שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים הארכיבישוף מיורק, הדוכס הצעיר מיורק, המלכה אליזבת והדוכסית מיורק.

ארכיבישוף: אתמול בלילה, מספרים לי, הם

         חנו בסְטוֹני-סְטְרָאטפורד, והלילה

         ילונו בנוֹרְת'הַמְפְּטון. כבר מחר

         או מחרתיים הם יגיעו הנה.

דוכסית:   הלב שלי כבר מתפוצץ לראות

         את הנסיך. אני מקווה שהוא

         גדַל מאד מאז שהתראינו.

אליזבת:  שמעתי – לא כל כך; בְּנִי יורק,

אומרים, כמעט משיג אותו בַּגובה.

יורק:   כן, אמא, אבל אני לא מעוניין.

דוכסית:   למה, חמוד? לגדול זה מצוין.

יורק:   סבתא, לילה אחד בארוחה

         דיבר הדוד שלי לורד ריברז איך

         גדלתי לעומת אחי. "אה כן",

         אמר דוד גלוסטר, "צמח קט מלא

         בהוד, עשב שוטה גדֵל כמו אש."

         מאז אנ' לא רוצה לגדול מהר  

         כבר, כי פרחים יפים הם איטיים

         ועשב בר - זריז.

דוכסית:                         טוב, טוב, רק זה   

         פתגם שלא תפס לגבי זה

         שהשתמש בו. הוא היה ממש

         מין שרץ כשהיה קטן, והוא גדַל

         כל כך לאט, כל כך זוחל, שאם

         החוק שלו נכון, היה מלא

         חסד והוד.    

ארכיבישוף:           וּבלי ספק כזה  

         הוא, הוד חסדך.   

דוכסית:                         הלוואי שכן, אבל

         מותר לְלב של אמא לפקפק.

יורק:   אח בחיי, אם הייתי רק זוכר,

         יכולתי אז לרדת על דוד הוד

         בקשר לַצמיחה שלו יותר מאיך

         שהוא לגלג עלי.

דוכסית:                         איך, יורק צעיר

         שלי? גלה לי בבקשה. 

יורק:                               אומרים

         שהדוד שלי גדל כל כך מהר

         שכשהיה בן שעתיים הוא

         לעס קרום לחם. לי לקח שנתיים

         להצמיח שן בכלל. אח, סבתא, זאת

         יכלה להיות בדיחה נושכת!

דוכסית:                                   יורק           

         יפיוּפי, מי סיפר לך את זה?

יורק:   המֵינֶקת שלו, סבתא. 

דוכסית: המֵינֶקת? איך, היא מתה עוד לפני

         שנולדת.

יורק:                   אם לא היא, אז אני לא

         יודע מי.

אליזבת:             זה ילד מתוחכם! (מסוכן!]

         די, אתה חד מדי.  

דוכסית:                          גברת טובה,

         אל תכעסי על הקטן.

אליזבת:                                    אוזניים

         לכותל.

         (נכנס שליח.)

ארכיבישוף: הנה שליח. מה החדשות?

שליח: זה חדשות שמר לי לדווח.

אליזבת:   מה, מה שלום הנסיך?

שליח:                                   בטוב, גברתי,

         בריא.

אליזבת:           מה החדשות?

שליח:                                   לורד גריי וגם

         לורד ריברז נשלחו כאסירים

         אל הטירה בְּפּומְפְרֶט, ואיתם

         סר תומס וֹוהן.

דוכסית:                       מי דן אותם לזה?

שליח: הדוכסים האדירים, גלוסטר

         ובאקינגם.

ארכיבישוף:         באיזו אשמה?

שליח:                                       כל מה

         שביכולתי סיפרתי. למה או

         על מה אסרו את המכובדים,

         זה לא ידוע לי, הוד חסדךָ.

אליזבת: אוי לי. אני רואה את החורבן

         של משפחתי. כן, הנמר תפס

         כבר את האיילה. ורודנות

         רומסת משתלטת על הכס

         התם שלא מטיל יותר מורא.

         ברוך הבא לְהֶרס, דם וטֶבח.

         אני רואה ברור כמו על מפה

         שזה הסוף.

דוכסית:                 ימים מקוללים

         של מהומות וריב, כמה רבּים

         כאלה כבר ראיתי! בעלי

         איבד את החיים בשביל הכתר,

         בָּנַי היטלטלו בין הגלים                  

         שאצחק-אבכה כשהם עולים-נופלים.       

         ואם מָלְכוּ כבר, וְיוּשבו [/ ופסקו] קטטות

         מבַּית, לחמו נגד עצמם,

         אח נגד אח, דם נגד דם, אני          

         נגד אני. טרוף מערכות

         מופרע, די כבר לַזעם הארור

         שלךָ, או תן לי שאמות ולא

         אראה עוד מוות.

אליזבת:                       ילד, בוא. נלך

         למצוא מקלט בַּכנסייה, שם לא

         יגעו בנו. שלום, גברתי.

דוכסית:                              אני

         אבוא אתכם.

אליזבת:  אין לךְ סיבה.

ארכיבישוף: לכי לשם, גברתי,

         וקחי את חפצייך וכספך.

         ומצדי אתן להוד חסדך

         את החותָם המלכותי אשר

         מופקד אצלי, ושהאל יגמול לי

         כשם שאדאג לך ולכל קרובייך.

         בואו, אוביל אתכם לכנסיה,

         למצוא מקלט.

         יוצאים.