| < אחורה |  ריצ'רד 2 -
מערכה 1, תמונה 1 |
קדימה > |
נכנסים המלך ריצ'רד, ג'ון מגונט, אצילים ובני לוויה.
ריצ'רד: ג'ון גוֹנְט זקן, יְקיר הזמן, רוזן
של לנְקַסְטֶר, האם, כִּפי שנשבעת,
הבאת הֵנָה את בנך הַגֶבר,
את הנרי בּוֹלינְגְבְּרוֹק, שיְאמת
את התביעה שלא מזמן הֵטִיח -
ולא היינו אז פנויים לשמוע -
כנגד דוכס נורְפוק, תומס מוֹבְּרי?
גונט: אמת, רוממותך.
ריצ'רד: אמור לי גם, חקרת אותו אם
הוא מאשים את הדוכס בגלל
טינה אישית או כְּחובת נתין
טוב על בָּסיס ידוע של בגידה?
גונט: עד כמה שדליתי משפתיו -
על סמך סיכון ברור שיש בָּאיש
נגד כבודך; לא שום טינה מושרשת.
ריצ'רד: לקרוא להם. – נשמע חופשי פָּנים
אל מול פנים, מצח זועף מול מצח,
גם מאשים גם נאשם. שניהם
דלוקים מגאווה, ומרוב זעם
חֵרשים כמו הים, זריזים כמו אש.
(נכנסים בולינגבְּרוֹק ומוברי, [עם מלווים]).
בולינגברוק: שנים רבות של אושר
לַמלך היקר והאוהב!
מוברי: כל יום יכפיל את אושר יום אתמול,
עד ששמיים, מקנאה בָּאָרץ,
יוסיפו לכתרך תואר אלמוות!
ריצ'רד: תודה, שניכם. רק שאחד מחניף
לנו, כפי שמעידה סיבת
הַגָּעַתכם, כלומר להאשים
את השני בְּמעשה בגידה.
מה, בּוֹלינְגְבְּרוק-דודן, טענתך
כנגד דוכס נורפוק, תומס מוֹבְּרי?
בולינגברוק: ראשית – שיִרְשמו את זה שמיים –
בִּמסירוּת של אהבת נתין,
מדאגה לבטְחון שליטי,
וּבלי שום שמץ של שנאה זרה,
באתי לכאן כמאשים. עכשיו
אני פונה אליך, תומס מוברי,
ושים לב איך; כי מה שאדבר
גופי יוכיח פה בָּארץ, או
שנפשי תשלם על זה מעל. אתה
בוגד בן עוול, נעלֶה מכדי
להיות כזה, נבזה מכדי לחיות,
כי ככל שהשמיים בהירים
העננים יותר מכוערים.
ושוב - כדי להדגיש את ההֵיגד -
אסתום את פיך עם השם בוגד,
ופה, ברשות המלך, רצוני
בַּחרב להצדיק את לשוני.
מוברי: יש לי מלים קרות אבל לב אש.
הריב הזה בין שנינו לא יוכרע
דרך מבחן של מלחמות נשים -
זוג לשונות חדות שמרעישות.
ת'דם החם יפתור רק קור המוות.
ובכל זאת אין בי סבלנות כזאת
להיות מושתק בלי להשיב דבר.
ראשית, כבוד המלכות עוצר אותי
מלשחרר את הלשון בלי רסן,
אחרת היא היתה דוהרת עד
שתדחוף בחזרה אל תוך גרונו
כל טענת בגידה פי שתיים. אם
נשים בצד ת'דם המיוחס
שלו, נשכח שהוא קָרוב לַמלך,
אני ניצב מולו, יורק עליו,
קורא לו מוג לב מנוול משמיץ,
ולהוכיח זאת הייתי גם
נותן לו עדיפות ורץ ללחום
בו עד צוקי האלפּים הקפואים
או כל מָקום לא מיושב שאיש
אנגלי העז לשים בו פעם רגל.
