שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט טרוילוס וקרסידה - מערכה 1, תמונה 1 קדימה >

נכנסים פנדארוס וטרוילוס.

טרוילוס:  לקרוא לנושא כּלַי; אני פורק

          ת'נשק. למה לי ללחום מחוץ

          לטרויה, כשנמצא לי קרב אכזר

          כל כך בִּפנים? יֵיצא לַשטח כל

          טרויאני שהוא אדון ללב שלו;

          לטרוילוס, אוי לי, אין כבר לב כזה.

פנדארוס:  לא יתוקן כבר הקלקול?

טרוילוס:   לַיוונים יש כוח, כוח עם

          מיומנות, מיומנות עם עוז

          ועוז עם תקיפות. אבל אני

          חלש גם מדמעת אשה, רופס

          יותר מתרדמה, בוהה יותר

          מבוּר, נועז פחות מבתולה

          בַּלילה, מיומן כמו תינוק.

פנדארוס:   טוב, אמרתי לך מספיק על זה; מצדי, אני לא בוחש ולא דוחף יותר. מי שרוצֶה שתצא לו מהחיטה עוגה, צריך להמתין לַכּתישה.

טרוילוס:  לא המתנתי?

פנדארוס: כן, לַכּתישה; אבל אתה צריך להמתין לַניפּוי.

טרוילוס:  לא המתנתי?

פנדארוס: כן, לַניפּוי; אבל אתה צריך להמתין לַתפיחה.

טרוילוס:  עדיין המתנתי.

פנדארוס: כן, לַתפיחה; אבל עד שזה מתנפח צריך גם לָלוּש, להכין את העוגה, לחמם את התנור, ולֶאפות. לא, אתה צריך גם לחכות שיתקרר, אחרת עוד תשרוף את השפתיים.

טרוילוס:  הסבלנות עצמה, איזו אֵלָה

          שהיא לא תהיה, לא מחווירה כמותי

          מהבלגה. אני יושב בְּשולחן

          המלך, וכשקרסידה-יפָה

          נכנסת לי לַמחשבות - בוגד! -

          מה זה "נכנסת!" - היא בכלל יוצאת?

פנדארוס: נו, היא נראתה אתמול בלילה יפה יותר מכפי שראיתי אותה אי-פעם, או כל אשה אחרת.

טרוילוס:  עמדתי לספר: כאשר לבי

          נחתך מרוב גניחה לחֵצי, אז,

          פן הקטור או אבי ישימו לב,

          אני, כמו שמש מלגלג, קובר

          את הגניחה בקֶמט של חיוך;

          אבל עצבות במסכה צוחקת

          היא כמו שִמחה שיָד גורל מוחקת.

פנדארוס:  אם השיער שלה לא היה טיפה כהה יותר מזה של הלנה - אפשר לחשוב! - לא היתה בכלל השוואה בין הנשים. אבל, מצדי, היא קרובה שלי, ולא הייתי, כמו שקוראים לזה, מהלל אותה. אבל חבל שאף אחד לא שמע אותה מדברת אתמול, כמו שאני שמעתי. לא שאני רוצה לזלזל בַּשכל של אחותך קָסָנְדְרָה, אבל –

טרוילוס: הו פנדארוס! אני אומר, פנדאר -

           כשאני אומר לך שתקוותַי

           טבועות, אל תפרט לי בתור תשובה

           עד איזה עומק. אני מספר  

          לך שאני משוגע מאהבה

          לקרסידה. אתה עונה שהיא

          יפה, שופך לתוך פצעים פתוחים

          בַּלב שלי את שְערה, לֶחיה,

          עיניה, מבטה, קולה; ואז

          מַרְצה מיד – אח, שהיד שלה,

          לעומתה לבן הוא דיו אשר 

          מוקיע את עצמו, ומול הרוך

          שלה פלומת ברבור היא דוקרנית, 

          קשָה מכף-יד של חורש! את זה

          אתה אומר לי – ואמת אתה

          אומר – כשאני אומר שאני

          אוהב אותה; אבל כשאתה אומר זאת,

          במקום שַמְנֵי משחה אתה נועץ

          בחתכֵי האהבה שלי

          את הסכין שעשה אותם.

