| < אחורה |  ריצ'רד 2 -
מערכה 3, תמונה 2 |
קדימה > |
תופים. נכנסים המלך ריצ'רד, אומרל, בישוף קרלייל וחיילים.
ריצ'רד: זאת הטירה אשר שמה הָרְלֵכְלי? / זה המקום ששמו טירת בַּרְקְלוֹלי?]
אורמל: אמת. איך האוויר פה בְּעינֵי
כבודך אחרי הטלטולים בַּים?
ריצ'רד: וודאי שאני אוהב את זה. אני
בוכה מאושר לעמוד שוב על
הממלכה שלי. האדמה
היקרה, אני נותן לך יד,
גם אם פַּרסות סוסֵי מורדים פוצעים
אותךְ. כמו אם שהופרדה זמן רב
מיֶלד, שדמעות וְחיוכים
משחקים בה כשהם נפגשים,
ככה, בוכֶה ומחייך, אני
אומר לך, אדמה, "שלום", נותן
לך בְּידיים של מלכוּת בְּרָכה.
את האויבים של שליטך שלא
תזיני, אדמה רכה שלי,
בַּדבש שלך שלא תשְֹביעי את
רְעב הטרף שלהם, לא, תני
לָעכְּבּישים שמוצצים לך את
הארס ולַקרפדים כִּבדֵי
הצעד לעמוד להם בדרך,
וְלעקוץ כל רגל בוגדנית
שֶבְּצַעֲדֵי כיבוש תרמוס אותך.
תניבי לשונאייך סִרְפּדים;
כשיקטפו לך פרח מן החיק,
שיגונן עליו נחש אורב
אשר בלשונו יזרוק מכה
של מוות על אויביו של שליטך.
אל תלעגו לָהשבעות שלי
הטיפשיות. האדמה הזאת
תפגין עוד רגש והאבנים
יוכיחו שהם חיילים לפני
שיתרופף [/ שייכנע] מלכם האמיתי
מול נְשקים של מרד מתועב.
קרלייל: אל פחד, אדוני. לאותו הכוח
שהמליך אותך יש כוח להשאיר
אותך למרות הכל כמלך. את
האמצעים אשר נותנים לנו
שמיים יש לחבוק, לא להפקיר;
אחרת זה נראֶה שהם רוצים
ואנחנו לא. אנחנו מסרבים
לַמרומים שמציעים סיוע.
אומרל: הוא מתכוון שאנחנו מתרשלים
מדי, כבודך, בזמן שבולינגברוק
רק מתחזק מול השאננות,
צובר כוח אדם ועוד עוצמה.
ריצ'רד: דודן רואה שחורות, 'תה לא יודע
שכשעין השמיים הפקוחה
מוסתרת וזורחת על צד ב'
של העולם, פושעים ושודדים
יוצאים בלתי נראים ובלי מורא
למעשי זוועה ורצח פה;
אבל עם שחר, כשהיא מטילה
אש להבות על צמרות גאות
של אורנים, יורָה אור בכל בור
של תועבה, אז חֵטא, בגידה ורצח,
שנתלשה מהם גלימת הלילה,
עומדים שם עירומים ורועדים
מול פני עצמם? ככה, כשהגנב
הזה, כשהבוגד הבולינגברוק
הזה, שהתהולל לו כל הלילה
כְּשֶשַטְנוּ בשמיים אחרים,
יראה איך שנזרח על כס מזרח,
אז בגידתו תסמיק על פרצופו
שלא יסבול לראות אור יום ורק
ירעד בפחד מחֵטְאוֹ שלו.
כל האוקיינוסים לא ישטפו
שמן משחה שמְקדש ראש מלך.
ולא ידיח הבל פה של איש
את הנבחר בידי האלוהים.
על כל אחד שבולינגברוק גייס
כדי להניף פְּלדת חוצפה מול זְהב
הכתר, יש לָאֵל עבור ריצ'רד
שלו מלאך בִּצבא המרומים.
אֱנוֹש חלש ייפול מול צבא שחקים;
האל תמיד מגן על הצודקים.
(נכנס סולסברי.)
שלום! מה המרחק של כוחותיך?
סולסברי: הוא לא קרוב ולא רחוק יותר
מהזרוע החלשה הזאת. חוסר
אונים מדריך לי את הפה, מורה
לי לדבר רק על ייאוש. איחור
של יום אחד, אני חושש, כבודך,
העיב על כל ימיך השמחים
בָּאדמה. איי, קְרא ליום אתמול
לחזור, אֱמור לַזמן לשוב, יהיו
לך שנים-עשר אלף לוחמים!
היום, היום, יום מאוחר, אומלל,
חיסל שמחה, רֵעים, תפקיד, מזל.