בינתיים זה ייתן לי הגנה:
הוא משקר, נשבע בָּאמונה.
בולינגברוק: פחדן רועד חיוור, הנה אני
משליך כפפה ומתכחש לְכל
קִרְבה לַמלך וּלדם המלכות
שלי, שרק מפּחד אתה חס
עליו, כן, לא משום יראת כבוד.
אם רעד האשמה השאיר לך
כוחות להרים את משכון הכבוד
שלי, אז התכופף. בשמו ובשם
טִקְסֵי האבירות כולם, אוכיח,
זרוע מול זרוע, את מה שאמרתי,
ואשיב על כל לכלוך שעוד תמציא.
מוברי: אני מֵרים. ואני נשבע בַּחרב
שהֶאֱצילה על כְּתפַי תואר אביר,
אשיב לך על פי כל כלל כבוד
שמחייב מבחן האבירות.
הלוואי שמן הסוס חי לא ארד
אם אני רב על שקר, או בוגד.
ריצ'רד: על מה תובע דודננו את מובְּרי?
צריכה להיות אשמה גדולה בכדי
שנזרוק בו מחשבה רעה אחת.
בולינגברוק: מה שאומַר – אמת, במחיר חיי:
שמוברי זה קיבל ארבע-מאות אלף
כדי לשלם לחייליך, מלך,
והוא בזבז הכל על הֶפקרוּת
כמו בוגד פושע ומנוול.
וחוץ מזה, ואוכיח זאת בקרב
כאן או בכל מקום הכי רחוק
שעין של אנגלי צפתה בו, כל
בגידה שנרקמה ונרקחה
בָּארץ בִּשמונֶה-עשרה השנים
האחרונות – מוברי הבוגדני
הוא המקור ממנו היא נבעה.
יותר, אני אומר, ויותר אטען -
ואוכיח טוב על קיומו הרע -
הוא שזמם את מות הדוכס גלוסטר,
הסית אויבים אשר בלעו כל שקר,
ובַהמשך, כמו בוגד פחדן,
שפך את נשמת גלוסטר בזרמים
של דם, דם שזועק אלי כמו
דְמֵי הֶבל מן האדמה-שאין-
לה-פֶּה לְצדק וּלעונש מר.
ובַכבוד הרם של מוצאי,
אמות אם לא תְּבצע זאת זרועי.
ריצ'רד: לאיזה גובה הנחישות שלו
נוסקת! מוברי, מה תאמר לזה?
מוברי: אח, שמלכי יַפנה פניו לרגע
ויבקש מאוזניו להיות חרשות
כשאומַר לִמְבזה הדם
שלו איך אלוהים וכל איש טוב
שונאים שקרן כל כך מסריח.
ריצ'רד: מובְּרי,
לא משוחדות עינינו ואוזנינו.
גם לוּ היה אחי, יותר, יורש
הממלכה, ולא רק בן אח של
אבי, נשבע בְּכוח השרביט
שגם קרבת דמנו המקודש
לא תקדם אותו, לא תכופף
את נשמתי, זקופה ותקיפה.
הוא נתיננו, מוברי, כן, כמותך.
דבר בלי פחד ובצורה פתוחה.
מוברי: אז, בולינגברוק, ממחילת גרונך
וַמטה עד הלב, אתה משקר.
שלושה רבעים מהסכום שאז קיבלתי
שילמתי כָּראוי לחיילֵי
המלך. שאר הסכום נותר אצלי
בהסכמה, כְּיִתרה של חוב יקר
אשר מלכי היה חייב לי על
נסיעתי להביא לו מצרפת
את מלכתו. עכשיו בְּלע את השקר.
בנוגע למות גלוסטר, לא רצחתי,
רק לְבוֹשְתִי הזנחתי את החובה
שלה נשבעתי בעניין הזה.
