נכנסת המלכה מרגרט הזקנה.

מרגרט:  כן אז עכשיו לבלוב מתחיל לִנְבּוֹל,

         נושר אל פֶּה המוות הרקוב.   [/ נושר אל פה רקוב של מר המוות.]

          שָנים נסגרתי וארבתי פה           [/ שָנים אני פה בָּאֵזוֹר אורבת]  

         לִצְפּות בַּדעיכה של כל אויבי.

         כעת אני רואה פרולוג קודר;

         אז לצרפת, וההמשך – אמֵן –

         יהיה אפל, מר, טראגי לא פחות.

         (נכנסות הדוכסית מיורק והמלכה אליזבת.)

         הצידה, מרגרט מושפלת. מי שם?

אליזבת: איי הנסיכים המסכנים שלי,

         איי תינוקות שלי, פרחים שלא

         פרחו עוד, ניצנים שרק הופיעו!

         אם נשמתכם עוד עפה באוויר,

         לא נחה כבר לְנצח נצחים,

         רַחפו סביבי עוד קצת, קלי כנף,

         ותשמעו את הקינות של אמא.

מרגרט (הצידה): רַחפו; אִמרו לה: צדק בא לרדוף,

         הֶחשיך בוקר ילדוּת לְלֵיל אינסוף.

דוכסית: כל כך הרבה יגון ריסק לי את

         הקול שהלשון שוּתקה, אילמת.

         אדוארד פְּלָאנְטָגֶ'נֶט, למה אתה מת?

מרגרט (הצידה): פְּלָאנְטָגֶ'נֶט תמורת פְּלָאנְטָגֶ'נֶט,

         אדוארד על אדוארד, חוב של מת מול מת.

אליזבת: נָטַשְתָ, אלוהים, כבשים רכים,

         הִשְלכת אל קרביו של הזאב?

         ואתה כשזה קורה יָשֵן ונח?

מרגרט (הצידה): וּכשבְּנִי הנרי המתוק נרצח?

דוכסית: חיים מתים, רְאוּת עיוורת, בת

         תמותה ללא תמותה, בימת אסון,

         חרפת עולם, גופה שלא קברו

         אותה, תקציר תולדות ימים מרים,

          נוחי בלי מנוחה על אדמה

         אנגלית שומרת חוק, שהשקו אותה

         נגד החוק בְּדם חפּים מחטא.

אליזבת: הה, לו הרשֵיתְ לי קבר, אדמה,

         בִּמקום לתת לי רק מושב של צער,

         הייתי מחביאה את עצמותי,

         לא מושיבה אותן לנוח כאן.      

         איי מי ראוי לאבל מאיתנו?

מרגרט: אִם וֶותק מעניק כבוד לַצער,         

         תנו לשלי את זכות הבכורה,            

         ויגונותי יבכו מקום ראשון.

         אם צער מאפשר חֶברה, בואו

         לִמְנות את כאבכן שוב עם שלי.

         היה לי אדוארד עד שריצ'רד 

         הרג אותו; היה לי בעל עד שריצ'רד  

         הרג אותו; היה לךְ אדוארד עד שריצ'רד

         הרג אותו; היה לך ריצ'רד עד שריצ'רד

         הרג אותו.

דוכסית:                  היה לי ריצ'רד גם, ואת

         הרגת אותו. היה לי ראטלנד, בגללך

         הרגו אותו.

מרגרט:                 היה לך קלארנס גם,

          ריצ'רד הרג אותו.

         מכַּלְבּיית רחמךְ זחל כלב

         השְאול שאת כולנו צד לַמוות;

         כן, כלב ששיניו הקדימו את

         עיניו, לתקוף כל שֶה תם, ללקק

         לו את הדם; עריץ עולם אשר

         רודֶה בעיניים אדומות מבְּכי;

         טינופת שמשחית את יצירֵי    

         האל – אותו רחמךְ הוציא לרדוף

         אותנו אל קִבְרנו. איי, אֵל של

         משפט אמת וצדק, איך אני

         מודָה לך שהכלב-קניבל  

         הזה טורף את היוצאים מגוף

         אמו, מביא אותה לחלוֹק ספסל

         עם יללות של אחרים.

דוכסית:  אל תחגגי על אסוני, אשתו   

         של הנרי. אלוהים עֵד, על שלך

         בכיתי.  

מרגרט:            פַרגני לי קצת. אני  

         מורעבת לִנְקמה, עכשיו היא פה

         ואני זוללת. מת האדוארד שלך

         שהרג את אדוארד שלי.

         מת אדוארד השני שלך, תשלום

         על אדוארד שלי. יורק הצעיר

         הוא רק תוספת, כי שניהם ביחד   

                                       [/ הוא רק עיגול תשלום, כי שניהם יחד]

         לא השתוו לַסכום של אובדני.

         מת לך גם קלארנס שהרג לי אדוארד.

         וּקְהל צופֵי טרגדיית האימה,

         ריברז, וֹוהן, גריי, והייסטינגז שטוּף זימה,

         דחוסים בטרם עת בְּבור הקבר.

         ריצ'רד עוד חי, סוכן ריגול ארור     

         של גיהינום, שרק מוחזק לקנות

         פה נשמות לשלוח אותן שָמה.

         אבל קרוב-קרוב כבר מתרקם

         סופו בלי מנחם, בלי מרחם.

         הבור נפער, הְשאוֹל בוער, שדים

         צורחים, קדושים צמים שיסולק

         מכאן בבת אחת. הו אלוהים,

         בַּטֵל לו את החוזה על החיים,

         שאני אחיה לומר "הכלב מת".

אליזבת: איי, את ניבֵּאת כבר שיבוא היום

         בו אבקש ממך שתעזרי

         לי לקלל ת'עכביש-צורת-

         בקבוק, אֶת הקרפד גיבן הגב.

מרגרט: קראתי לך אז רק נצנוץ עלוב

         לָהוד שלי, קראתי לך אז צל,

         מלכת זיוף, חיקוי שלי, פתיחה

         נוצצת לְמופע קודר, אחת

         שהועפה אל על כדי שתושלך

         לְמטה, אֵם שילדיה הם

         צחוק הגורל שלה, ציור מלכה,

         דמות לִקְליעה בַּמטרה, פיגום

         של הכבוד, בועה, מלכת משחק,

         סטטיסטית למלא את הבמה.

         אז איפה בעלך עכשיו? אחייך?

         איפה בנייך? מה עכשיו מַנְעים לך?

         מי מתחנן, כורע ואומר

         "יחי הוד מלכותה"? איפה אנשי

         חצר שמתחנפים? איפה גדודֵי

         גדודים של מלווים? עִברי על כל

         הרשימה וראי מה את עכשיו:

         מרָעיָה צוהלת - אלמנה

         בְּדיכּאון; מאֵם בָּנים שְמֵחָה                 

         לאם שתקלל את שמה; מזו                

         שמפצירים בה, זו שמתחננת;

         משָליטה לאסְקוּפּה נדרסת;

         מזו שבָּזה לי – זו שאבוז לה;   

         אימת כולם – מאיש יחיד תפחד;

         מָשְלָה בַּכּל – אין לה נתין אחד;

         כך מעגל הצדק הסתובב,

         הפך אותךְ לַטרף של הזמן,

         עם שק של זכרונות על מה היית

         כדי לְענות אותך במה שאת. 

         מה, את גזלת את מקומי ולא

         תירשי מידה זהה של צערי?                         

         עכשיו, צַוָואר גאה, את רתוּמה

         לָעול אתי, אבל אני בְּזֶה

         הָרגע משחררת ראש יָגֵע,

         ומשאירה את כל העול עלייך.

         שלום, מלכה שמזלה נמחק.

         על בְּכי אנגלי שם בצרפת אצחק.

אליזבת:  איי, אַת המיומנת בִּקללות,

         תישארי קצת ולַמדי אותי

         איך לקלל את האויבים שלי.

מרגרט:  בַּלילה אל תִשְני, בַּיום תצומי;

         השְוִוי שִמְחָה מתה עם צער חי;

         יָפּי יותר את זכר ילדייך -

         וּתכערי יותר את הרוצח.

         הטוהר יְטָמֵּא את המחלל.  

         עשי זאת ולִמְדי איך לקלל. 

אליזבת: תני לי מלים. לי בַּלָשון יש עוני.

מרגרט:  הצער יחדד אותך כמוני.

         (יוצאת.)  

דוכסית:  למה אסון צריך הרבה מלים?

אליזבת:  הן פרקליטות אוויר של הצרות 

         אשר נושלו מאושר, נואמות

         שמתנשפות בשם האומללוּת.

         גם אם התוצאה לא מועילה,

         עדיין המלים הן הקלה.

דוכסית:  אם כך, אל תשתקי, בואי אתי,

         ננשוף מלים מרות לחנוק את בְּנִי

         השרץ שחנק את שני בנייך.

         החצוצרה! נשפוך ולא נחסוך.

         (נכנסים ריצ'רד ופמלייתו [כולל קייטבסי], צועדים עם תופים וחצוצרות.)

