שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט כבקשתכם - מערכה 3, תמונה 2 קדימה >

נכנס אורלנדו עם נייר.

 

אורלנדו:     תלו פה, עֵדֵי אהבָתי, שירים;

                 ואת, אֵלָת בתולות, מלכה נכבדת, 

             הביטי ממרומייך החיוורים

                 איך את חיי לקחה שלל ציידת.

             הו רוזלינד, סְפָרַי יהיו עצים,

                 בַּגזע את מחשבותי אנציח,

              יראה היער איך מנצנצים  [/ מבצבצים] 

                  שירֵי תהילתך על ראש כל שיח. 

             רוץ, רוץ, אורלנדו; על כל עץ חרוֹט:

             "יפָה, תמָה, שאין לה מתחרות".

           יוצא.

נכנסים קורין ובַּר-אֱמֶתֶר הליצן.

קורין:       ואיך מוצאים חן בעיניך חיי הרועה האלה, אדון בַּר-אֱמֶתֶר?

בַּר-אֱמֶתֶר:  האמת, רועה, מבחינה עקרונית, אלה חיים טובים; אבל מבחינה שהם חיי רועה, הם לא שווים. מבחינה שיש בהם בדידות, אני אוהב אותם מאד; אבל מבחינה שאין בהם חֶברה, אלה חיים גרועים מאד. עכשיו, מבחינה שהם מתרחשים בַּשדה הפתוח, הם מאד לטעמי; אבל מבחינה שהם לא בעיר, הם עולים לי על העצבים. כיוון שאלה חיים של צמצום, אני אומר לך, הם מתאימים לי מאה אחוז; אבל כיוון שאין בהם יותר שפע, הם מנוגדים מאד לטבע שלי. אתה יש בך מן הפילוסופיה, רועה?

קורין:      לא ממש. אני יודע רק שכמה שאתה חולה יותר, אתה יותר בכי רע, ושמי שאין לו כסף, כוח או שמחת-חיים, חסרים לו שלושה חברים טובים; שהגשם חזק במיוחד בלהרטיב, והאש בלשרוף; שאחוּ טוב עושה כבשים שמנות; ושהסיבה העיקרית ללילה היא מחסור בשמש; שמי שלא למד הבנה מטבע או מאימונים, יכול להתלונן על הגידול שלו או שהוא חמוֹר בן עַיִיר.

בַּר-אֱמֶתֶר: זה פילוסוף טבעי. היית פעם בחצר של שליטים, רועה?

קורין:       לא, באמת שלא.

בַּר-אֱמֶתֶר: אז אתה מקולל ותגמור בגיהינום.

קורין:       לא, אני מקווה שלא.

בַּר-אֱמֶתֶר: באמת שאתה ארור ותתבשל כמו ביצה עד שתהיה חבוּט כמו חביתה.

קורין:       כי לא הייתי בחצר? תסביר!

בַּר-אֱמֶתֶר: מה! אם לא היית אף-פעם בחצר לא ראית אף-פעם התנהגות טובה. אם לא ראית אף-פעם התנהגות טובה, אז ההתנהגות שלך היא מן הסתם רעה, ולהיות רע זה חטא, וחטא הוא מקולל. מצבך נואש עד אנוּש, רועה.

קורין:      אפילו לא בשַעֲרָה, בַּר-אֱמֶתֶר. מה שנחשב התנהגות טובה בחצר הוא מגוחך בכפר כמו שהתנהגות של כפר היא מצחיקה בחצר. אתה אמרת לי שבחצר לא מברכים אחד את השני לשלום בלי לנשק את היד. הגינוּן הזה היה לא היגייני אם אנשי חצר היו רועי כבשים.

בַּר-אֱמֶתֶר: דוגמה, בקיצור; תביא לי דוגמה.

קורין:       מה, אנחנו כל הזמן ממשמשים את הכבשים שלנו, והצמר שלהם, אתה יודע, הוא שוּמני.

