שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט כבקשתכם - מערכה 1, תמונה 3 קדימה >

נכנסות סִילְיָה ורוזלינד.

 

סִילְיָה:   מה-זה, בת-דוד, מה-זה רוזלינד – ירחם קוּפּידוֹן, אף מילה?

רוזלינד:  אף מילה לזרוק אפילו לכלב.

סִילְיָה:   לא, המלים שלך יקרות מדי לבזבז אותן על כלבים. זִרְקִי חלק מהן עלי. קדימה, רִגְמִי אותי בשיקולים כבדי משקל.

רוזלינד:  ואז יאשפזו שתי בנות-דוד, אחת שנרגמה בשיקולים ואחת שנגמרה משגעון.

סִילְיָה:   אבל כל זה בגלל אביך?

רוזלינד:  לא, חלק מזה בגלל הבת שלו. הו איזה מין עולם זה! המון ימי חול, השאר ימי בוץ, וכל זה מלא חוחים ודרדרים!

סִילְיָה:   חוחים! בקושי קוצים שעפים עלייך כשאת נסחפת בשטויות! כשאנחנו לא הולכות בדרך הסלולה הם ננעצים לנו בשמלה.

רוזלינד:  מהשמלה אני יכולה לנער אותם. אבל הקוצים האלה הם בלב שלי.

סִילְיָה:   תעשי "פוּ".

רוזלינד:  הייתי מנסה, אם כשהייתי עושה "פוּ" הייתי מקבלת "הוא".

סִילְיָה:   נו באמת, תיאבקי קצת עם הרגשות שלך.

רוזלינד:  אח, פה דרוש מתאבק טוב יותר ממני.

סִילְיָה:   הו, משאלה יפָה לך! את עוד תנסי סיבוב, גם אם תגמרי בהשתטחות. אבל צְחוק צְחוק, בואי נדבר ברצינות. יכול להיות שכל כך מהר צמחה אצלך כזאת חיבה לבן הצעיר של מסיה רולאן?

רוזלינד:  הדוכס אבי אהב את אביו מכל הלב.

סִילְיָה:   אז מה, מזה נובע שאת צריכה לאהוב את בנו מכל הלב? לפי ההִגיון הזה אני צריכה לשנוא אותו, כי אבי שנא את אביו מכל הלב; ובכל זאת אני לא שונאת את אורלנדו.

רוזלינד:  לא, באמת, אל תשנאי אותו למעני.

סִילְיָה:   למה לא? לא מגיע לו?

          נכנס הדוכס פרדריק, עם אצילים.

רוזלינד:  תני לי לאהוב אותו כי מגיע לו, ואת תאהבי אותו כי אני אוהבת. תראי, הנה בא הדוכס.

סִילְיָה:   ועיניו מלאות זעם.

הדוכס פרדריק (לרוזלינד): גברתי, קומי וצאי לך בזריזות,

          והסתלקי מחצרנו.

רוזלינד:   אני, דוד?

הדוכס פרדריק: את, בת-אח.

          אם תִימָצְאי תוך עשרה ימים

          בִּטְווח עשר פרסות מן החצר,

          תמותי.

רוזלינד:             אני מפצירה, כבודו,

          תן לי לשאת אתי את הידיעה [/ את המידע]

          מה הוא חטְאִי. אם את נפשי אני

          חוקרת, או אם מכירה אני

          את רגשותי, ואם איני חולמת,

          או מטורפת – ולדעתי

          אינני – לא פגעתי, דוד יקר,

          גם לא בְּמחשבה שלא נולדה,

          בהוד מעלתך.

הדוכס פרדריק:             כל הבוגדים

          אותו דבר. אם לטהר אותם

          תַסְפּקנה רק מלים, אז הם חפים

          מפשע כמו הקודש. הסתפקי

          בכך שאני לא בוטח בך.

רוזלינד:  אבל חשדותיך לא עושות

          אותי בוגדת. מהו הבסיס

          לזה?

הדוכס פרדריק: את בת אביך – זה כבר מספיק.

רוזלינד:  כזאת הייתי כשלקחְתָ את

          כּסאו, מעלתך; כזאת הייתי

          גם כשמעלתך גירש אותו.

          בגידה אינה עניין של תורשה,

          כבודו, וגם אם אנו נדבקים

          בה דרך שארי בשר, אז מה

          לי ולזה? אבי הוא לא בוגד.

          אז בטוּבְך, אל נא תטעה לחשוב

          שדָלוּתי עשתה אותי בוגדת.

סִילְיָה:   שליט יקר, תן לי לומר מלה.

הדוכס פרדריק: כן, סִילְיָה, בשבילֵך נָתַּנוּ לה

          להישאר, אחרת היא היתה

          כבר משוטטת עם אביה.