ריצ'רד:  מי פה חוסם לי את השיירה?     

דוכסית:  זאת שיכלה - אילו חנקה אותך

       בָּרחם הארור שלה - לחסום 

         אותך מכל הטֶבח שעשית.

אליזבת:  אתה מחביא עם כתר של זהב

         ת'מצח שצריך להיות חָרוּת

         בו רצח הנסיך שהחזיק בַּכּתר,

         ומות בָּנַי, שחיטת אַחַי? תגיד

         לי, רֶפש, איפה הילדים שלי?

דוכסית:  קרפד, קרפד, איפה אחִיך קלארנס,

         איפה בנו אדוארד הקטן?

אליזבת:  איפה כבוד ריברז, וֹוהן וגריי?

דוכסית:  איפה הייסטינגז הטוב?

ריצ'רד:   תרועה! תוף, חצוצרות, תרביצו! לא

         ניתן שהשמיים ישמעו

         את הנשים המשמיצות פותחות

         פֶּה נגד מלך בחיר האלוהים.

         אמרתי להרביץ!

         (תרועה. תופים.)

         דַבְרו באורך-רוח ונימוס,              

         או שברעש מלחמה אני

         אחריש לכן את ההתלהמות.

דוכסית:   אתה הבן שלי?

ריצ'רד:   תודָה לאל, ולאבי, ולךְ.

דוכסית:   אז שְמע בְּאורך-רוח קוצר-רוח. [/ מורת-רוח.]         

 ריצ'רד:  גברתי, ירשתי משהו ממך:            

         אנ' לא סובל לשמוע טון נוזף.

דוכסית:   אח, תן לי לדבר.

ריצ'רד:                           דברי, רק לא

         אקשיב לך.

דוכסית:                  אדבר בִּמתינות

         ועדינות.

ריצ'רד:                ובקיצור, אמא

            טובה. אני לחוץ.

דוכסית:                          אתה לחוץ?

         אני חיכיתי, אלוהים עֵדִי,

         בעינויים עד שתצא.

ריצ'רד:                         ולא

         יצאתי לנחם אותך בסוף?

דוכסית: הגעת לעולם – שנינו יודעים -   

         כדי לעשות לי מוות בחיים.

         כבדה מנשוא היתה לי לידתך,

         וילדותךָ – עיקשת, מתוחה;

         היית נער פרא מרוגז,

         כְּעלם - הרפתקן, חצוף, נועז;

         כְּגבר - ערמומי, יהיר, צמא-דם;

         שָקט – רק מסוכן, אוהב שנאה.

         תזכיר לי זמן אחד מלידתך

         שבו ידעתי נועם ומנוחה.

ריצ'רד:  אין, רק הפֶּסק-זמן שאת לקחת

         מִזְמן לזמן לצאת לך בלעדי.  [/ ממני כשהיתה לך הזדמנות.]

         אם בעינייך אנ' כל כך דוחה,

         תני לעבור, שלא אפריע לך,

         גברתי. תופים!

דוכסית:                       לא, תן לי לדבר.                 

ריצ'רד:   הדיבורים שלך צורמים.  

דוכסית:                                       תקשיב,

         כי שוב לא אדבר אתך אף פעם.

ריצ'רד:   ככה!

דוכסית:         אם לא תמות - בצדק אלוהי -

         לפני שתחזור מהמלחמה הזאת

         בְּניצחון, אני אגווע מוּכָּה

         מִצער וְשֵיבה ולא אביט

         שוב על פניך לעולם. אז קח

         את הקללה הכי מרה שלי,

         שביום קרב תהיה כבדה לך

         יותר מכל שריון שרק תלבש.

         כל תפילותי בַּצד של האויב,

         ושם נִשְמות בְּנֵי אדוארד הקטנות

         יְלַחֲשו לַנפש של אויביך,

         יבטיחו הצלחה וניצחון.

         אתה איש דם; בְּדם יהיה סופך.

         חרפּה חייך וחרפּה מותך.

         (יוצאת.)

אליזבת: לי יש יותר סיבות אבל פחות

         תעצוּמוֹת ממנה לקלל,

         אז רק אומַר "אמֵן".

ריצ'רד:                             חכי, גברתי,

         אני צריך מלה אתך.

אליזבת:                           אין לי

         יותר בני-מלך שתוכל לשחוט.

         בנותי – הן תהיינה נזירות

         מתפללות ולא מלכוֹת בוכות,

         אז אל תחתור למחוץ את חייהן.

ריצ'רד: יש בת אחת ששמה אליזבת,

         יפה, טובה, נכבּדת, אצילית.  