בני וויילס, כשעל מותך הם התבשרו,
לבולינגברוק עברו והתפזרו.
אומרל: זְקוף ראש, הוד מלכותך. לָמה חיוור?
ריצ'רד: את פרצופי האיר עד לא מזמן
דם אלפים, והם הלכו כעת.
עד שישוב אותו סכום דם לכאן -
כיצד לא אֵירָאה חיוור ומת?
לביטחונו, מי לא ינטוש אותי? [/ כל נפש, לשלומה, תנטוש אותי.]
הזמן השליך בוץ על גאוותי.
אומרל: זְקוף ראש, הוד מלכותך. זְכור מי אתה.
ריצ'רד: שכחתי את עצמי. אני לא מלך?
קוּם, הוד מַלְכוּת פחדן, אתה ישֵן!
השם "מלך" הוא לא עשרים-אלף
שמות? תְּפוֹס נשק, נשק, שם שלי!
נתין חלוש תוקף את גדולתך!
לא, אל תביטו ארצה, אהוּבֵי
המלך. לא גבוהים מכל אנחנו?
גבוהות יהיו מחשבותינו! דוד
יורק עם צבאו כבר יחלצו אותנו.
(נכנס סְקְרוּפּ.) מי זה?
סְקְרוּפּ: יותר בריאוּת ואושר למלכי
ממה שפּי, שופָר של דאגה,
יכול למסור.
ריצ'רד: אוזנַי פתוחות, הלב
מוכן. גרוע מאובדן גשמי
לא תבשר. הממלכה שלי
אבדה? כן, היא היתה לי דאגה;
ומהו האובדן כשנפטרים
מדאגה? הבולינגברוק רוצה
להיות גדול כמונו? טוב, גדול
יותר הוא לא יהיה. אם הוא משרת
את אלוהים, גם אנו נשרת
אתו, ונהיה שווים לו כך.
מה, אזרחינו מתמרדים? את זה
לא נתקן. הם מֵפרים ברית עם
האל, לא רק איתנו. תזעקו
אסון, חורבן, הרס, רקב מזוויע. [/ אסון, חורבן, הרס וריקבון.
המוות מר מכל, יומו יגיע. / המוות מר מכל, יומו יבוא.]
סקרופ: אני שמח שכבודך חמוש
לשמוע כך בְּשורות של פורענות.
כמו יום סוער לא בָּעונה, שבּו
הנהרות גואים ומטבּיעים
חופים, כאילו העולם כולו
נמֵס לכלל דמעות, כך זעמו
של בולינגברוק עולה מעל גדותיו
ומכסה את ארצך תקופת
הפחד בִּפְלדה קשה נוצצת
ולבבות קשים מכל פלדה.
קשישים חובשים קסדות על קרקפות
קֵרחות כנגד מלכותך; קטינים
עם קול אשה נותנים קול בס גדול
ודוחפים מִפְרק נשי לתוך
שריון נוקשה כנגד כתרך;
פושטי יד התאמנו לדרוך קשתות
קטלניות נגד כבודך; נשים
סורגות תופסות כידון חלוד נגד
הכס שלך. מורדים צעיר וסב.
אין דרך לתאר טוב ת'מצב.
ריצ'רד: עיצבת טוב מאד מצב עצוב.
איפה הרוזן מווילטשיר? איפה בּגוט?
ומה קרה לבּוּשי? איפה גְרין?
איך הם נתנו לָאויב המסוכן
להתהלך בארץ באין מפריע!
אם נתאושש, הם ישלמו על זה -
ובראשם! בטוח שבינם
לבולינגברוק נכרת הסכם שלום.
סקרופ: כן, בהחלט נכרת להם, כבודך.
ריצ'רד: חלאות, איי, צפעונים בלי גאולה!
כלבים שמתרפסים מול מי לא! בְּנֵי
נחש אשר מדם לבי ניזונו
ומכישים לי את הלב! שלושה
יהודה אנשי-קריות, כל איש רע פי
שלושה מהמקור! כָּרתו שלום?
השְאול ייצא למלחמה נגד
נפשם המלוכלכת.
סקרופ: אהבה
יפָה, אני רואה, כשהיא משנה
פנים, הופכת לשנאה
עד מוות. בוא תחזור מן הקללה
על נשמתם. בראשיהם כרתו
שלום, לא בידיהם. מכה של מוות
על אלה שקיללת פה נפלה,
והם עמוק באדמה החלולה.
אומרל: לורד ווילטשיר, בושי, גרין מצאו מותם?
סקרופ: בבריסטול הם איבדו ת'ראש, שלושתם.
אומרל: איפה אבי לורד יורק עם הכוחות?
