בוגדנית זולה! -         

                                  [/ אהב אותי – אח בהמה בוגדת! - ]

          תחזיר לי את זה.

          (חוטפת את השרוול)

דיומדס:   של מי זה היה?

קרסידה:  זה לא חשוב, עכשיו כשזה אצלי שוב.

          לא אפגש אתך מחר בלילה.

          אנא אל תבקר אצלי עוד, דיומדס.

תרסיטס:  עכשיו היא מחדדת לו. יפה אמרתְ, אבן משחזת!

דיומדס:   זה יהיה שלי.  

קרסידה:  מה, זה?

דיומדס:  כן, זה.    

קרסידה:  איי האלים! - איי מותק, מותק של

          מזכרת! אדונךְ שוכב עכשיו       

          במיטתו חושב עלייךְ גם             

          עלי, ונאנח, לוקח לו

          את הכפפה שלי ומנשק

          אותה לְזִכָּרון – כמו שאני

          אותךְ.

          (דיומדס חוטף את השרוול)

                  לא, אל תחטוף את זה ממני.   

          מי שייקח את זה ייקח גם את

          לבי.

דיומדס:         לבך היה שלי כבר; זה

          נספח.

טרוילוס:            נשבעתי הבְלגה.

קרסידה:  לא תקבל את זה, דיומדס,

          לא, באמת שלא, אתן לך

          דבר אחר.

דיומדס:  אני רוצה את זה. של מי זה היה?

קרסידה:  זה לא חשוב.

דיומדס:   קדימה, תספרי של מי.

קרסידה: זה של אחד שאהב אותי יפה

          ממה שאתה תוכל. אבל עכשיו

          זה אצלך, אז קח.

דיומדס:                        של מי זה היה?

קרסידה:  חֵי הלבנה וכל בנות הלוויה

          שלה שם, לא אגיד לך של מי.

דיומדס:  מחר אשים את זה על הקסדה,

          יאכל ת'לב האיש שלא יתבּע

          את זה.

טרוילוס:            גם לו הייתָ השטן,

          וזה היה על קרנך, יהיה

          מי שיתבע.

קרסידה:  טוב, די, היה, נגמר. לא, לא נגמר;

          לא אקיים מה שהבטחתי.

דיומדס:                                  אז

          שלום. לא תלעגי לדיומדס שוב.

          (הוא פונה ללכת)

קרסידה:  אל תסתלק. על כל מלה אתה

          קופץ.

דיומדס:          אנ' לא אוהב ת'משחקים

          האלה.

טרוילוס:            גם אני לא, גיהינום;

          אבל כל מה שאתה לא אוהב

          נעים לי.

דיומדס:              אז לבוא? באיזו שעה?

קרסידה:   תבוא. - איי לי! - כן, כן, תבוא. - אני עוד   

          אסבול!

דיומדס:             עד אז כל טוב לך.

     (יוצא)

קרסידה:                                     לילה טוב.

          בבקשה תבוא. - טרוילוס, שלום!

          עין אחת צופָה בך עדיין,

          אבל הלב מביט מתוך עוד עין.

          איי, מסכְּנוֹת כולנו, וחוטאות;

          העין מובילה ת'לב לִטְעות.

          כשהמִשְגה מדריך, שוגָה הנפש;      

          לב המציית לָעין - מָלֵא רפש.

          (יוצאת)

תרסיטס:  צודקת, כל מלה היא נכונה.  

          יָכולְת לומר: "לבי עכשיו זונָה".         

                               [/ אין דרך לבטא זאת נכונה

                                         / חוץ מלומר: "לבי נהיה זונָה."]

יוליסס:   נגמר.

טרוילוס:          מאד.

יוליסס:                    אז למה נשארים?

טרוילוס: בכדי שאֲתַעֵד לְנשמתי

          כל הברה שנאמרה. אבל

          אם אספּר איך הם שילבו כוחות,

          לא אשקר כשאפרסם אמת?

          כי בלבי עוד יש איזה אמוּן,

          תקווה כה עקשנית וחזקה,

          כנגד העדוּת של עין, אוזן,    

          כאילו אלה מין אֵיבְרֵי מִרְמָה

          שנבראו רק להוציא דיבּה.

          מה, קרסידה היתה פה?

יוליסס:                                 אני לא

          קוסם שמעלה רוחות, בן טרויה.  

טרוילוס:  בטוח לא היתה.

יוליסס:                        היתה בטוח.

טרוילוס:  ה"לא" שלי הוא לא טֵרוּף.

יוליסס:                                      גם לא

          שלי. היתה פה קרסידה הָרֶגע.

טרוילוס:  לא נאמין, למען הנשים! 

