שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט כבקשתכם - מערכה 4, תמונה 3 קדימה >

נכנסות רוזלינד כגנימדס וסִילְיָה כאליינה.

 

רוזלינד:  מה את אומרת, אה? כבר לא אחרי שתיים? וממש המוