| < אחורה |  טרוילוס וקרסידה -
מערכה 4, תמונה 4 |
קדימה > |
נכנסים פנדארוס וקרסידה.
פנדארוס: במתינות, במתינות.
קרסידה: מה אתה מדבר לי מתינוּת?
הכאב שאני טועמת הוא טהור,
מלא, מושלם, ומתעלל חזק
כמו מה שגורם לו. איך אפשר
שאמתן אותו? אילו יכולתי
להתפשר עם רגשותי, למהול
שָם חומר שיחליש ויצנן,
הייתי גם רוקחת כך בַּכְּאב.
אהבתי תחריף, לא תדוּלל;
גם כְּאֵבִי לא, מול אבדן אומלל.
(נכנס טרוילוס)
פנדארוס: הנה, הנה, הנה הוא בא. הה, ברווזים מתוקים!
קרסידה (מחבקת את טרוילוס): הו טרוילוס! טרוילוס!
פנדארוס: איזה זוג הופעות יש לנו פה! תנו גם לי להתחבק. "הו לב", כמו שאומר הפתגם הישן,
הו לב, לב כבד,
למה תגנח בלי לאוּת?
והוא עונה מצדו:
כי הכאב לא יתגמד
בְּמֶלל או בְּרֵעוּת.
חרוז נכון יותר עוד לא נברא. בואו לא נזרוק כלום, כי אולי עוד נזדקק פעם לְחרוז כזה. ראינו כבר, ראינו כבר. נו מה אתכם, כבשים?
טרוילוס: אני אוהב אותךְ בטוהר כה
צָרוּף אשר מכעיס את האלים -
כי הוא לוהט בְּאמונה יותר
מכל תפילה שפֶּה חיוור נושף
להם - אז הם לוקחים אותך ממני.
קרסידה: יש לָאלים קנאה?
פנדארוס: כן, כן, כן, כן, מה יותר ברור.
קרסידה: וזו אמת, עלי לנטוש את טרויה?
טרוילוס: אמת שנואה.
קרסידה: וגם את טרוילוס?
טרוילוס: גם
את טרויה גם את טרוילוס.
קרסידה: איך אפשר?
טרוילוס: וגם מהר, שכּן מזל חבְּלן
הודף דברי פְּרֵידה, משליך בְּיד
גסה כל רגע של עיכּוב, חוֹמס
את שפתותינו מהִתְאַחֲדוּת,
חוֹסם באלימות חיבּוק צמוד,
חונק את שבועותינו בלידתן,
כשהנשימה רק נתקפה צירים.
שנינו, אשר קנינו זה את זו
בְּאלף אנחות, צריכים למכור
עצמנו בְּאחת, זריזה, בְּזוֹל.
עכשיו הזמן המחבּל, חפוּז
כמו שודד, דוחס את השלל
הוא-לא-יודע-איך. דברי פְּרֵידה
רבים כַּכּוכבים, לכל אחד
מלים ונשיקות משל עצמו,
הוא מעמיס לתוך "שלום" אחד
ומרושל, ולנו הוא מקציב
רק נשיקה אחת מורעבת, בלי
שום טעם, רק עם מלח יבבות.
אנאס (מבחוץ): אדוני, הגברת מוכנה?
טרוילוס: קוראים לךְ. יש אומרים שכך צועק
מלאך-שומר "בוא!" לָהולך למות. -
תגיד להם "חכו". היא תיכף באה.
פנדארוס: איפה הדמעות שלי? גשם, לבלום את הרוח הזאת, או שהלב שלי יעוף מהשורש.
קרסידה: אז זהו, מוכרחה? אל היוונים?
טרוילוס: אין שום עצה אחרת.
קרסידה: קרסידה
אחת נוּגה בין יוונים עולצים!
מתי שוב נתראה?
טרוילוס: תקשיבי, אהובה. אם רק
תהיי נאמנה בלב -
קרסידה: אני -
נאמנה? איזו מין עקיצה זאת?
טרוילוס: לא-לא, אנו צריכים להתקוטט
בעדינות, כי גם את זה לוקחים
לנו.
אני אומר "נאמנה" לא כי
אני חושש, הרי אזרוק כפפה
מול פני המוות שבלבך אין כתם;
אבל "היי נאמנה" אני
אומר כדי להוביל לִתְנאי נגדי
שמצדי: היי נאמנה
אַת, ואני אפגוש אותך.
קרסידה: הו, אתה תיחשף לְסכנות
אימתניות פתאומיות! אבל
אהיה נאמנה.
טרוילוס: אז אתיידד
עם סכנה. - לבשי את השרוול.
קרסידה (כשהם מחליפים מזכרות): לךָ - כפפה. מתי אפגוש אותך?
טרוילוס: אתן דְמי-שוחד לַזקיפים אצלם,
ואעניק לך ביקורים כל לילה.
רק את - היי נאמנה.
קרסידה: אוי לי!
מה, שוב "נאמנה"?