          תזכור שהיו לנו אימהות.

          אל תיתן פֶּתח לִמְבקרים מרים,

          שלהוטים, בלי שום סיבה שְפֵלה,

          למדוד את כל המין על פי אותו

          סרגל של קרסידה. מוטב תחשוב

          שזו לא קרסידה.

יוליסס:                          מה היא עשתה,

          נסיך, שיבזה את אימהותינו?

טרוילוס:  כלום, אלא אם זו היא.      

                                        [/ לא כלום, אם זו לא היא.]

תרסיטס:  בַּזיבּול-שכל הזה הוא יסתור את עדוּת-הרְאִיה של עצמו?

טרוילוס: זאת היא? לא-לא, זאת קרסידה של דיומדס.

          אם יש לַיופי נפש, זאת לא היא;

          אם נפש מְכַוונת נֶדר, אם

          הנדר הוא קדוש, אם הקדוּשה

          היא עונג האֵלים, אם השָלֵם

          לא מתחלק, אז זאת לא היא. איזה

          טֵרוּף של הגיון, לטעון בעד 

          וגם נגד עצמו! פיצול סמכות,

          כשהשפיות מורדת בָּעוּבדות

          בלי שתושמד, ואי-שפיות נוהג

          כמו הגיון - בלי מחאות! זאת כן

          וזאת לא קרסידה. בְּנִשְמתי

          נִיטַש מין קְרב מוזר, כי משהו

          בל-יְנותק נֶחְצֶה רחב יותר

          מאֶרץ ושחקים, אך בַּתהום

          שנפערה אין סדק להכניס

          אפילו רשת עכביש. דוּגמה,

          הו כן, דוגמה, עזה כמו שערי

          השְאוֹל: קרסידה היא שלי, קשורה         

          בעבותות מרום; דוגמה, הו כן,

          דוגמה, עזה כמו המרום עצמו:

          נָמַסוּ עבותות מרום, נשרו

          ונפרמו, ופרורֵי יושרה,

          שרידי אהבתה, קרעים, פיסות,

          עיסות, שאריות שמנוניות     

          של נאמנותה האכולה,

          ניתנו בקשר ב', אשר קשרו

          חמש האצבעות, לדיומדס.

יוליסס:  אפשר שטרוילוס הנכבד נרגש

          חֲצי ממה שהוא מביע?

טרוילוס:                              כן,

          איש יווני, וזה יֵיצא לָאור

          בִּכְתיב אדום-דם כמו לבו של מארס

          באש תשוקה לְוֶונוס. אף צעיר

          עוד לא אהב בנפש כה עקבית

          וכה נצחית. שמע, יווני: כְּבֵדה

          כמו אהבָתי לקרסידה

          היא שִנְאתי לדיומדס שלה.

          זה השרוול שלי שהוא יישא

          על הקסדה. לוּ אֵל הנפּחים

          עצמו חישל אותה, חרבי תנשוך

          אותה. עמוד המים הנורא מכל,

          אֵימת הספנים, דָחוּס כֵָּבד

          מִשֶמש כל-יכול, לא יחֲריש

          בנחיתתו את אוזן אֵל הים

          כמו חרבִּי הנחושה כשהיא

          תיפול על דיומדס.

תרסיטס:  הוא ידגדג לו את הקסדה למען הפִּילֶגְשוֹנֶת שלו.

טרוילוס: הו קרסידה! אַת שקר, קרסידה!

          אַת שקר, שקר, שקר! יעמדו

          כל הכזבים מול שמךְ - הם יֵירָאו

          כמו אור.

יוליסס:                 די, תתעשת, בָּהתפרצות

          הזאת אתה מושך הֵנָה אוזניים.

          (נכנס אנאס)

אנאס (לטרוילוס): שעה אני מחפש אותך, אדון.

          הקטור, כרגע, מתחמש בטרויה.

          האחראי לבטחונך פה, אייקס,

          ממתין כדי ללוות אותך הביתה.

טרוילוס:  מה שתגיד, כבודך. - אדון אדיב,

          כל טוב. - שלום, יפָה שהִתפּקְרָה! -

          ודיומדס, היכון, ועל הראש

          חבוֹש מִבְצר!

יוליסס:                   אקח אותך לַשער.

טרוילוס: קבל תודה מלב פָּזוּר.  

          (יוצאים טרוילוס, אנאס ויוליסס)

תרסיטס: אם הייתי פוגש את המנוול הזה דיומדס! הייתי מקרקר כמו עורב: רע-רע! רע-רע! פטרוקלוס ייתן לי הכל בשביל מידע על הזונה הזאת. תוכי לא משתגע על פיצוחים כמו שהוא מת על כּוּס מכניס אורחים. זימה, זימה, רק מלחמות וזימה; שום דבר אחר לא נשאר באופנה. שישרוף להם השד את הזנב!

