שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט טרוילוס וקרסידה - מערכה 4, תמונה 5 קדימה >

נכנסים אייקס, חמוש, אכילס, פטרוקלוס, אגממנון, מנלאוס, יוליסס, נסטור וכו' [וחצוצרן].

 

אגממנון (לאייקס): הנה אתה, חמוש ומלוטש,

          מקדים בחֵשֶק-מֶרֶץ את הזמן.

          הרְעֵם בַּחצוצרה וקרא לטרויה,

          אייקס אדיר, שהאוויר, נחרד,

          ינקוב את אוזן היריב הגא

          וימשוך אותו לכאן.

אייקס:                           היי, חצוצרן,

          קח כסף. עכשיו קרע את הריאות,

          סְדוק את צינור הנחושת. נְשוף, נָבל,

          עד שכדור-הלֶחי יתנפח

          יותר מזעם רוח הצפון.

          תמתח חזה, תתיז דם מן העין.

          אתה נושף להקטור.

          (החצוצרה נשמעת)

יוליסס:  אין שום תרועת תשובה.

אכילס:   מוקדם עדיין.

          (נכנסים דיומדס וקרסידה)

אגממנון: זה דיומדס, לא?, עם הבת של קאלכאס?

יוליסס: זה הוא. מכיר את ההילוך שלו;

          עולה על העקב. גדלות הרוח

          נושאת אותו מעל האדמה.

אגממנון:  זו גברת קרסידה?

דיומדס:                           עצמה.

אגממנון:                                     בָּרוּך

          בואךְ אל היוונים, גבירה  מתוקה.

     (מנשק אותה)

נסטור: הנה נושק לך ראש-מַטה כללי.

יוליסס: אבל זאת מֶחֱוָוה אישית פרטית:

          מוטב שינשק אותה הכלל.

נסטור: עצה של אצילוּת. אני אתחיל.

          (מנשק אותה)

            עד כאן מטעם נסטור.

אכילס: אֶמְחה משפתותייך את החורף,

          גברתי. אכילס מברך אותךְ.

          (מנשק אותה)

מנלאוס:  גם לי פעם היתה תכלית נישוק.

פטרוקלוס: עכשיו אין לַנישוק שלך תכלית.

          פאריס פתאום עמד לו ונזקף,

          אותךָ דחף ואת התכלית תקף.

          (מנשק אותה)

יוליסס:  בוז על ראשינו שנופלים לשווא,

          כדי לכסות לו את קרניו זהב!

פטרוקלוס:    ההיא - ממנלאוס; זו - ממני.

          פטרוקלוס מְנשק.

מנלאוס:                       נו, גאוני!

פטרוקלוס: יש לו שני נַשָקים, פאריס ואני.

מנלאוס:  אֶשַק בשמי, אדון. - גברתי, סליחה. 

קרסידה:  נותן או מקבל, מה סגנונך?           

מנלאוס:   נותן וגם נוטל.   

קרסידה:                    ברור לי כך:

          שתקבל יותר משתיקח.

          לכן - שום נשיקה.

מנלאוס:  חינם שָלוֹש קְחי, תני אחת תשלום.      

קרסידה:  לא פֶּרד, גבר; או זוגי - או כלום.          

מנלאוס:  אין גבר, גברת, שהוא לא קצת פֶּרד.          

קרסידה:  פאריס הוא זוג, לא פרד, זאת עובדה:    

          סידר לך פְּרֵידה מן הַפִּרְדה.   

מנלאוס:   נתתְ לי על הראש.

קרסידה:                             אלפי סליחות.

יוליסס:  עוּקְצֵךְ נגד קרניו - זה לא כוחות.

          לִנְשיקה יוּתר לי לעתור?   

קרסידה:  יוּתר.

יוליסס:             עותר.

קרסידה:                      עתוֹר יותר, יש תור.

יוליסס:  נשקי אותי, חי וֶנוס האלה,

          כשהלן שוב שלוֹ, ובתולה.

קרסידה:  יבוא כְּבודו בְּיום זה וִיְשוּלם לו.      

יוליסס:  אבוא לִגְבּות בְּחודש לְעולם-לא.

דיומדס:   גברתי, מלה. אקח אותך לאבא.

