שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים פריאמוס, הקטור, טרוילוס, פאריס והלנוס.

 

פריאמוס:  אחרי בזבוז כל כך הרבה שעות,

          חיים ונאומים, נסטור מוסר

          שוב מן היוונים: "תנו את הלנה,

          וכל נֶזק – של כסף, זמן, פציעות,

          אחים, זיעה, וכל אוצר אחר

          שזללה בלי שובַע מלחמה

          טורפת – יימחק." מה תאמר, הקטור?    [/ הקטור, תגובה?]

הקטור:  אמנם אין גבר שפוחד פחות

          ממני מן היוונים - אישית -

          אבל, פריאמוס-מלך,

          אין גברת מלאת חמלה יותר,

          מוצפת חרדה ומוכנה

          לזעוק "אוי, מי יודע מה יהיה"

          יותר מהקטור. בִּיְמֵי שלום

          סופגים פְּציעוֹת בשל שאננוּת;

          אך זהירות נחשבת הפָּנָס

          של החכם, מכשיר אשר חודר

          עד עומק הזיהום. תן לְהֶלֶן ללכת.

          מאז נשלף הנשק הראשון

          על זה, כל נפש בין האלפים

          אשר שולמו כְּמס היא יקרה

          מהֶלן – כל נפש שלנו. אם

          איבדנו עֲשָרות רבות כל כך

          שלנו לשמור מה שאינו שלנו,  

          שלא היה שווה לנו - אילוּ

          נשא את שמנו – גם עשירִיָית

          גברים אחת, מה טוב בָּהיגיון

           שמסרב למסור אותה?

טרוילוס:                                 לֵך, לֵך,

          אחי! אתה מודד כבוד וערך

          של מלך כמו אבינו האדיר

          בְּמשקולות כמו של פשוטי הגְרָאמים?

          תספור באסימונים את גדולתו

          אין-סוף-לה, ותלחץ מותניים בלי

          גבולות בְּסנטימטרים ואמות

          מזעריים כמו שיקולים, חשש?

          לֵך, תתבייש!

הלנוס:                     לא פלא שאתה

          תוקף שיקול, כי אצלך אין לו

          משקל. אבא צריך לנהוג ללא

          שיקול בענייניו הנכבדים 

          רק כי אתה בלי שום שיקול אומר כך?

טרוילוס:  אתה איש נמנומֵי חלום, כוהן אח;

          את כפפותיך אתה מרפד

          בְּשיקולים. ואלה שיקוליך:

          אתה יודע שאויב - מזיק;

          אתה יודע: חרב - מסוכנת,

          והשיקול בורח מכל נזק.

          מה פלא שהלנוס, בראותו

          איש יווני עם חרב, מחבּר

          לעקביו כַּנְפֵי שיקול ונָס כמו

          הֶרְמֶס מיופיטר או כמו כוכב

          נופל? לא, אם אנחנו מדברים על

          "שיקול", נסגור כל שער ונלך

          לישון. כבוד וגבריות - לב של

          שפן יהיה להם אם יְשַמְנוּ

           את מחשבתם בְּמִמְרחי שיקול;

           שיקול הדעת וההיגיון

           רק מביאים אוזלת-יד ורִפְיון.

הקטור:  אחי, היא לא שווה תָ'הַחְזקה

          שלה. 

טרוילוס:           ערך תלוי בַּמעריך, לא?

הקטור: אבל הוא לא נקבע סתם לפי חוש;

          טיבו ויוקרתו הם סך-הכל

          של האיכות אשר טבועה בו עם

          עינֵי זה ששוקל. זו עבודה

          זרה מופרעת אם סגידה לאל 

          גדולה אף מן האל; רק מבולבל

          חוש יִיצָמד לְמה שמפטם

          רק את עצמו ואין לו שום שיקוף

          מִחוּץ.

טרוילוס:          אני נושא היום אשה,

          על בחירתי פִּקֵּחַ רצוני,          

          את רצוני ליבּוּ עינַי, אוזנַי,      

          שני נווטים מומחים בין שני חופים

          מסוכנים – שיפוט, רצון. איך, גם

          אם רצוני מואס בבחירתי,

          איך אפּטר מזו אשר בחרתי?

          לא אפשרי לסגת ולשמור              

                                    [/ אין איך להשתמט וגם לשמור]

          על הכבוד. לא מחזירים את בד-

          המֶשי שהִכתַמנוּ לַסוחר;   

          ולא זורקים לַפּח בשר שלא

          אכלנו כי עכשיו אנו שְבֵעים.