יוצא.


מערכה 5, תמונה 3 -


נכנסים הקטור [חמוש] ואַנְדְרוֹמָכֶה.

 

אַנְדְרוֹמָכֶה: מתי היה אישי זָעוּף-חמוץ

          כל כך לִסְתוֹם אוזניו מול אזהרות?

          פְּרוֹק נֶשק, פְּרוק, אל תילחם היום.

הקטור: אַת ממריצה אותי לפגוע בך.

          לכי לךְ פנימה. חֵי כל האלים,

          אני אלך!

אַנְדְרוֹמָכֶה:            החלומות שלי

          נִבְּאוּ יום פּוּרענוּת, הם לא טועים.

הקטור:   מספיק, אמרתי.

          (נכנסת קסנדרה)

קסנדרה:                     איפה אחי הקטור?

אַנְדְרוֹמָכֶה: פה, וחמוש, נחוש לְדם. שַלְבי

          אתי קול בִּתחינה דחופה, זועקת;

          נרדוף אותו על הברכיים. כי

          אני חלמתי על מרחץ דמים,

          וכל הלילה לא ראיתי כלום

          חוץ מצורות ומצללים של טֶבח.

קסנדרה:   הו זה נכון.

הקטור:                    הֵיי! שהחצוצרה

          שלי תריע.

קסנדרה:                 לא תרועה של קְרב,

          בשם שמיים, אח מתוק.

הקטור:                                  תלכי,

          אומֵר לך. האלים שמעו אותי

          נשבע.

קסנדרה:             אֵלים חֵרשים לִנדרים

          חמים פזיזים. אלה זְבחים טמאים,

          משוקצים כפליים מכָּבד

          חיה פָּסוּל בטקס הקרבן.

אַנְדְרוֹמָכֶה: הו תשתכנע! אל תחשוב שזו

          מצווה לפגוע כדי להיות צודק.

          יהיה חוקי באותה מדה לגנוב

          כדי לנדב, לשדוד בכדי לתרום.

קסנדרה:  המטרה מקְנָה לַנֶדר תֹקֶף,

          אך נדר לכל מטרה הוא לא         

          תָּקֵף. הקטור מתוק, פְּרוֹק את הַנֶּשק.

הקטור:   לשתוק, אמרתי. הכבוד שלי

          נותן רוח גבּית לגורלי.

          חייו של כל אדם הם יקרים

          לו, אך לְאיש יָקר - כבוד יקר  

          יותר מן החיים.

          (נכנס טרוילוס, [חמוש])

                              מה זה, בחור

          צעיר, אתה רוצה ללחום היום?

אַנְדְרוֹמָכֶה: קראי, קסנדרה, לאביך ללחוץ.

          (יוצאת קסנדרה)

הקטור:  לא, טרוילוס, זרוק ת'רסן, ילד. לי

          היום יש מצב-רוח לִגְבוּרה.

          גַדֵל שרירים עד שהם יתנפחו,

          אל תסתכן בְּהִתחכּכוּת של קרב

          עדיין. לךְ, פְּרוֹק נשק, ותרשום:

          היום אני ניצב, בחור צעיר,

          בשמי, ובשמך, ובשם העיר.

טרוילוס:  אחי, אתה לוקה בְּחֵטְא חמלה,

          וזה הולם אריה ולא אדם.

הקטור:  איזה מין חטא זה? טרוילוס, בוא תנזוף בי.

טרוילוס:  לא פעם כשיווני נכנע כורע,

          בלב סופת החרב שהֵנַפְתָ

          אתה אומר לו: קום, תחיה.

הקטור:   אה, זה משחק הוגן.

טרוילוס:                             משחק בַּגן,

          בשם שמיים, הקטור.

הקטור:                               מה-זה? מה-זה?

טרוילוס:   נשאיר את הסגפן "חמלה" לאמא,

          וכשאנחנו מאבזמים שריון,

          תדהר לה נקמה מורעלת על

          חרְבֵּנו, תדרבן אותה לפעול

          בלי רחמים, ותרסן חמלה.

הקטור:   טפו, פרא!

טרוילוס:                 הקטור, אז זה מלחמה.

הקטור:  טרוילוס, אתה לא תילחם היום.

טרוילוס: מי יעצור בי?

          לא צייתנות, גורל, ולא יד מארס

          שתהדְפֵני עם אַלָה של אש,

          לא אבא ולא אמא על ברכיים,

          ועם עיניים מוצפות דמעות;

          וגם אתה בְּחֶרב ששלופה

          לבלום אותי לא תעצור אותי,

          אחי - רק אם תשמיד.