אליזבת:  והיא צריכה למות על זה? תן לה

         לחיות, אני אשחית לה את הנפש,

         אכתים לה את היופי, אטנף

         את שמי כבוגדנית לבעלי,

         אפּיל עליה כל דיבה רעה.  

         כדי להגן עליה משחיטה

         אודה שאדוארד לא הוליד אותה.

ריצ'רד:  אל תחטאי נגדה, היא נסיכה.

אליזבת: כדי להציל אותה אגיד שלא.

ריצ'רד:  ההצלה שלה היא מוצאה.      

אליזבת: מהצלה כזאת אחֵיה מתו.

ריצ'רד:  הכוכבים מראש סימנו אותם.    [/ מזל שחור שָלַט בלידתם.]  

אליזבת:  לא, ידידים רעים שנאו אותם.  [/ רֵעים רָעים נִצְבוּ מול חייהם.]    

ריצ'רד:  אין איך להתחמק מהגורל.

אליזבת:  לא כשטוּמְאה קובעת ת'גורל.

         יפֶה יותר היה גורל מותם

         אילו יפים יותר היו חייך.

ריצ'רד:   אפשר לחשוב שאני הרגתי את בְּנֵי

         אחִי.

אליזבת:         בְּנֵי אח שדוד מָעַך להם

         שַלווה, מלכוּת, קירבה, חֵרות, חיים;

         לא משנה יד מי פילחה להם

         ת'לב, הראש שלך, מהקלעים,           

         הדריך אותה. כן, בטח הסכין                    

         הרצחנית היתה קהה, בלי חוד,

         עד שהשחיז אותה לבך, לב אבן,

         להתהולל שם בַּקרביים של

         שני הכבשים שלי. אבל דיבור

         הופך יגון פרוע למתון,

         אז לשוני לא תדבר עוד על

         בָּנַי באוזניךָ עד שציפורנַי

         יטילו עוגן בעיניך, אז -

         בִּמנוסה נואשת, כמו דוגית

         שמפרשיה נתלשו - אני

         בחיק סְלָעיך אתנפץ לַמוות.

ריצ'רד:  גברתי, שכה אצליח בְּמבצע

         מלחמת הדמים כמו שאני

         מועיד לך ולשלךְ טובה יותר

         מכל פגיעה שלי בך ובשלך.

אליזבת: איזו טובה כמוסה עוד יכולה

         להתגלות ולעשות לי טוב?

ריצ'רד:  קידום צאצאים שלך, גברתי.

אליזבת: לאיזה גרדום, שיאבְּדו ת'ראש.

ריצ'רד:  לְשיא כָּבוד ולפסגת מזל,

         סמל התהילה של העולם.

אליזבת: פּנֵק את צערי ותספר:

         איזו דרגה, איזה כבוד תוכל

         להעניק לְצאצא שלי? 

ריצ'רד:  כל מה שיש לי – את עצמי, הכל

         אני אשפוך על צאצא שלך;   [/ אני אתרום לדור הבא שלך;]

        ונשמתך המרוגזת אז

        תטביע בִּנהר השִכְחה

        כל זכר עוול שלדעתך 

       עשיתי לך.

אליזבת:                דבּר מהר, לפני

         שפּג תוקף הנדיבות שלך.

ריצ'רד:  אז דעי, אני אוהב ת'בת שלך

         מנשמתי.

אליזבת:              האמא של בתי

         מאמינה בנשמתה.

ריצ'רד:  מאמינה שמה?

אליזבת:  שאתה אוהב אותה מנשמתך,

         רחוק מנשמתך, כמו שרחוק

         מנשמתך אהבְתָ את אחֵיה,

         ורחוק מאַהֲבָת לבי אני

         מודָה לך.

ריצ'רד:                 אל תיתפסי לכל

         קוצו של מֶ. כוונתי היא בֶּ –

        בנשמתי אני אוהב ת'בת

         שלך, ומתכוון לעשות אותה

         מלכה של אנגליה.

אליזבת:                         או-הו, ומי

         אתה מייעד לה בתור מלך?

ריצ'רד:                                      זה

         שיעשה אותה מלכה. מי אם

         לא?

אליזבת:          מה, אתה?

ריצ'רד:                               אמת. מה דעתך?

אליזבת:   איך תחזר אחריה?

ריצ'רד:                                תְּלמדי

         אותי, את מכירה את טעמה.  

אליזבת:   מוכן ללמוד?

ריצ'רד:                        גברתי, מכל הלב.