          (יוצאים דיומדס וקרסידה)

נסטור: אשה חדת חושים.

יוליסס:                           חְחְח, טפו עליה!

          הכל בה מְדבֵּר: עין, שפה

          ולחי, גם הרגל משוחחת;

          הָהֶפקרוּת שלה נשקפת לה

          מכל מִפְרק, מכל תזוזה בַּגוף.

          אח, החַברוּתִיוֹת האלה, כה

          גמישוֹת לשון, שמדביקות "בָּרוּך

         הבא" לפני שהוא עוד בא, פותחות

          לִרְווחה את ספר מחשבתן

         לכל קורא שמתגרה! רִשְמוּ

         אותן בתור שְלל זְנות לָהִזְדמנוּת -

         בנות עובדות.

     (תרועה. נכנסים כל הטרויאנים: הקטור [חמוש], פאריס, אנאס, הלנוס, [טרוילוס] ומלווים)

כולם:  תרועת איש טרויה.

אגממנון:                          כל הגדוד מגיע.

אנאס: בְּרָכות, מושלֵי יוון! מה יֵיעשה

          לזה שינצֵח? וכיצד

          יוכרז? האם תתנו לָאבירים

          להתנגח עד לסוף המר

          או שיפריד אותם שופט מוסמך?

          הקטור שואל זאת.

אגממנון:                         מה הוא מעדיף?

אנאס: לא משנה לו; הוא ימלא כל כְּלל.

אגממנון:  זה הקטור אופייני.

אכילס:                             אך  אופייני

          גם בַּזחיחות: יהיר קצת, מזלזל

          מאד בַּמתמודד מולו.

אנאס:                              אם לא

          אכילס, אדוני, מהו שמך?

אכילס: אם לא אכילס, אין לי.

אנאס:                               אם כן אכילס.

          אך מה שלא יהיה, דע: בִּגְדולות

          כבִקטנות, הקטור הוא איש קצוות,

          הן בִּגְבוּרה והן בְּגאווה.

          הראשונה היא אינסופית בו כמו

          הכל, והשניה אפסית כמו לא-כלום.

          בחן אותו טוב, וראה: מה שנדמֶה

         כְּגאווה הוא רק נימוס. אייקס

          הזה חֲצי קְרוב-דם של הקטור, אז

          כְּאות-חיבה חֲצי הקטור נשאר

         בבית. רק חֲצי יד, חֵצי לב,

         חֲצי מהקטור בא להתייצב

          לקראת אביר-כלאיים מעורב,

          חֲצי-יווני חֲצי-טרויאני.

אכילס:                                קרב

          בנות, אתה אומר? בלי דם? הבנתי.

          (נכנס דיומדס)

אגממנון: הנה כבוד דיומדס. - לֵךְ, בטובך,

          עמוד לצד אייקס שלנו. כפי

          שתקבעו אתה וכבוד אנאס,

          כך יתנהל הקרב, אם עד לַסוף

          המר או רק כמו אִימון. כיוון

          שהמתמודדים בני-משפחה,

          מושג פה סוג של סְיָג לפני פתיחה.

יוליסס:  הם ניצבים כבר זה מול זה.   

אגממנון (ליוליסס): מי הטרויאני שנראה קודר שם?

יוליסס:  זה בן זקוּנֵי פריאמוס, איש אביר,

          עוד לא בָּשֵל, אבל מושלם; מלה

          שלו מלה; דוֹבר בְּמעשה,

          לא מעוּשה בשום דבר; ניצת

          לאט, אך כשניצת כָּבֶה בקושי;

          רְחב-לב וּרְחב-יד. כי מה שיש

          לו הוא נותן; מה שחושב, מרְאֶה;

          אך לא נותן ללא שיפּוט, גם לא

          משחית מלים על שום הרהור נלוז;

          גבר כמו הקטור, מסוכן יותר;

          כי הקטור גם בזעמו חומל

          על החלש, אך הוא כשהוא בוער

          נקמן כפליים מאוהֵב קנאי.

          קוראים לו טרוילוס, ובונים

          עליו תקוות כמעט כמו על הקטור.

          ככה אומר אנאס, שמכיר

          את הבחור לָעוֹמק, ובלב

          גלוי תיאר לי אותו כך בטרויה.