          (נכנסים פריאמוס וקסנדרה)

קסנדרה:  שים עליו יד, פריאמוס, תְפוס אותו;

          הוא המקל שלך. אם תישמט

          אחיזתך בו כשאתה נשען

          עליו, וכל טרויה עליך, יחד

          תפּלו כולכם.

פריאמוס:                 בוא, הקטור, בוא. תחזור.

          רעייתך חלמה, אמך צפתה

          בְּחזיונות, קסנדרה בֶַּעתיד

          רואָה, אותי עצמי תקפה רוח

          של נבואה לומר לך: היום

          הזה הָרֶה אסון. לכן חזור

          בך.

הקטור:        אנאס כבר בִּשדה-הקרב,

          אני נתתי לִיוונים רבים

          שבועת לוחם להתייצב

          מולם הבוקר.

פריאמוס:                 כן, אך לא תלך.

הקטור:  אסור לי להפר שבועה.

          אתה יודע שאני צייתן; לכן,

          אדון יקר, אל תאלץ אותי

          לפרוק עול בחוצפה, תן לי רשות

          לצעוד באישורך ותמיכתך

          בַּשביל שאתה אוסר, הוד מלכותך.

קסנדרה:   פריאמוס, לא, אל תיכנע לו!

אַנְדְרוֹמָכֶה:                                      לא,

          בבקשה לא! 

הקטור:                   אַנְדְרוֹמָכֶה, אַת

          פוגעת בי. בשם אהבתך

          אלַי, לכי לך פנימה.

          (יוצאת אַנְדְרוֹמָכֶה)

טרוילוס:  זאת הילדה המטופשת, עם

          בְּלִיל חלומות ואמונות טפלות,

          היא המקור לִנבואות שחורות

          כאלה.

קסנדרה:          הו, הֱיֵה שלום, הקטור

          יקר! רְאה איך אתה מת! רְאה

          איך שעיניך מחווירות! רְאה

          איך מכּל פתח של פצעיך דם

          זולג! שְמע איך שואגת טרויה, איך

          זועקת הֶקוּבָּה, איך אַנְדְרוֹמָכֶה

          האומללה צורחת בְּיגון!

          הבט, בִּלבּוּל, בּוּקָה וּמְבוּלָּקָה

          כמו לֵיצני עִוְועים קוראים

          ביחד "הקטור! הקטור מת! הו הקטור!"

טרוילוס:  תלכי! תלכי!

קסנדרה:  שלום! רק רגע. הקטור, אֶפָּרֵד.

          בך ובעירְךָ אתה בוגד.

          (יוצאת)

הקטור (לפריאמוס): אתה המום מן השופָר שלה.

          שַֹמַח את בני העיר. אנו נכּה;

          נשוב עם סיפורי גבורה, חכּה.

פריאמוס:  שלום! שישמרו אותך אֵלים.

          (יוצאים פריאמוס והקטור מצדדים נפרדים.

         תרועה)

טרוילוס:  הם מתחילים, שְמע! - דיומדס, מיד

          אתפוס שרוול או שידי תאבד.

          (נכנס פנדארוס)

פנדארוס: אתה שומע, כבודך? אתה שומע?

טרוילוס:  מה עכשיו?

פנדארוס:  הנה מכתב שהגיע מהילדה המסכנה שם.

טרוילוס:  תן לי לקרוא. (קורא)

פנדארוס:  שיעול אסטמטי בן-זונה, שיעול ארור אסטמטי מטריד אותי כל כך, והגורל של הילדה הזאת, ובין זה לבין ההוא, יום אחד בקרוב אני עוד אעזוב אתכם. ויש לי גם לֵיחה בעיניים, וכאב כזה בעצמות שאם לא נפלה על הבן-אדם קללה אין לי מושג מה לחשוב על זה. - מה היא אומרת שם?

טרוילוס:  מלים, מלים, רק מֶלל, מהלב -  

          כלום. העוּבדות אומרות דבר אחר.

     (קורע את המכתב ומשליך את הפיסות)

          רוח, לכי לך עם הרוח! שם

          תסתחררו, תתערבלו ביחד.

          אותי בְּמֶלל שֶקר היא מפטמת, 

          אַחֵר בְּמעשים היא מרוממת.   

(יוצאים [לחוד])


מערכה 5, תמונה 4 -


תרועה. הסתערות כוחות. נכנס תרסיטס.

