< אחורה | ![]() |
קדימה > |
נכנסים אורלנדו ואדם, נפגשים.
אורלנדו: מי שם?
אדם: מה-זה, אדון צעיר שלי, אוֹ-הוֹ,
אדון חמוד שלי, או-הו אדון
מתוק שלי, הו זכרון חי של
מסיה רולאן, מה, מה אתה עושה פה!
למה אתה טוב וישר? למה
כולם מחבבים אותך? ולמה
אתה עדין, חזק וגם אמיץ?
למה אתה צריך להיות כזה
טפּש ולהפיל את האלוף
המדופלם של הדוכס חולה
העצבים? שמך רץ לפניך,
הגיע לפניך אל הבית.
מה, אתה לא יודע, אדוני,
שלפעמים תכונות טובות של בן-
אדם הן האויב שלו? שמע לי,
זה ככה אצלך. המעלות
שלך, אדון חמוד, הן בשבילך
בוגדות-נחש עם בגד מקודש.
אח איזה מין עולם! אם אתה טוב,
זה רע ומר.
אורלנדו: כי למה, מה קרה?
אדם: אַיי איי ילדון מסכן,
אל תיכנס בדלת פה. תחת
הגג הזה חי האויב של כל
המעלות שלך – אחיך – לא,
לא אח – אבל הבּן – גם לא הבּן,
אנ' לא אקרא לו בן – של זה שאוֹ-
טוֹ-טוֹ קראתי לו אביו, שָמע
על השבחים שלך, ומתכוון
לשרוף הלילה את המגורים
שלך, אִתך בִּפנים. אם ייכשל
בזה, יש לו עוד אמצעים לגמור
אותך. שמעתי את המזימות
שלו. זה לא מקום, הבית פה
לא בית, זה בית מטבחיים. רוץ
בְּרח מפניו, פְּחד מפניו, ואל
תעיז להיכנס אליו.
אורלנדו: אבל -
לאן אתה מציע לי ללכת, אדם?
אדם: לאן שלא יהיה, רק לא לכאן.
אורלנדו: אתה רוצה מה, שאלך לפשוט
יד בשביל אוכל? או אחיה כמו מין
שודד דרכים עם חרב חלודה
ומשתוללת? זוהי הבּרירה
היחידה, אחרת אֵין. אבל
את זה לא אעשה, לא מתכוון.
אני מוכן לחיות כפוף לרוע
של דם אחִי אשר צמא לדם.
אדם: אבל אני לא. יש לי פה חמש-
מאות כתרים, החסכונות שלי
ממשכורות אביך, שצברתי
בכדי שישמשו לי כאומנת
כשהשרות בעצמות שלי
ישכב נכה, והזקֵן יושלך
ויישַכּח לו בַּפּינה. תיקח
אותם, וזה למעלה שנותן
לבני עורב מזון, וגם לַדרוֹר
נותן פּרוּר, יהיה הנחמה
של זִקְנָתי. הנה הוא הזהב.
כל זה אני נותן לך. תרשה
לי להיות המשרת שלך.
אני אמנם נראה זקן, אבל
אני חזק, בריא, כי בתור צעיר
אנ' לא שפכתי לי לַדם משקה
חריף בלי סוף, לא רצתי למזמז
בלב פזיז את כל מה שמחליש
גם גוף גם מוח. הזִקנה שלי
לכן היא כמו חורף תוסס, לָבָן
אבל אוהב. תן לי לבוא אתך,
ואשרת אותך כמו איש יותר
צעיר בכל עניין שלך וצורך.
אורלנדו: זקן טוב, אח, אתה שריד נפלא
לַדור ההוא אשר איננו עוד,
כשהזיעו ושרתו לשם
העִקרוֹן, לא רק לבֶצע כסף.
לא, אין לך מקום בַּדור הזה,
שמזיעים בו רק בשביל קידום,
ואיך שמשיגים אותו – אז די,
לא משרתים יותר דבר. אתה
אינך כזה. אבל, זקן מסכן,
אתה גוזם עץ שנרקב, שלא
יניב שום פרי על אף מאמציך.
אבל עזוב. נלך ביחד שנינו,
ועד שנבזבז את הקִצְבה שלך,
נמצא כבר נחמה צנועה אבל שְמחה.
אדם: אדון, אני אִתְך לאן שלא תצעד,
מסור לך ונאמן לעד.
חייתי מגיל שְבָעֶשְרֶה עד כמעט שמונים פה,
אך מעכשיו כבר אין לי עניינים פה.
בן שבע-עשרה אתה חולם על המזל,
בגיל שמונים כל מלאי השאיפות אזל.
אך במותי זה יעשה לי טוב
לדעת שלאדוני אין לי שום חוב.
יוצאים.
< אחורה | ![]() |
קדימה > |