בַּר-אֱמֶתֶר: אז מה, ידיים של איש-חצר לא מזיעות? ושומן כבש הוא לא בריא כמו זיעה של בן-אדם? קָלוּש, קלוּש. תביא דוגמא יותר טובה, אני אומר. שְפוֹך.

קורין:       חוץ מזה, הידיים שלנו מלאות יבלות.

בַּר-אֱמֶתֶר: אז השפתיים שלכם ירגישו אותן פי שבע. גם-כן קלוש. דוגמה יותר יצוקה. שְפוֹך.

קורין:       והן גם לא פעם שחורות זפת מלסתום לכבשים פצעים; אתה רוצה שננשק זפת? לידיים של איש-חצר יש בושם פֶּרְפוּם.

בַּר-אֱמֶתֶר: איש קלוש וחלוּל. אתה, תולע בן תולעת בהשוואה לחתיכת בשר אדום, תלמד מפי חכמים ויאורו עיניך: הפּרפוּם יש לו מוצָא נחוּת יותר מזפת, כי מפּרְפְמִים אותו לא עלֵינו מהפְרשוֹת של חתול. תקן את הדוגמה, רועה.

קורין:       המוח שלך יותר מדי חצרִי בשבילי. אני אנוח.

בַּר-אֱמֶתֶר: אתה מניח לעצמך לנוח ארור? אלוהים שיעזור לך, איש חלול. אלוהים שיבשל אותך, כי המוח שלך מפגר מִידיום-רֶר!

קורין:       אדוני, אני איש עבודה אמיתי וישר. אני מרוויח ביושר מה שאני אוכל, מה שאני לובש; לא חייב שנאה לאף איש, לא מקנא באושר של אף איש; שָמֵח בטובתם של אחרים, סופג בלי תלונות את הצרות שלי; והגאווה הכי גדולה שלי היא לראות את הכבשים שלי מלחכות ואת הטלאים שלי יונקים.

בַּר-אֱמֶתֶר:  זה עוד חטא בור ועם-הארץ: שאתה מְזוֵוג את הכבשה עם האייל ומתפרנס מהזדווגות של חיות בקר-ודם; שאתה סרסור של בהמות, שאתה מוֹכר כבשה רכה בת שנֵים-עשר חודש לאייל זנאי אשמאי זקן, שיכול להיות סבא שלה. אם על זה לא תשוגר לגהינום, סימן שהשטן לא זקוק לרועי צאן. אני לא רואה דרך אחרת שתינצל.

קורין:      הנה בא אדון גַנִימֶדֶס הצעיר, האח של הגברת החדשה שלי.

          נכנסת רוזלינד כגנימדס.

רוזלינד (קוראת): "אין יהלום כמו רוזלין

          מארץ כּוּש עד ארץ סין.

          כל הרוחות מְהללין

          מחוף עד חוף את רוזלין.

          הציורים כולם בּטלין

          מול תמונתה של רוזלין.

          ופני קדושה הם פני חוּלין

          מול הפנים של רוזלין."

בַּר-אֱמֶתֶר: אני יכול לְחָרֵז לך חרוזים כאלה שמונה שנים רצוף, לא כולל ארוחות, שְעות שינה ושיגולין. זה צולע כמו עינתוזֵי זונה זקנה בדרך למשמרת.

רוזלינד:    לֵך-לֵך, שוטה.

בַּר-אֱמֶתֶר: בתוֹר דוגמית:

          "אם העדרים צולעין

          שיחפשו את רוזלְעין.

          חתולין מייללין

          וגם רוזָה-מְיאוּ-מיאו-לִין.

          כשיש חור אז ממלאין,

          אז טפלו ברוזלין.

          הזורעים ת'שיבולין

          יקצרו בְּרוזלין.

          הפֵּירות נוטפים נוזלין, [/ פרי מתוק כמו בתולין  

          גם הפרי של רוזלין.   /הדובדבן של רוזלין.]    

          מתחילים כגוזלין       

          וגומרים ברוזלין."

          זה מרוץ החרוזים הפיסחים. תחרות התחרוּז. למה לזלול ולחטוף הרעלה מכאלה חרא-זים?