 

תרסיטס:  עכשיו הם מְקרקפים-מְקַרקסים אחד את השני. אני אלך להשקיף. המניאק-זבל המזויף הזה, דיומדס, תקע על הקסדה-שם ת'שרוול של הילד-אפס המטומטם הזה, השלולית-סנטימטליות מטרויה. הייתי מה-זה-שמח שהם יִיפּגשו, שהחמור הטרויאני הצעיר-שם שאוהב את הזונה ישלח את החרא היווני החרמן עם השרוול בחזרה אל השפנפנה הנחשית המשתרללת בלי שרוול לשלוף ממנו אף שפן. מצד שני, הנבֵלוֹת עם פֶּה מלא שְבוּעות פוליטיקה – נסטור, חריץ-גבינה יבש אכול מעכברים, והשועל הכלב יוליסס - כל התיחמונים שלהם בסוף לא שווים קליפה. הם שמים לי, בתחכּוּם, את הכלבלב-כלאיים אייקס נגד אותו סוג זבל של כלב אכילס. רק שעכשיו הכלב אייקס נהיה גאה יותר מהכלב אכילס, ולא מוכן לחגור נשק היום, אז פתאום היוונים התחילו לדגול בְּבּרבּריות, ופוליטיקה זה שם גנאי.

     (נכנסים דיומדס וטרוילוס)

         שקט-שקט! הנה שרוול והשני.

טרוילוס: לא, אל תנוס, גם בַנהר לַשְאוֹל

          אני אשחה בעקבותיך.

דיומדס:                            זאת

          לא נסיגה, אתה טועה. אני

          לא נס; פניתי טקטית הנה, כי

          הייתי מִסְפּרית בִּנחיתוּת

          שם. בוא קבּל!

     (הם נלחמים)

תרסיטס:  תשמור על הזונה שלך, יווני! עכשיו למען הזונה שלך, טרויאני! עכשיו השרוול, עכשיו השרוול!

          (יוצאים טרוילוס ודיומדס, נלחמים. נכנס הקטור)

הקטור:   מה אתה, יווני? אתה אתגר ראוי להקטור? אתה איש כבוד וּמַעֲלָה?

תרסיטס:  לא, אני זבל, חלאה עם פֶּה-ג'ורה, ממש כולרה מלוכלך.

הקטור:  אני מאמין לך. תחיה.

          (יוצא)

תרסיטס:  תודה לאל שאתה מאמין לי; אבל שיישבר לך הצוואר על זה שהפחדת אותי. מה נהיָה עם בִּרְיונֵי הנקבה? לדעתי הם טרפו אחד את השני. הייתי צוחק לראות נס כזה - אם כי, במובן מסוים, זימה אוכלת את עצמה. אני אחפש אותם.

יוצא. 


מערכה 5, תמונה 5 -


נכנסים דיומדס ומשרת.

 

דיומדס:  לךְ, משרת, לךְ, קח ת'סוס של טרוילוס;

          הצג אותו לקרסידה גברתי.

          מְסוֹר כי אני עֶבֶד לְיופְיָה;

          אמור כי בַּטרויאני המאוהב

          הצלפתי ואני אביר שלה

          עם הוכחות.

משרת:                אני הולך, אדון.

          (יוצא. נכנס אגממנון)

אגממנון:  לתקוף שוב, שוב! פּוֹלידָמָס הִכָּה

          את מֶנוֹן; מָרְגָרֶטוֹן הממזר

          שָבה את דוֹרֶאוּס,

          ניצב כמו פֶּסל ברונזה, מנופף

         חנית מעל גוויות מלכים שהוא

         ריטש: סֶדְיוּס ואֶפּיסְטְרוֹפוּס. מת

          הוד פּוֹליקְסֶנֶס, תוֹאָס ואַמְפימָאכוּס

          פצועים קשות, פִּטְרוֹקְלוּס או מת או

          שבוי, גם פָּלָמֶדֶס מדמם.

         הסאגיטאריוס הנורא, אדם-

          בן-סוס, מטיל אימה על הגדודים.

          בוא, דיומדס, מהר, נזעיק תגבורת,

          או שנושמד כולנו.

          (נכנס נסטור [ואחרים])

נסטור: שְאו את גופת פטרוקלוס אל אכילס,

          ותצוו על אייקס-חילזון

          שיתחמש ללחום, לְחרפּתו.

          יש אלף הֶקטורים בשדה-הקרב.