סִילְיָה:                              לא

          הפצרתי אז שישאירוה. זה

          היה מרצונך, מהחמלה

          שלך. הייתי צעירה בַּזמן

          ההוא להעריך אותה, אבל

          כיום אני יודעת מי ומה היא.

          אם היא בוגדת – לא, אז גם אני.

          ישַנוּ זו עם זו, קמנו ביחד,

          למדנו, ושיחקנו, ואכלנו

          ביחד, ולאן שלא הלכנו,

          כמו ברבורי אלת הנישואים,

          היינו צמד שלא ייפרד.  

                        [/ היינו זוג צמוד, בל ייפרד.]

הדוכס פרדריק: היא מתוחכמת בשבילך. הרוך

          המעודן, אפילו השתיקה

          שלה, אורך הרוח, מדברים

          לַעָם, והם מרחמים עליה.

          את מטומטמת. היא גוזלת לך

          את הכבוד, אַת תיראי יותר

          זוהרת, תיחשבי יותר גדולה

          כשהיא תלך. אז אל תפצי את פיך.

          מה שגזרתי לגביה הוא

          תקיף, בלתי הפיך. היא מגורשת.

סִילְיָה:   אז גזור עלי אותו דין, שליטי.

          אני לא יכולה לחיות רחוק

          מחֶברתה.

הדוכס פרדריק:       את מטומטמת. – אַת

          אִרזי צידה לדרך, דודנית. 

          אם תשתהי יותר מן המותר

          פה, חי כבודי ודברתי, אַת מתה.

          יוצא הדוכס פרדריק, עם אצילים.

סִילְיָה:   הו רוזלינד שלי המסכנה,

          לאן תלכי? רוצה שנתחלף

          באבא? קחי, אתן לך את שלי.

          אני דורשת, אל תצטערי

          יותר ממני.

רוזלינד:              יש לי הצדקה

          יותר.

סִילְיָה:           אין לך, בת-דוד. את לא יודעת

          שהדוכס גירש אותי, בתו?

רוזלינד:  את זה הוא לא עשה.

סִילְיָה:                          הוא לא עשה?

          אז אין ברוזלינד האהבה

          שתלמדך כי שְתֵינו גוף אחד.

          אותנו ינתקו? ילדה יפה,

          אנחנו ניפרד? לא. שאבי

          ימצא יורש אחר. תתכנני

          אתי אם ככה איך נברח, לאן

          נלך, ומה ניקח. אל תחלמי

          לשאת לבד את התהפוכות

          שלך, לסבול לבד ולהשאיר 

          אותי בחוץ. חי השמיים שם -

          מהשתתפות בצערנו הם

          חיוורים, רואה? – תאמרי מה שתאמרי,

          אני אבוא אתך.

רוזלינד:                      אבל לאן

          נלך?

סִילְיָה:   למצוא ביער אַרְדֶן את דודי.

רוזלינד:  אוח, כמה נסתכן, שתי נערות

          כמונו, לשוטט כל כך רחוק!

          שודד חומד יופי יותר מכסף.

סִילְיָה:   אני אלבש בגד עלוב בלוי,

          אמרח את הפרצוף במין חֵימר.

          את תעשי כמותי, כך נעבור

          בלי לעורר תוקפים.

רולזינד:                        אולי כדאי,

          שכן אני גבוהה מן המקובל,

          שאתחזה בכל צורה לגבר,

          פגיון אדיר בחגורה, חנית

          ביד, ובתוך הלב - שיסתתר

          כל פחד של אשה. תהיה לנו

          חזות נורא-צבאית ומשתחצנת,

          כמו להרבה שפנים ממין זָכָר

          שמתחזים לגבורים גדולים.

סִילְיָה:   כיצד עלי לקרוא לך בתור גבר?

רוזלינד:   אני אקח לי – לא פחות – את שם

          הנער האהוב של יוּפּיטר,

          קראי לי גַנִימֶדֶס. אבל אַת

          איך תיקָראי?

סִילְיָה:   שם שרומז על המצב שלי -

          לא סִילְיָה – אַלִיֶינָה, הזרָה.

רוזלינד:  אבל בת-דוד, למה לא ננסה

          לגנוב את השוטה הליצני

          איתנו מחצר אביך? הוא לא

          יהיה לנחמה במסענו?

סִילְיָה:   הוא יתלווה אלי עד קצה עולם.

          תתני לי לשדל אותו לבד.

          בואי נאסוף את כל התכשיטים

          והרכוש שלנו, ונתכנן

          זמן מדויק ודרך בטוחה

          בכדי להתחמק מן המרדף

          שיִיפּתח אחרי מנוסתי.

          עכשיו אנו הולכות, ובשמחה,     

          אל החרות, לא לגלוּת צחיחה.  

          יוצאות.


< אחורה הדפסת הטקסט כבקשתכם - מערכה 1, תמונה 3 קדימה >