שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט כבקשתכם - מערכה 2, תמונה 7 קדימה >

נכנסים הדוכס הבכור, אמיין ואצילים אחרים לבושים כפורעי-חוק.

 

הדוכס הבכור: לדעתי הוא נהפך למין

          חיה, כי אני לא יכול למצוא

          בו בן-אנוש.

אציל א':               אדון, הוא בדיוק

          הלך. פה הוא היה עליז מאד,

          כשהאזין לְשיר.

הדוכס הבכור:              אם הוא, אשר

          כולו צרימות, הופך למוזיקלי,

          אז ההרמוניה בעולם תתחיל

          מהר מאד לחרוק. חפש אותו.

          אני רוצה מילה אתו, אמור לו.

          נכנס ז'ק.

אציל א':  חסך לי עבודה, הוא בא לבד.

הדוכס הבכור: או! מר-מסיה! מה, זה יפה לתת

          לַידידים המסכנים שלך

          להתחנן לְחברתך? מה-זה,

          אתה נראה עליז.

ז'ק:     שוטה! שוטה! נתקלתי בְּשוטה

          ביער! בשוטה כולל מצנפת -

          איזה עולם שטותי – כְּשם שאני

          אוכל-שותה נתקלתי בְּשוטה,

          אשר רבץ והשתזף בשמש,

          שפך על המזל קללות יפות,

          עם פתגמים מהספרים, אבל

          שוטה כולל מצנפת. "בוקר טוב,

          שוטה", אני אומר לו. "לא נכון",

          אומר לי, "השוטים הם בני מזל,

          אז אני בטח לא שוטה". ואז

          הוציא שעון של כּיס מכּיס עם חור,

          נעץ בו מין מבט עמום, ובקול

          מלא חוכמה אמר "טוב, השעה

          היא עשר. ומכאן ניתן ללמוד",

          אמר, "איך מתגלגל לו העולם.

          לפני שעה בלבד היה עוד תשע

          ועוד שעה יהיה אחת-עשרה.

          כך כל שעה אנחנו מתפתחים       

          ומתפתחים, וככה כל שעה 

          אנחנו דועכים ודועכים;    

          וזה ספור בהמשכים." אני

          כששמעתי איך שוטה רשמי

          כך מתפלסף לו על נושא הזמן,

          אז רֵאוֹתַי התחילו לקרקר

          כמו תרנגול – לחשוב שהשוטים

         הופכים הוגי-דעות כה עמוקים,

          צחקתי נוֹן-הֶפְסֵק שעה תמימה

         על השעון שלו. – שוטה נכבד,

         שוטה דגול – לא, אין, אין כמו מצנפת!

הדוכס הבכור: מי השוטה הזה?

ז'ק:     או-הו, שוטה דגול! – הוא איש-חצר

          לשעבר, והוא אומר "גבירה,

          אם היא יפה וצעירה - יש לה

          גם חוש לדעת זאת". ובמוחו,

          שהוא יבש כמו שארית ביסקוויט

          אחרי מסע, יש אזורים זרים

          ומוזרים גדושים באבחנות

          שהוא פולט בחידחוּדֵי קִשקוש.

          הו הלוואי אני שוטה, אני

          כולי שקיקה לבגד משבצות.  [ / לבגד ליצנים.]

הדוכס הבכור: יהיה לך.

ז'ק:                    יהי לָצון. זה כל

           מבוקשִי – בתנאי שתְנכּשו

          משְדה-ראשכם כל עשב רעיון

          שוטה שאני חכם. אני זקוק

          לחופש בלי גבולות, ולמַנְדט

          גדול כמו של הרוּח, כדי לנשוף

          על מי שבא לי, כמו כל השוטים.       

          ומי שנעקץ הכי הרבה

          משטויותי, חייב לצחוק הכי

          הרבה. ולמה, אדוני, חייב הוא?

          הלמה הוא פשוט כמו הַזְמנה

          לְבית משפט: כי אם הִכּה אותך

          שוטה ברוב חוכמה, תהיה אוויל,

          גם אם אתה סובל, אם לא תַרְאֶה

          לו שאתה אדיש לַפְליק שלו.

          אחרת כל מבט מקרי תועה

          של השוטה יחשוף, חכם שלי, 

          את טפשותך - לעומק. תנו לי את

          הבגד-ליצנים שלי! הרשו

          לי להגיד מה בלבי, ואז

          ארביץ חיטוי – כן, יסודי! - לַגוף

          הזיהומי של העולם, אם רק

          יסבול את הטיפול בסבלנות.

הדוכס הבכור: פושע! לי ברור מה תעשה.

ז'ק:     על אסימון, מה אעשה לא טוב?