ריצ'רד: לא משנה. שלא יאמר איש כלום
על נחמה. לא, בואו נדבר
על מצבות, קברים ותולעים,
שהאבק יהיה לנו נייר
ובעין גשומה נכתוב עצבות [/ ובעיני גשמים נכתוב עצב ]
על חיק האדמה. בואו נבחר
עורכי-דין ונדבר על צוואות.
לא צוואות – כי מה נוכל להוריש
לבד מגוף מודח לקרקע? כל
נחלותינו, כל חיינו, כן,
הכל של בולינגברוק, ולא נוכל
לשום דבר לקרוא שלנו פרט
לַמוות, ולאותה תבנית עפר
צחיחה שעטפה את עצמותינו כמו
בצק. חי אלוהים, בואו נשב
פה על האדמה ונספר
מעשיות נוגות על מוות של
מלכים, איך שחלקם הודחו, חלקם
נספו בקרב, את חלק ביעתו
רוחות שהם הדיחו, את חלקם
נשותיהם הרעילו, או שחוסלו
בשנת הלילה – כולם נרצחו.
כי בתוך הכתר החלול אשר
מקיף את הרקות בנות התמותה
של מלך, מקיים את חצרו
המוות; שם יושב לו המוקיון, [/ המוות; ושם הוא יושב, הלץ,]
לועג לַכּס שלו ומגחך
על הפאר, מרשה לו נשימה,
תמונה קצרה, למלוך, להטיל אימה,
לרצוח בְּמבט, מפיח בו
בלון גדלות, כאילו הבשר
הזה – חומה סְביב לגופנו – הוא
ברזל בלתי חדיר, ואחרי
שכך מרח [/ ריכּך] אותו הוא בא בסוף
ועם סיכה קטנה את החומות
של הטירה בוקע, [/ פולח] ו - שלום
למלך! אל תסירו כובע, אל
תלגלגו על איש בשר-ודם
בפולחני סגידה. זִרקו לפח
כבוד, מסורת, הוד, טִקְסֵי חובה,
כי רק טעיתם בי לאורך כל
הזמן. אני ניזון מלחם כמו
כולכם, מרגיש מחסור, טועם יגון,
זקוק לחברים. אם לכל זה
אני נתין, איך אתם יכולים
לומר שאני מלך?
קרלייל: אדוני,
חכם לא מתיישב ומבכה
את צרותיו, אלא קם ומנסה
למנוע יללות. תִפְחד מפני
אויב – כיוון שפחד הוא מחליש –
אז תחזק אויב בחולשתך
ובְטפשות תִלְחם מול עצמך.
לפחוד ולהיהרג זו לחימה;
ללחום עד מוות זה ללחום נגדו;
למות מפחד זה להיות עבדו.
אומרל: אבי יש לו צבא. אצלו תלמד
כיצד לברוא גוף מאיבר אחד.
ריצ'רד: יפה גערת. בולינגברוק, חכה,
בא יום הדין, הַכּה בי ואכּה!
חלף התקף הפחד וסוכּל.
לזכות במה שהוא שלנו – קל.
איפה הדוד יורק וגדודיו, תאמר.
דבּר מתוק, סקרוּפּ, מבטך הוא מר.
סקרופ: אפשר לחזות לפי פני השמיים [/ לפי פני השמיים תֶחֱזה]
אם יום חם או יום גשם מסתתר.
תבין טוב אם תביט לי בעיניים: [/ כובד עיני רומז לך את זה:]
בפי יש משהו כבד יותר.
אני פה, בתפקיד המענה,
מושך לאט לאט מלות אימה:
דודך יורק הצטרף לבולינגברוק,
כל טירותיך בצפון עברו
אליו, כל אנשיך בדרום
גויסו אל כוחותיו.
ריצ'רד: מספיק אמרת.
(לאומרל): קללה על שניסית לעקור
אותי מן השביל המתוק עליו
הלכתי לָיֵּאוּש. מה הנחמה
שיש לנו עכשיו? נשבע, אני
אשנא לעד מי שיבקש אותי
להתנחם שוב. אל טירת פלינט. שם
אגווע לאט. מלך, עבד יגון,
בפני יְגון מלכות ראשו ירכּון.
אם יש לי קצת צבא – שײשָלח
לחרוש קרקע ש – יש תקווה – תצמח.
לי אין. שלא יפצה פה איש עכשיו
כדי לשנות זאת. כל עצה לשווא.
אומרל: כבודו, מלה.
ריצ'רד: חוטא לי בחרפּה
מי שיפצע אותי בחנופּה.
שחרר את הצבא שיערוק
מלֵיל ריצ'רד אל שמש בולינגברוק.
יוצאים.
| < אחורה | ריצ'רד 2 -
מערכה 3, תמונה 2 |
קדימה > |