רוזלינד:  שקט, שוטה קֶרש, מצאתי אותם על עץ.

בַּר-אֱמֶתֶר:  באמת, העץ מניב פירות מקולקלין.

רוזלינד:  אני אכליא אותו איתך, אדוני-העושה-רוח, ואז אכליא את שניכם עם אגס, וייצא לי פרי ששמו אגס-רוח.

בַּר-אֱמֶתֶר: אמרְתָ אמרְתָ. אבל אם בחוכמה אמרת, תני ליער לשפוט.   

           נכנסת סִילְיָה כאליינה, עם כתב יד.

רוזלינד:   שקט, הנה אחותי, קוראת. עמוד בצד.

סִילְיָה (קוראת): "למה זהו ישימון?

                          כי אין פה אדם? טעוּת.

                        על כל עץ אתלה לשון,

                          שתשיר בשפת תרבות.

                        על חיי אדם קצרים

                         אספר, ואיך תועה הוא,

                      איך ימיו חולפים עוברים,

                       רק נדלק הפתיל - וזהו. 

                     על שבועה של ידידים          

                       אשר לא אחת הופרה;           

                   אך על כל ענף עדין        

                       ובסופה של כל שורה,

                   'רוזלינד' אני אכתוב,

                      שכולם יוכלו לראות

                    את תמצית כל מה שטוֹב

                       רק בשם אחד פעוֹט.

                   השחקים הורו לטבע

                       כי בגוף אחד יטמון

                   כל טוּב פי שבעים ושבע.

                      היא אחת והיא המון:

                   היא הלנה היפה,

                       קלאופטרה אצילית,

                   נפש אמיתית שקופה, 

                      לא שלילית ולא פלילית.

                   כך צֶוות המרום שילב

                      ברוזלינד את המיטב

                    של אופי, פֶּה, עין ולב,

                       כיוֵון כל קו, היטיב כל תו.

                    כל זאת האֵל הטוב רצה לה,

                     ושאהיה עבד נרצע לה."

רוזלינד:  הו יופיטר-פִּטְפּוּטִיטֶר, איזה פיוט סיוט, הקדמה להרדמה, אם היה פה קהל הוא כבר היה מזמן נוחר מקיר לנחיר! היית צריכה להתריע מראש: זהירות, רגע של פיוט!

סִילְיָה:   מה, מה, מה, חברים, להירגע. רועה, צא לטייל קצת. לך איתו, אתה.

בַּר-אֱמֶתֶר:  קדימה, רועה, בוא נפרוש בשיא, נעשה נסיגה מכובדת, עם ציוד קל וציוץ כבד. הַכְתף, 'תְכּופף והתחפף!  

            יוצא עם קורין.

סִילְיָה:   שמעת את החרוזים האלה?

רוזלינד:  הו כן, שמעתי את כולם, ויותר. לחֵלֶק מהבתים היה משקל כבד מדי.

סִילְיָה:   לא נורא; בית עם משקל לא יעוף ברוח.     

רוזלינד: אבל המשקל היה כל כך עקום שהבית הראשון הביא את חורבן בית שני.

סִילְיָה:  אבל את הקשבת ולא התפלאת מה פתאום השם שלך תלוי וחרוט על העצים האלה?

רוזלינד: עברתי כבר שני-שליש הִתפלאוּת עד שהגעת; כי תראי מה שאני מצאתי על עץ דקל. בחיים לא נחרזתי ככה, מאז ימי פִּיתַגוֹרס כשהייתי עכברוש אירי וניסו להדבּיר אותי בדיבורי שירה – גלגול מספר שלוש, שאני בקושי זוכרת.

סִילְיָה:   יש לך מושג מי כתב את זה?

רוזלינד:  זה גֶבר?

סִילְיָה:   עם שרשרת שאת פעם ענדת לו על הצוואר. את מחליפה צבעים?

רוזלינד:  מי, תגידי לי?

