שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים ריצ'רד ובאקינגם משתי דלתות.

ריצ'רד:    נו מה? נו מה? מה אומרים האזרחים?

באקינגם: שכה יהיה לי טוב, האזרחים

         סותמים ת'פה, לא מוציאים מלה. 

ריצ'רד:   נגעת בְּסיפור הממזרוּת

         של ילדֵי אדוארד?

באקינגם:                    כן, ואירוסיו

       לליידי לוסי, והאירוסים

       עם הצרפתייה, וחמדנות

       התאווה שלו חסרת השובע,

       ואונס הנשים הנשואות

       בָּעיר; העונשים החמורים

       על הבלים; הממזרוּת שלו

       עצמו, כמי שנֶהֱרָה בִּזמן

       שאבא בצרפת, והמראה

       שלו שלא דמה לו. א-פרופו,

       הדגשתי כמה שאתה דיוקן

       מושלם של כבוד אביך, בַּצורה

       ובאצילות הנפש, ותיארתי

       את כל הנצחונות שלך בסקוטלנד,

       המיומנות בַּקרב פְּלוּס החוכמה

       בעת שלום, החסד, הנדיבות

       והענווה – לא, לא דילגתי או

       פסחתי על דבר שישָרת

       אותך. ובסופו של הנאום,

       ביקשתי שכל מי שאוהב פה את

       טובת ארצו יקרא בקול "ינצור

       האל את ריצ'רד מלך אנגליה!"

ריצ'רד:  והם קראו?

באקינגם: לא, אלוהים שיעזור לי. לא

         אָמרו מִלָה, אלא בהו כמו

         פסלים אלמים או אבנים נושמות

         איש באחיו, נראו חיוורים עד מוות.

         על זה נזפתי, ואת ראש העיר

         שאלתי מהו פשר השתיקה

         העקשנית. הם רגילים, השיב

         לי, שמדבר אִתם רק קצין החוק

         העירוני. ובכן פניתי אל

       האיש כדי שיחזור על סיפורי

       שוב: "הדוכס אמר כך, הדוכס

       טען שכך" – אבל הוא לא אמר

       דבר מטעם עצמו. כשסיים,

       כמה מִמְלוַוי מהקצה

       של האולם הניפו מגבעות

       ואיזה עשרה קראו "יחי

       המלך ריצ'רד!" אז ניצלתי את

       הקומץ: "רוב תודות, אחים טובים,"

       אמרתי, "התשואות מקיר-לקיר

       האלה מעידות על חוכמתכם

       ועל אהבתכם לריצ'רד." שם

       חתכתי בבת-אחת והסתלקתי.

ריצ'רד: בּוּלֵי עץ בלי לשון? לא מדברים, אה?

       אז ראש העיר וחבריו – הם לא

       יבואו?

באקינגם:      ועוד איך יבואו. הוא 

        כבר פה. תן הצגה של פחד. אל

         תגיב לתחנונים והפצרות.    

         וּדאג להחזיק ספר תפילה ביד.

       וְתעמוד בין שני כמרים, אדון,

       כי על הבַּס הזה אני ארביץ

       אִלְתוּר של קודש. רק אל תתרצה

       לַבּקשות שלנו בְּקלוּת.      

        שַחֵק בתולה: תגיד "לא" - ותיתן.

ריצ'רד:  אני הולך, ואם תטען בשמם

         יפה כמו שאני אגיד 'ךָ "לא",             

         אנחנו מביאים פה הצלחה.   [/ אליפות.]

באקינגם: עלה לַגג, לֵך, ראש העיר דופק.

         (יוצא רי'צרד. נכנסים ראש העיר ואזרחים.]

         ברוך הבא, כבודך. אני בְּדום

         מתוח כאן; רק הדוכס, נראה 

         לי לא מוכן שידברו אתו.

         (נכנס קייטבסי.)

         מה אדונך עונה לבקשה

         שלי, סר קייטסבי?

קייטסבי:                          הוא מפציר

         באדוני לבוא אליו מחר,

         או מוחרתיים. הוא בִּפנים, עם שני

         כמרים כבודים, שקוע בהגיגי

         תפילה; ולא מוכן שעניינֵי

         עולם החומר ימשכו אותו

         מעבודת הקודש.

באקינגם:                        קייטסבי, שוב

         אל הדוכס. תמסור לו שאני

         וראש העיר והבכירים הגענו

         לדון עם הדוכס בעניינים

         כבדי משקל, מהותיים, אשר

         ממש ישליכו על טובת הכלל.

קייטסבי: אביא את זה לידיעתו מיד.

         (יוצא.)

באקינגם: או-הו, כבודו, זה לא איזה מין אדוארד!

         הוא לא נמרח לו על מיטת זימה

         אלא על הברכיים בתפילה,

         לא מתפרפר עם צמד של זונות,

         אלא הוגה עם זוג כמרים קדושים,

         הוא לא נם לנפּח את הגוף,

         הוא מתפלל להרחיב את הנשמה.

         אשרי ארצנו אם נסיך כזה

         יואיל לקחת על עצמו לשלוט בה.

         אבל, אני חושש, הוא לא יסכים.