הדוכס הבכור: כשתוקיע חטא, תהיה אשם

          בְּחטא שטני מצחין; שכן אתה

          בעצמך היית איש מופקר,

          נוטף זימה עד הזנב, וכל

          מוגְלת זיבה ואבעבועה אשר

          חטפת בַּפִּרְצֵי-פריצות שלך          

          אתה תקיא על העולם כולו.

ז'ק:     אם אני מגנה שחיתות בכלל,

          למה צריך להיעלב בפרט?

          היא לא גדולה ומלאה כמו ים,

          ומטביעה כל מי שקם נגדה

          לתהומות? אלו נשים בעיר

          ציינתי [/ סימנתי] כשאמרתי שלִנְשות

          העיר על הכתפיים הנחותות

          יש מלתחה של בנות המלך? מי

          תוכל לטעון "אליה התכוונתי"

          כשהשכנה שלה היא בדיוק

          כמותה? ומי השרץ הנחות

          אשר יגיד לי "את המחלצות

          שלי, שְמע, לא אתה קנית" כי

          נדמה לו שאליו רמזתי, אך

          בכך נופל עם טפשותו ישר

          אל פח הפה שלי? נו כן, אז כן,

          ובכן, תראה לי איפה לשוני

          חטאה נגדו. אם היא צודקת, הוא

          עצמו חָטא. אם הוא נקי, נו אז

          התוכחות שלי עפות להן

          כמו אווזי בר, לא שייכות לאיש.

          אבל מי זה?

          נכנס אורלנדו, בחרב שלופה.

אורלנדו:                  עצור, ואל תאכל

          יותר!

ז'ק:              מה, לא אכלתי כלום עוד.

אורלנדו:                                     לא,

          גם לא תאכל לפני הנזקקים!

ז'ק:     מאיזה זן קפץ התרנגול

          הזה?

הדוכס הבכור:   אתה הוקשחת ככה, בן-

          אדם, ממצוקה? או שאתה

          גס-רוח שבועט בדרך-ארץ,

          שכך אתה מופיע, ריק מכל

          אות של תרבות?

אורלנדו:                     בָּאפשרות

          מספר אחד נגעת לי בַּפצע.

          הקוץ החד של מצוקה צחיחה

          עקר ממני גינונֵי חנחון.

          אבל חונכתי בן-תרבות, לא זר

          לי הנימוס. אבל עצור, אמרתי.

          ימות מי שייגע בפרי הזה

          לפני שיספקו לי את צרכי.

ז'ק:     אם לא מספק אותך מענה של טעם, אני חייב למות נון-דיחוי.

הדוכס הבכור: טוב, מה אתה רוצה? בְּעדינות

          עוד תרכך אותנו, לא בכוח.

אורלנדו: אני מת, מת לאוכל. תן לי.

הדוכס הבכור:                         שב,

          אכול, ברוך הבא לשולחננו.

אורלנדו: מלים כה ענוגות?... אנא ממך

          סלח לי. חשבתי שהכל פה פרא,

          לכן לבשתי לי את הארשת

          המצָווה והקשוחה. אבל

          תהיו מי שתהיו, שבשממה

          הערירית הזאת, תחת הצל

          של ענפים עגמומיים, יושבים

          ומשכיחים שעות של זמן זוחל,

          אם ראיתם ימים יפים יותר

          אי-פעם, אם נכחתם בתפילה

          אי-פעם, אם ישבתם בסעודה

          אי-פעם, אם מחיתם מעינכם

          דמעה אי-פעם, ואתם יודעים

          לתת ולקבל חמלה, אז תנו

          לרוך שלי לכבוש אתכם בכל

          תוקפּו. ובתקווה הזאת אני

          נוצֵר, בְּסומק, את חרבי.

הדוכס הבכור:                         אכן

          ראינו כבר ימים יפים יותר,

          ופעמון קדוש קרא לנו

          אל התפילה, ובִסעודה ישוֹב

          ישבנו, ומחינו מן העין

          דמעות אשר חמלה קדושה הולידה.

          אז שב בָּרוּך בְּרוֹך. בּקֵש, וכל

          עזרה שרק נוכל להעניק

          למחסורך תוגש לך.

אורלנדו:                      אז עם

          האוכל תתאפקו קצת, זה הכל,

          עד שאני כמו איילה אלך

          לעופר, שיהיה לו אוכל. יש

          זקן מסכן אחד אשר צלע

          בעקבותי פסיעות מיוגעות

          רבות באהבה זכה. זוג של     

          רעות חולות רובץ עליו, זִקנה

         וגם רעָב. לפני שיתאושש

          איני נוגע בפרור.

דוכס בכיר:                   לך מצא

          אותו, אנחנו לא נטעם דבר

          עד שתחזור.

אורלנדו:                  אני מודה לך;

          שתבורך על הושטת היד!