סִילְיָה:   אח אלוהים, אלוהים, עד שחבר מוצא חבר אפשר למות! אבל אפילו הרים עוברים דירה ברעידת אדמה ונפגשים.

רוזלינד: לא, אבל מי זה?

סִילְיָה:   איך יכול להיות?

רוזלינד: לא, אני מבקשת בכל הבּקשתיוּת המתעקשת - תגידי לי מי זה.

סִילְיָה:  אח יוצא מן הכלל, זה יוצא מן הכלל, ויוצא שוב מן הכלל, ויוצא מכל כלל שיוצא - בכלל! וכוּלוּ וכוּלוּ וגילוּ ושִמְחוּ!

רוזלינד: די, בחיי הגיזרה שלי! נדמה לך שאם אני מפוחלצת בתור גבר, יש לי מכנסיים ושפם בנשמה? כל סנטימטר של עיכוב הוא כמו מסע אינסופי לגילוי ארצות בים הדרומי! בבקשה ממך ספרי לי מי זה מייד, ודבּרי זריז. הלוואי שהיית מגמגמת, אז היית שופכת את הגבר הסודי הזה מהפה שלך כמו שיין יוצא מבקבוק צר שפתיים – יותר מדי בבת אחת, או בכלל לא. אני מבקשת ממך, תשלפי את הפקק מהפה שלך, כדי שאשתה את הבְּשוֹרות שלך.

סִילְיָה:   ותכניסי גבר לבטן שלך.

רוזלינד: הוא בן-אדם בצלם אלוהים? איזה מין איש הוא? הראש שלו ראוי לכובע? והסנטר שלו ראוי לזקָן?

סִילְיָה:   לא, יש לו מעט מאד זקן.

רוזלינד:  מילא, אלוהים ישלח לו עוד, אם הוא יודה לאל. אני מוכנה לחכות שהזקן יצמח אם תתני לי להכיר בלי עוד דיחוי את הסנטר.

סִילְיָה:   זה אורלנדו הצעיר, שהפיל את המתאגרף מהרגליים ובאותה הזדמנות הפיל לך את הלב.

רוזלינד:  לא, שימותו הלועגים. תגידי לי באמת, ברצינות ובתמים!

סִילְיָה:   בחיי, בת-דודית, זה הוא.

רוזלינד:  אורלנדו?

סִילְיָה:    אורלנדו.

רוזלינד:  אוי לי, מה אני עושה עם המכנסיים שלי! מה הוא עשה כשראית אותו? מה הוא אמר? איך הוא נראה? לאן הוא הלך? מה הוא עושה פה? הוא שאל עלי? איפה הוא נמצא? איך הוא נפרד ממך? ומתי תראי אותו שוב? תעני לי במלה אחת.

סִילְיָה:   תראי... פה צריך פֶּה של ענק, כי זאת מלה גדולה מדי בשביל פֶּה ממוצע. לענות על כל השאלון הזה ב"כן" ו"לא" ביחד אפילו פוליטיקאי לא יכול.

רוזלינד:  אבל הוא יודע שאני ביער, ובלבוש של גבר? הוא נראה זוהר ורענן כמו ביום שבו הוא התאגרף?

סִילְיָה:   קל יותר לספור גרגרים מלהשיב על חקירות אוהבים. אבל אני אתן לך לטעום איך מצאתי אותו, ואת תְמַצי ותִמְצצי כל נגיסה. מצאתי אותו מתחת לעץ, כמו אצטרובל שנפל –

רוזלינד:  לעץ הזה צריך לקרוא עץ יופיטר, אם הוא מפיל פרי כזה.

סִילְיָה:   תני לי בטובך להתבטא, גברתי.

רוזלינד:  המשיכי.

סִילְיָה:   הוא שכב שם, שרוע כמו אביר פצוע –

רוזלינד:  גם אם הלב וודאי נשבר לראות מראה כזה, הוא בטח הוסיף לאדמה תפארת.