          כאן הוא נלחם על גאלאתֶה סוסו,

          ואז מובטל; מיד הוא שם ברגל,

          והם מתים או נמלטים כמו

          דגים מול לוויתן מתיז; ואז

          הוא כבר רחוק, ושם היוונים

          בני-קש, בְּשלים לחֶרְמשו, נופלים

          אפּיים לפניו, כמו חיטה

          בפני קוצר. כאן, שם, ובכל מקום       

          האיש כּותש, נוטש, המיומנות

          כפופה כל כך לַתיאבון שמה

          שרק ירצה הוא כבר עושה, והוא

          עושה כל כך הרבה שאין לתפוש.

          (נכנס יוליסס)

יוליסס:  באומץ, נסיכים, באומץ! כְּבוד

          אכילס הגדול שם מתחמש,     

          בוכה, מקלל, נשבע נקם. פִּצְעֵי

          פטרוקלוס עוררו בו דם רדוּם,

          עם צְבא המירמידונים המרוסק

          שלו, שבא אליו קְצוּץ-אף, כְּרוּת-יד,

          חתוּך, סדוּק, זועק חמס על הקטור.

          אייקס איבד חבר, ופיו מקציף,

          והוא חמוש ובפעולה, שואג

          רָעֵב לטרוילוס, שבּיצַע היום

          מַעַלְלֵי גבורה מטורפים,

          חילץ עצמו מכּתר בלי מוצא

          בְּבוּז כה עז ועוז כה לא פזיז

          כאילו המזל, מול כל חוכמת

          אויב, ציווה שינצח.

          (נכנס אייקס)

אייקס: טרוילוס! טרוילוס פחדן אחד!

דיומדס:  כן, שם, שם!

נסטור: טוב, טוב, כולנו נרתמים ביחד.      

                       [/ יפה, כולנו איש אחד.]

          (נכנס אכילס)

אכילס:  איפה הקטור הזה?

          בוא, בוא, רוצח נערים, תַראה

          את הפרצוף שלך! תדע מה זה

          לפגוש אכילס שכועס. הקטור!

          איפה הוא הקטור? תנו לי רק את הקטור!

          יוצאים. 


מערכה 5, תמונה 6 -


נכנס אייקס.

אייקס: טרוילוס, פחדן, תראה ת'ראש שלך!

          (נכנס דיומדס)

דיומדס:   טרוילוס, אני אומר! איפה הוא טרוילוס?

אייקס: מה 'תה רוצה?

דיומדס:  להעניש אותו.

אייקס: אם הייתי המפקד, את המִשְרָה

          שלי היית מקבל לפנֵי

          הזכות הזאת. - טרוילוס! היי, טרוילוס, הופה!

          (נכנס טרוילוס)

טרוילוס: הו דיומדס בוגד! תַפנה לי ת'

          פרצוף-זיוף שלך ותשלם

          את החיים שאתה חייב לי על

         הסוס שלי!

דיומדס:                הה, אתה פה?

אייקס: אני אלְחם אתו לבד. עמוד

          בצד, דיומדס!

דיומדס:                   הוא השלל

          שלי. אנ' לא צופה בצד.

טרוילוס:                             בואו,

          שני יוונים נוכלים! שניכם ביחד!

          (נכנס הקטור.

     יוצא טרוילוס, תוך שהוא נלחם עם אייקס ודיומדס)

הקטור:  כן, טרוילוס! אח צעיר, אתה נלחם טוב!

          (נכנס אכילס)

אכילס:  סוף סוף רואים אותך. הה! הִנֵה, הקטור!

          (הם נלחמים. אכילס הולך להפסיד)

הקטור:   פסק זמן, אם אתה רוצה.

אכילס:  בוז לאבירותך, טרויאני גא.

          שְמח שידַי הן לא מאומנות.

          ההזנחה והמנוחה שלי

          הן לצדך עכשיו, אך בקרוב

          תשמע ממני שוב; עד אז, תלך,

          חפש את מזלך.

          (יוצא)

הקטור:                   שלום לך.

          הייתי בא תוסס כפליים לוּ

          ציפיתי לך.

          (נכנס טרוילוס)

                     מה יש, אחי?

טרוילוס:                             אייקס

          שבה את אנאס. שניתֵן לו? לא,

          חֵי להבת רקיע שם, הוא לא

          יביס אותו. שאֵרָמֵס אם לא

          אציל אותו. גורל, אתה קשוב לי?

         חַסֵל אותי היום - זה לא חשוב לי.

     (יוצא. נכנס אחד בשריון יווני)

הקטור:  עמוד שם, יווני! אתה יופי

          של מטרה. לא? לא רוצה? אני

          אוהב את השריון שלך מאד;

          גם אם יש לרסק בו כל מסמר

          אזְכּה בו.

     (יוצא זה עם השריון)

                        היי, חיה, לא תעצור?

          אצא לצוד, לפשוט לך ת'עור!

     יוצא.