          יוצא.

הדוכס הבכור: אתם רואים? אנחנו לא לבד

         באומללות. התיאטרון הזה

         רחב-הידיים והעולמי 

         מציג עוד מחזות-יגון, נוגעים

         ללב יותר מן התמונה שבה

         אנחנו משחקים.

ז'ק:                        כל העולם הוא

          במה, כל הגברים והנשים

          רק שחקנים. יש להם יציאות

          ויש כניסות, וכל איש בימיו –

          הוא משחק שְלל תפקידים שונים,

          והמערכות שלו – שִבעה

          דורות. ראשית-כל – העולל, פועֶה,

          מקיא, מרטיב בזרוע האומנת.

          אחר כך התלמיד המתלונן,      

          עם הילקוט שלו, פרצוף

          בוקר רחוּץ, זוחל כמו חלזון   

          באי-רצון לבית-הספר. אז

          בא האוהב, גונח כמו כבשן,

          ומזמר בלדה בוכיה 

          על גַבּותיה של אהובתו.

          ואז חייל, מָלא קללות מכל

          סוג ושפה, ועם זקן פנתר,

          לא יפגעו לו בכבוד, מהיר      

         להתלקח ונדלק לריב,

         רודף אפילו בתוך לוע של

         תותח בועת סבון, שְמָה מוניטין.

         אז השופט, עם כרס עגולת

         שומן, כיס מדושן כסף שחור,

         מבט חמור, זקָן גָזוּר לפי 

         הספר, פֶּה מלא באמרות שפר

         עם דוגמאות מודרניות; וכך

         הוא משחק את התפקיד שלו.

         בדור ששי המחזה עובר

         אל הישיש המטושטש, כחוּש

         בנעלי-בית, משקפיים על

         החוטם וארנק צמוד למותן,

         זוג מכנסיו שהוא שמר מימי

         העלומים תלוי עליו כמו שק,

          כי הצטמק הגֶזע, התכווץ

          הַקְּפִיץ; קולו, גברי רועם, הופך

          שוב לפַלְסֶט ילדון, עם צליל שורק

         ומצייץ. תמונה אחרונה

         מכל, אשר נועלת מחזה 

         מוזר ורב-תהפוכות זה, היא

         ילדוּת שניה ושִכחה גמורה,

         נוֹן-שן, נוֹן-עין, נוֹן-טעם, נוֹן-כלום.

          נכנס אורלנדו נושא את אדם.

הדוכס הבכיר: ברוך הבא. הנח את המטען

          המכובד, ותן לו לאכול.

אורלנדו:  אני מודה לך בשמו.

אדם:   אתה צריך.

         קשה לי לדבר לומר תודה.

הדוכס הבכיר: ברוך הבא. לזלול, קדימה. לא

          אטריח ואחקור אותך עדיין

         בשאלות על קורותיך. תנו

         קצת מוזיקה. אתה, חבר, זָמֵר.

אמיין (שר):        ילל, השתולל, רוח קר,

                   אתה לא מר ואכזר

                   כמו שאיש כפוי טובה בעולם הוא.

                   אין לך שן חדה כמו שלו,

                   כי לא רואים אותך, לא,

                   אבל אם רק תנשוף – אויה לנו.

                       היי-הו, שיר היי-הו, לאשוח זקוף,

                       חברוּת היא זיוף, אהבה היא טרוף.

                       אז היי-הו, עץ האשוח,

                       החיים האלה שַעֲשוּחַ.

 

                 תקפיא עוד, רָקיע רשע,

                 הנשיכה שלך לא קשה

                 כמו חסד אשר לא נזכר.

                 הנהר בגללך מתעוות,         

                 אך זה את הלב לא צובט

                 כמו לשכוח חבר יקר.

                     היי-הו, שיר היי-הו, לאשוח זקוף,

                     חברוּת היא זיוף, אהבה היא טרוף.

                     אז היי-הו, עץ האשוח,

                     החיים האלה שַעֲשוּחַ.

הדוכס הבכיר (לאורלנדו): אם באמת אתה בנו של מסיה

             רולאן הטוב, כמו שלחשת לי,

              וכשם שאת צַלמו המת אני

              רואה חי – ובצבע – בפניך, 

              אז באמת ברוך הבא. אני

             הוא הדוכס אשר אהב את אבא.

             את כל מה שקרה לך, תבוא

             ספּר לי במערה שלי. (לאדם): זקֵן

             יקר, אתה ברוך כמו אדונך פה.

           (לאצילים): תנו לו תמיכה בזרוע. (לאורלנדו): תן לי יד,

             ספר לי כל מה שארע לך.

            יוצאים.


< אחורה הדפסת הטקסט כבקשתכם - מערכה 2, תמונה 7 קדימה >