סִילְיָה:   תצעקי ללשון שלך "הוֹיסָה!", אני מבקשת ממך: היא דוהרת כמו משוגעת. – הוא היה לבוש כמו צייד –

רוזלינד:  הו זה סימן רע – הוא בא להרוג את הלב שלי.

סִילְיָה:   אני אשמח לשיר בלי ליווי; את מוציאה אותי מהסולם.

רוזלינד:  את לא יודעת שאני אשה? כשאני חושבת, אני חייבת לדבר. – מתוקה, תמשיכי.

          נכנסים אורלנדו וז'ק.

סִילְיָה:   את מבלבלת אותי. רגע, הוא לא בא הנה?

רוזלינד:  זה הוא. בואי נתגנב הצידה, ונשקיף עליו.

          רוזלינד וסִילְיָה מתרחקות הצידה.

ז'ק:    אני מודה לךָ על חֶברתך, אבל, בכל הכנות, הייתי מעדיף להיות לבד לבדי.

אורלנדו:  גם אני. אבל, כמו שאומרים, אני מודה גם לך על חברתך.

ז'ק:    שלום; בוא ניפגש כמה שפּחות.

אורלנדו:  אני כולי תקווה שנהיה זרים בַּנפש.

ז'ק:    אני מבקש ממך, אל תשחית יותר עצים בכתיבת שירי אהבה על הגזעים.

אורלנדו:  אני מבקש ממך אל תשחית יותר את השירים שלי בקריאה גרועה.

ז'ק:    רוזלינד זה השם של אהבתך?

אורלנדו:  כן, בדיוק.

ז'ק:    אני לא אוהב את השם שלה.

אורלנדו:  לא היתה שום כוונה לעשות לך טוב כשהדביקו לה שם.  

ז'ק:    מה הגובה שלה?

אורלנדו:  בדיוק כגובה הלב שלי.

ז'ק:    אתה מלא תשובות יפות. אתה מיודד עם הרבה חנווניות ולמדת בעל-פה פתגמים שתלויים במכולת?

אורלנדו:  לאו דווקא; אבל אני עונה לך תשובות ישר מההורוסקופ, שם שיננת את השאלות שלך.

ז'ק:    יש לך מוח זריז. נדמה לי שהוא עשוי מקרסוליים של ספורטאי. רוצה לשבת אתי? שנינו יכולים לקטר על גבירתנו התבל, ועל האומללות שלנו.

אורלנדו:  אין לי תלונות נגד אף נשמה נושמת בעולם חוץ מעצמי – את הפגמים שלי אני מכיר לפני ולפנים.

ז'ק:    הפגם הכי גדול שלך הוא שאתה מאוהב.

אורלנדו:  זה פגם שאני לא אחליף תמורת המעלה הכי טובה שלך. אתה מעייף אותי.

ז'ק:    נשבע לך, אני חיפשתי שוטה כשמצאתי אותך.

אורלנדו:  הוא טבע בנחל. רק תציץ פנימה, ותראה אותו.

ז'ק:    אני אראה שם אותי.

אורלנדו:  כלומר שוטה. 

ז'ק:    אני לא אתעכב אתך יותר. שלום, סיניור לָאמוּר.

אורלנדו:  שמח מקרב לב לראות אותך זז. אדיה, סיניור מֶלַנְקוֹליק. [/ דֶה-דֶפְּרֶסיב.]

          יוצא ז'ק.

רוזלינד (לסִילְיָה): אני אדבר אתו כמו משרת חצוף, ובחסות הדמות הזאת אפְתח עליו פֶּה ואפתח לו מלכודת. (לאורלנדו): אתה שומע, בן יער?

אורלנדו:  טוב מאד. מה אתה רוצה?

רוזלינד:   סלח לי, מה אומר השעון?

אורלנדו:  אתה צריך לשאול מה השעה. אין שעון ביער.

רוזלינד:   אז אין אוהב אמת ביער, אחרת האנחות-כל-דקה והגניחות-כל-שעה היו חושפות בדיוק כמו שעון כמה שהזמן זוחל.

אורלנדו:  ולמה לא "הזמן רץ"? זה לא יותר מדויק?