          (תרועה. הקטור ואייקס נלחמים)

אגממנון: הִתחילו.

נסטור: קדימה, אייקס, אל תיתן!

טרוילוס:  הקטור, נרדמת. קום!

אגממנון: יודע לְכוֵון מכּות. - היי, אייקס!

          (החצוצרות נפסקות)

דיומדס:   זהו, עד כאן.

אנאס:                       די, רבותי, מספיק.

אייקס: עוד לא 'תחממתי. תנו לנו להמשיך.

דיומדס:   כרצונו של הקטור.

הקטור:                             טוב, אז די לי.

          אתה, כבודו, בן של אחות אמי,

          אחיין של בית פריאמוס הגדול.

          חובת הדם המשותף אוסרת

          התמודדות דמים בין שנינו. אילו

          הַתערוֹבת היוונית-טרויאנית

          היתה כזו שתאפשר לך

          לומר "יד זו היא יוונית כולה,

          וזו טרויאנית; שרירֵי רגל זו

          יווניים, וזו טרויאנים; דם

          אמי זורם בלחי שמאל, ובזו

          הימנית דם אבא" - אז, נשבע

          בזאוס כל-יכול שלא היה

          ניצל אף אבר יווני שלך

          מן החותמת של חרבִּי בַּקְרב.   

          אך האלים אוסרים שגם טיפת

          דם של אמך, או דודתי, חרבי

          תשפוך. תן, אייקס, לחבק אותך.

          חֵי אל הרעם, יש לך זרועות

          בְּריאות! הקטור אוהב שככה הן

          נופלות עליו. דודן, כבוד!

אייקס:                                   תודה,

          הקטור. אתה אציל נדיב מדי.

          באתי לקטול אותך, דודן, לצאת

          מכאן עם הָהִילה אשר מותך

          יַקְנה לי.

הקטור:                גם אכילס המופלא,

          שעל שריון האצולה שלו

          התהילה קוראת כמו כרוז

          "הֵיי, הוֹ, זה הוא", לא ידמיין בכלל

          לתלוש עבור עצמו כבוד מהקטור.

אנאס: יש צִִפּיה פה מכל צד לדעת

          איך אתם ממשיכים.

הקטור:                             אז נַעֲנֶה לה:

          תוצְאת-הקרב – חיבוק.

        (הם מתחבקים שוב)  אייקס, כל טוב.

אייקס: אם תהיה לי הצלחה בְּהפצרות -

          וזה נדיר שיש לי הזדמנות -

          יורשה לי להזמין את דודני

          המהולל לָאוהלים שלנו.

דיומדס:  זה רצון אגממנון; וגם כְּבוד

          אכילס משתוקק לראות בלי נשק

          את הקטור הנועז.

הקטור:                        אנאס, קרא-

          נא לאחי, לטרוילוס, והודע-

          נא על ביקור האהבה הזה

          לַממתינים לי מצד טרויה; שְלח

          אותם הביתה. (לאייקס) תן לי יד, דודן.

          אסעד אתך, אפגוש את אביריך.

     (אגממנון ושאר היוונים מתקרבים)

אייקס: הוד אגממנון בא לפגוש אותנו.

הקטור (לאנאס): נְקוֹב לי בשמותיהם אחד אחד;

          חוץ מאכילס, שאכיר לבד

          לפי גודלו ומשקלו.  

אגממנון:                         איש חַיִל!  

          ברוך הבא ככל שיבורך

          אויב אשר אשמח להיפטר

          ממנו - אך זו לא ברכה. הָבֵן

          ברור יותר: מה שהיה ומה

          שעוד יבוא זָרוּי קליפות ריקות,

          עיי מפולת-בלי-צורה של תְהוֹם

                     [/ וחורָבוֹת חסרות-צורה של תהום] 

          הַנְשִיָה; אבל בְּרגע זה              

          בלבד, אֵמוּן טהור, נקי מכל

          משחק כפול, בְּיושר אלוהי,

          אומֵר לך, מלב אל לב, הקטור

          גדול, ברוך הבא.

הקטור:                         אני מודה

          לך, המלך אגממנון.

אגממנון (לטרוילוס):           גם

          לך, כבודך המהולל בן טרויה.

מנלאוס:  ואת בִּרְכּת אחי אני מכפיל.