טרוילוס: תקשיבי לָמה
אני אומר זאת, אהובה.
הבחורים היווניים שופעים
איכות; בְּאהבה הם מוכשרים
מטֶבע, מלאים מיומנוּת
ואִימונים. עד כמה החידוש
של יופי משולב עם טיב יכול
למשוך, איי לי, יש בי איזו קנאה
של אלוהים - קראי לה חטא טהור -
שמכניסה לי מזה פחד.
קרסידה: הו
שמיים, אתה לא אוהב אותי!
טרוילוס: אז שאמות נָבָל!
אני לא מפקפק באמונתך
כמו בְּערכּי. לשיר איני יודע,
או להניף עקב בְּריקודים,
או להמתיק דיבור, להצטיין
בְּמשחקים מתוחכמים - הכל
תכונות יפות, שהיוונים נוטים
ולהוטים להן. אבל אני
יודע שבכל סוג חן כזה
אורב לו שד אילם-שתדלן אשר
מַדיח בעורמה. אל תתפתי.
קרסידה: נראֶה לך שכן?
טרוילוס: לא.
אך מה שלא רוצים יכול לקרות;
ולפעמים אנחנו השדים
שלנו, מנסים את החולשות
של כוחותינו, בטוחים מדי
ביציבותם ההפכפכה.
אנאס (מבחוץ): סליחה
כבר, אדוני -
טרוילוס: קדימה, נשיקה,
וניפרד.
פאריס (מבחוץ): טרוילוס אחי!
טרוילוס (קורא החוצה): בוא, אח
טוב, עם אנאס, ועם היווני.
קרסידה: תהיה לי נאמן, אישי?
טרוילוס: אני? איי, זה המום, הפגם שלי.
כשאחרים דגים ברוב תחכּוּם
שֵם מפואר, אני בנאמנות
דג רק פשטות; יש מי שבפיקחות
מזהיב כתר של פח, אני בְּראש
גלוי חובש אמת חד וחלק.
(נכנסים אנאס, פאריס, אנטנור, דאיפובוס ודיומדס)
אל תחששי לְנאמנותי.
סיכום כל חוכמתי הוא זה: "פשוט
ונאמן"; זו התורה כולה.
- שלום רב, דיומדס. הנה הגברת
שנעביר לך תמורת אנטנור.
אמסור אותה בַּשער לידךָ
ועד שָם אפרט לך מי היא.
נְהג יפה בה, יווני יפה,
ואם תעמוד אי-פעם מול חַסְדֵי
חרבִּי, נשבע, אמור רק "קרסידה",
ובטוחים יהיו חייך כמו
פריאמוס בְּארמוננו.
דיומדס: קרסידה
גבירה יפה, ברשותך, חִסכי
את התודה שהנסיך ממתין לה.
הזוהַר בעינייך, זיו לֶחְיך,
הם המבקשים שינהגו יפֶה בך;
ואת לדיומד תהיי גבירה
ותשלטי בו.
טרוילוס: יווני, אתה
לא מנומס, כך לבזות את אש
בקשתי אליך בִּשְבחים
אליה. שמע, אדון בן יוונים,
היא נעלה מן השבחים שלך
כשם שאתה נחוּת מלְשָמֵש
לה משרת. אני דורש, תנהג
בה טוב, ולו רק כי אני דורש;
כי, חֵי אֵל שְאול נורא, אם לא - גם אם
אכילס הענק ישמור עליך -
אחתוך לך את הגרון.
דיומדס: הו, לא
להתעצבן, טרוילוס נסיך. תן לי,
בִּזְכות חסינותי כציר רשמי,
חופש דיבור. כשאסתלק, אני
אדון לְחַשָקַי. ודע לך,
אדון, לא אעשה כלום מדרישה.
היא תוערך על פי ערכה שלה;
אך אם תאמר לי "כך יהי, זה צו",
בשם כבודי תשמע ממני: לאו.
טרוילוס: נלך, לַשַער. - על השחצנות
אתה עוד תשלם בְּהִזדמנות.
גברתי, תני יד, ותוך כדי הליכה
נשקע לנו רק שנינו בשיחה.
(יוצאים טרוילוס, קרסידה, ודיומדס. נשמעות חצוצרות מבחוץ)
פאריס: חצוצרת הקטור!
אנאס: איך בזבזנו בוקר.
הוא בוודאי מחשיב אותי בטלן,
נשבעתי שאקדים אותו לדהור
לִשְדה-הקרב.
פאריס: זו אשמתו של טרוילוס.
קדימה כבר, אליו, לשדה-הקרב.
דאיפובוס: מהר, להתארגן.
אנאס: כן, בִּלְהיטוּת של חתנים טריים
בואו נלך בעקבותיו של הקטור.
היום כל תהילת העיר כולה
תלויה בשתי ידיו בִּפעולה.
יוצאים.
| < אחורה | טרוילוס וקרסידה -
מערכה 4, תמונה 4 |
קדימה > |