רוזלינד:   ממש לא, אדוני. הזמן זז בקצב שונה עם טיפוסים שונים. אני אגיד לך עם מי הוא מטייל, עם מי הוא צועד, עם מי הוא דוהר ועם מי הוא עומד דום.

אורלנדו:  נו תגיד לי, עם מי הוא צועד?

רוזלינד:   הוא צועד קשות עם בחורה צעירה בין האירוסים ליום החתונה. המרחק יכול להיות שבוע, אבל לפי הצעדה של הזמן זה מרגיש כמו שבע שנים.

אורלנדו:  עם מי הזמן מטייל?

רוזלינד:   עם פוליטיקאי זחוח, ועם מיליונר בריא. הראשון ישן בנוח כי הוא לא קורא ולא דואג, והשני חי בשמחה כי אין לו כאבים; על האחד לא מכביד שום יֶדע מעיק, והאחר לא מכיר שום עוני מציק. עם אלה הזמן מטייל.

אורלנדו:  עם מי הוא דוהר?

רוזלינד:   עם גנב לגרדום; כי גם אם הגנב הולך הכי לאט שרגל יכולה, הוא מרגיש שהוא הגיע לשם מוקדם מדי.

אורלנדו:  עם מי הוא עומד דום?

רוזלינד:   עם עורכי דין בפגרה; כי הם שוכבים כמו פגר, והעמלות עולות, והם לא שמים לב שהזמן זז.

אורלנדו:  איפה אתה מתגורר, בחור יפה?

רוזלינד:   עם הרועָה הזאת, אחותי, פה בשַד של – בצד של היער, בשקט ובשִמלה – ובשמחה! בשקט ובשמחה! כמו שוליים של חצאית.

אורלנדו:  אתה יליד המקום הזה?

רוזלינד:   כמו השפנה שחיה היכן שהִשְריצוּה.

אורלנדו:  הדיבור שלך הוא יותר מעודן-משהו מזה שניתן לרכוש באזור נידח כל כך.

רוזלינד:   הרבה אמרו לי; אבל האמת היא שמי שלימד אותי לדבּר היה דוד זקן שלי, איש דתי, שהיה בצעירותו בן עיר; איש שידע יותר מדי חיזורי חצר, כי הוא התאהב שם. שמעתי אותו נושא הרבה דרשות נגד זה, ואני מודה לאל שלא עשאני אשה, עם כל העברוֹת המופקרות שהוא האשים בהן את כל המין הזה.

אורלנדו:  אתה יכול לזכור חלק מהרעות העיקריות שהוא זקף לחובתן של נשים?

רוזלינד:   לא היו עיקריות; כולן היו זהות כמו מטבעות של חצי-פני, כל מגרעת נראתה מפלצתית עד שבאה אחותה מגרעת ב' להשתוות אליה.

אורלנדו:  בבקשה, תמנה לי כמה מהן.

רוזלינד:  לא. אני לא אחלק את התרופה שלי חינם אלא למי שחולה. יש איזה איש שמסתובב ביער, ומשחית את הצמחים הצעירים שלנו כשהוא חורט "רוזלינד" על הגזעים; תולה על כל עץ אלון עלון, על כל עץ לימון המנון, ועל כל עץ ערמון פזמון; וכל השירון הזה, אתה מאמין?, לתפארת השם רוזלינד. אם הייתי פוגש את הפַנְטָזְיוֹמַט הזה, הייתי נותן לו עצה טובה, כי עושה רושם שיש עליו הֶרְפֶּס אהבה כְרוֹני.

אורלנדו:  זה אני, מטולטל-האהבה הזה. בבקשה גלה לי את התרופה שלך.

רוזלינד:   אין עליך אף אחד מהסימנים של הדוד שלי. הוא לימד אותי איך לזהות איש מאוהב, וברור לי שאתה לא אסיר בכלוב הקש הקלוש הזה.

אורלנדו:  מה היו הסימנים שלו?

