שייקספיר ושות' - ריצ'רד 3 - מערכה 1, תמונה 2


< אחורה	ריצ'רד 3 - מערכה 1, תמונה 2	קדימה >

נכנסת גופת הנרי הששי עם נושאי חנית השומרים עליה, ליידי אן כמתאבלת [בלווייתם של טרסל, ברקלי ואחרים].

אן: הניחו, הניחו את מטען הכבוד -

אם יש בכלל כבוד בְּתכריכים -

ואני אומַר קינה ואתאבל

על הנרי שנפל בטרם עת.

גוף מלך קודש, קר כמו מפתח,

אפר חיוור של בית מלכות, שריד

בלי דם של דם המלוכה: שהחוק

ירשה לי להשביע את רוחך

לשמוע את קינת אן, אומללה,

אשת בנך, אדוארד, זה שנרצח,

נחתך באותה יד שעשתה בך

את הפצעים האלה. הֵנה, אל

החלונות מהם יָצאו חייך

אני שופכת מעינַי תרופה

לשווא. איי ארורה היד שעשתה

את החורים האלה; וארור

הלב שהיה לו לב לעשות את זה;

ארור הדם שהקיז פה את הדם.

יפלו על הנבל שבגללו

נובלים כולנו במותך מכות

שאני לא מאחלת לְקרפד,

לְצפע, עכביש או כל זוחל

ארסי שחי. אם יהיה לו ילד,

שייפלט פגום, ילד סיוט

שבא לפני זמנו לְאור עולם,

שהכיעור המפלצתי שלו

יפחיד גם את האמא המייחלת,

ושיירש ת'אסונות של אבא.

אשה אם תהיה לו, הלוואי

שתתאמלל כפליים במותו

ממני במותו של בעלי

באביב ימיו, וּבמותך. נזוז

עכשיו עם המטען המקודש

אל המנזר בְּצֶ'רְטְסי, וכל פעם

שיִכְבּד לכם תנוחו קצת, ועל

גופת המלך הנרי אקונן.

(נכנס ריצ'רד.)

ריצ'רד: עצור, נושאי גופה, תניחו אותה.

אן: איזה מכשף שחור השביע את

השד הזה לחסום מִצְוֹות קדושות?

ריצ'רד: זבלים! תניחו ת'גופה או ש - [/ או חֵי

נשבע - אני עושה גופה ממי [/ סנט פול אני עושה גופה ממי]

שמסרב.

נושא חנית: עצור שם, אדוני,

תן לעבור עם הארון.

ריצ'רד: כלב

חצוף, עצור אתה כשאני מצווה.

תרים לי את החנית מהחזה

או שאפיל אותך פה על הארץ [/ או, חי סנט פול, אפיל אותך לארץ]

וארמוס אותך, סמרטוט, על החוצפה.

אן: מה, רועדים? מפחדים כולכם?

איי, לא מאשימה אתכם, אתם

רק בני תמותה, ועין בת תמותה [/ רק בני-אדם, ועין של אדם]

לא יכולה לעמוד מול השטן.

'סְתלק, ציר בלהות של גיהינום!

היה לך רק כוח על גופו

החי, את נשמתו לא תקבל,

אז לךְ.

ריצ'רד: קדושה מתוקה, בְּרחמים,

אל תהיי מרשעת.

אן: שד לכלוך,

באלוהים, לך, אל תציק. מעולם

נעים עשית לך גיהינום,

מִלֵאת אותו בִּצרחות קללה

וּזעקות. אם אתה מתבדר

לִצְפּות בַּתועבות שלך, תביט,

הנה דוגמה לַמִשְחָטָה שלך.

הה רבותי! תראו, תראו, פִּצעֵי

הנרי המת פותחים פִּיות קרוּשים

ומדממים שנית. תסמיק, תסמיק,

חת'כת גוש עיוותים דוחה, כי זו

נוכחותך שמזרימה פה דם

מתוך וְורידים קרים, ריקים מדם.

המעשים שלך נגד אנוֹש

וטבע מעירים מבול שלא

כַּטבע. אלוהים, יוצר הדם

הזה, נקום על מותו! אַת, אדמה

אשר שותה ת'דם הזה, נקמי

מותו. או שיכּו שמיים ת'

רוצח בְּבָרק לַמוות או

שתפערי פֶּה, אדמה, לטרוף

אותו כמו שאת בולעת דם

של מלך טוב כזה, אשר זרועו

בהדרכת הגיהינום טבחה.