לךָ, רוזן אציל של לנקסטר,
אב מכובד של יריבי, נכון,
ארבתי פעם כדי לקטול אותך,
וזה חֵטְא שאוכל את נשמתי;
אבל עליו כבר התוודיתי, גם
הפצרתי במפורש למחילת
כבודך, ותקוותי שהיא ניתנה לי.
זו אשמתי. כל מה שעוד נטען
מגיע משנאה של מנוול
כופר, בוגד רקוב, כמו שאַרְאה
באומץ על בשרי, וכתשובה
אני משליך את הכפפה שלי
מול רגל הבוגד השחצני,
כדי שבְּדם הלב שלו יוכח
עד כמה אני איש נאמן. –
אז שיואיל מלכי כעת וְכָאן
לקבוע לנו את יום המבחן.
ריצ'רד: גברים רותחים, עשו מה שאפסוק.
נקיז את המרירות בלי ליטול דם.
איני רופא, אך זו האבחנה:
עמוק מדי חותך אזמל שטנה.
סִלחו, וַתְרוּ. על פי החכמים
זה חודש לא בריא לְדימומים.
דוד טוב, נשקיט יחדיו את הקטטה;
אני את מובְּריּ, את בנך אתה.
גונט: לִמְרום גילי שליחוּת שלום יפָה.
עזוב, בְּנִי, ותזרוק את הכפפה.
ריצ'רד: גם אתה, מוברי.
גונט: הארי, נו! מה יש?
ציות אוסר שעוד פעם אבקש.
ריצ'רד: זרוק, מוברי, כלום לא יעזור לך.
מוברי: אותי אזרוק, מלכי, לרגלך.
חיַי לפקודתך, לא חרפּתי.
להקריב לך חיים זו חובתי,
אך שמי הטוב שעל קברי יונצח,
אותו לא תבזה ולא תרצח.
אני מושפל פומבית, מושמץ, נתבע,
דָקוּר עד נפש בחץ הדיבה,
ורק דם של מפיץ העלילות
הוא התרופה.
ריצ'רד: בְּזעם יש לשלוט.
כפפה - אלַי. אריה ישקיט נמר.
מוברי: את חברבורותיו הוא יְשמר.
מְחק לי חרפה, את הכפפה אמסור.
אדון יקר לי, אין אוצר טהור
ממוניטין בלי כתם. בלעדיו
אדם הוא טיט מוכסף, עפר מוזהב.
תכשיט שבתיבת ברזל נטמן
היא נשמה בַּחֵיק הנאמן.
כבודי, חיי, בענף אחד קשורים.
תחתוך כבוד - והחיים גמורים.
אז תן לי, מלך את כבודי לבחון;
לחיות בו או למות אני נכון.
ריצ'רד (לבולינגברוק): דודן, תשמוט את הכפפה, התחל.
בולנגברוק: מחטא כזה ישמור אותי האל!
בנוכחות אבי שאתבזה?
אזחל ברעד של קבצן מול זה,
שרץ חצוף? לפני שיעליב
פי את כבודי באופן כה מכאיב
בשיחות שלום, אתלוש מתוך הלסת
בשינַי את הלשון המתרפסת,
אירק אותה, מושפלת בדמה,
אל תוך פני מוברי, סמל הכלימה.
ריצ'רד: נולדנו לצוֹות, לא להפציר;
ואם בפקודתנו לא תשלימו,
היכונו לשלם בחייכם
ביום לַמְבֶּרְט הקדוש בְּקוֹבֶנְטְרי.
גַשרו שם בִּרְמחים וחרבות
על שנאתכם עזת הלהבות.
אם אנו לא נפייס, יובאו לבחון
חוקי דו-קרב למי הניצחון.
כבוד המרשל, צווה על הקצינים
שינהלו את סכסוכי הפְּנים.
יוצאים.
| < אחורה | ריצ'רד 2 -
מערכה 1, תמונה 1 |
קדימה > |