< אחורה | ריצ'רד 2 - מערכה 2, תמונה 1 | קדימה > |
נכנסים ג'ון מגונט, חולה [נישא על כיסא], הדוכס מיורק ומלווים.
גונט: יבוא המלך? שאוכל לתת
בנשימתי האחרונה עצה
בריאה לִנְעורי הפרא?
יורק: אל
תִּרגז, אל תאמץ את הנשימה,
כי על אוזניו עצות נופלות לשווא.
גונט: אבל אומרים: לשון של גוססים
תופסת את הלב כמו מוזיקה.
מלים ספורות לא נֶהֱגות לשווא.
מי שמדבר בִּכאב, אמת דבריו.
לְזה שלא ידבר לָעַד יקשיבו
יותר מִלְפטפּוּט צעיר של כלום.
את החיים - לא, את סופם יחשיבו.
שקיעת השמש ונעימת סיום
ימתיקו כמו מנות אַחֲרונות,
וְיֵחָקְקו יותר מזכרונות.
אם לא הקשיב לי ריצ'רד בחיי,
הלוואי אוזנו תשמע על ערש דווי.
יורק: היא אטומה מצליל של חנופּה,
שְבָחים, שגם החכמים קונים,
שירֵי זימה שאוזן צעירה
שותָה את צליל הרעל שלהם;
עם תיאורי אופנות סגנון איטליה,
שאחריהן אצלנו כמו קופים
בחיקויים מקרטעים רודפים.
כל הבל רֵיק שבעולם – ולא [/ יש הבל בעולם – ולא חשוב
חשוב אם הוא דוחה, העיקר "חדש" – [/ כמה דוחה, העיקר חדש - שלא
בן רגע מזמזם לו באוזניים. [/ בן רגע מזמזם לו באוזניים?]
לתת עצה טובה כבר אי אפשר
כשחשק בז לַשכל הישר.
לא תכוֵון מי שהולך לבד.
תפלוט אוויר יקר - והוא יאבד.
גונט: נדמה שנבואה קפצה עלי,
ואני חוזה לו ככה עם מותי:
שאש ההפקרות שלו תִכְבֶּה,
כי להבות עזות גוועות מהר.
טפטוף גשמים נמשך זמן רב, אבל
סופות של פתע הן קצרות. אחד
שמזנק בן רגע - מתייגע.
בולמוס זלילה חונק את הזולל. [/ זלילה בלי גבול תחנוק את הזולל.]
ההוללות, כמו עוף טורף בלי שובע,
בולעת עם הכל גם את עצמה.
כס המלכים הזה, האי עטור
הכתר, אדמה של הוד מלכות,
מושב אֵל הקרבות, גן עדן בֵּי"ת,
מָרום שני, מבצר זה שבנה
הטבע לעצמו מול זיהומֵי
המלחמה, זן מאוּשר של בני
אדם, יקום קטן זה, אבן חן
זו שהוצבה בים כסוף בתור
חומה או תעלת מגן לְבַיִת
מול זעם ארצות פחות שמחות,
חֶלקה זו, המבורכת, אדמה
זוֹ, ממלכה זוֹ, אנגליה הזאת,
אומנת, אם פּורָה לִמלכים,
מראשיתה אֵימת-כל וסגידת-
כל, ידועה בעלילות גבורה,
באבירות ובנצרות רחוק
עד קֶבר קודש העולם, בנה של
מרים, בְּקֶרב יהודים עקשים, [/ מריה, שם בין יהודים עקשים,]
ארץ של נשמות כה יקרות,
הָאָרץ היקרה היקרה
הזאת, על שמה העולמי, עכשיו
מוחכּרת – זה הורג אותי לומר
זאת – כמו מִגְרש בלי ערך או חווה
נידחת. אנגליה, זו הכפותה
בְּים גאה, עם חוף סלעים שהודף
מצור של אל גלים, עכשיו כְּפוּתת
חרפה, כולה כתמי דיו וחוזים
על קלף רקוב, כן, אנגליה הזאת
שהורגלה תמיד רק להביס,
הפכה עצמה מובסת בחרפה.
אם הקלון היה תם עם חיי,
הייתי בשמחה הולך לַמוות!
(נכנסים המלך ריצ'רד והמלכה, אומרל, בושי, גרין, בגוט, רוס ו-ווילובּי.)
יורק: המלך פה. תהיה מתון אתו,
כי סייח צעיר, כשהוא מורגז, רוגז
יותר.
מלכה: מה שלום הדוד, כבוד לנקסטר?
ריצ'רד: תגיד, מה המצב, רוזן עתיק
של גונט?
גונט: איי, איך השם הולם אותי!
רוזן של גונט, רזון של יגונות.
יגון עורך צום בגוף הרוזן, [/ יגון עורך בְּגוף רוזן גונט צום,]
ובלי מזון מי לא חוטף רזון?
זמן רב שמרתי על שנת אנגליה;
לילות שמירה הם זָרָזֵי רזון.
העונג שמֵזִין אבות - לראות
את ילדיהם – אותי מרעיב, הצום
עשה אותי רוזן אכול רזון;
רזון ארוז לַקבר שרחמוֹ,
חלול, קולט רק עצמות.
ריצ'רד: מה זה,
חולים חדים כל כך במשחקי
מלים?
גונט: לא, זו האומללות אשר
לועגת לעצמה. כי אם אתה
נחוש למחוק את שמי כך בחרפּה,
אני לועג לשמי מחנופּה.
ריצ'רד: נוטה למות מחניף ככה לַחי? [/ ראוי שאיש גוסס יחניף לחי?]
גונט: לא, חי מחניף כאן לנוטה למות. [/ לא, לא, החי מחניף לאיש גוסס.]
ריצ'רד: אמרת שאתה מחניף לי, מת.
גונט: אני חולה, אתה מת באמת.
ריצ'רד: אני בריא, רואה אותך בְּרע.
גונט: חי הבורא, אתה נראֶה לי רע –
בי הָרְאִיָה רעה, אתה נראֶה בְּרע.
מיטת מותך היא לא פחות מכל
ממלכתך, שבה אתה שוכב
עם מוניטין נגוע; ואתה
מזניח את מחלתך, מפקיר
גוף מלך מקודש - גופך! - לִיְדֵי
אותם רופאים אשר פצעו אותו.
צְבא חנפנים יושב לך בַּכֶּתר,
שאינו גדול מקודקודך בַּקוטר,
אבל, בתוך היקף כה צר, כלוא
הֶפְקֵר בגודל ארצך. הו לו
היה סָבְךָ רואה כמו נביא
איך בן של בנו משמיד כך את בניו,
היה גואל אותך מחרפּתך,
מדיח מן הכס לפני שעוד
אחזת בו, אתה שעכשיו השד
אוחז בך להדיח מן הכס
את עצמך. איי בן-אחי, גם לו
היית השליט של העולם,
בושה למכור כך את הארץ; אך
כיוון שעולמך הוא רק הארץ,
יותר מביזיון כך לבזות
אותה! אתה עכשיו רק בעל-בית
של אנגליה, לא מלך. לא אדון
החוק אלא עבד החוק, אתה -
ריצ'רד: טיפש צְמוּק מוח וחולה ירח,
שמנצל זכויות של איש גוסס!
אתה מעז בהטפות קפואות
להחוויר לנו ת'לחי, לסלק
בְּזעם דם של מלך ממקומו?
נשבע, אם לא היית אח של בנו
של אדוורד הגדול, אז הלשון
הזאת שמתגלגלת לה חופשית
בָּראש שלך היתה מגלגלת את
ראשך מהכתפיים הגאות!
גונט: הו אַל תחוס עלי, הבן של אדוורד
אחי, על שהייתי בן של אדוורד
אביו! אתה כבר את הדם הזה,
כמו שַקְנָאי שחי על דם אמו, [/ כמו ששַקְנָאי שותה את דם אמו,]
מזגת ובלעת בְּשִכְרוּת.
גלוסטר אחי, נפש פשוטה כֵּנָה -
הלוואי הוא נח שָמֵח בגן-עדן! -
מוכיח טוב איך שאתה יכול [/ מוכיח שאתה יכול - עובדה -
לשפוך דמו של אדוורד בלי לבחול. [/ לשפוך דמו של אדוורד בלי סלידה.]
בוא-בוא, תן יד לַמחלה שלי,
ובְרוע לב, עָקוּם כמו הזִקְנה,
קְטוף את הפרח שנבל מזמן.
חרפה יהיו חייך, גם מותך!
אלה מלים שירדפו אותך.
שאו אותי למיטה, ולקבורה.
כבוד ואהבה יחיו בלי רַע.
(יוצא [מובל החוצה])
ריצ'רד: ימותו הזִקנה ומזג רע.
לְךָ שניהם, וּלשניהם קבורה.
יורק: בבקשה, זְכור, כל דבריו הם רק
מדמדומים של חולי וזִקנה.
כי הוא אוהב אותך, אתה יקר לו
כמו לבולינגברוק, אילו נשאר פה.
ריצ'רד: צודק. העץ אוהב כמו התפוח.
אני אותם כנ"ל, בלי שום ויכוח. [/ כך גם אני אותם, כן, זה בטוח.]
(נכנס נורת'אמברלנד.)
נורת'אמברלנד: כבודך, גונט הזקן מוסר ברכה.
ריצ'רד: מה הוא אומר?
נורת'אמברלנד: כלום; נֶאֱמר הכל
כבר. לשונו עכשיו כלי בלי מיתר.