          הוסכם כי תפקידוֹ של פאריס הוא

          לנקום בַּיוונים. ונשימת

          הַסְכּמתכֶם נִפְּחה את מפרשיו;

          הרוח והים, שני יריבים

          זקנים, שבְתוּ מִנֶשק ושֵרתוּ

          אותו; לַחוף המבוקש הגיע;

          ותחת דודה ישישה, שבויה

          של היוונים, הביא מלכה אשר

          מול עלומיה הקורנים נראֶה

          אפּולו מקומט ובוקר צח -

          עבֵש. למה אנחנו אוחזים בה?

          היוונים אוחזים בדודתנו.

          החזקתה שוָוה? מה, היא פנינה

          שמחירה הֵאיץ אלף ספינות,

          הפך מלכים לְסוחרים. אז אם

          תודו שבחוכמה פאריס נסע -

          איך לא, כולכם צעקתם לו "סע! סע!" -

         ואם תודו שהביא שלל מובחר -

          איך לא, כולכם מחאתם כף, צעקתם

          "לא תסולָא בְּפז!" – למה עכשיו

         אתם יוצאים נגד פרי חוכמתכם,

          עושים דבר שלא עשתה אֵלת

          מזל קפריזית: להמעיט בְּערך

          מה שהחשבתם כְּיקר מִיָם

          ומִיָבֶּשת? הו גניבה בזויה;

          גנבנוּ – אבל פוחדים לשמור!

          גנב שלא שווה את הנגנב!

          ירקנו עליהם שם כמו גדולים, 

          אך בַּמולדת אנו מתקפלים!

          (נכנסת קסנדרה, שערה פרוע סביב אוזניה)

קסנדרה:  בְּכוּ, בְּכוּ, טרויאנים!

פריאמוס:                             מה צרחות? מה רעש?  

טרוילוס:  זו אחותנו המטורפת. אֶת

          הקול שלה אני מכיר.

קסנדרה:  בכו, בכו, טרויאנים!

הקטור: זאת קסנדרה.

קסנדרה:  טרויאנים, בכו! תנו לי אלפי עיניים, 

          אציף אותן דמעות נבואיות.       

                                        [/ אציף אותן בְּדֶמע נבואי.]

          בתולות ונערים, בוגרים, זקנים

          קמוּטים ועוללים שרק לבכות

          יודעים, הוסיפו לְצַעֲקָתי

          קול! הבה נשלם מראש חֲצי

          מן היללה שעוד תבוא. בכו, בכו,

          טרויאנים, בכו! הַרְגילו לִדמעות

          את עיניכם! טרויה לא תהיה,

          והארמון לא יעמוד; פאריס

          אחִינו הלפּיד שורף אותנו.  

          בכו, הלן היא אסון! בכו בְּכי פרוע!

          בכו! טרויה תישרף, או שַחְרְרוּה!

         (יוצאת)

הקטור:   אז מה, טרוילוס צעיר, צליל זעקות

          הנבואה של אחותנו לא

          מעיר קצת חרטה? או שדמְךָ

          לוהט כל כך ששום דיבור שקול

          ושום חשש מתוצאה רעה

          בִּמשימה רעה לא יְמַתנו

          אותו?

טרוילוס:          הקטור אחי, אסור לשפוט

          את צֶדק מעשינו רק על פי

          מה שיוצא מהם, ובטח לא  

          נרשה לָעוז להתייאש רק כי

          קסנדרה מטורפת. הֶתקפֵי

          מוחה החולני לא יכולים

          לפגום בְּצִדְקתו של הסכסוך

         אשר קידַשְנו בְּכָבוד כולנו.

         אני לא מחויב אישית יותר

         מאף בן של פריאמוס. וישמור

         כְּבוד יופיטר פן ייעשו דברים

          בינינו שירתיעו את אחרון

         מוגי-הלב מלהושיט ידו

         למאבק.

פאריס:            אחרת יאשימו כִּפזיזות

          את פּועֲלִי וגם את עצתכם.

          אבל אלים יעידו, תמיכתכם

          המלאה נתנה לְיוזְמָתי

          כנפיים, וחתכה את הפחדים

          שמתלווים לְמעשה כה מר.

          כי, אוי לי, מה תוּכלנה שתי ידי?

