שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנס ג'ון מגוֹנְט עם הדוכסית מגלוסטר.

גונט:   איי, הקִרְבה שלי בַּדם לגלוסטר      

      דוחקת בי יותר מזעקותייך   

      לפעול מול אלה ששחטו אותו.

      אבל כיוון שהעונש הוא בִּיְדֵי   

     העבריין, מולו אין לנו תוקף,         

     נפקיד ביד שמיים את ריבֵנו, 

     שהם, כשהשעה תהיה בשלה,  

     ימטירו נקמה על ראש חוטאים.  

הדוכסית: מה, זה כל חוד ברית האחים שלך?

     אש אהבה מתה בדם זקן?

     שבעת בני אדוורד, בתוכם אתה,

     היו שבעה כְּלֵי קודש לדמו,

     שבעה ענפים יפים מאותו השורש.

     יש כמה שיָבשו בדרך טבע,

     יש ענפים שהגורל חתך;

     אבל האיש שלי, חיַי, כבוד גלוסטר,   

     מֵכַל מלא בְּדם קָדוֹש של אדוורד,

     ענף פְּאר משורש מלכותו, 

     נסדק עד שנשפך נוזל הטוהר,   

     נכרת עד שדָהוּ עלֵי הקיץ

     ביד קנאה וּבְגרזן של רצח.

     איי גוֹנְט, דמך שלו! אותם מיטה,

     רחם וחומר שעיצבו אותך

     עשו אותו לגבר; וגם אם

     אתה חי ונושם, נרצחת בו.

     אתה ממש שותף למות אביך

     כשאתה צופה באחיך האומלל,

     העותק של חיי אביך, מת.

     לא, זאת לא הבלגה, גונט; זה ייאוש.

     כשאתה מסכים לַטֶבח של אחִיךָ

     אתה סולל שביל מוות אל חייךָ,

     מורֶה לָרצח איך לשחוט אותך.

     אם בִּנחותים זה אות להבלגה,

     בְּלב אציל זו פחדנות לשמה.

     מה אדבר? לשמור טוב על חייך

     זו הנקמה על מות גלוסטר שלי.

גונט:  הריב הוא של האל, כי מְמָלא

     מקום האל, שהוכתר אל מול עיניו,

     גרם לַמוות. אם זה חֵטא, ינקום

     בורא עולם; אני על נציגו

     אף פעם לא ארים זרוע זועמת.

הדוכסית: אם כך, אוי לי, למי שאתלונן?

גונט:   לאלוהים, מגן האלמנות.

הדוכסית:  אז אעשה כך. גונט זקן, שלום.

         אתה יוצא לקובנטרי לַקרב

         בין אחיינִי למובְּרי האיום.

         איי, שיישב עָוול מוֹת בעלי

         על רומח הנרי בולינגברוק, לחדור

         אל החזה של מוברי הקָצב!

         ואם סיבוב ראשון יוחמץ בלי פגע,

         הלוואי יכבידו חטאיו של מוברי

         על החזה שלו וישברו

         את גב סוסו המתנשף, ישליכו

         את הרוכב אל הזירה כמו שֶרץ

         מול אחייני. שלום, גונט הזקן.

         אשת אחיךָ עם בן לווייתה,

         יגון, צריכה ללכת אל מותה.  

גונט:   שלום, לקובנטרי אני הולך.

         שטוב יהיה אצלי וטוב אצלך.

הדוכסית: לא, עוד מלה. יגון, כשהוא נוחת,    

         מוקפץ לא כמו כדור חלול: בכובד.

         אלך, אך לא התחלתי לדבר עוד.

         עצב אינו שותק, רק מתגבר עוד.

         מְסור שלום לאחיך, אדמונד יורק.

         טוב, זה הכל. לא, רגע, הישאר.

         למרות שזה הכל, אל תמהר.

         כבר איזכר. בקש אותו – אוף, מה? -

         לבוא אלי לְפְּלֶשִי ומיד.

         איי, מה ימצא שם יורק הטוב מלבד

         קירות צחיחים וחדרים ריקים,

         חצר בלי איש, אף הד בַּלְשָכות?

         במקום "ברוך הבא" רק אנחות?

         אז מְסור שלום לו, ושלא יבוא

         למצוא רק צער שיחוּג סביבו.

         שבורה, שבורה, לכי למוּת, לכי!

         אומַר לךָ שלום לָעַד בִּבְכי.

         יוצאים.