אליזבת: תשלח לה, מהגבר שרצח

         את שני אחֵיה, צמד לבבות

         מדממים, תחרוט בהם "אדוארד"

         ו"יורק". יכול להיות שהיא תבכה,

         אם כן תגיש לה – כמו שמרגרט

         הגישה לאביך עם דם ראטלנד –

         מטפחת שספגה, תגיד לה, צוף

         אדום מגוף אחיה המתוק,

         בּקֵש שהיא תמחה בה ת'דמעות.

         אם הפיתוי הזה לא יגרה

         אותה לְאהבה, שְלח לה מכתב

         על פְּעליך הגדולים: ספּר

         לה איך חיסלת את דוד קלארנס, את

         הדוד לורד ריברז, איך למענה

         נפטרְתָ בִּזריזות מדודה אן

         הנחמדה.

ריצ'רד:               לא, את לועגת לי,

         גברתי. זאת לא שיטה לזכות בַּבּת

         שלך.

אליזבת:          שיטה אחרת אין, אלא

         אם כן יכולְתָ להחליף צורה

         ולא להיות הריצ'רד שעשה

         כל זאת.

ריצ'רד:              ואם עשיתי כל זאת רק

          למענה?

אליזבת:               אז אין לה שום ברירה

         אלא לשנוא אותך שבשָלל

         כזה של דם קנית אהבה.

ריצ'רד:  אֶת מה שנעשָה אין לתקן.

         טועים, קורה; יש זמן להתחרט.      

          לקחתי מבנייך מַמְלכה –

         בתור תיקון אתן אותה לַבּת.

         הרגתי את יוצאי רחמך – לכן,

         להגבּרת הפְּרוּ-וּרבו שלך,

         אקים לי זרע מדמך, בתך.

         התואר "סבתא" לא אהוב פחוֹת

         מהכותרת המחבקת "אמא".

         נכד הוא ילד - מִדַרגה שניה,

         אותו הדם, אותו החומר כמו

         שלך, אותם המכאובים, לבד

         מלֵיל גניחות אחד שתעבור         [/ מליל גניחות אחד אותו תסבול

         זו שתבעה ממך סבל דומה.       / זו שלמענה סבלת אַת ככה.] 

         הילדים שלך היו לך עוֹל

         בצעירותך, אבל שלי יהיו

         לך נחמה בזקנתך. ידעת

         אובדן של בן כְּמלך, ובִזכות

         אותו אובדן בתך תהיה מלכה.

         לא אפצה אותך כמו שארצה,

         אבל אתן כל טוּב שרק אוּכל.

         אֶת דוֹרְסֶט בנך, שנס בבהלה

         וּבַגלות מתחיל לפעול נגדי,

         ברית הכלולות הזאת תחזיר מהר

         הביתה, לְקידום וּלְכבוד.

         המלך שלבִתֵך היפהפייה  

         קורא "אשתי" יקרא לדורסט בנך

         "אחִי". אַת שוב תהיי לְאם של מלך,

         ויתוקנו שברי זמן המצוקה

         לאוצָרות כפולים של הנאה. [/ נחת רוח.]

         מה, יופי של ימים עוד לפנינו!      

         כל הדמעות שאת שפכת יהיו

         כעת פניני מזרח, ערכּם יגדל

         עם רווח של שמחה, ריבית של אושר.

         לכן לכי לך, אמא, אל בתך;

         אֶת ביישנות הנעורים שלה      [/ לַבּיישנות הבתולית שלה

         תמריצי עם הניסיון שלך;     [/ תכניסי אומץ עם נִסְיון חייך;] 

         הכיני את אוזניה לְמִלים

         של מחזר, הכניסי לְלִבּה

         הרך תשוקת-אש לְשלטון זהב.

         ספּרי על השעות המתוקות-

         שקטות של הנאות הנישואים,

         וכשאני אכּה בִּזרוע זו

         את המורד האֶפס, באקינגם

         המטומטם - אחזור בְּניצחון,

         אוביל את ילדתך לתוך מיטת

         כובש ואספר על כיבושַי,

         והיא תהיה המנצחת אז,  

         רק היא - הקיסרית של הקיסר.

אליזבת: מה הכי טוב שאגיד לה? שאח של 

                                                              [/ אז איך הכי טוב שאגיד? "אח של

         אביה מבקש להיות לה בעל?     / אביך רוצה להיות לך בעל"? או 

         או שאגיד הדוד שלה? או זה     / עדיף לומר "הדוד שלך"? או "זה

         שרצח לה את אחֵיה ודודיה?     / שרצח לך את דודייך ואחייך"?]

         מה, תחת איזה תואר לחזר

         לטובתך שאלוהים, החוק,

         כבודי ואהבתה יציגו לה   

         ובצורה הכי מושכת?         