מערכה 5, תמונה 7 -


נכנס אכילס, עם מירמידונים.

 

אכילס:   בואו סביבי, מירמידונים שלי;

          שִמעו לי טוב; עִקְבו בכל סיבוב.

          רק אל תכּו; חִסכו את הכוחות.

          וכשאמצא את הקטור הארור,

          כַּתרו אותו סָביב עם נשקכם;

          ואז ללא רַחֵם עֲשוּ שְפטים בו. 

          צְפוּ בי בְּכל פְּניה והתקדמות.

          נגזר שהקטור הגדול ימות.

          יוצאים.


מערכה 5, תמונה 8 -


נכנסים מנלאוס ופאריס [נלחמים], ותרסיטס [צופה].

 

תרסיטס: המקורנן והמקרנן עושים את זה. תן, שור! תן, כלב! הוֹפּה, פאריס, הוֹפּה! עכשיו, ספרטני, תביא לו קרן! הוֹפּה, פאריס, הוֹפּה! - השור לקח ת'משחק. תיזהרו מקרניים, אה?

     (יוצאים פאריס ומנלאוס. נכנס הממזר מרגרטון)

מרגרטון:  'סתובב, עבד, ותילחם.

תרסיטס:  מי אתה?

מרגרטון:  בן ממזר של פריאמוס.

תרסיטס: גם אני ממזר; אני אוהב ממזרים. אני ממזר מלידה, ממזר בַּהשכלה, ממזר בָּראש, ממזר בָּערך, בלתי-חוקי מכל כיוון. דוב לא נושך דוב, אז למה שממזר כן? תיזהר, הסכסוך הזה הוא בשבילנו הכי מסוכן. אם בן של זונה נלחם למען זונה, הוא מתגרה בַּשופטים-שם. כל טוב, ממזר!

     (יוצא)

מרגרטון:  שהשד ייקח אותך, פחדן!

          יוצא.


מערכה 5, תמונה 9 -


נכנס הקטור [גורר את גופת היווני עם השריון)

 

הקטור:   רָקוּב כל כך בִּפְנים, יפֶה בַּחוץ,

          שריון פְּאר עלה לך בחייך.

          אפשר לנשום. עמל יומי כאן תם.

          נוחי, חרבּי, שָבַעְתְ מוות ודם.

          (נכנסים אכילס והמירמידונים שלו)

אכילס:   הבט, הקטור, שוקעת שם השמש,

          לילה מכוער נושף בעקבותיה.

          כשהחמה תחשיך לה בתהום,

          יחתום סופו של הקטור את היום.

הקטור:   אני בלי נשק. זה תרגיל מביש.

אכילס:   הכּו בו, בחורים! זהו האיש.

          (הם מתנפלים על הקטור והורגים אותו)

            ככה תיפול, ארמון! קִרְסי כך, עיר!

          הנה לִבֵּךְ, כל עצם וכל שְריר. -

          קִרְאוּ בְּקול, כולכם בבת אחת:

          "הקטור ביד אכילס פה נשחט!"

          (תרועת נסיגה, משני הצדדים)

          שמעו! צליל נסיגה מצד צבאנו.

מירמידון:  והכרזה זהה של הטרויאנים.

אכילס:  נִפְרֶשֶת כְּנף דְרקון הלילה על

          האדמה, ומפרידה, כמו

          קַוָון, בין הצבאות. חרבִּי הלא

          שְבֵעָה, שעוד רצתה להתפטם,

          ינעם לה נֵתַח זה, ותירדם.

          (נוצר את חרבו)

            את הגְוִויה - לִזְנב סוסי לקשור;

            אגרור אותה לְאורך המישור.

            יוצאים. 


מערכה 5, תמונה 10 -


תרועות נסיגה. נכנסים אגממנון, אייקס, מנלאוס, נסטור, דיומדס והשאר, צועדים [לצליל תופים]. צעקות מבחוץ.

 

אגממנון:   שִמעו, שִמעו, מה הצעקות האלה?

נסטור: שקט, תופים!

          (התופים משתתקים)

חיילים (מבחוץ): אכילס! אכילס! הקטור מת! אכילס!

דיומדס:  צורחים שהקטור מת, וּבְיד אכילס.

אייקס: אם כך זה, להתרברב אין שום עילה:

          הקטור היה שווה לו בִּגדוּלה.

אגממנון:  לצעוד בלי רעש. שאחד בינינו

          יזמין את כבוד אכילס לאוהלנו.

          אם בְּמותו זכינו ממרומים,

          טרויה שלנו, סוף לְריב דמים.

          יוצאים. 


מערכה 5, תמונה 11 -


נכנסים אנאס, פאריס, אנטנור ודאופובוס.

