שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסות המלכה וגברות.

מלכה: כאן יעבור המלך. זה השביל 

       לַמצודה המבעיתה שהקים

         יוליוס קיסר, ובחיק הצוּר שלה

         בעלי נידון להיות שְבוי בולינגברוק

         הגאוותן. ננוח כאן, אם יש

         באדמה המרדנית מנוֹח

         עבור מלכת מלכה האמיתי.

         (נכנס ריצ'רד עם שומר.)

         שקט, ראו, בעצם אל תראו

         את השושן שלי נובל. לא, כן,

         הביטו, שתתמוססו לְטל

         מרוב חמלה ותשטפו אותו

         שיפרח שוב בדמעות של אהבה.

         אתה, דגם של טרויה חרֵבה,

         שלד של הוד, קבר המלך ריצ'רד

         ולא המלך ריצ'רד! איי פונדק

         יפה, למה יגון לן אצלך -

         וניצחון בבית-מרזח זול?

ריצ'רד:  אל תתאחדי עם היגון, אשה

         יפה, שלא תחישי את קצי.

         כן, נפש יקרה, לִמְדי לחשוב

         על מצבנו הקודם בתור

         חלום שמח, שמתעוררים

         ממנו ומגלים שהאמת 

         על מה אנחנו היא רק זה. אני

         אחיו בדם של ההכרֵח, הוא

         ואני קשורים בברית עד יום המוות.  

         לכי לך לצרפת, והסתגרי

         שם בְּמנזר. נפשנו בְּעולם

         אחר תזכה בכתר מלוכה

         שהשלכנו פה בעמק הבכא.

מלכה: מה-זה, ריצ'רד שלי שוּנה בגוף

         גם נפש? בולינגברוק הדיח את

         כל שכלך? פלש לתוך לבך?

         אריה גוסס מניף את כפותיו

         ולפחות פוצע אדמה

         בזעמו כשהוא מוכרע. אתה,

         כמו תלמיד בית-ספר, מקבל

         בשקט עונש, מְנשק מַקֵּל

         ומתרפס בְּהכנעה מול זעם?

         אתה, אריה ומלך החיות?

ריצ'רד:  כן, מלך של חיות! לולא היו

         חיות, הייתי מלך בני-אדם

         עדיין בשמחה. מלכה טובה

         לשעבר, תתכונני לצאת

         לך לצרפת. חִשבי שאני מת,

         ואת פה, כמו מול ערש דווי שלי,  

         נפרֶדת עד הנצח. בְּלילות

         לֵאים של חורף שבי ליד האח

         לצד זקנים טובים, תני שיספרו לך

         מעשיות של עצב מימים

         עבָרוּ. ולפני שתברכי

         בלילה טוב, ספרי אַת, לְשכּך

         את יגונם, את הסיפור המר

         עלי, ותשלחי את השומעים

         אל מיטתם בְּבֶכי. כי הרי

         בולי-עץ בלי שום חוש כלל יתרגשו  

         מן הצליל הכבד שבלשונך,

         ומחמלה יבכו עד כְּבות האש;

         יקוננו באפר, או בִּשְחור

         פחם, על הדחת מלך חוקי.

         (נכנס נורת'אמברלנד [עם מלווים]).

נורת'אמברלנד: כבודך, דעתו של בולינגברוק שונתה.

         אתה תוחזק בטירת פּוֹמְפְרֶט, לא

         בַּמצודה. וגברת, פקודתך –

         לנסוע לצרפת ללא דיחוי.

ריצ'רד:  נורת'אמברלנד, סולם שבולינגברוק 

         המטפס עולה בו אל כסאי,

         לא בשעות רבות רחוק הזמן

         בו חטא רקוב יגדל להיות זיהום.

         אתה תחשוב, גם אם הוא יעניק  

         לך חצי מהממלכה, שזה

         מעט מדי, כי עזרת לו להשיג

         אותה כולה. והוא יחשוב שאתה,

         אשר יודע את השיטה לשתול

         מלכים לא חוקיים על כס, תדע

         מצד שני גם בלי שתתבקש

         לקטוף אותו מכס שהוא גנב.

         אהבה של רשעים נעשית לפחד,

         הפחד לשנאה, והשנאה

         תביא את האחד או את שניהם

         לסכנה ומוות, כמגיע.

נורת'אמברלנד: האשמה עלי - ודי. תאמר "אני

          נפרד" וצאו לדרך בנפרד.

ריצ'רד: גָרוּש כפול! אח, אנשים רעים,

         אתם מחללים דו-נישואים,

         אלה שבין הכתר לביני

         ואלה שביני לבין אשתי.

         (למלכה): תני לבטל את נשיקת בריתנו  -

         לא, לא, בנשיקה היא נחתמה.

         (לנורת'אמברלנד): הפרד אותנו, לורד. אני צָפוֹנה,

         שם כפור וחולי מענים אקלים,

         היא לצרפת, משם, בהוד וטקס,

         היא באה הנה כמו אביב זוהר;

         היא שבה לה כמו יום סגריר קודר.

מלכה: שננותק וניפרד - חובה?      

ריצ'רד:   כן, יד מיד, לב מלב, אהובה.

מלכה (לנורת'אמברלנד): הַגְלה אותו אתי אם כבר גָליתי.

נורת'אמברלנד: זה טוב לְאהבה, אך רע פוליטי.

מלכה: אז תן לבוא אתו באשר יצעד.    

ריצ'רד:  כך שני בוכים יוצרים יגון אחד.

         נִבְכּה אַת שם ואני כאן, כי טוב

         רחוק מאשר קרוב ולא קרוב.

         נמדוד דרכים בִּבְכי ואנקה.

מלכה: אגנח יותר, דרכי היא ארוכה.

ריצ'רד:   אז על כל צעד שתי גניחות אגנח,

         ובלב כבד דרכִּי כך תימָתַח.

         די, אֶת חיזור הצער בואי נחתוך,

         כי נתחתן אתו לזמן ארוך.

         נסתום פֶּה בנשיקה, ודום נלך.

         קחי את לבי, לוקח את לבך.                   

         (הם מתנשקים.)

מלכה: החזר אותו, זו מטלה דוחה  

         לשמור וגם לרצוח את לבך.

         (מתנשקים שוב.)

          עכשיו לבי הוחזר, אז לֵך לְךָ,

          אקטול אותו לבד באנחה.

ריצ'רד:   מרוב עיכוב יגון נעשָה מופקר.

         שלום שוב. אֶת הַשְאר – עצב יאמר.

         יוצאים.