פנדארוס: אני אומר רק ת'אמת.

טרוילוס:  אתה לא מתקרב.

פנדארוס: די, אני לא אתערב בזה. שהיא תהיה כמו שהיא. אם היא יפה, יפֶה לה; אם היא לא, שתשפץ את עצמה.

טרוילוס:  פנדארוס חמוד, מה זה, פנדארוס!

פנדארוס: על הטִרחה שלי קיבלתי רק כאב ראש; נחשב רע בעיניה, נחשב רע בעיניך; רץ הלוך ושוב, אבל בלי שום תודה על המאמץ.

טרוילוס:  מה, אתה כועס, פנדארוס? מה, עלי?

פנדארוס: בגלל שהיא קרובה שלי, יוצא שהיא לא יפה כמו הלנה; אם היא לא היתה קרובה שלי, היא היתה יפה ביום חול כמו שהלנה בשבת. אבל מה אכפת לי אני? לי לא אכפת אם היא היתה אפריקאית; הכל אותו דבר מבחינתי.

טרוילוס:  אני אומר שהיא לא יפה?

פנדארוס: לי לא אכפת אם אתה אומר או לא. היא טפשה להישאר אחרי שאבא שלה ערק. שתעבור ליוונים, וזה מה שאני אגיד לה בפעם הבאה שאראה אותה. אני לא אתערב ולא אתעסק יותר בעניין.

טרוילוס:  פנדארוס –

פנדארוס: לא אני.

טרוילוס:  פנדארוס מתוק –

פנדארוס: אנא ממך, אל תדבר אלי יותר. אני אשאיר הכל כמו שהיה, ושלום.

(יוצא. נשמעת תרועה)

טרוילוס:  שה, קקפוניה! שה, צלילים גסים!

          טפשים משני צדדים: ברור שהלנה

          יפה כשיום-יום אתם מאפּרים

          אותה כך בדמכם. לא מסוגל

          ללחום על זה: עילה רזה מדי

          עבור חרבי. אבל הפנדארוס –

          אלים, איך אתם מענים אותי! –

          בלי פנדארוס אין שביל אל קרסידה. 

          והוא לכל שידול להשתדל

          רגיש כמו שהיא עקשנית בתום

          מול כל חיזור. אמור, אפולו, בשם

          אהבתך לדפנֶה, קרסידה

          מה היא, מה פנדארוס, ומה אנחנו?

          יבּשת הודו מיטתה; שם היא

          שוכבת, הפנינה; בין הארמון

          שלנו ובינה - כמו ים סוער;

          אנחנו הסוחר, והפנדאר

          השט הזה – שביב התקווה שלנו,

          הפמליה והספינה שלנו.

          (תרועה. נכנס אָנֶאָס)

אנאס: טרוילוס נסיך! למה לא בַּשדה?

טרוילוס:  כי לא. תשובת אשה כזו תתאים,

          כי זה נשי לא להיות שם. מה

          חדש היום בִּשדה הקרב, אנאס?

אנאס: פאריס חזר, פצוע.

טרוילוס:                       מיד מי,

          אנאס?

אנאס:             טרוילוס, מיד מנלאוס.

טרוילוס:  שידמם; זה פצע מגוחך:

          מקרן הקרנן פאריס נוּגח.

אנאס: חזק היום מחוץ לעיר, לוהט.

טרוילוס:  גם פה, אם "הלוואי" היה "באמת".

          אתה יוצא לשם, להתאגרף?

אנאס: הָרֶגע.

טרוילוס:            אז בוא, אני מצטרף.          

          יוצאים. 


< אחורה הדפסת הטקסט טרוילוס וקרסידה - מערכה 1, תמונה 1 קדימה >