          ברוך הבא, זוג לוחמים אחים.

הקטור:   למי אני מודה?

אנאס:                         כבוד מנלאוס.

הקטור:  אה, זה אתה, כבודו? חי הכפפה

          של מארס, תודָה! לא, אל תלעג לי על

          המליצה הזאת; אֶקְס-אשתך  

          נשבעת בַּכּפפה של ונוס בלי

          הֶפְסק. שלומה הוא טוב, אבל היא לא

          בקשה למסור ד"ש.

מנלאוס:                           אל תזכיר אותה

          עכשיו; היא חומר קטלני.

הקטור:                                   סליחה!

          אני פוגע.

נסטור: ראיתי אותך לא אחת, אציל

          בן טרויה, מְבצֵע את מלאכתו

          של הגורל, קוצֵר נָתיב אכזר

          דֶרך שורות של נוער יווני;

          ראיתי איך דִרְבַּנְתָ את סוסך

          בְּלהט כמו הסוס המעופף,

          בז לְשלל קל וּמרימֵי ידיים,

          את חרבְּך שבאוויר עצרת

          ולא הִצְנַחְתָ על מי שצָנַח כבר;

          אמרתי לכמה שמסביבי:

          "רְאוּ, זה אל, קוצב חיים וּמוות!"

          ראיתי אותך נעצר לנשום,

          כשטַבּעת יוונים סגרה

          עליך, נאבק כמו מתאגרף

          אולימפי. את כל זה ראיתי; אך

          את הקלסתר הזה, נעוּל תמיד

          בתוך קסדה, טרם ראיתי עד

          עכשיו. הכרתי את סבְךָ, פעם

          לחמתי כנגדו. היָה חייל

          טוב, אבל חֵי מארס מְפקד

          כולנו, לא כמוך. תן לְאיש   

          זקן לתת לך חיבוק; איש-קרב

          נשגב, ברוך הבא לאוהלינו.

אנאס: זה נסטור הזקן.

הקטור:  תן לְחבּק אותך, ספר-תולְדות

          עתיק וטוב, שכה הרבה הלכת

          יד ביד עם הזמן. נסטור נכבד,

          שמח לאחוז אותך.

נסטור:                          הלוואי

          שזרועותי יכלו לִשְוות לך

         בְּתחרוּת כמו שהן מתחרות

          בְּנימוסים.

הקטור:                הלוואי יכלו.

נסטור: הה! חי זְקן-השיבה הזה, אלְחַם

          אתך מחר. נו, טוב, ברוך הבא,

          ברוך הבא. היו זמנים, היו.  

יוליסס:  מוזר לי איך העיר שם עוד עומדת

          כשבְּסיסה וְעמוּדה אצלנו.            

הקטור:  אני מכיר טוב את פניך, יוליסס.

          אה, אדוני, טרויאנים ויוונים

          רבים מתו מאז נפגשתי עם

          כבודך ודיומדס בארמוננו,

          בִּשליחותכם היוונית.   

יוליסס:                               אדון,

          חזיתי לך אז מה שיקרה.

          נבואתי רק בחצי הדרך;

          כי החומות שמַחְציפות פנים

          שם סביב עירך, המִגדלים האלה,

          שבהֶפקרוּת נושקים לָעננים,

          עוד יְנשקו את הרגליים של     [ / נגזר שינשקו עוד את רגלֵי]

          עצמם.

הקטור:              לא אאמין לך. הנה

          הם שם, עומדים עדיין, ואני

          סבור, בלי להגזים, שכל אבן 

          אשר תיפול בטרויה תעלה       

          טיפת דם יווני. הסוף יגיד

          הכל, והעורך-דין הזקן       [/ הכל, והבורר הישישון]

          הזה, הזמן, הוא יום אחד יגמור

          זאת.

יוליסס:           אז נשאיר זאת בידיו. הקטור

          אציל אמיץ, ברוך הבא. אחרֵי

          המפקד, בבקשה תסעד

         אתי ותבקר אותי בָּאוהל.

אכילס:  אני לפניך, יוליסס, אתה-שם!

          הקטור, הֵזַנְתי את עינַי בך,

          קראתי אותך בעיון, שיננתי

          כל פֶּרק ומִפְרק.

