שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים, עם חצוצרות, תופים ודגלים, בולינגברוק, נורת'אמברלנד, מלווים וחיילים.

בולינגברוק: אז מהמודיעין הזה לומדים:

         הוולשים התפזרו, וסוֹלְסְבְֶּרי

         יצא לפגוש ת'מלך שנחת

         עם כמה חברי-נפש על החוף.

נורת'אמברלנד: החדשות טובות מאד, כבודו;

         ריצ'רד מסתיר ת'ראש קרוב לכאן.

יורק:   יאה היה שלורד נורת'אמברלנד

         יגיד "המלך ריצ'רד". יום אומלל

         יהיה כשמלך מקודש כזה

         יסתיר ראשו.

נורת'אמברלנד:              כבודך טועה בי; רק

         כדי לקצר השמטתי את התואר.

יורק:   היו ימים שעל קיצור כזה

         הוא היה מקצר אותך בראש.

בולינגברוק: לא, דוד, אתה תופש מעט מדי.

יורק:   אחיין, אתה תופס יותר מדי.

         תְפוש רק שמעל ראשנו יש שמיים.

בולינגברוק: אני יודע, דוד, ולא יוצא

         מול רצונם.

         (נכנס הארי פֶּרסי.)

                          מי זה? הארי, שלום!

         נו, הטירה נכנעת?

פרסי:                             הטירה

         עומדת מבוצרת מלכותית

         כנגד כניסתך בה.

בולינגברוק: מלכותית?

         איך? אין בה מלך.

פרסי:                          יש, אדון טוב, יש

         בה מלך. כבוד המלך ריצ'רד - הוא

         נמצא שם בין גבולות של סיד ואבן,

         אתו גם לורד אומרל, לורד סולסברי,

         סר סטיבן סקרוּפּ, וכן איזה איש דת

         גדול – מי, לא הצלחתי לברר.

נורת'אמברלנד: אה, זה וודאי הבישוף מקרלייל.

בולינגברוק (לנורת'אמברלנד): אדון יקר,

         לך גש אל הצלעות של הטירה

        העתיקה; בְּרעש חצוצרה

         תנשוף באוזניה המתפוררות 

         זימון להידברות, במלים אלה:

         הנרי בולינגברוק

         נושק את יד המלך ריצ'רד על

         ברכיו, מוסר את נאמנותו

         ואת לבו להוד רוממותו.

         באתי כדי להניח את נשקי

         בתנאי שיבוטל לי הגירוש

         ורכושי יושב לי מרצון.

         אם לא, אז אנצל יתרון צבאי

         שלי ואכסה אבק של קיץ

         בממטרים של דם שיישפך

        מגוף פצוע של אנגלים טבוחים –

         וכמה זה רחוק מרצונו

         של בולינגברוק שסערת אודם

         כזאת תשטוף את החיק הירוק

         של אדמות ריצ'רד מעידה קידת

         מסירותי מכל הלב. תמסור

         זאת בשעה שאנחנו צועדים  

         פה על מרבד הדשא בַּמישור.

       [כאן כנראה נורת'אמבלרנד והחצוצרן ניגשים לחומה.]

         נצעד בלי רעשי תוף מאיים,

         ושיראו טוב מן הביצורים

         המרוטים של הטירה הזאת

         את מערך צבאנו המשובח.

         נדמה לי שכשניפגש אני

         והמלך ריצ'רד זה יהיה נורא

         כמו התנגשות של מים ושל אש

         בְּזעזוע שקורע את

         לֶחְיי שמיים המעוננים.

        אם הוא האש, אני בהכנעה

         המים. כל הזעם לו, בעוד

         אני על פני האדמה מגשים        

         גשמים – על פני האדמה ולא   

         עליו. קדימה, תצעדו, ונא

         לשים לב איך נראה המלך ריצ'רד.

       (החצוצרה משמיעה אות לדין-ודברים, תשובה מבפנים. ואז תרועה. המלך ריצ'רד מופיע למעלה על החומות, עם הבישוף מקרלייל, אומרל, סקרופ וסולסברי.)

         הנה, המלך ריצ'רד בעצמו

         מופיע, כמו השמש הסמוקה

         הכעוסה בשער המזרח

         כשהיא קולטת שהעננים

         הזדוניים החליטו להעיב

         על תפארתה ולהכתים לה את

         הדרך הבוהקת מערבה.

יורק:   ובכל זאת הוא נראֶה כמו מלך. רק

         תביט, העין, הנוצצת כמו

         של נשר, מבזיקה סמכות שלטון.

         אבוי לַיום שבו איזו קללה  

         תפגום בְּמחזה כל כך נפלא!          

ריצ'רד (לנורת'אמברלנד): אנחנו המומים, זמן רב כל כך

         עמדנו וְהִמְתַּנוּ שתכרע

         ברך נרצעת כי החשבנו את

         עצמנו מלכּךָ כדין. ואם 

         זה כך, איך מִפְרָקֵיך מעזים

         לשכוח להפגין את חובתם

         כלפינו? אם זה לא כך, בוא הראה

         לנו צו מיד אלוהים אשר

         פיטר אותנו מלייצג אותו;

         כי יד של דם ועצם לא יכולה,  

         אנו יודעים, לתפוס את הידית

         של שרביטנו - רק בחילול קודש,[/ של שרביטנו, אלא בְּביזוי,]  

         גניבה או הדחה. גם אם נדמה

         לך שבדיוק כמותך כולם

         השחיתו את נפשם והפנו לנו

         עורפם, ושאנחנו עקרים

         ושכּולים מידידים, אז דע

         טוב: האדון שלי, האל הכל-

         יכול, הוא מגייס בענניו

         צבאות של מגפה לִשְמֵנו, הם 

         יכו את ילדיך שעוד לא

         נולדו או נזרעו כי אתה מרים 

         יד עבד על ראשי ומאיים

         על תהילת הכתר המקודש

         שלי. אמור לבולינגברוק – כי שם

         נדמה לי הוא עומד – שכל פסיעה

         שלו על אדמתי בגידה נפשעת.

         הוא בא לפתוח את הצוואה

         האדומה של מלחמת דמים;

         אבל עד שהכתר שאליו

         הוא מכוון יחיה לו בשלום,

         עשרת-אלפים כתרי דם של

         בנים לאימהות יכערו

         את פְּני ארצנו המלבלבים;

         את השלום שלה, חיוור-בתולי,

         הם יצבעו בארגמן זועם,

         ואת שדות המרעה שלה ישקו

         בדם אנגלי מסוּר.  

נורת'אמברלנד:                  ישמור מלך

         מרום שהמלך אדוננו לא

         יותקף בידי הָעַם בָּאָרץ, עַם

         הארץ. דודנך האצילי

         פה, בולינגברוק, נושק בהכנעה

         ליד שלך; והוא נשבע בשם

         המצבה מעל עצמות סָבְךָ

         המלכותי, ובשם דם המלכות

         שלשניכם – זרמים אשר נובעים

         מאותו מקור נשגב – ובשם יד גונט

         איש הצבאות שנקברה, ובשם

         כבודו שלו, ערכו שלו, כולל

         כל מה שבשבועה ניתן לומר –

         אין בבואו לכאן שום מטרה

         חוץ מלדרוש את זכויותיו בתור

         יורש, ולהפציר על שתי ברכיו

         לחנינה מיד; ואם כבודך

         יואיל לתת אותה - את שריונו

         המנצנץ יפקיד לַחלודה,

         את הסוסים אל האורווה ואת

         לבו רק לשירות הוד מלכותך.

         כך הוא נשבע, כבן מלכות איש צדק;

         וכשם שאני אציל - בוטח בו.

ריצ'רד:  נורת'אמברלנד, אמוֹר שכך משיב

         המלך: דודננו האציל

         ברוך בואו לכאן, והַמִפרט

         של דרישותיו המוצדקות יזכה

         כולו למענה בלי וויכוחים.

         בכל לשון צחה שיש לך,

         הבא לאוזנו האצילית בְּרכוֹת.

         (נורת'אמברלנד חוזר אל בולינגברוק.

          לאומרל): אנחנו מתבזים פה, לא, דודן?,

         להתנהג עלוב ולדבר   

         יפה? מה, שנקרא שוב לנורת'אמברלנד

         לשלוח התרסות אל הבוגד

         וכך למות?

אומרל:                  לא-לא, אדון יקר.

         בוא נילחם בו במלים טובות.

         הזמן יביא רֵעים, יש לקוות,

         והרֵעים יביאו חרבות.

ריצ'רד:  אח אלוהים, אח אלוהים, לו רק

         יָכלה זאת, הלשון, אשר גזרה

         נידוי מר על הגבר הגאה שם

         למחוק זאת במילות פיוס! אח לו

         הייתי רק גדול כמו היגון

         שלי, כן, או קטן משמי! או לו

         יכולתי רק לשכוח מה הייתי,                   

         או לא לזכור מה עלי להיות עכשיו!

         אתה גואה בי, לב גאה? הנה

         קח רגע להלום, האויב יבוא  

         תוך רגע להלום בך גם בי.

אומרל:  נורת'אמברלנד חוזר מבולינגברוק.

ריצ'רד:  מה על המלך לעשות עכשיו?

         להיכנע? המלך יציית.

         להיות מודח? המלך יקבל.

         עליו להיפרד מן השם "מלך"?

         שיילך, בשם אלוהים. אני אתן

         את תכשיטַי בעד חרוזי תפילה,

         ארמון פאר שלי בעד מנזר,

         שלל מחלצות בעד סחבות קבצן,

         גביעי זהב בעד צלחת עץ,

         שרביט בעד מקל של נדודים,

         את מלכותי בעד קבר קטן,

         קבר קטן, קטן, ואלמוני;

         או שאיקבר על איזה שביל מסחר,   

         דרך המלך, ושם ירמסו

         רגלי הנתינים כל רגע את

         הראש של שליטם; כי על לבי

         דורכים בעודי חי, אז למה לא

         כשאיקבר גם על ראשי? אומרל,

         אתה בוכה, דודן רגיש שלי!

         נברא מזג אוויר רע בדמעות

         בְּזוּיות; הן והאנחות שלנו

         יכּו חיטה של קיץ, יעשו

         בּצוֹרֶת פה בארץ המורדת.       

        או שנשתעשע באסוננו,  

         נמציא משחק ספורט של שפיכת דמעות,

                                   [/ נמציא מין ספורט: טורניר שפיכת דמעות,]

         כך: להזיל אותן על נקודה

         אחת עד שתנקובנה לנו שני

         קברים באדמה, וכשנוטמן שם

         ינוח זוג קרובים אשר חפר

         במו עיניו בור קבר בעפר.    [/ בדמע לעצמו בור בעפר.]

         לא טוב, הרע הזה? טוב טוב, אז די.

        דיבור טפשי. אתה צוחק עלי.

         (לנורת'אמברלנד): אציל גדול, נורת'אמבלרנד, אז מה

         אומר המלך בולינגברוק? האם

         ייתן הוד מלכותו לריצ'רד זכות

         לחיות עד שימות? או לא ייתן?

         אתה מחווה קידה, הוא אומר "כן".  [/ אתה מחווה קידה, כלומר זה "כן".]

נורת'אמברלנד: אדון, הוא מחכה כדי לדבר

         אתך שם במורד. תואיל לבוא

         למטה?

ריצ'רד:                 מטה, מטה אני בא,

         כמו בנו של אל השמש שאיבד

         שליטה על הסוסים המתפרעים

         במרכבת האש. מורָד? אכן  

         מורָד כשהמלכים הירודים

         קרואים להשתחוות בפני בוגדים.  

          מורָד? רד לַמורֵד ורְעד, שליט.  

         במקום שיר עפרוני, צִוְוחת לִילית.  

         (יוצאים ריצ'רד ומלוויו מלמעלה. נורת'אמברלנד חוזר אל בולינגברוק.)

בולינגברוק: מה הוד רוממותו אומר?

נורת'אמברלנד:                                שִבְרון

         לבו וצערו גורמים שהוא

         יאמר מלים פרועות של איש מוטרף.

         (תרועה. נכנסים ריצ'רד ומלוויו למטה.)

         אבל הוא בא.

בולינגברוק: פנו מקום כולכם,

         הפגינו את חובתכם כלפי המלך.

         (הוא כורע.)

          אדון גדול.

ריצ'רד:  דודן יקר, זה ביזיון ירוד

         לבִרְכְּך הנסיכית לתת

         לַקרקע הירודה להתגאות

         בִּנשיקתך. הלוואי היה לבי

         חש את אהבתך, ולא עינַי

         רואות, ללא חדווה, את קידתך.

         עלה, דודן, עלה, לִבְּך עלה,

         אני יודע, עד כאן לפחות, [מצביע על הכתר]

         על אף שהברכיים נמוכות.

בולינגברוק: באתי לתבוע רק מה ששלי.

ריצ'רד:  שלך שלך, ואני שלך והכל.

בולינגברוק: יהא שלי רק מה שבעינֵי

         אהבתך מגיע לי, אדון

         כביר.

ריצ'רד:               מגיע לך ועוד איך.

         לאלה שיודעים לקחת חד,    [/ לאלה שיודעים לקחת בלי

         חלק, חזק, מגיע לקבל.     / הנד עפעף, מגיע לקבל.]

          (ליורק): דוד, תן יד. אל תבכה. דמעות מראות

         ים אהבה, אבל לא מרפאות.

         (לבולינגברוק): דודן, אני צעיר מדי להיות

         אבא שלך, אם כי אתה בוגר

         מספיק להיות יורש שלי. אתן

         מה שתרצה, וגם בלב חפץ;

         כך יש לנהוג כשכוח מאלץ.

         עכשיו ללונדון, אני מתערב?  

בולינגברוק: אמת.

ריצ'רד:                  אז מי אני שאסרב.

         תרועה. יוצאים.