ראש העיר: אלוהים ישמור, שרק לא יסרב.

באקינגם:  אני חושש שכן.

         (נכנס קייטסבי.)

                                  הנה שב קייטסבי.

         אז מה אומר מעלתו?

קייטסבי:  תוהה לאיזו מטרה קיבצת   

       גדודים של אזרחים לבוא אליו

       בלי התרעה מוקדמת. הוא חושש,

       כבודך, שאינך רוצה בטובתו.  

באקינגם:  צר לי שידידִי-קרובִי חושד

         שאני לא רוצה בטובתו.

         חֵי אלוהים, באנו באהבה

         שלמה לכאן. חזור אליו, תאמר לו.

         (יוצא קייטסבי.)

          כשאנשי קודש אדוקים שקועים

         בתוך תפילה, קשה למשוך אותם

         מזה, כה מתוקה עבודת שמים.

       (נכנס ריצ'רד למעלה, בין שני בישופים.)

ראש העיר: תראו – מעלתו בין שני כמרים שם.

באקינגם: שתי משענות של חסד לְּנסיך

         נוצרי, לבל ייפול בְּגאווה;    

        ובידו – תראו – ספר תפילה;

         כל עיטורי הלווי של איש קדוש.  

         פְּלָנְטָאגֶ'נֶט מהולל, נסיך רב-חסד,    

         הקשב באהדה לתחינתנו,

         וסלח-נא לנו על ההפרעה

         לתפילתך יוקדת הדבֵקוּת.

ריצ'רד:  כבודך, אין צורך בשום התנצלות.

         אני מפציר בך לסלוח לי,

         ש - מריכוז בעבודת האל –

         עיכבתי ידידים שמבקרים.

         אבל נשכח; במה כבודך חפץ?

באקינגם: במה ש, אני מקווה, חפץ

         האל מעל, וכל אדם טוב על

         האי הזה המשולל שלטון.

ריצ'רד: אני חושד שעשיתי איזה עוול

         שלא מוצא חן בעיני העיר,

         ובאתם לגלות לי ולגעור בי.

באקינגם: עשית, אדוני. הלוואי תואיל

         לאור הפצרותינו לתקן.

ריצ'רד:  כיצד אחיה כאיש נוצרי אם לא?   

באקינגם: אז דע שחטאך הוא שהִפְקרת

         את המושב הרם, כס המלכות,

         שרביט של אבותיך, תפקידך

         על פי גורל וחובתך על פי

         לידה, תפארת של שושלת בית

         מלכות, להשפלת גזע פגום, [/ טמא,]

          כשאתה שט לך בהגיגי

         חלום, שבאנו לעורר אותך

         מהם למען ארצך. האי

         הנאצל איבד את אֵיבָריו.

         השחיתו את פניו בצלקות

         חרפה, ואת גזעו הכליאו עם

         שתילים בזויים, כתפיו כמעט שקעו

         במצולת השכחה ותהום

         הנשייה. כדי לשקם את זה

         אנו עותרים אליך בכל פה:

         קח על כתפיך את האחריות

         והממשל של ארצך, ולא

         כאפוטורפוס, ממלא מקום,

         נָציג למען רווח של אחר,

         אלא כִּירושתך מדם לדם,

         זכות לידתך, ממלכתך, קניין

         שלך. לכן, לצד האזרחים,

         רעיך הסוגדים האוהבים,

         ובעידודם העז והנמרץ,

         באתי כדי להטות לְמטרה

         צודקת זו את הוד מעלתך.  

ריצ'רד:  קשה לי להחליט מה יהלום  

         יותר את עמדתי או דרגתכם:

         אם אסתלק ללא מלה או אם

         אגער בכם מרה. אם לא אשיב,

         עוד תחשבו אולי ששאפתנות

         אילמת נכנעה ללא מלים

         לשאת עליה את עול הזהב

         של השלטון שבטיפשיות אתם

         רוצים לכפות עלי; ואם אגער

         בכם על עתירה ספוגה כל כך 

        באהבה כנה אלי, ייצא

        שאני מגנה את חברַי. לכן,

        אם לדבר ולהימנע מאל"ף,

        ובַדיבוּר לא להיקלע אל בי"ת,

        אני עונה לכם חד-משמעית:

        אהבתכם שוָוה הרבה תודות,

        אבל אני, הלא-שוֶוה - גדוֹלה

        עלי בקשתכם. ראשית, גם לוּ

        היו מסולקים המכשולים

        כולם, ולי היה נתיב חלק

        לַכּתר כִּירושה וּזכות לידה

        שלי, נפשי היא ענייה כל כך,

        פְּגמַי רבים ועצומים כל כך, 

        שהייתי מעדיף להסתתר

        מגדוּלתי, כמו סירה קטנה

        מול ים גדול, ולא להתעטף

        בגדולתי ולהיחנק מקצף

        גל התהילה. אבל, תודה לאל

        שלא צריך אותי, שכן אני        [/ שלא אחסר לכם, כי לי חסר 

        צריך הרבה כדי לעזור לכם.    / הרבה מאד כדי לעזור לכם.]

