| < אחורה |  ריצ'רד 2 -
מערכה 1, תמונה 3 |
קדימה > |
נכנסים הלורד מרשל והדוכס אוֹמֶרְל.
מרשל: הלורד אוֹמֶרְל, חמוש כבר הנרי בולינגברוק?
אומרל: בכל פרט, וחָפֵץ להיכנס.
מרשל: מוברי איש נורפוק, תוסס כולו באומץ,
ממתין רק לתרועה של התובע.
אומרל: אז מוכנים שניהם, ומחכים
רק שיגיע הוד רוממותו.
(החצוצרות נשמעות ונכנס המלך ריצ'רד עם אציליו, גונט, בושי, בגוט, גרין ואחרים. כשהם ערוכים, חצוצרה, ונכנס מוברי דוכס נורפוק, חמוש, בתור נתבע, וכרוז.)
ריצ'רד: מרשל, חקור נא את המתמודד
מה הסיבה שבא לכאן חמוש.
תשאל לשמו, והמשך על פי הסדר
להשביעו על צדק מטרתו.
מרשל: בשם האל והמלך, מי אתה
ולמה באת כאביר חמוש,
נגד מי באת, מה טענתך.
דבּר אמת, ובשבועת אביר,
וכה יגן עליך אלוהים.
מוברי: שמי תומס מוברי, הדוכס של נורפוק,
ובאתי מחויב לשבועתי -
שהאל ישמור אביר מלהפר -
כדי להגן על נאמנותי
לְאלוהים, לַמלך וליורשַיו
מול בולינגברוק שמאשים אותי,
ובחסד אלוהים וחי זרועי
זו, להוכיח בהגנתי
שהוא בוגד באל, במלך, בי;
על צדקתי יגנו השמיים.
(החצוצרות נשמעות. נכנס בולינגברוק, התובע, בשריון, עם כרוז.)
ריצ'רד: מרשל, את האביר שם עם הנשק
שְאל מי הוא ומדוע בא לכאן
כך בציפוי של בגד מלחמה,
וּדרוש נא כי רשמית על פי חוקינו
יצהיר על צדקתה של מטרתו.
מרשל: מהו שמך? ולמה באת הנה
לפני המלך ריצ'רד לזירה?
נגד מי באת? מה הריב? דבּר
אמת, ויעזרו לך שמיים.
בולינגברוק: אני הוא הנרי בולינגברוק, דוכס
של הֶרְפורד ודוכס של דַרְבּי, פה
אני ניצב חמוש כדי להוכיח
בחסד אלוהים ועוז גופי,
על הזירה, ועל גוף תומס מוברי,
שהוא בוגד מצחין ומסוכן
בָּאֵל, בַּמלך ריצ'רד וגם בי;
על צדקתי יגנו השמיים.
מרשל: מוות על ראש כל איש אשר יעז
להתערב בשדה הקרב, לבד
מן המרשל והקצינים אשר
מונו לשמור על נוהל כיאות.
בולינגברוק: מרשל, תן לי לנשוק ליד מלכי,
לכרוע ברך מול רוממותו.
כי מוברי ואני כמו יוצאים
לקראת מסע ארוך ומפרך
של צליינות; אז תן שנערוך
טקס פרידה אוהב לידידינו.
מרשל: המאשים, שְפל ברך, מברך
את הוד כבודך ומבקש לנשוק
לכף ידך ולהיפרד.
ריצ'רד: נרד
ונעטוף אותו בזרועותינו.
דודן, כשם שצודקת מטרתך,
יהיה בִּקרב זה המזל אתך.
שלום, דם מדמי, שאם יֹאבד,
לנקום אסור לנו, לבכות בלבד.
בולינגברוק: טְמאה העין שתְבַכּה אותי
אם רומח מוברי פה יכה אותי.
כמו בז רודף ציפור בביטחון
ללחום במוברי הנני נכון.
[לריצ'רד?]: אדון אהוב, אני נפרד ממך. –
ממך, דודן יקר, הלורד אוֹמֶרְל;
אורב לי מוות, אך איני חולה:
צעיר, תוסס ובְחיים מלא.
עכשיו, כמו בנשף מפואר,
מה שהכי מתוק - לַסוף נשאר.
(לגונט): אתה, בורא גשמי של דם גופי,
שרוח עלומיך בי שוב חיה
ומניפה אותי בכפל מרץ
לקפוץ מעל הראש אל ניצחון,
חמש את שריונִי בתפילותיך,
בברכתך חשל לי את הרומח,
שאֶל שריון השעווה של מוברי
יחדור, ויפאר שוב את שם ג'ון
מגוֹנְט בְּמעללי גבורה של בנו.
גונט: יביא האל שגשוג לצדקתך.
הֱיה מהיר לפעול כמו ברק,
ומכותיך, הכפולות כפליים,
יפלו כמו הֶלם רעם על קסדת
אויב הנפש המנוּול שלך.
תסער בדם צעיר, באומץ, ותחיה.
בולינגברוק: כראוּת עינֵי האל או המזל,
כאן חי או מת, מסוּר למלך ריצ'רד,
איש צדק נאמן ואיש כבוד.
עוד לא היה שבוי שבלב קל
יותר הסיר שרשרת אסורים,
חיבק בִּרכּת חֵרוּת ללא גבולות,
כמו שנפשי חוגגת בְּריקוד
את הילולת הקרב עם היריב.
מלך גדול, רֵעים שלי, אחים,
פי מאחל לכם חיים שמחים.
כמו לְמשחק, ברוח לא מדוכאת,
אצא ללחום. לב האמת - שָקט.
ריצ'רד: שלום, אדון. עוּזך וצדקתך
צְפוּנים בתוך עיניך בְּבִטְחָה.
ערוך את המבחן, מרשל, התחל.
מרשל: הנרי דוכס של הֶרְפוֹרְד ושל דַרבּי,
קח רומח; והאל עם הצודק.
בולינגברוק: כמו מבצר תקווה, אקרא "אמן".
מרשל: תנו רומח זה למוֹבְּרי, דוכס נורפוק.
כרוז 1: הנרי דוכס של הֶרְפוֹרְד ושל דַרבּי
עומד בשם האל, מלכו, עצמו,
ותוך סיכון להימצא איש שקר,
על מנת לחשוף כי תומס מוברי הוא
בוגד באל, במלך וגם בו,
והוא מזמין אותו לצעוד לַקרב.
כרוז 2: עומד פה תומס מוברי, דוכס נורפוק,
מתוך סיכון להימצא איש שקר,
כדי להתגונן ולהוכיח כי
הנרי דוכס של הֶרְפוֹרְד ושל דַרבּי
כוזב לָאל, לשליטו ולו,
הוא מחכה באומץ ומצפון
נקי שיינתן אות להתחיל.
מרשל: תרועה – ויריבים, בואו קדימה.
(נשמעת תרועה.)
עצרו!
הוד מלכותו השליך את השרביט.
ריצ'רד: שהם יניחו רומח וקסדה
ויחזרו שניהם אל הַכּיסאות.
בואו לדון, וחצוצרות יריעו
כשנשיב להם מה שנגזור.
(תרועה ארוכה.)
קִרְבו לכאן,
שִמְעו מה דין המועצה שלנו.
על מנת שלא תוכתם אדמת מולדת
בדם יקר שהיא טיפחה, וכן
כי לא תסבול עינינו מחזה
מחריד של חרב אח קוצרת [/ פוצעת] אח;
היות שגאווה של נשר עם
שאפתנות לגעת בשמיים
נשאה אתכם, ביריבות שנאה,
לטרוד את השלום שבעריסת
ארצנו נם תנומת עולל מתוק,
אבל רעש הפרא של תופים [/ אבל מרעש פרא של תופים]
ונעירות של חצוצרות צורמות
ושקשוקי כלי נשק זועמים [/ והתנגשות כלי נשק זועמים]
יחרידו עוד את השלום הזה [/ הוא עוד יוחרד, אותו שלום יפה,]
לנוס מגבולותינו השלווים,
ואנו נתבּוסס בדם קרובינו;
לכן אנו מַגלים אתכם מתחום
שְטָחֵינו; הנרי בולינגברוק, אתה,
במחיר חייך, עד שעשרה
קֵיצים יעשירו את שדותינו, לא
תִּראה שוב את ארצנו היפה,
תצעד רק בשבילֵי גלות זרים.
בולינגברוק: אז כך יהיה. רק זאת לי נחמה:
עָלַי אי-שם תאיר אותה חמה
שמאירה אותך, אותו הזיו
שעל ראשך את גלותי יזהיב.
ריצ'רד: מוברי, לךָ נגזר גורל כבד
יותר, שלא בלב שלם אכריז
עליו: שעות השעון הארוכות
והחמקמקות לא יקצבו
לגלותך החמוּרה מוֹעֵד
סיום. את המלים שאין בהן
תִקווה "לנצח לבלי שוב" אני
הוגה מולך, ובמחיר חייך.
מוברי: גזר-דין כבד, אדון שליט שלי,
וכלל לא מצופה מפי כבודך.
הגיע לי מִיְדֵי הוד מלכותך
גמול טוב יותר, לא פצע מר כזה -
להישלח אל ארבע הרוחות.
את השפה שארבעים שנה
למדתי, שפת מולדתי, עלי
לנטוש, ולשוני עכשיו תהיה
לי כמו כינור או נבל בלי מיתר,
כְּלִי רב צלילים נעול בתוך קופסה,
או - בצאתו משם – מוּצב בְּיד
שלא יודעת להפיק הרמוניה.
את לשוני כלאת בתוך פי
בִּכלוב כפול – שיניים ושפתיים,
והבּוּרוּת תהיה סוהר שלי,
אטוּם, עקר, חֹשוּך. אני גדול
מדי לשבת על ברכי אומנת,
זקן מכדי להיות תלמיד בית-ספר.
אתה גוזר עלי מוות שותק,
אֶת פי מאוויר מולדת מנתק.
ריצ'רד: לפנות לְרחמים – לא יעזור.
מגזר דין שחרצנו לא נחזור.
מוברי: אז כך אפנה לי מארצי, נוֹפִי,
לחיות בְּצל של לילה אינסופי. [/ פונה לצאת]
ריצ'רד: חזור, פְּנה שוב והישבע אתי.
[לבולינגברוק ומוברי]:
נִדְרוּ בְּחובתכם לאלוהים –
כי חובתכם אלי מוּגלֵית אתכם –
שתקיימו את השבועה הזאת:
שלעולם, חֵי האמת וחֵי האל,
לא תתאחדו בגלותכם בִּברית
אוהבת, לא תִּראו כלל זה את זה;
לא תתכתבו, לא תיפגשו, ולא
תרגיעו את אש שנאתכם מבית;
לא תשלבו ידיים בִּמזימה
או תחבולה נגדנו ומדינתנו,
או נגד נתינינו או ארצנו.
בולינגברוק: אני נשבע.
מוברי: וגם אני, ואקיים.
בולינגברוק: מוברי, לךָ בתור אויב שלי:
אילו הרשה לנו המלך, אז
ברגע זה אחת מנִשְמותינו
היתה פורחת באוויר, מוּגלֵית
מבור הקבר של בשרנו, כמו
שעכשיו גולֶה בשרנו מן הארץ.
הודה לפני צאתך בבגידותיך.
אתה הולך רחוק, אז אל תגרור
משא כבד של נפש אשמה.
מוברי: לא, בולינגברוק. אם אי פעם בגדתי,
שאֶמָחֵק מספר החיים
ואַגוֹרש מגן העדן כמו
מכאן! אך מה אתה - האל, אתה
ואני יודעים; ובקרוב, אני
חושש, יידע לאסונו המלך.
שלום, מלכי. אני כבר את דרכי
לא אאבד, כי חוץ מנוף אנגלי
כל העולם עכשיו השביל שלי.
ריצ'רד (לגונט): מזגוגיות עיניך, דוד, נשקף
לב מעוּנה. פְּנֵי היגון שלך
קטפו ממנו ארבע שנות גירוש.
(לבולינגברוק): תנדוד ששה חורְפֵי כְּפור, וּלְאֲחַר -
ברוך יהיה שובך מן הניכר.
בולינגברוק: כמה זמן במלה אחת קטנה!
מלה מוחָה ארבע עונות אביב
פזיז וחורפים שמתארכים.
כזהו הבל פה של מלכים.
גונט: תודה לך, מלכי, שלכבודי
לִבְנִי קיצרת ארבע שנות גלות.
אני אקצור מזה רווח זעום,
כי עד שיתחלפו הירֵחים
והעונות של שש שנותיו בחוץ,
מנורתי היבשה משמן,
האור שמתעמעם בי כל שנה,
יִכְבּו בְּנצח לילה מזִקנה.
הפְּתיל שלי יגווע, ומעֵינִי
מוות עיוור ימנע לראות את בני.
ריצ'רד: לא, יש לך הרבה שנים עוד, דוד.
גונט: אך לא תוכל דקה לתת לי עוד.
בצער לקצר ימַי - תוכל,
לתת מחר חדש – לא מסוגל.
תוכל לחרוץ בי - עם הזמן - תלמים,
אך לקִמְטֵי זמן אין לך בלמים.
מלה שלך - לַמוות הוא יָכֵּני, [/ אמור לו "זמן, הרוג" והוא יָכֵּני,]
ומלכותך כולה לא תְּחַיֵיני.
