שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט ריצ'רד 2 - מערכה 2, תמונה 2 קדימה >

נכנסים המלכה, בושי ובגוט.

בושי:  הוד מלכותךְ, את עצובה מדי.

         הבטחת, כשנפרדת מן המלך

         שלא ליפול לדיכאון ממית,

         לשמור על מצב-רוח מרוֹמם.

מלכה: לטובתו הבטחתי. לטובת         [/ הבטחתי לשמחתו. לשמחתי 

         עצמי - לא יכולה. והרי אין לי    / שלי – לא יכולה. אם כי אין לי] 

         סיבה לחבוק אורח כמו יגון            

         חוץ מפרידה מאורח נהדר  

         כמו ריצ'רד הנהדר שלי. ובכל    

         זאת מתקרב ובא אלי, נדמה לי,

         איזה מין צער שעוד לא נולד

         ושמבשיל בְּרחם הגורל,

         וכל נפשי רועדת משום כלום.

         היא עצובה על משהו יותר  

         מן הפרידה מבעלי המלך.

בושי:  על כל יְגון ממש – עשרים צללים יש,

         נראים כמו היגון אבל הם לא.

         עיניים שמטושטשות מִבְּכי

         של צער מְפצלות דבר שלם

         לחלקים, כמו בְּעדשות [/ כמו בפרספקטיבות]  [/ כמו בתמונות כאלה]  

         שאם צופים בהן ישר רואים

         בלבול, ואם עקום – קולטים צורה.

         ככה, הוד מלכותך המתוקה,

         אם תסתכלי עקום על המסע

         של בעלך, אז תְּבַכּי צורות

        יגון שהן מעבר לו, שאם

         רק תסתכלי ישר תראי שהם

         צללים של מה שאין. אז מלכּתי,

         תִּבְכּי רק על לכתו של בעלך.

         יותר מזה אין מה לראות אלא

         בעיני הצער הכוזב, אשר

         בוכה לא על אמת, על דמיונות.

מלכה: אולי זה ככה; אבל תוך תוכי

         אומר לי ומשכנע: זה אחרת.

         ככה או ככה אני עצובה,

         כן, עצובה כבדה כל כך שגם

         כשבראש אין כלום, אף מחשבה,

         מכובד הלא-כלום אפול, אגווע.

בושי:  זה לא יותר מסתם דמיון, גברתי.

מלכה: זה לא פחות. בכל זאת לַדמיון

         יש איזה אב דמיון קדמון. אצלי   

        לא, כי לא-כלום הוליד בי כן-יגון,

         או שיש כלום בָּלא-כלום שמציק לי.

         אני יורשת במהופך, מראש - 

         אבל עוד לא ידוע כלל של מה,    

         בינתיים "העצבות בלי שם" הוא שְמה.

         (נכנס גרין.)

גרין:   הוד מלכותךְ, ורבותי. המלך,

         אני מקווה, עוד לא הפליג לאירלנד.

מלכה: ולמה "מקווה"? יש לקוות

         שכן, כי מטרותיו דורשות דחיפות,

         ובַדחיפות שלו תקווה. אז למה

         אתה מקווה שהוא עוד לא הפליג?

גרין:   הלוואי שהוא, מקור כל התקוות,

         עצר את כוחותיו כדי לייבש

         תִּקוֹות אויב שכבר פלש לארץ.   

         הבולינגברוק המגורש מחזיר

         ת'עצמו, וּבִנשקים שלופים עגן

         בביטחון בְּרֵייוֶונְסְבּור.

מלכה:                             האל

         ישמור!

גרין:                 איי, גברת, זה נכון מדי.

         יותר גרוע: לורד נורת'אמברלנד,

         בנו, הנרי פֶּרסי הצעיר, רוזנֵי

         רוס, וּוילוֹבּי ובּוֹמוֹנְט, הם עם כל

         ידידיהם החזקים חברו

         אליו.

בושי:          ולמה לא הכרזתם על

         נורת'אמברלנד וכל השאר בתור

         מורדים, בוגדים?

גרין:                            הכרזנו. בתגובה

         כבוד וּורְסְטֶר התפטר ממשרתו

         כראש מעון המלך, וערק                 

         עם כל המשרתים אל בולינגברוק.

מלכה:  אז, גרין, אתה המיילדת של

         אֶבלי, ובולינגברוק יורש אימים

         של צערי. עכשיו נפשי ילדה

         תינוק מזוויע, ואני, אמא

         טרייה ורצוצה, הוספתי אל

         אסון אסון, ואל עצבות עצבות.

בושי: לא להתייאש, גברתי.

מלכה:                               מי יעצור

         בי? אני אתייאש ואהיה

         אויבת לַתקווה הרמאית.

         היא חנפנית, היא עלוקה, והיא

         הודפת מוות, שבעדינות   

         פורם קשרי חיים אשר תִקְוָות  

         השווא מותחת עד לקצה הסבל.

         (נכנס יורק.)

גרין: הנה דוכס יורק בא.

מלכה: ועל צוואר קשיש נושא אותות

         של מלחמה. אח, המבט שלו

         מודאג כהוגן! דוד, באלוהים,

         תגיד מילים של נחמה.

יורק:                                   אני

         אחטא למחשבתי. הנחמה

         היא בשמיים, ואנחנו על

         האדמה, שכלום לא חי בה חוץ

         ממכשולים, יגון ודאגות.

         האיש שלךְ יצא למרחקים

         כדי להציל, כשאחרים באים

         כדי שיפסיד בבית. מי נותר  

         בתור משענת לארצו? אני,  

         חלוש זקנה שלא יכול לתמוך

         גם בעצמי. עכשיו הגיעה שעת

         בחילה מהזלילה שלו; עכשיו

         שיבדוק את חבריו שהחניפו לו.

         (נכנס איש שרות.)

איש שרות (ליורק): כבודך, בנך עזב לפני שבאתי.

יורק:   עזב? נו טוב. יקרה מה שיקרה.

         האצילים עורקים, פשוטי עם מתנכרים

          וימרדו למען בולינגברוק,

         אני חושש. אתה, תיגש לפְּלֶשי

         לגיסתי, הדוכסית של גלוסטר.

         שהיא דחוף תשלח לי אלף פאונד.

         חכה, תיקח את הטבעת.

איש שרות: כבודך, שכחתי לספר, כבודך.

         היום עצרתי שם, בדרך הנה -

         אבל זה יצער אותך לשמוע

         עוד.

יורק:          מה זה, כלב?

איש שרות: שעה לפני שבאתי, כבודה מתה.

יורק:   הו אלוהים שירחם, איזה

         מין שטף אסונות מציף בבת

         אחת את המדינה האומללה!

         אנ' לא יודע מה עושים, הלוואי 

         ש - לא בגלל איזו אשמה שלי –

         המלך כבר היה חותך לי את

         הראש יחד עם זה של אח שלי.

          מה, לא יצאו שליחים בהול לאירלנד?

         איך נממן ת'מלחמות האלה? -

         בואי גיסתי – לא, דודנית – סליחה. –

         לךְ, בן-אדם, לבית, ותביא

         קצת עגלות ואת הנשקים שיש שם.

         (איש השרות יוצא.  – לבּושי, באגוט וגרין):

          מה, ג'נטלמנים, תגייסו גברים?  

         אם לי יש שמץ של מושג באיזה

         מין אופן לנהל ת'עניינים

         האלה שנפלו לי בבלבול

         אל הידיים, אל תאמינו לי.

         שניהם קרובים שלי. אחד שליט

         שלי, ששבועתי וחובתי

         הן להגן עליו; והשני

         גם הוא קרוב שלי, אשר מלכי

         עשה לו עוול, ושמצפוני

         וקרבתי קוראים לעשות לו צדק.

         טוב, משהו לעשות צריך. – בואי,

         אוציא אותך מכאן.  

         אתם גייסו את אנשיכם,

         ותפגשו אותי בטירת בַּרְקְלי.

         הייתי גם צריך לקפוץ לפְּלֶשי,

         אבל אין זמן. הכל כמרקחה,  

         תוהו ובוהו עם מהפכה.

         (יוצאים הדוכס מיורק והמלכה.)

בושי:  הרוח היא טובה לשאת בשורות

         לאירלנד, אבל לא בחזרה.

         שאנחנו נגייס כוחות בקנה

         מידה של האויב - לא אפשרי.

גרין:   וגם אהבתנו הקרובה

         למלך מְקָרבת לעברנו

         שנאה ממי שלא אוהב אותו.

באגוט:  שזה העם המתנדנד, כי כל

         אהבתם מונחת בָּארנק,

         ומי שמרוקן להם אותו

         בִּן רגע ממלא להם ת'לב

         באותו סכום של שנאה קשה. 

בושי:                                       על זה

         כל הציבור מרשיע את המלך.   

באגוט:  אם המשפט תלוי בהם, אז גם

         אנחנו מורשעים, הרי תמיד

         היינו סביב המלך.

גרין:                          טוב, אני

         יוצא למצוא מקלט בטירת בריסטול.

         כבוד הרוזן מוּוילְטְשיר כבר נמצא שם.

בושי:  אני אבוא אתך, כי ההמון

         בשנאתו לא יעשה לנו

         טובות יותר מכמו כלבים לקרוע

         אותנו לגזרים. (לבאגוט): תבוא איתנו?

באגוט: אני – לאירלנד, אל הוד מלכותו.

         שלום. כמו שהרגש מנחש,

         פה נפרדים, יותר לא ניפגש.

בושי:  תלוי איך יורק יכה את בולינגברוק.

גרין:   דוכס מסכן! משימתו היא כמו

         לספור חול, או לשתות ים בִּגְמיעוֹת. 

         על כל חייל, ינוסו לו מאות. 

באגוט: שלום, כולם, וּלְעולם, מיד.   

בושי:  אולי עוד ניפגש.

באגוט:                       לא-לא, לעַד.

         יוצאים.


< אחורה הדפסת הטקסט ריצ'רד 2 - מערכה 2, תמונה 2 קדימה >