שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסות המלכה ושתי גברות.

מלכה: איזה בידור נמציא לנו בגן פה

         כדי להדוף כובד של דאגות?

גבירה 1:   גברתי, משחק כדורת.                    

מלכה: זה רק יזכיר לי שהעולם מלא 

         בְּמכשולים, ומזלי כבד

         ומתגלגל כמו כדור עופרת.

גבירה 2:   גברתי, נרקוד.

מלכה: הָרֶגל לא תצליח לחולל       

         כשצער מחולל שַמות בלב.   

         אז לא ריקוד, ילדה; בידור אחר.

גבירה 1:   גברתי, נשמיע סיפורים.

מלכה: של עצב או שמחה? 

גבירה 1:                         גם זה וגם זה.

מלכה: לא זה ולא זה.

         כי אם הם של שִמְחה, כשהיא איננה,

         זה רק יזכיר לי שבעתיים עצב.

         ואם הם של יגון, כשהוא יֶשנו,    

         אז על מחסור שמחה יכביד עוד עצב.

         כי לא צריך לחזור על מה שיש לי,

         על מה שאין – חבל להתלונן.

גבירה 2:   גברתי, אני אשיר.

מלכה:                               טוב שיש לך

         סיבה; אבל תנעימי לי יותר

        אילו תבכי.

גבירה 2:                אני אבכה, גברתי,

         אם זה יעשה לך טוב.

מלכה:                              ואני אשיר

         אם בֶּכי יעשה לי טוב, ואז

         לא אצטרך לִלְוות ממך דמעה.

         (נכנסים גנן ושני עוזריו.)

          אבל חכו, הנה הגננים.

         בואו הצידה אל צל העצים.   

         האומללוּת שלי בעד סיכּה

         שהם ידברו על עסקי המדינה.

         תמיד זה ככה ערב מהפך.

         אֵבֶל קורא לְאֵבֶל כמו נספח. [/ "אוי" מבשר עוד "אוי" בתור נספח.]

         (המלכה והגברות עומדות בצד.)

גנן (לאחד): אתה לך ותקשור ת'מישמשים

         שם המתנדנדים, שמכופפים

         כמו ילדים מתפרחחים את אבא

         תחת הכובד שלהם. תביא

         תמיכה לענפים שמתעקמים. 

          (לשני): אתה, כמו תליין, לך ותחתוך

         ראש לִשְתילים שהזדרזו מדי

         לצמוח ושמביטים מדי

         מלמעלה על הממלכה שלנו.   

         אצלנו בַּממשל הכל צריך

         להיות אחיד. כשאתם עובדים, אלך

         ואנכש פה עשבים שוטים

         שמוצצים בלי רווח מפרחים  [/ שמוצצים לשווא ומפרחים]       

         בריאים את פוריות האדמה.

עוזר 1: למה אנחנו, בין גבולות הגן,

         צריכים לשמור על חוק, צורה וחוש

         מידה, כמו איזה דגם לִיציבות

         המדינה, בזמן שהַגינה

         ארְצֵנו בין חומות הים, כולה

         רק עשבים שוטים, פרחים יפים

         שנחנקים, עצי פרי לא גזומים,

         גדרות שבורות וערוגות פרועות,

         צמחים בריאים שורצים בזוחלים?

גנן:     עזוב. מי שנתן יד לאביב

         פְּרָאי כזה, הוא בעצמו פגש

         עכשיו שלכת סתיו. העשבים

         שאותם עטף בשפע העלים

         שלו, כן, אלה שאכלו אותו   [/ שלו – הם שתמכו בו ואכלו

         כשכביכול תמכו בו, נעקרו    / ואכלו אותו חי, נעקרו לחלוטין]

         משורש בידי בולינגברוק – אני

         מדבר על הלורד ווילטשיר, בושי, גרין.        

עוזר 2:    מה, הם מתים?

גנן:                            מתים. ובולינגברוק

         תפס את מלך הבזבוז. כמה

         שזה חבל שהוא לא עיבד ולא

         טיפח את האדמה שלו   

         כמונו את הגן הזה! אנחנו,

         בעונה הנכונה, פוצעים ת'גזע,

         העור של עץ הפרי, שלא ישמיד

         ת'עצמו מעודף גאוות עסיס

         ודם ויירקב משפע. אם

         גם הוא היה נוהג כך באישים     

          גדולים, יכלו לחיות כדי להניב

         והוא - לטעום את פרי צייתנותם.

         אנחנו קוצצים ת'ענפים

         המיותרים כדי שהפוריים

         יחיו. לו כך עשה, היה אוחז

         בַּכּתר שבְּבטלה בִּזבּז.

עוזר 1: לדעתך הוד מלכותו יודח?

גנן:     הוא כבר דוכדך, הונמך, ובלי ספק

         יודח. הגיעו מכתבים אתמול

         בַּלילה לְחבר של הדוכס

         מיורק עם חדשות שחורות.

מלכה:                                      אני

         אמות אם לא אפצה את פי!

         (צועדת קדימה.)                         אתה-

         שם, עותק של אבי הגננים

         אדם אבינו, איך אתה מעז

         לשפוך, גס-רוח, חדשות קשות

         כל כך? איזו חווה, איזה נחש

         פיתו אותך לדחוף לִנפילה

         שניה של האדם המקולל?

         למה אתה אומר שהמלך ריצ'רד

         יודח? אתה מעז, יצור נחות

         מאדמה, להתנבא שהוא

         נופל? תגיד איפה, מתי ואיך

         שמעת על בשורות איוב האלה?

         דבר, עלוב!

גנן:                      סליחה, גברתי. אין בי 

         שִמְחה להגיד ת'חדשות; אבל

         אני אומר אמת. המלך ריצ'רד

         נתון באחיזתו העצומה       

        של בולינגברוק. גורל שניהם מונח

         על המאזניים: בַּמשקולת של

         אישך אין כלום, רק הוא ועוד כמה

         שטויות שעושות אותו לקל; אך על

         הכף של בולינגברוק האימתני,

         חוץ מעצמו, כל בני האצולה

         של אנגליה, ועם היתרון הזה

         האיש מכריע את המלך ריצ'רד.

         סעי לך ללונדון ותראי לבד.   [/ סעי לך ללונדון ותראי זאת שם.

         אמרתי מה שיודע כל אחד.   / אמרתי מה שיודע כל העם.]

מלכה: אסון, אתה הרץ קל הרגליים,

         אלי מופנית ההודעה שלך

         ואני האחרונה לדעת? הה,

        רצית שאהיה האחרונה

        שתשרת כדי שאשמור יותר

         זמן בחזה את הכאב שלך.

         בואו, נפגוש שם בבירה, גברות,

         את מלך הבירה, שְבע הצרות.

         לזה נולדתי, שכדמות קודרת

         אוסיף לנצְחון בולינגברוק תפארת?

         גנן, על בְּשוֹרותֵיךָ המרות          [/ גנן, על דיווחיך המרים

         הלוואי שלא תניב לעד פֵּרות.    / הלוואי יהיו צמחיך עקרים.]

       (יוצאת עם הגברות.)

גנן:  מלכה, מול כאבך, ולטובתך, [/ מלכה, כדי להקל על תוגתך,]

         אסכים שתתממש קִללתך.

         הפּילה כאן דמעה. אז כאן אטמין     

         צמח שוּמר, שתיל מר ואנין.     

         ויְשמֵר שוּמר שאני נוטע

         זכר מלכה אחת ודמעותיה.    

יוצאים.