ריצ'רד: בנך מוגלֶה על פי עצה טובה
אשר אתה תרמת את קולך לה.
איך זה עכשיו אתה כה ממורמר?
גונט: מתוק לִטְעום אך לעכל זה מר.
פנית אלי כשופט שדָן, [/ ביקשת שבתור שופט אגיב,
הלוואי ביקשת שכמו אב אטען. [/ חבל שלא טענתי כאביו.]
אח, אם היה זה איש זר ולא בני
הייתי מרכך את פסק דיני.
רציתי להיראות לא משוחד
ואת חיי הרסתי במחי יד.
חיכיתי שיאמר אחד מכם:
רַחֵם ובבשרך אל תתנקם.
אך ללשוני נתתם בְּעל כורחי
לפגוע בעצמי במלוא כוחי.
ריצ'רד: שלום, דודן; ודוד, אמוֹר כל טוּב לו.
גָזרנו - שש שנים עד שישוּב לו.
(תרועה. יוצא המלך ריצ'רד עם פמלייתו.)
אומרל: שלום, דודן. אסור להתראות,
אז שלח במכתביך ידיעות.
(יוצא.)
מרשל: אני עוד לא נפרד, ארכב אתך
ואלווה עד קצה הממלכה.
גונט: הה, לשם מה אתה אוגר מלים
ולא מחזיר ברכה לחבריך?
בולינגברוק: יש לי מעט מדי מילות פרידה,
למרות שתפקידה של הלשון
לשפוך בשפע את יגון הלב.
גונט: כל צערך - רק היעדרות לִזמן.
בולינגברוק: היעדרות שִמְחה היא עצב כל הזמן.
גונט: אח, מה זה שש שנים! עובר מהר.
בוליגברוק: בְּטוֹב. בעצב כל שעה היא עשר.
גונט: תקרא לזה מסע תענוגות.
בולינגברוק: לבי יבכה על הסילוף הזה
כי עבורו זו צליינות כפויה.
גונט: חשוב על שביל היֶגע הקודר
שלך כעל תיבה שבה יונח [/ שלך כְּרקע שנגדו תזהר]
היהלום של שיבתך הביתה. [/ אבן-החן של שיבתך הביתה.]
בולינגברו: לא, כל פסיעה כבדה תזכיר לי רק
איזה מרחק עולם מפריד ביני
לבין היהלומים שאני אוהב. [ובין אבני החן שאני אוהב.]
עלי להיות עכשיו שָנים שוליה
של מרחבים זרים, ואז בַּסוף,
כשאזכה בְּחופש - מה? להתגאות
שהייתי החניך של היגון?
גונט: כל המקומות בהם צופָה השמש,
לאיש חכם הם נמל מבטחים.
לָמֵד את הֶָהְכרֵח שיטען
כי אין מדה טובה כמו הָהֶכְרֵח.
חשוֹב שלא המלך הוא שהִגלה
אותך, אתה הגלית את המלך.
אסון מכביד יותר כשהוא קולט
חולשה. לךְ ואמור שאני שלחתיך
לקנות כבוד, לא שהִגְלָה אותך
המלך; תשער שמגפה
שוררת באוויר פה ואתה
בורח אל אקלים בריא יותר.
כל מה שאתה אוהב, דמיין שהוא
היכן שאתה הולך, לא מהיכן
שבאת. תְּדמה שציפורים
הם נגנים, העשב שעליו
תדרוך – שטיח לַמלכוּת, פרחים -
גברות יפות, וצעדיך רק
ריקוד חצר עליז; כי היגון
כואב פחות ואין שום כוח עז לו
מול מי שמלגלג עליו ובז לו.
בולינגברוק: איי, מי יכול להחזיק אש בידיים
בגלל שהוא חושב על כפור קווקז?
או להקהות דקירות רעב רק כי
הוא מדמיין משתה? או להתפלש
עירום בַּשלג של דצמבר כי
יפליג בהזיות על חום הקיץ?
לא, הבנה וציפייה לַטוב
מחדדות כפליים כמה רע.
הארס של הצער מחלחל;
אם לא חותכים אפשר להיאכל.
גונט: בוא, בן, בוא. במקומך - אתה שומע? -
הייתי רץ ולא מתמהמה.
בולינגברוק: שלום לךְ, אנגליה, שלום לךְ, אמא,
אומנת שמטפלת בי עדיין!
לאן שרק אפנה, זהו דגלי:
גם אם גורשתי, אני איש אנגלי.
יוצאים.
| < אחורה | ריצ'רד 2 -
מערכה 1, תמונה 3 |
קדימה > |