        העץ המלכותי השאיר לנו

        פרי מלכותי, שכאשר יבשיל

        בבוא הזמן יהיה הולם לַכּס

        ואין ספק שישמֵח את

       כולנו כשישלוט. עליו אציב

        מה שהצבתם פה עלי, כי זו

        זכותו, זה מזלו, ואלוהים

        ישמור שלא אגזול אותם ממנו.      

באקינגם: כבודך, כל זה מעיד על מצפונך.

         אבל הנימוקים האלה הם

         זניחים ושוליים כשבוחנים

         את כלל הנסיבות. אתה אומר 

         שהנסיך הוא בן אחיך. זה    

        נכון, אבל לא מאשתו. כי הוא

        לפני כן התארס עם ליידי לוסי –

        אמך עוד חיה להעיד על זה –

        ואז מטעם דיפלומטי הוא

        אירס גם את אחות מלך צרפת.

        כשנדחו [/ כשנופנפו] שתי אלה, עלובה

        אחת, אמא קשת יום עִם עדר של

        בניה, אלמנה במצוקה,

        יופי מחוּק, ימיה הטובים

        מאחוריה, בזזה את זוג

        עיניו המופקרות, ופיתתה

        את הוד מעלתו לְהשפלה

        גסה ולבּיגַמְיָה מתועבת.

        ממנה, במיטה בלתי חוקית,

        הוליד את אדוארד הזה, שרק

        למען טוּב הטעם מכוּנה    [/ לכבוד השם הטוב נקרא בַּשם]  

        נסיך. יכולתי עוד ועוד לשפוך

        לכלוך, אך מכָּבוד לְאחדים  

        שעוד חיים בינינו, אצנזר

        את לשוני. אז, אדוני הטוב,

        קח על כתפיך המלכותיות

        את הכבוד אשר מוגש, אם לא

        כדי לברך ארץ ועם, אז כדי

        לִמְשות את השושלת הגדולה 

        מביזיון והשמצה אל שביל

        מורשת אמיתית של יוחסין.

ראש העיר: עשה זאת, אזרחיך מפצירים.

באקינגם:  אל תסרב לְשַי של אהבה.

קייטסבי: שמַח אותם, מלא את רצונם.

ריצ'רד:   אוי, למה שתרצו לזרוק עלי

         עול שכזה? אנ' לא מתאים לְהוד

        וּלְמלכוּת. אל תיפגעו, אני

        מפציר. אנ' לא יכול, אנ' לא מוכן,

        להיכנע לכם.

באקינגם:                אם תסרב

         כי ממסירות ואהבה קָשֶה

         לְךָ להדיח את הילד, בן

         של אח שלך - כי אנו מכירים

         היטב את רוך לִבְּךָ, את החמלה

         העדינה, הנדיבה, חמלה

        נשית, שהִבְחנו בה בך כלפי

        קרובים – למעשה כלפי כולם

        ללא הבדל – בכל זאת דע שבין

        אם תיעתר ובין אם לא, בנו של

        אחִיךָ לא ימשול בנו לעד

        כמלך, על הכס נשתול אחר,

        כן, לחרפת ונפילת ביתך.

        ועם החלטה זו נעזוב אותך

        פה. בואו, אזרחים. לעזאזל, [/ כולֶרָה, די,] 

        אני יותר לא מתחנן.

ריצ'רד:                             הו לא,

         אל תקלל, כבוד באקינגם.  

         (יוצאים באקינגם, ראש העיר והאזרחים.)

קייטסבי: קְרא לו לחזור, נסיך יקר. קבּל

         ת'בקשה. אם תסרב להם,

         הארץ תצטער על זה.

ריצ'רד:                           רוצים

         לכפות עלי עולם של דאגות?

         קרא להם הֵנה. אני לא עשוי

         מאבן, התחינות חדרו אלי,

         כנגד מצפוני ונשמתי.

         (נכנסים באקינגם והשאר.)

        לורד באקינגם יקר, וחכמַי

        בני הלוויה, כיוון שאתם חוגרים

        לי על הגב מטען מזל אותו

        אשא בין אם ארצה או לא, עלי

        למשוך בָּעול בסבלנות. אבל

        אם זה יגרום לשערורייה

        או הכפשות מכוערות, עצם

        הלחץ שהפעלתם יְנקה

        אותי מכל רבב או כתם. כי

        האל יודע, ואתם רואים,

        כמה איני רוצה בזה.

ראש העיר:                     הֱיֵה

         ברוך. אנו רואים זאת, ונאמר זאת.

ריצ'רד:   וכשתאמרו זאת, רק תאמרו אמת.

באקינגם: אז אברך אותך כפי שראוי:

         יחי כבוד ריצ'רד, מלך אנגליה!

כולם:  אמן.

באקינגם: מחר טוב בעיניך שתוכתר?

ריצ'רד:   מתי שטוב לכם. אתם קובעים.

באקינגם: מחר אם ככה נלווה אותך.

         כעת, ובשמחה, נאמר שלום.

ריצ'רד:  בואו, נחזור לעבודת הקודש.

         כל טוב, חבר. כל טוב לידידַי.

         יוצאים.

---

---