ריצ'רד: ליידי, את לא יודעת את חוקי

החסד, להשיב טובה תחת

רעה, ברכה תמורת קללה.

אן: נבל,

'תה לא יודע חוק של אל או של

אדם. גם בחיה רעה יש קצת

חמלה.

ריצ'רד: בי אין, אז אני לא חיה.

אן: אח זה נפלא, כששד אומר אמת.

ריצ'רד: נפלא יותר מלאך כל כך כועס.

תרשי לי רק, שְלמוּת שמיימית נשית,

מהפשעים האלה לכאורה

לנקות את שמי הטוב לַפְּרוטוקול.

אן: תרשה לי, מגפת עולם גברית,

על העוולות האלה הידועות

לקלל אותך, ארור, לַפְּרוטוקול.

ריצ'רד: יפָה שאף לשון לא תתאר,

תתני לי רגע להצדיק את עצמי.

אן: טינופת שאף לב לא ישער,

תצדיק רק אם תתלה את עצמך.

ריצ'רד: בייאוש כזה ארשיע את עצמי.

אן: התייאשות תצדיק אותך: תנקום

בעצמך בדרך של כבוד

כשאחרים חיסלת בְּחרפה.

ריצ'רד: ואם לא חיסלתי אותם?

אן: נו אז הם לא חוסלו.

רק שהם מתים, שד רֶשע - מידך.

ריצ'רד: אני לא הרגתי את בעלך.

אן: טוב אז הוא חי.

ריצ'רד: לא-לא, הוא מת, אדוארד רצח אותו.

אן: שקר בוטה! המלכה מרגרט

ראתה ת'דם שלו עדיין חם [/ ראתה ת'דם שלו מבעבע]

על חרבך, אותה חרב שגם

כיוונת פעם לחזה שלה,

עד שאחֵיך הסיטו את החוד. [/ הלהב.]

ריצ'רד: דחפו אותי ההשמצות שלה

שהלבישו על הכתפיים התמימות

שלי אשמה.

אן: דחף אותך הראש

סוטה הדם שלך, שלא חולם

על כלום חוץ משחיטוֹת. לא הרגת את

המלך הזה כאן?

ריצ'רד: אם את רוצה,

כן.

אן: אם אני רוצה, חזיר-בר? אז

אני רוצה גם שתהיה ארור

לנצח על התועבה הזאת. איי, הוא

היה עדִין, מתוּן, צדיק.

ריצ'רד: מזל

של מלך המרומים שהוא זכה בו.

אן: הוא בַּמרומים, אתה אף פעם לא

תהיה.

ריצ'רד: שיוֹדה לי שנשלח לשם

בעזרתי, כי זה מקום יותר

מתאים לו מן האדמה.

אן: לךָ

אין שום מקום מתאים, רק גיהינום.

ריצ'רד: יש עוד מקום, אם את רוצה לשמוע.

אן: צינוק בַּכּלא.

ריצ'רד: המיטה שלך.

אן: שלא תדע מנוחה איפה שתשכב.

ריצ'רד: לא, לא אדע עד שאשכב איתך.

אן: אני מקווה!

ריצ'רד: אני יודע. אבל ליידי אן

יקירתי, אם לעבור מדו-

קרב השנינוּת לְטון יותר שקול:

סיבת מותם בטרם עת של בְּנֵי

פלאנטג'נט האלה, הנרי, אדוארד,

לא אשמה כמו המסוֹבֵב?

אן: אתה סיבה וּמְסוֹבֵב ארור.

ריצ'רד: יופייך הוא הסיבה של הסיבוב,

יופייך שבַּשינה רדף אותי

לזרוע מוות בכל העולם

בשביל לחיות שעה בְּחום חיקך.

אן: לו האמנתי לך, מְרצח,

אלה – הציפורניים – כבר היו

קורעות לי את היופי הזה מן

הלחיים.

ריצ'רד: אלה – העיניים –

לא יסבלו שייחרב יופי

כזה. לא תחבלי בו אם אני

בשטח. כל היקום מוצא שמחה

בַּשמש, ואני רק בו. הוא כל

יומי, חיי.

אן: שאת יומךָ ישחיר

הלילה ואת חייך מוות.

