| < אחורה |  ריצ'רד 2 -
מערכה 5, תמונה 2 |
קדימה > |
נכנסים הדוכס מיורק והדוכסית מיורק.
דוכסית: אמרת, בעל, שתספר לי את
השאר כשהבְּכי קטע אותך
באמצע הסיפור על כניסת שני
הדודנים שלנו לתוך לונדון.
יורק: איפה עצרתי?
דוכסית: שם בַּתחנה
העצובה שבה ביד גסה
וחצופה זרקו מחלונות
אבק ואשפה על ראש המלך ריצ'רד.
יורק: ואז, כמו שאמרתי, הדוכס,
בולינגברוק הגדול, רכוב על סוס
חם-אש שכמו הכיר כבר את רוכבו
השאפתן, המשיך במסלולו
לאט אך בהדר, וכל לשון
קראה לו "בולינגברוק, שתבורך!"
יכולְת לחשוב שהחלונות דיברו,
כל כך הרבה עיניים להוטות,
מטף ועד זקן, ירו מתוך
המסגרות מבט של חשק על
דמותו, כאילו ציורים על קיר
אמרו כולם ביחד "שישמור
עליך ישו! בולינגברוק, ברוך
הבא!" והוא, פונה מצד זה אל
צד זה, גְלוי ראש, גוחן נמוך יותר
מצְוואר הסוס הגאוותן שלו,
אמר להם: "אני מודה לכם,
אחים" – וכך המשיך, וכך עבר.
דוכסית: ריצ'רד מסכן! ואיפה הוא רכב אז?
יורק: כמו שבתיאטרון, כאשר שחקן
מקסים יורד מן הבמה, כולם
בקושי מביטים על זה שעכשיו
תורו להיכנס, והפטפוט
שלו נשמע כמו טרחנות, ממש
כך, או בשבעתיים בוז, כולם
זרקו בריצ'רד הענוג מבט
עקום. איש לא קרא "ישמור אותו
האל!" אף פֶּה שמֵח לא אמר
ברוך הבא, אבק נזרק שם על
ראשו המקודש, והוא ניער
אותו בצער כה עדין, פניו
נאבקים בדמע וחיוך,
אותות ליגונו ואיפוקו, [/ אותות סבלו וגם סבלנותו,]
שאילו לא הקשיח אלוהים
מאיזו סיבה את הלבבות, הם לא
יכלו שלא להתמוסס, וגם
פראי-אדם היו חומלים עליו.
אבל כשמתערבים המרומים
אנחנו מקבלים ומשלימים.
כולנו נתיניו של בולינגברוק,
כסאו וסמכותו יהיו לי חוק.
(נכנס אומרל.)
דוכסית: הנה בני, לורד אומרל.
יורק: לשעבר.
בתור חבר של ריצ'רד הוא איבד
ת'תואר, את צריכה עכשיו לקרוא
לו ראטלנד, כפי שהוא היה. אני
עָרב בַּפרלמנט לְנאמנות
העַד שלו למלך החדש.
דוכסית: שלום, בן. מי הן הסיגליות
שמעטרות עכשיו חיק של אביב
ירוק חדש?
אומרל: גברתי, אנ' לא יודע,
ולא נורא אכפת לי. אלוהים
עֵד: אני לא רוצה להיות כזה.
יורק: טוב, בְּאביב חדש כזה שים לב
לא להיקטף לפני שתלבלב.
ומה חדש באוקספורד? יתקיימו
שם התחרויות והטורנירים?
אומרל: עד כמה שאני יודע, כן.
יורק: ואתה תהיה שם.
אומרל: זו הכוונה,
אם אלוהים רק לא ימנע.
יורק: מה המעטפה שמציצה
לך מהחזה? אתה מחוויר?
תן לי לראות.
אומרל: זה שום דבר.
יורק: אז לא
חשוב אם ככה מי יראה. אני
רוצה לדעת. תן לראות.
אומרל: כבודו
יסלח לי. זה עניין של מה בכך,
שמסיבות שונות אנ' לא רוצה
שייראה.
יורק: ומסיבות שונות,
כבודו, אני רוצה לראות. אני
חושש, אני חושש –
דוכסית: מה יש לחשוש?
זה איזה כתב חוב שהוא התחייב לו על
בגד פאר ליום התחרות.
יורק: חוב - לעצמו? מה, מה עושה עליו
כתב חוב שהוא חייב בו? את טפשה,
אשה. בוא, ילד, תן לראות.
אומרל: סליחה, צר לי מאד, אנ' לא יכול.
יורק: אני דורש. תן לי לראות, אמרתי.
(הוא תולש אותו מחזהו וקורא.)
בגידה, בגידה פושעת! מנוול,
בוגד!
דוכסית: מה העניין?
יורק (קורא החוצה): היי! מי בפנים? תרתום לי את הסוס.
אלוהים ישמור, איזו בגידה יש פה!
דוכסית: איך, מה זה, מה?
יורק: תן לי ת'מגפיים. תרתום לי את הסוס.
אח, בכבוד שלי, ובחיים,
בָּאמונה, אני אסגיר אותו,
את המנוול!
דוכסית: מה העניין?
יורק: שקט,
אשה טפשה!
דוכסית: שום שקט לא. מה העניין, אומרל?
אומרל: די, אמא, תירגעי. זה סתם מין כלום
שמחירו הוא רק חיי.
דוכסית: חייך?
יורק: ת'מגפיים – פה! אני – למלך!
(נכנס משרתו עם מגפיים.)
דוכסית: תכה אותו, אומרל! ילד מסכן,
אתה המום. (למשרת) עוּף, מנוול! שלא
אראה אותך יותר.
יורק: אמרתי את המגפיים.
דוכסית: מה, יורק, מה תעשה?
לא תכסה על מעידת בשרך
שלך? יש לנו עוד בנים? סביר
שיהיו לנו? זמן הפריון
שלי לא התייבש כבר? אז תקטוף
לי את בני היפה מזִקְנתי,
תשדוד אותי מהשם אמא שְמֵחה?
הוא לא דומה לך? הוא לא שלך?
יורק: איי מטורפת,
תסתירי מזימה שחורה כזאת?
תריסר מהם חתמו ונשבעו
זה בשם זה לרצוח את המלך
באוקספורד.
דוכסית: הוא לא יהיה שם. פה
נחזיק אותו. אז מה לו ולזה?
יורק: די, משוגעת! גם אילו היה
עשרים פעם הבן שלי, אסגיר
אותו.
דוכסית: אילו גנחת בשבילו
כמוני, אז היית רחמני
יותר. אבל עכשיו אני קוראת
אותך. אתה חושד שלא הייתי
נאמנה למיטתך, שהוא
ממזר ולא הבן שלך. לא, יורק
מתוק, בעל מתוק, שלא תחשוב
זאת. הוא נראה ממש כמוך, לא
כמוני, לא כמו אף קרוב שלי,
אבל אותו אני אוהבת.
יורק: תני
לעבור, אשה סוררת.
(יוצא.)
דוכסית: צא אחריו, אומרל! תשיג ת'סוס
שלו! טוס, דְהר, תגיע לפניו
למלך ותפציר לִמְחילה
לפני שיאשים אותך. אני
לא אאחר לבוא. גם אם אני
זקנה, אני אדהר מהר כמו יורק.
ולא אקום מהרצפה לפני
שבולינגברוק יסלח לך. מהר, לדרך!
יוצאים.
| < אחורה | ריצ'רד 2 -
מערכה 5, תמונה 2 |
קדימה > |