מלים, חיים, הכל האיש בזבז.
יורק: הלוואי על יורְק התרוששות כזאת.
מוות אביון חותם חיי תלאות.
ריצ'רד: פרי שהבשיל נושר ראשון, כמותו.
זמנו עבר, סוף מסעי יבוא.
עד כאן עם זה. עכשיו לַמלחמות
באירלנד: יש להיפטר מכל
חֵיל הרגלים הגס והשעיר
שחי כמו רמשים בְּאֶרץ בה
אין זכות לְרמש חוץ מהם לחיות.
מבצע גדול כזה דורש מימון,
לכן אנחנו מספחים את כל [/ לכן נטיל מיד עיקול על כל]
הכסף, הרכוש והנכסים
שהיו בבעלות דודֵנוּ גונט.
יורק: כמה אבליג? אח, עד מתי אבלע
מצייתנות אי-צדק ועוולה?
לא רצח גלוסטר, גירוש בולינגברוק,
לא הנזיפות בגונט או התעמרות
באיש זה או אחר, לא האיסור
על נישואיו של בולינגברוק, מסכן,
לא הביזוי שלי – כל אלה לא
מחקו אצלי ארשת סבלנית,
ולא קִמְטוּ לי מצח מול המלך.
אני אחרון בני אדוורד, שאביך,
נסיך של וויילס, היה ראשון בהם.
עוד לא היה בַּקרב אריה כה עז,
וּבַשלום טלה כה רך, כמו
העלם רב האצילות הזה.
פניך הם שלו, כך הוא הביט
כשגילוֹ תאם את שְעות חייך;
אך הוא הזעיף מבט מול צרפתים,
לא נגד ידידיו. ידו הרוויחה
את מה שבזבזה, לא בזבזה
מה שאביו המהולל הרוויח.
ידיו לא הוכתמו בדם קרוביו,
אלא נטפו דם של אויבי בשרו.
איי ריצ'רד! יורְק אכול יגון מדי,
אחרת לא היה משווה כלל בין – [/ אחרת לא היה משווה אי פעם - ]
ריצ'רד: מה, דוד, מה העניין?
יורק: איי מלך, מְחל
לי, אם תרצה; אם לא, אני מרוצה
שלא להימחל, וטוב לי ככה.
אתה רוצה לתפוס את הזכויות
של הנרי בולינגברוק המגורש?
מה, גונט לא מת? ובולינגברוק לא חי?
גונט לא היה איש צדק? הנרי לא
חוקי? ולא מגיע לָראשון
יורש? יורשו לא בן ראוי? סַלֵק
זכויות של בולינגברוק ותנשל
כך את הזמן מזכויותיו מטבע;
מחר כבר לא יבוא אחרי היום;
אתה לא תהיה אתה, כי איך
אתה מוֹלֵך אם לא הודות לְדין
הירושה? אז מול פני אלוהים -
והוא ישמור אותי משֶקר – אם
אתה עושק זכויות של בולינגברוק,
ומבטל את התעודות אשר
ספּקו לו פרקליטיו לתבוע את
נחלותיו, גם מסרב לַמס
שהוא תורם לַכּס, אתה מפיל
עליך אלף סכנות, מרחיק
מעלֵיךָ אלף לבבות דורשי
טובה, מריץ את האיפוק שלי
לעבר מחשבות שלַכּבוד
ולנאמנות אסור לחשוב.
ריצ'רד: חשוֹב מה שתחשוב, אנו תופסים
את אדמתו, הרכוש והנכסים.
יורק: לא אישאר לראות. הנה פרידה.
מה עוד ייצא מכל זה, מי יידע.
אבל ממעשים של תועבה
התוצאה אף פעם לא טובה.
(יוצא.)
ריצ'רד: צא תיכף, בושי, למרקיז של וִוילְטְשיר,
זַמֵן אותו לכאן לבית הבישוף
לסגור את העניין. – מחר בבוקר
נצא לאירלנד; כבר הגיע הזמן.
ובהיעדרנו ימונה דוד יורק
שלנו כַּמושל של אנגליה,
כי הוא הגון, תמיד אהב אותנו.
בואי, מלכתנו. נפרדים מחר.
שמחי, נותר לנו רק זמן קצר.
(תרועה. יוצאים כולם חוץ מנורת'אמברלנד, ווילובי ורוס.)
נורת'אמברלנד: טוב, רבותי, מת רוזן לנקסטר.
רוס: וחַי, כי מעכשיו בנו הוא רוזן.
וּוילוֹבּי: בְּתואר, לא בְּהכנסות.
נורת'אמברלנד: היה
עשיר בשניהם לו שָלט כאן צדק.
רוס: הלב שלי מלא, אך הוא חייב
להישבר דוֹמֵם, אחרת הוא
יפרוץ החוצה בלשון בוטה. [/ בלשון בלי רסן.]