          מה תעזור גבוּרה של איש אחד

          נגד עוֹינוּת ההתקפה של הקמים

          לְריב כזה? אבל אני נשבע,

         גם לוּ נגזר עלי לחצות לבד

         את הקשיים, ולוּ כוחי גדול

          כמו רצוני - לא, פאריס לא יחזור

          ממעשיו ולא תיפול רוחו.

פריאמוס: פאריס, אתה דובר כמו אחד

          מכוּר לְמֶתק תענוגותיו.

          לְךָ הדבש, להם הלענה;

          אל תתהלל, זוהי גבורה קטנה.

פאריס:  כבודך, אני לא דן בַּתענוג

          שיש לי מיופיה; אני טוען:

          נִמְחֶה את כתם חילולה אם רק    

          נחזיק בה בְּכבוד. איזו בגידה

          תהיה זו בַּמלכה החטופה,

          עלבון כלפי כולכם, ולי חרפּה,

          למסור כָּרֶגע את הבּעלוּת

          עָלֵיהָ מכְּפִיָה! יכול להיות

          שייכנס מין רעיון בזוי

          כזה לְחֵיק אציל כמו שלכם?

          אין איש עלוב בינינו שיֶחסר   

          לו אומץ להעז, חרב לשלוף

          להגנת הלן, ואין אציל

         שלא יקריב חייו, לא יהוּלל

          מותו, בשם הלנה. בקיצור,

          בְּצדק רב נרתום את הצבא לה,  

          אין בעולם אחת שמשתוָוה לה.  

הקטור:  יפה דיברתם, פאריס וגם טרוילוס,  

          נגעתם בַּתכלית ובַנושא –

          רק בְּצורה שטחית, כמו צעירים,

          אשר אינם כשירים, על פי אריסטו,

          לדון בְּפילוסופיה מוסרית.

          הטיעונים שהעליתם הם

          צינור לְדם לוהט לא מרוסן,

          ולא לְהכרעה צלולה בין טוב

          ורע; שכן אוזנֵי התענוג

          והנקמה חֵרשות ואטומות

          כמו פֶּתן לְקולה של התבונה.

          הטבע מְצוֶוה לכל אחד       

          את המגיע לו. אז מה, יש חוב 

          צמוד יותר בַּיקום משל אשה

          לְבעל? כשחוק-טבע זה מושחת

          בגלל תשוקה, ונפשות גדולות 

          מורדות בו לפנק את רצונן

          שהיטמטם, יש חוק בכל אחת

          מן האומות המתוקנות, לבלום

          את הִתפּרצות התיאבון הזה,

          אשר כולו עִקְשוּת וסרבּנוּת.

          אם הלן היא אשתו של מלך סְפָּרְטָה,

          וזו עובדה שכן, חוקֵי מוּסר

          אלה של טבע ואומות דורשים

         בְּקול שהיא תוחזר. כך להמשיך

         בָּעוול לא ימעיט אלא יחמיר

          אותו כפליים. זוהי דעתו

          של הקטור באמת; אבל, אחַי

         התוססים, בכל זאת, אצטרף

          לָהחלטה לשמור פה את הלנה;

          כי זה נושא שבו תלוי מאד

          כבודנו ביחידות ובמאוחד.

טרוילוס:  או, פה נגעת בעניין עצמו!

          לולא רדפנו תהילה מעל

          לַכּל, לא סתם מִפְגן של עצבים

          רותחים, הייתי מתנגד שעוד

          טיפה של דם טרויאני תישפך

          למענה. אבל, הקטור נכבד,

          היא יעד לְכבוד וּלְתפארת,

          דוֹרבּן למעשי עוז אדירים

          שבָּהוֹוֶה יביסו את אויבינו     

          ובעתיד יַקְנוּ לנו שֵם נֶצַח.

          הקטור לא יוותר, אני מניח,

          על מענק יקר של תהילה

          מובטחת המחייך לו על מצחו

          של המבצע הזה בעד שום הון

          שבעולם.

הקטור:               אני שלך, נֵצֶר

          נועז של הוד פריאמוס הגדול.

         זרקתי הזמנה רועמת בין

         רוזני יוון, רופסים ומפולגים - 

          תדהים להם ת'לב הישנוני.

          המפקד אצלם, אומרים, נרדם,

          וחייליו עושים כמו מְפַקְּדָם.

          זה לדעתי יעיר אותו.

          יוצאים.