ריצ'רד:  צייני שזוהי ברית לִכְבוד שְלום אנגליה.

אליזבת: שהיא תִקנֶה במלחמה תמידית. 

ריצ'רד:  אמרי שהמלך המצווה מפציר.

אליזבת: את מה שמלך המלכים אוסר.

ריצ'רד:  אמרי שהיא תהיה מלכה גדולה.

אליזבת:  תואר שהיא תפסיד, כמו אִמָה.

ריצ'רד:   אמרי לה שאוהב אותה לָעַד.

אליזבת:   רק עַד מתי ה"עַד" הזה יחזיק?

ריצ'רד:   בְּחום, עד סוף חייה היפים.

אליזבת:  רק עד מתי יהיו יפים חייה?

ריצ'רד:   ככל שירצו הטבע והאל.  

אליזבת:  ככל שיתחשק לַשֵד  וריצ'רד.

ריצ'רד:  אמרי: אני - שליט שלה - נתין. 

אליזבת:  הנתינה שונאת שלטון כזה.

ריצ'רד:   תמליצי לה עלי בִּמליצוֹת. 

אליזבת: סיפור הגון עובד כשהוא פשוט.

ריצ'רד:  אז תספרי פשוט שאני אוהב.

אליזבת:  פשוט ולא הגון – קשה לאוזן.    [/ פשוט ולא הגון זה לא סגנון.]

ריצ'רד:  מה שיוצא ממךְ זול ושטחי. 

אליזבת: מה שיצא ממני – ז"ל עמוק.

         עמוק וז"ל, שני ילדים בַּקבר.

ריצ'רד:  מספיק לפרוט על המיתר, נגמר. [/מיצינו.]   

אליזבת:  אפרוט עד שמיתר הלב יפקע.

ריצ'רד:  נשבע כְּסֶר, ולורד, נשבע בַּכֶּתר -

אליזבת:  בושה, חרפה, והשלישי גניבה.

ריצ'רד:   אני נשבע –

אליזבת:                     בִּכלום, זו לא שבועה.

         לַתואר "סר" שלך חסֵר כבוד;          

         ה"לורד" שלך ירוד וגם רדוד;

         הכתר הוא גנוב, ביזוי מלכות.

         רוצֶה שבועה שיאמינו לה –

         אז תישבע בְּמה שלא הרסת.

ריצ'רד:   חֵי העולם –

אליזבת:                    כולו פשעים שלך.

ריצ'רד:  בְּאָבי המת –

אליזבת:                     אתה בושת חייו.      

ריצ'רד:   אז חֵי אני –

אליזבת:                     אתה לְאתה זאב.

ריצ'רד:   חֵי אלוהים –

אליזבת:                     שזה גְדוֹל חֲטָאֶיךָ.

         אילו פחדת להפר שבועה

         כלפיו, אז לא היית מחלל

         ת'ברית שבעלִי המלך אז

         כּרת, ושני אחַי היו חיים.

         אילו פחדת להפר שבועה                       

         כלפיו, אז החישוק המלכותי

         אשר מקיף לך ת'ראש היה

         נח על מצחו הרך של בני, ושני

         הנסיכים היו נושמים. אבל

         הנדר המחוּלל שלך עשה

         מהם - שוּתְפֵי מיטת עפר קטנים -

         מזון לְתולעים. בְּמה תוכל

         עכשיו להישבע? 

ריצ'רד:                       בזמן עתיד!

אליזבת: נגדו חטאת כבר בזמן עבר;

         רק לי אישית יש ים דמעות קדימה

         על עוולותיך לאחור. חיים

         עוד ילדים שאת אביהם רצחת,

         נוער יתום, שבוּר בגיל כזה;  

         חיים אבות שבילדיהם טָבַחְתָ,

       צמחים נובלים, שבורים בגיל כזה.

         את זמן עתיד אתה הרסת כבר,

         טרם זמנו, בְּהֶרס זמן עבר. 

ריצ'רד: הלוואי אפרח בְּסכנות הקרב

         כמו שאני נכון לצמוח מן

         הכפרה. ישמיד אני אותי;

         מזל וְאל יַגלו אותי מאוֹשר;  

         יום לא ייתן לי אור ולילה לא

         שינה; כּוכְבי ברכה טובים, עִמדו

         נגדי בַּכל אם אני לא אוהֵב

         בְּרגש, בִּסגידה, בְּמחשבות

         של קודש וּבְלב וָנפש את

         בִּתך הנסיכית. רק בה תלוי

         אושרי, וגם שלך; ובלעדיה –

         יפלו עלי, עלייך ועליה,

         על המדינה ואנשים רבים

         מוות, חורבן, כְּליה וריקָבון.