הקטור:                       זהו אכילס?

אכילס:  אני אכילס.

הקטור: עמוֹד יפֶה. תן להביט בך.

אכילס: הבט לַשוֹבע.

הקטור:                    לא, זה כבר מספיק לי.

אכילס:   אתה חפוז. אני אסקור אותך

          שוב טרם שאקנה, איבר-איבר.

הקטור:   קְרא בי כמו ספר-עזר לְציָיד.

          אבל יש בי יותר ממה שתבין.  

          לָמה אתה אונס אותי בָּעין?

אכילס:  אִמרו, שְחקים, באיזה חלק של

          גופו אשמיד אותו? מה, שָם, או שָם,

          או שם? שאדע את שֵם מקום הפֶּצע,

         ואסמן ת'סֶדק שדרכּו

         עפה הנפש הגדולה של הקטור.

         תשיבו לי, שחקים!

הקטור:                         לא לכבודם

          של בני-שמיים, איש יהיר, לענות

          על שאלה כזאת. בוא תעמוד שוב!

          אתה חושב ללכּוד לי את חיַי

          בְּנועם תרגילֵי חישוב איפה

          תכה אותי למוות?

אכילס:                         כן, אני

          אומר.

הקטור:           גם לוּ אמרת זאת בתור

          נביא מוסמך, לא מאמין לך.

          אז היזהר לך; שכן אני

          ארצח אותך לא שָם, או שם, או שם,

          אלא, חי הנפּח אשר חישל

          קסדה לְמארס, אני ארצח אותך

          בכל מקום, לָעומק ולרוחב. -

          סִלחו על ההתרברבות, חכמֵי

         יוון; שחצנותו דוֹלָה מפּי

         שטויות; אך אֲפַצֶה בְּמעשים

         על המלים, או שלַנצח שמי -

אייקס: אל תתעצבן, דודן. ואתה, אכילס,

          די לְאַיֵים, עד שהכוונה

          או המקרה יפגישו ביניכם.

          אתה יכול כל יום לִזְלול מספיק

          מהקטור, אם אתה רעב לזה.

          אני מבין שההנהגה לשווא

          רק מפצירה שתסתכסך אתו.

הקטור (לאכילס): בבקשה תן שנראה אותך

          בּשטח. הקרבות היו דלים   

          מרגע שסירבת לַפּקוּדה

         היוונית. 

אכילס:             אתה מפציר בי, הקטור?

          מחר אפגוש אותך, אכזר כַּמוות;             

        הלילה חברים כולם.

הקטור:                          תן יד,

          יש הִתחרות. 

אגממנון:                    ראשית, בכירֵי יוון,

          לכו לְאוהלִי; נחגוג כהוגן.

          ואז, בנדיבותכם וּלחפצוֹ

          של הקטור, תארחו אותו לחוּד.

         יכו תופים, תצעק החצוצרה,

        לקבלת פניו של איש גבורה.

     (יוצאים כולם, חוץ מטרוילוס ויוליסס)

טרוילוס:  כבוד יוליסס, אמור לי בבקשה

          איפה בַּמחנה שוכן לו קאלכאס?

יוליסס:  בְּאוהל מנלאוס, טרוילוס בן

          מלכוּת. הלילה שם חוגג אתו

          דיומדס, אשר לא מסתכל

          על ארץ או שמיים, רק מפנה

          עיניים לטוּשות, מבט אוהב

         אל קרסידה יפָה. 

טרוילוס: יורשה לי לבקש, אדון חביב,

          שכשנצא מאוהל אגממנון

          תיקח אותי לשם?

יוליסס:                          מלה שלך

          פקודה לי. מצדך, הגד, איזה  

        מין שֵם היה לַקרסידה הזאת

         בטרויה? לא היה לה שָם אוהֵב  

          שמְבכּה את היעדרה?

טרוילוס: הו אדוני, למי שמתרברב

          בַּצלקות שלו מגיע לעג.

          תואיל לצעוד, אדון? היא אהבה,

          ואהבוּה; והיא עוד, ברור;

          אך אהבה היא לַגורל בידור.

יוצאים. 


< אחורה הדפסת הטקסט טרוילוס וקרסידה - מערכה 4, תמונה 5 קדימה >