ריצ'רד: אל

תקללי את עצמך, יפָה, כי את

שניהם.

אן: הלוואי הייתי, כדי לנקום

בך.

ריצ'רד: זה לא טבעי לנקום במי

שאוהב אותךְ.

אן: צודק והגיוני

לנקום במי שהרג את בעלךְ.

ריצ'רד: מי ששדד אותךְ מבעלך

רצה רק לסייע לךְ למצוא

בעל יותר טוב.

אן: טוב ממנו לא

קיים.

ריצ'רד: יש מישהו שאוהב אותך

כמו שהוא לא היה יכול.

אן: תן שם.

ריצ'רד: פְּלָאנְטָגֶ'נֶט.

אן: זה היה הוא.

ריצ'רד: אותו

השם, אבל עם טבע טוב יותר.

אן: איפה הוא?

ריצ'רד: פה.

(היא יורקת עליו)

למה את יורקת עלי?

אן: הלוואי שזה היה רעל ממית.

ריצ'רד: אף רעל לא בא ממקום כל כך

מתוק.

אן: אף רעל לא נזל [/ נטף] עוד על

קרפד יותר מגעיל. תעוף. אתה

מחליא לי את העיניים.

ריצ'רד: ועינַי,

ליידי מתוקה, חלו בגלל עינייך.

אן: הלוואי שיכלו לרצוח בְּמבט.

ריצ'רד: הלוואי, כדי שאמות מיד; כרגע

הן הורגות אותי חיים. עינייך, גברת,

סחטו מתוך שלי דמעות של מלח,

השפילו בטיפות ילדותיות.

אלה עיניים שאף פעם לא

שפכו דמעת חמלה, לא כשבכו

אבי ואחי מהיללות שוברות

הלב של רָאטְלֶנְד אח שלי קטן,

כשקְליפוֹרְד האָיוֹם נעץ בו חרב;

לא כשאביך, גיבור הקרב, סיפר

כמו ילד ת'סיפור המר על מוֹת

אבי, ועשרים פעם עצר לבכות

ולייבב עד שכל השומעים

הִרטיבו לחיים כמו עצים

שמוצלפים בגשם. אז, בַּיום

המר ההוא, עינַי הגבריות

רק בָּזוּ לְדמעה, ומה שלא

הצליחו היגונות ההם לשאוב

מהן, יופייך הצליח, הוא עשה

אותן עיוורות מבֶּכי. בחיים

לא התחננתי אל חבר או אל

אויב. הפה שלי נכשל ללמוד

מִלוֹת ליטוף של דבש. אבל עכשיו,

כשיופייך מוצע לי כשכר,

לבי הגאוותן כן מתחנן,

וגם דוחק בַּפֶּה שידבר.

(היא מביטה בו בבוז)

אל תְּלמדי את השפתיים בוז

כזה; הן נועדו לנשיקות,

גברתי, ולא לְלעג. אם ליבך

הנקמני לא מסוגל לסלוח,

קחי את החרב החדה הזאת;

אם יעשה לך טוב לנעוץ אותה [/ ואם תואילי להטמין אותה]

פה בְּחזה מסוּר ולשחרר

את הנשמה אשר סוגדת לך,

אני חושף אותו למכת המחץ

ומתחנן לַמוות על בּרכַּי.

(כורע, חושף את חזהו, היא מכוונת אליו את חרבו.)

לא, אל תהססי, אני הרגתי

את המלך הנרי – אבל יופייך הֵסית

אותי. לא-לא, חסלי, אני שיספתי

את אדוארד הצעיר – אבל דחפו

אותי פנייך האלוהיות.

(היא מפילה את החרב.)

קחי את החרב שוב – או קחי אותי.

[/ תרימי שוב ת'חרב – או אותי.]

אן: קום, איש זיוף. הלוואי שתמות, אבל

אני לא אהיה התליינית

שלך.

ריצ'רד: אז תבקשי שאהרוג

ת'עצמי, ואעשה זאת.

אן: כבר ביקשתי.

ריצ'רד: זה היה בזעמך. תגידי שוב,

ואיך שתדברי היד הזאת,

אשר לִכְבוד אהבתך רצחה

את אהובך, לִכְבוד אהבתך

תרצח אוהב שאוהב יותר. תהיי

השותפה לָרצח של שניהם.

אן: מה יש לך בלב.