רוזלינד:   לחי כחושה, שאין לך; עין שקועה עם עיגולים סביבה, שאין לך; נשמה מכונסת בעצמה, שאין לך; זקָן מוזנח, שאין לך – אבל אני נותן לך הנחה על זה, כי המעט זקן שיש לך הוא מה שזורקים לבן-זקונים. חוץ מזה, המִכנס שלך צריך להיות מקומט, המצנפת שלך שמוטה, השרוול שלך לא מכופתר, הנעל שלך לא שרוּכה, וכל דבר שבך אמור להדגים חורבן ועזוּבה. אבל אתה לא איש כזה. אתה די טיפּ-טופּ בהופעה שלך, ונראה לי שאם אתה מאוהב, אז זה בעיקר בעצמך.

אורלנדו:  בחור יפה, הלוואי שיכולתי לגרום לך להאמין שאני מאוהב.

רוזלינד:   שאני אאמין? כדאי לך שזאת שאתה אוהב תאמין, ובוא נתערב שיהיה לה קל יותר להאמין מאשר להודות שגם היא. זאת אחת הנקודות שבהן נשים תמיד מוכנות לשקר לעצמן. אבל באמת, זה אתה שתולה על העצים את השירים האלה שמהללים כל כך את רוזלינד?

אורלנדו:  אני נשבע לך, עלם, ביד הלבנה של רוזלינד, אני זה הוא, ההוא הכֹּה-אומלל ההוא.

רוזלינד:   אבל אתה כל כך מאוהב כמו שהדקלומים שלך אומרים?

אורלנדו:  אין שום כלום או דקלום שיוכלו להביע עד כמה.

רוזלינד:   אהבה זה רק סוג של טרוף, ואני אומר לך, מגיע לה מוסד סגור ושוט כמו למשוגעים; והסיבה שלא מענישים ומרפאים ככה אוהבים היא שהטרוף הזה כל כך נפוץ שהמצליפים גם הם מאוהבים. אבל אני יכול לרפא אותה ביעוץ.

אורלנדו:  ריפאת ככה כבר מישהו?

רוזלינד:   כן, אחד. ובאופן כזה: הוא היה צריך לדמיין שאני אהובתו, גבירת הלב שלו; וגזרתי עליו כל יום לחזר אחרי. ואני, שאני סתם בחור עם שגעונות, הייתי עצוב, או נשי, משנה מצב רוח, משתוקק ומחבב, גאה, הפכפך, תוּכּי, קוֹף, חלול, לא-עקבי, מלא דמעה, מלא חיוך; משהו לכל רגש, ושום דבר באמת לאף רגש, כמו שמתנהג רוב העדר הזה של נערים ונשים – רגע מחבב אותו, רגע מתעב אותו; ואז מפנק אותו, ואז זורק אותו; פתאום בוכה עליו, בבת אחת יורק עליו - ככה הובלתי את המחזר שלי משגעון חיים של אהבה לחיים של שגעון, עד שהוא נשבע לוותר על זרם העולם הזה ולחיות בְּכוּך נָטוּש חיי נזיר. וככה ריפאתי אותו, ובאופן כזה אני לוקח על עצמי לעשות לך שְטִיפת קיבה עד שתהיה מכובס כמו לב כבשה, בלי כתם אחד של אהבה.

אורלנדו:  אני לא אתרפא, בחור.

רוזלינד:   אני ארפא אותך אם רק תקרא לי רוזלינד ותבוא יום-יום לבקתה שלי, ותחזר אחרי.

אורלנדו:  אז בחיי האמונה שלי באהבה, אני אעשה את זה. רק תגיד לי איפה הבקתה.

רוזלינד:   בוא אתי, ואראה לך. ובדרך תראה לי איפה ביער אתה חי. אתה בא?

אורלנדו:  מכל הלב, בחור טוב.

רוזלינד:   לא, אתה חייב לקרוא לי רוזלינד. – בואי, אחותי. את מצטרפת?

                 יוצאים.


< אחורה הדפסת הטקסט כבקשתכם - מערכה 3, תמונה 2 קדימה >