נורת'אמברלנד: לא-לא, דבּר, ושישתוק לנצח
מי שיצטט אותך לרעתך.
ווילובי: מה שאתה רוצה לומר קשור
לבולינגברוק? אם כן, דבר חופשי.
אני צמא לשמוע טוב עליו.
רוס: שום טוב איני יכול לתרום לו, רק
אם בעיניך טוב לחמול עליו,
מוּדר ומקופח מירושה.
נורת'אמברלד: חי אלוהים, בושה שהוא - נסיך! -
יסבול עוולות כאלה, כמו רבים
ואצילים בארצנו השוקעת.
המלך לא עצמו, כי הוא מובל
בְּביזָיון בידי גדוד חנפנים,
ומה שהם ידווחו רק משנאה
צרופה כנגד כל אחד בינינו,
על זה ינקום המלך בחומרה
בחיינו, בילדינו וביורשינו.
רוס: על בני העם הטיל מיסים כבדים,
ואיבד את לבבם. בני אצולה
קָנס על סכסוכי עבר, ואיבד
את לבבם.
ווילויבי: כל יום מומצאת גזירה
מסוג חדש, כמו מִלְווי חובה
בלי סכום, והלוואות כפויות, ואנ'-לא
יודע מה. אבל באלוהים,
לְמה הולך הכסף?
נורת'אמברלנד: מלחמות
לא שָחקו אותו, כי הוא לא נלחם
אף פעם, רק מסר בעליבות
פשרה מה שקודמיו כבשו בְּכוח.
האיש בזבז בזמן שלום יותר
מהם בְּמלחמות.
רוס: רוזן ווילטשיר
הוא בעל החווה של המדינה.
ווילובי: המלך מרוּשש כמו פושט רגל.
נורת'אמברלנד: חרפה והפקרות רובצים עליו.
רוס: אין לו כספים לַמלחמות באירלנד,
חרף כל כובד המיסים, אלא
בְּשוד של הדוכס המגורש.
נורת'אמברלנד: קְרוב-דם שלו! איזו שחיתות פושעת!
ואנו, כשסופה כזאת נשמעת,
לא מחפשים מקלט. רואים כבר איך
על מפרשינו מאיימת רוח,
ולא יוצאים נגדה, גוועים בנחת.
רוס: אנו רואים ברור איך נתנפץ,
הסכנה כבר לא נמנעת כי
נָתַנו לָאסון לקרות.
נורת'אמברלנד: לא ככה.
מתוך עיניים חלולות של מוות [/ גם מעיני גולגולת חלולות
אני רואה אור מבצבץ, רק לא [/ אני רואה מפציע אור, רק לא]
מעז לומר כמה קרובה בְּשורת
נחמתנו.
ווילובי: לא, חלוֹק איתנו
כמו שחלקנו מחשבות אתך.
רוס: דבר ואל תפחד, נורת'אמברלנד.
שלושתנו פה אַתָּה, אז המלים [/ שלושתנו איש אחד, אז המלים]
שלך רק מחשבות. קדימה, אומץ.
נורת'אמברלנד: אז ככה: מפּור בְּלָאנק, מפרץ בחוף
בְּרֵטָאן, אני קבלתי ידיעות
שהנרי בולינגברוק, רֵיינולְד לורד קוֹבָּם,
תומס, בן הרוזן מאָרֶנְדֶל
אשר נמלט מהדוכס מאֶקְסֶטֶר,
אחיו, עד לא מזמן ארכיבישוף
של קֶנְטֶרְבֶּרי, תומס אֶרְפּינְגֶם,
סר תומס רַמְסְטון, סר ג'ון נורבֱּרי,
סר רוברט ווטרסון ופרנסיס קוֹינְט,
מחומשים בידי דוכס בְּרֵטָאן,
עם שמונה אוניות משובחות
ושלושת-אלפים אנשי צבא,
ממהרים לכאן, ובקרוב
יגיעו אל חופנו הצפוני.
אולי הגיעו כבר, ומחכים
רק שייצא הוד מלכותו לאירלנד.
אז אם נרצה להשתחרר מעול
עבדות, וּלשקם כנף שבורה
לָאָרץ שנופלת, ולפדות
כתר פגום אשר מושכן, למחות
אבק שמכסה זוהר שרביט
ולהשיב לְהוד מלכות פָּנים,
בואו אתי מהר לְרֵייוֶונְסְבְּוּר.
אבל אם תִפְחדו מפעולה,
אצא לבד, רק אל תאמרו מלה.
רוס: לדרך! רק פחדן יידע היסוס.
ווילובי: אני כבר שם אם לא ייפול הסוס.
יוצאים.
< אחורה | ריצ'רד 2 - מערכה 2, תמונה 1 | קדימה > |