ריצ'רד: פי ולבי שווים.

אן: שניהם, נדמה לי, שקר.

ריצ'רד: אז אין אף איש אמת.

אן: טוב, טוב, די עם החרב.

ריצ'רד: אם כך יש ברית שלום.

אן: את זה תדע אחר כך.

ריצ'רד: מותר לי לקוות?

אן: תקווה יש לכולם.

ריצ'רד: ענדי טבעת זו.

תראי: טבּעתי סביב אצבעך.

כך בַּחזה שלך כָּרוּך לבי,

מסכן. את שניהם תענדי, שניהם

שלך. ואם יורשה לִמשרת

עלוב רק לבקש טובה אחת

מנדיבותך, תתני לו אז אישור

לְאוֹשר נצח.

אן: מה היא?

ריצ'רד: תשאירי את הטקס הקודר

לְזה שיש לו כל סיבה להיות

אָבֵל ראשי, ולכי 'חת-שתיים אל

בית קרוסבי - זה ביתי - ושם, אחרי

שאקבור ת'מלך האציל הזה

כדת, וארטיב לו את הקבר עם

דמעות של חרטה, אבוא לפגוש

אותך ללא דיחוי. מכל מיני

סיבות שאין לחשוף אותן, עשי

לי ת'טובה הזאת.

אן: מכל הלב, ואני כל כך שמחה

לראות אותך מכה ככה על חטא.

טְרֶסֶל וְבַּרְקְלי, בואו אתי.

ריצ'רד: אמרי

"שלום, כל טוב."

אן: זה לא מגיע לך,

אבל אם אתה מלמד אותי

כבר איך להתחנף אליך, אז

דמיין שכבר אמרתי.

(יוצאת, עם טרסל וברקלי.)

ריצ'רד: תרימו, רבותי, את הגופה.

ג'נטלמן: למנזר צ'רטסי, אדוני?

ריצ'רד: לא, למנזר ווייט-פְרָיֶיארְז. שם חכו לי.

(יוצאים הג'נטלמנים ונושאי החנית עם הגופה.)

חיזרו אחרי אשה אי פעם ככה?

כבשו איזו אשה אי פעם ככה?

אקח אותה, רק לא לאורך זמן.

מה זה, אני שהרגתי את בעלה

ואת אביו – כובש אותה בשיא

שנאת לבה, עם הקללות בַּפֶּה

והדמעות בעין, וּלְיד

העֵד המדמם לשנאתה,

כשאלוהים, מצפּוּן וכל מכשול

נגדי – ואני, בלי אף חבר לתמוך

בי חוץ מהשטן ופרצופֵי

זיוף – ועם כל זה לכבוש אותה,

כנגד כל הסיכויים!

הה!

כבר שכחה את הנסיך, גיבור

החיל, אדוארד, בעלה, שאני

לפני חודשיים או שלושה חתכתי

כשחטפתי כעס? איש נחמד, מקסים

ממנו, שפונק בכל ברכה שיש

לַטבע, גם צעיר, אמיץ, חכם

וגם – בטוח – מלך מלידה,

העולם שוב לא יוכל להרשות לעצמו.

ובכל זאת היא תשפיל את זוג עיניה

אלי – זה שקצץ את הנסיך

הטוב הזה בעלומיו, והפך

אותה לאלמנת מיטה של צער?

אלַי, שכל כולי לא חֵצי אדוארד?

אלַי, צולע ועקום כזה?

נותן ת'דוכסוּת שלי בגרוש –

פשוט טעיתי בערכִּי שָנים!

לא, בחיי שבעיניה – לא

כמו בעינַי – אני ממש גבר

שווה. אני אשקיע בּרְאִי,

אשכור לי להקה של חייטים

ללמוד איך לקשט ת'גוף שלי.

אם התגנבה לי כבר חיבה עצמית,

אז אֲתַחְזֵק אותה עם איזה סכום. [/ אוציא עליה איזה סכום קטן.]

טוב, קודם אֲגַלְגֵל את זה-שָם-מה-

שְמו אל הקבר, אז אֶחְזור, חָפוּי

ראש, אל אהובתי. שמש יפָה,

עד שאקנה ראי תביאי אור,

שאראה ת'צל שלי כשאעבור.

יוצא.


< אחורה	ריצ'רד 3 - מערכה 1, תמונה 2	קדימה >

שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס