שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנס ריצ'רד, לבד.

ריצ'רד:  אני הגיתי איך אשווה את בית

         הכלא שאני חי בו לָעולם.

         והיות שהעולם רב אוכלוסין

         ופה אין אף יצור לבד ממני,

         איני יכול. ובכל זאת אֲפַצֵח.  

         מוחי יהיה הנקבה לַנפש,

         נפשי האבא, ושניהם יולידו

         דור מחשבות שיתרבו בלי גבול.  

         ומחשבות כאלה יְיַשְבו

         את העולם-בִּזְעֵיר-אנפּין הזה, 

         מגוּוָנות כמו אנשי העולם    

         הזה, כל מחשבה והיפוכה.      

         הסוג הנעלה, מחשבות קודש,

         מהול בלבטים, מציב מלה      [/ מהול בים ספקות,. מציב מלה]   

         קדושה אל מול אחרת, למשל:   [/ של המושיע מול אחרת, כמו:]

         "הניחו לַילדים לבוא אלי"

          ולעומת זאת

         "קל לגמל לחצות גם קוף של מחט

         מאשר לבוא אלי." ומחשבות

         שאפתנוּת רוקמות פלאים בלתי

         סבירים – איך ציפורניים חלושות

         כמו אלה יחצבו שביל בְּצַלעות

         האבן של עולם קשה, עולם

         קירות הכלא המחוספס, אבל

         הן לא יוכלו, ובגאוותן

         ימותו. מחשבות שמחות יותר

         מתנחמות שהן לא ראשונות

         להיות העבדים של המזל,

         וגם לא אחרונות, כמו קבצנים

         מטופשים שביושבם בסד

         מוצאים מפלט מן החרפה בכך

         שכבר רבים ישבו שם, ובזה

         יש להם איזו רווחה, שהם

         נושאים את אסונם על גב אותם

         אלה שכבר סבלו זאת לפניהם.

         כך אני משחק באיש יחיד

         אישים רבים, ואף אחד אינו

         שמח. פעם אני מלך; אז

         בגידות גורמות לי שארצה להיות

         קבצן, ואני כזה. אז מצוקה

         לוחצת משכנעת שהיה

         לי טוב יותר כמלך, ואני

         מומלך שוב, ובבת אחת רואה

         אותי מודח על ידי בולינגברוק,

         וכבר אני לא כלום. אבל אהיה

         מה שאהיה, אני או כל אדם 

         שהוא - מכלום לא ירוּצֶה לפני    [/ - מכלום לא יהיה מרוצה לפני]

         שיתרצה להיות לא כלום.

       (מוזיקה מתנגנת.)

                                             אני

         שומע מוזיקה? הה! הה! קח זמן,   

         שמור על תזמון! כמה המוזיקה

         המתוקה מרה כשזמן הנגינה

         נשבר ולא נשמר הקֶצב. כך

         זה גם במוזיקת חיי אדם.

         והנה יש לי אוזן אנינה

         לשמוע חריגות זמן בְּמיתר

         סורר, ולא היתה לי אוזן כדי

         לשמוע איך זמני שלי נשבר.

         הִשְחַתִּי זמן, עכשיו הזמן משחית  [/ בזבזתי זמן, עכשיו זמן מבזבז]

         אותי. כי הוא עשה אותי שעון

         שלו. מחשבותי הן הדקות,

         והן מתקתקות באנחות

         על פני לוח פני אל תוך סִפְרות

         עינַי, בזמן שאצבעי, כמו

         מחוג אשר תמיד מצביע, רק

         מוחָה מהן בלי סוף דמעות. עכשיו,

         אדון, הצליל שאומר מה השעה

         הוא אנקות קשות אשר מכות    [/ הוא חרחורים קשים אשר מכים]

         לי על הלב, שהוא הפעמון.

         כך אנחות, דמעות ואנקות      [/ וחרחורים]

         הינם דקות, זמנים, שעות. אבל

         הזמן שלי רץ-טס אחרי שמחה

         גאה של בולינגברוק, כשאני עומד

         ומשתטה פה, קפיץ של השעון

         שלו. המוזיקה שם מטריפה

         אותי! שתיפסק!

       (המוזיקה נפסקת.)