         אין דרך שזה יימָנע אחרת;

         וזה אכן לא יימָנע אחרת.

         אז, אמא יקרה – אני חייב

         לקרוא לך כך – תהיי לי פרקליטה

         של אהבה אליה. תארי

         מה אהיה, ולא מה שהייתי;

         לא מה מגיע לי – מה שיגיע. 

         תדגישי: זמן חרום, הכל רוגש,       

          אז לא להתקטנן ולהתעקש.            

אליזבת:  שאתפתה כך ביד השטן?

ריצ'רד:  כן, אם הוא מפתה אותך לְטוב.

אליזבת:  לשכוח מי אני מול פני עצמי?

ריצ'רד:  כן, אם עצמך עושֶה נזק עצמי.          

אליזבת:  הרי אתה הרגת את ילדַי.

ריצ'רד:  אבל אקבור אותם בָּרחם של

         בתך. בַּדֶשן של הקֵן הזה

         יולידו את עצמם, לשיקומךְ.             

אליזבת:  שאלך לקנות ת'בת שלי לךָ?

ריצ'רד:   ותהיי בזה לאם שְמֵחה.

אליזבת:  אני הולכת. כְּתוֹב לי בקרוב,

         ואגלה לך מה דעתה.

ריצ'רד:  מסרי לה נשיקת אוהב - שלום.

         (יוצאת אליזבת)

         אשה טפשה, שטחית, הפכפכה.  

         (נכנס רטקליף. [וקייטסבי.)

         נו, מה החדשות?

רטקליף: מלך גדול, בַּחוף בַּמערב

         שט צי חזק; ונוהרים לשם  

         הרבה מידידינו - בהיסוס,

         בלב חצוי, בלי נשק או נחישות

         בַּנפש להדוף אותם. אומרים

         שריצ'מונד הוא האדמירל, והם

         שטים להם סחור-סחור ומחכים 

         לבאקינגם שיעלה אותם

         לַחוף.

ריצ'רד:           תשלח דחוּף אל הדוכס

         מנורְפוֹק מישהו מאיתנו. רטקליף –

         אתה; או קייטסבי – איפה הוא?

קייטסבי:                                          אני

         כאן, אדוני.

ריצ'רד:                  קייטסבי, טוּס לַדוכס.

קייטסבי: מיד, כבודך, בשיא המהירות.

ריצ'רד: רטקליף, בוא הנה. דְהר לסוֹלְסְבֶּרי.

         כשתגיע – (לקייטסבי) גולם, מפגר,

         מה זה, עוד לא יצאת לדוכס?

קייטסבי:  ראשית, כבודך, תגיד לי בטובך,

         מה הוד מעלתך רוצה שאני

         אמסור לו.

ריצ'רד:                 אָה, נכון, קייטבסי, יפה.

         תגיד לו שיגייס מיד כוחות,

         אבל הכי גדולים, ושיפגוש

         אותי בסולסברי מהר.

קייטבסי:                            אני

         הולך.

         (יוצא.)

רטקליף:   כבודך, מה לעשות בסולסברי?

ריצ'רד:   מה יש 'ךָ לעשות שם לפנַי?

רטקליף:  כבודך אמר לי שאצא ראשון.

ריצ'רד:  שיניתי את דעתי.

         (נכנס סטנלי דוכס דַרבּי.)

                                  כן, סטנלי, מה

         חדש?

סטנלי:           זה לא מספיק טוב שתשמח

         ולא רע עד כדי כך שלא אמסור.

ריצ'רד:  הופה, חידה! לא טוב לא רע. מה יש

         לך להסתובב לי פה סְחור-סחור    [/ לך לעשות לי פה רונדלים, סר,]

         בִּמקום לחתוך ולדבר ישר?

         שוב: מה חדש?

סטנלי:                      לורד ריצ'מונד על הים.

ריצ'רד:  שיטבע שם, והים יהיה עליו!

         עריק שפן, מה הוא עושה שם?

סטנלי:                                          לא

         יודע, אדוני, רק מניחוש.

ריצ'רד: נו מה אתה מנחש?

סטנלי: שבדחיפת דורסט, לורד באקינגם

         והבישוף הוא בא לאנגליה,

         לתבוע את הכתר פה.

ריצ'רד:                             הכס הוא ריק?

         החרב לא מונפת? אין שליט

         לַמדינה? איזה יורש של יורק

         חי מלבדנו? מי הוא מלך אנגליה

         אם לא יורש יורק הגדול? אז מה, תגיד

         לי, הוא עושה שם על הים?