 

אנאס: עצור! אנחנו עוד שולטים בשדה-

          הקרב. איש לא חוזר הביתה; פה

         נתיש ת'לילה במשמרת.

        (נכנס טרוילוס)

טרוילוס:  הקטור נפל.

כולם:                     הקטור! לא, האלים!

טרוילוס: הוא מת, נגרר לתועבה בִּזנב

          סוס הרוצח בִּשְדה החרפּה.

          שִפְכו, שמיים, חרונכם מהר!

          אלים, שְבו על הכס, חַייכו אל טרויה!     

          אחת ולתמיד: שחֶמלתכם

          תהיה מכות קצרות, שחורבּנֵנוּ

          הוודאי לא יימשך בלי סוף!

אנאס: אתה מחליש את לב החיילים.

טרוילוס:  אינך מבין אותי כלל. אני לא

          מדבר על מנוסה, פחד או מוות,

          אלא קורא תִּגָר על כל אִיוּם

          שבָּאַמְתַחַת של אֵלים או בְּנֵי-

          אֱנוֹש. הקטור הלך. מי יספר

          זאת לפריאמוס, או להֶקוּבָּה?

          יילך לטרויה זה ששמו לָעַד

          יהיה ינשוף צוֹוֵח ויאמר

          להם כי הקטור שלהם מת. זו

          מלה שתהפוך לאבן את

          פריאמוס, תעשה מרעיות

          ונערות בְּאר ונציב דמעות,

          מעֲלָמים פְּסָלים, וּבְמִלָה

         אחת, תבעית את טרויה עד איבוד

          העשתונות. אך צעדוּ. נגמר,

          מת הקטור, מת. יותר אין מה לומר.

          לא, רגע. - אוהלים מתועבים,

          תקועים לכם גאים בְּמישורֵינו,

          כשרק יעז השמש להקיץ,

          אכתוש אתכם בלי זֵכֶר! ואתה,

          פחדן גְדל-גוף, אין רווח אדמה

          אשר יפריד בין צמד שִנְאותינו.

          ארדוף אותך לַנצח כמו מצפּוּן

          אשֵם, אשר מוליד שדים מהר

          כמו מחשבות טרוף. מהר עכשיו

          לטרויה, ונלך עם נחמה: 

          נכבוש את הכאב בִּנְקמה.

        (נכנס פנדארוס)

פנדארוס:  אבל שמע-נא אתה, שמע-נא -

טרוילוס:  'סתלק, סרסור-אשפה! חרפּה לָעַד

          תרדוף אותך וּלְשִמְךָ תוצמד.

          (יוצאים כולם חוץ מפנדארוס)

פנדארוס:  תרופה יפה לעצמות הכואבות שלי! הוי, עולם, עולם, עולם! ככה יורקים על הסוכן המסכן. הוי בוגדים וסרסורים, באיזו שקיקה שולחים אתכם  לעבוד וכמה גרוע מְפצים אתכם! למה המאמצים שלנו כל כך מבוקשים וההישגים שלנו כל כך מבוזים? איזה מין חרוז יש על זה? איזה משל? תנו לי לראות:

                   מה טוב שיר הדבורה ומה עולץ,

                   עד שעל דבש ועוקץ בא הקץ;ַ

                   כשהזנב נפל מושפל, אומלל,

                    אין מֶתק דבש או מֶתק צְליל בכלל.

          סוחרי-שוק-בשר טובים, שימו את זה על המודעות שלכם:

          אם יש פה בני-סרסור, פנדאר, וכו',    

          על נפילת פנדאר בכוּ וְשִפכוּ.          

                                 [/ אם יש פה בני סַרְסֶרֶת או פַּנְדֶרֶת  

                                          / בכו על פנדאר בְּעין מתעוורת.]

          או לפחות פִּלטוּ קצת אנקות,

          לא לי, לְעצמותיכם המתפרקות.

          קוֹלֶגוֹת-בּוֹשֶת, עוד חודשיים-גג

          הצוואה שלי לכם תוצג.

          ולמה לא  עכשיו? כְּצַעד מֶנַע,

          נגד כל פְרֵחָה שת'שה פה סצנה.   

                                            [/ ששום פָקָצָה לא תַ'שֶה פה סצנה.       

          עד אז אזיע, פה-שם אתנחם,       

          ואז אוריש את מחלותַי לכם.        [/ עד אז - זיעה, תרופות לְהֲקָלָה,

                                                                        ואז אוריש לכם כל מחלה.]  

יוצא.




< אחורה הדפסת הטקסט טרוילוס וקרסידה - מערכה 5, תמונה 11