         כי גם אם היא השיבה מטורפים

         אל השפיות, אצלי היא תהפוך,

         נראה, חכם למטורף. ובכל

         זאת, יבורך זה שנתן אותה לי, 

         זה אות לאהבה. ואהבה

         לריצ'רד היא סיכת נוי מוזרה    

         בעולם שונא כזה.

       (נכנס סייס של האורווה.)

סייס:  שלום, שליט זהוב!

ריצ'רד:                            תודה, אציל ענק!

         אני הזול בזהוּבים פה בָּארנק. 

         מי אתה ואיך הגעת הנה,

         אל המקום אליו איש לא בא חוץ

         מהכלב העגום אשר מביא

         לי אוֹכל כדי שהאומללוּת תחיה?

סייס:  עבדתי כסייס אורוות עלוב  

         שלך, המלך, כשהיית מלך,

         ועכשיו בדרך לעיר יורק, השגתי,

         לא בקלות, רשות לראות את פְּנֵי

         כבוד האדון שלי לשעבר.

         אוי, כמה זה שבר לי את הלב

         לראות בלונדון בָּרחובות, בְּיום

         ההכתרה, את בולינגברוק רוכב

         על בָּרְבָּרי החום-האדמוני,

         הסוס שעליו כל כך הרבה רכבת, 

         הסוס שאני כל כך הרבה הברשתי!

ריצ'רד:    רכב על בּרבּרי? ספר, חבר,

         איך הוא צעד תחתיו?

סייס:  בגאווה, כאילו בז לקרקע.

ריצ'רד:  גאה כל כך שבולינגברוק עליו?

         זה סוס שאכל לי לחם מן היד

         המלכותית, היד הזאת עשתה

         אותו גֵאֶה כשהיא לִטְפה. הוא לא

         מעד? הוא לא נפל - כי גאווה

         צריכה ליפול, לשבור את המפרקת

         של זה הגאוותן אשר עשק

         לו את הגב? סליחה, סוס. מה אני

         פותח פה עליך שנבראת

         לסבול שלטון אדם, נולדת כדי

         לשאת? אני, שלא נבראתי סוס,

         נושא משא כמו חמור; מוּתש,

         מוצלף וּדְקוּר דורבן מבולינגברוק.

         (נכנס השומר של ריצ'רד עם מנת בשר.)

שומר (לסייס): אתה, זוז. פה אסור להישאר.

ריצ'רד (לסייס): אוהב אותי – אז לךְ לךָ, חבר.

סייס:  מה שהפה שותק, הלב אומר.

         (יוצא.)

שומר: כבודך, תתחיל בארוחה?

ריצ'רד:  תטעם אתה ראשון, זו חובתך.

שומר: כבודך, אנ' לא מעז. סר פּירְס מאֶקְסטון,

         שהגיע מהמלך לא מזמן,

         אוסר עלי.

ריצ'רד:                 שהשד ייקח אותך

         עם בולינגברוק! הסבלנות היא עובש,

         נמאסה עלי.

         (תוקף את השומר.)

שומר: הצילו, הצילו!

         (הרוצחים, אקסטון ומשרתיו, שועטים פנימה.)

ריצ'רד:  איך! מה רוצה המוות בַּתקיפה

         הזאת? נבל, היד שלך תמסור

         את כלי מותך.

      (תופס את נשק אחד המשרתים והורג אותו אתו.)

          לך, תמלא בגיהינום עוד חדר!

         (הורג עוד משרת. פה אקסטון מכה אותו ארצה.)

          בְּאש שלא תִּכְבּה תבער היד 

         שהָמְמָה אותי. אקסטון, חוזק ידך

         הכתים בְּדם של מלך ממלכה.

         עלי, נפשי, אל כס הרוממות.    

         בשרי הזול יצנח פה וימות.

         (מת.)

אקסטון:  גם עוז גם הוד מלכות שפכו ידַי.

         הלוואי שטוב עשיתי, הלוואי.

         עכשיו השד שאמר לי "זו מִצְוָוה"

         אומר "זה מעשה של תועבה."

         אביא לְמלך חי מלך שמת.

         קחו את היתר לקבורה כעת.

     יוצאים.