סטנלי: אם זה לא זה, כבודך, אין לי ניחוש.

ריצ'רד:  אם הוא לא בא להיות לך אדון,

         אין 'ךָ מושג למה הָוֶּולְשי בא.

         תמרוד בי ותברח אליו, אני

         חושש.

סטנלי:            לא, אדוני, ואל תחשוד בי.

ריצ'רד:  אז איפה חייליך להדוף

         אותו? האריסים והתומכים

         שלך? אולי בְּחוף המערב,

         מַנחים את המורדים בביטחון                  

         מהספינות?

סטנלי:                  לא, ידידַי, כבודך,  

         הם בַּצָפון.

ריצ'רד:                אה, ידידים קרים

         לי אלה! מה הם בדיוק עושים

         שם בַּצפון כשהם צריכים לתמוך

         בְשליטם בַּמערב?

סטנלי:                         הם לא

         קבלו פקודה, מלך אדיר. ירשה

         לי הוד מעלתך שאגייס

         את ידידַי, ואז אפגוש את הוד

         רוממותך איפה שרק תרצה.

ריצ'רד:   כן-כן, רוצה לזוז להצטרף

         לריצ'מונד, אבל לא אסמוך עליך.

סטנלי: אין שום סיבה שתפקפק, שליט

         כביר, בידידותי. אף פעם לא

         הייתי, וגם לא אהיה, בוגד.

ריצ'רד:  טוב, לךְ כבר לגייס, אבל תשאיר

         מאחוריך את בנך ג'ורג' סטנלי.

         תדאג לשמור על ראש יציב, אם לא 

         אז הביטוח על ראשו רופף.

סטנלי: תנהג בו כמו שאני נאמן לך.

         (יוצא.

          נכנס שליח.)

שליח: מעלתך, עכשיו בְּדֶבוֹן – זה

         בדוּק – סר אדוארד קוֹרְטְני ואחִיו

         הבישוף היהיר של אֶקְסֶטֶר,

         עם עוד בני-ברית רבים, כבר חמושים.

         (נכנס עוד שליח.)

שליח 2:  בְּקֶנְט, כבודך, בני גילפורְד חמושים,

         כל רגע נוהרים עוד מתנדבים

         אל המורדים, כוחם רק מתגבר.

         (נכנס עוד שליח.)

שליח 3:  אדון, צְבא באקינגם המהולל –

ריצ'רד:  החוצה, ינשופים, רק מזמורים

         של מוות?

         (מכה אותו)

                         הנה, קח את זה, אתה,

         עד שתביא בשורות טובות יותר.

שליח 3: החדשות שבאתי לספר הן

         שעקב סופות-פתע ומבול

         צבא באקינגם נפוץ והתפזר,

         והוא עצמו נדד משם לבד,

         לאן – איש לא יודע.

ריצ'רד:                            הו! תודה

         רבה! הנה פה הארנק שלי,

         תרופה על המכה מקודם. יש

         אולי ידיד עם שכל שהכריז 

         על פרס לזה שיסגיר את הבוגד?

שליח 3: הוציאו הכרזה כזאת, כבודך.

         (נכנס עוד שליח.)

שליח 4: אומרים שתומס לָאבֶל והמרקיז

         מדוֹרְסֶט חמושים לִקרב ביורקְשיר.

         אבל יש לי בשורת עידוד: הצי

         של ריצ'מונד התפזר עקב סופה.

         והוא, בְּדוֹרְסֶטשיר, שלח ספינה

         לַחוף, לשאול את אלה בַּגדה

         אם הם תומכים בו, כן או לא,

         והם אמרו שהם מאנשיו

         של באקינגם. הוא לא בטח בהם,

         הניף מפרש לשוט שוב לצרפת.

ריצ'רד:  לצעוד, לצעוד, אנחנו חמושים, 

         אם לא ללחום נגד אויבים זרים,

         למחוץ את המורדים שכאן בבית.  

         (נכנס קייטסבי.)

קייטסבי: מלכי, לורד באקינגם נתפס. זה צד

         הפלוס בחדשות. שהרוזן

         מריצ'מונד עם צבא עצום נחת

         במילפורד – אלה חדשות רעות

         יותר, אבל צריך לומר אותן.

ריצ'רד:  לסולסברי, מהר! אנחנו פה  

         בְּדיונים בזמן שקְרב מלכוּת

         יכול להיות מוכרע, לטוב או רע.

         שאחד ידאג שבאקינגם יובא

         לסולסברי. השאר – לצעוד אתי.

         תרועה. יוצאים.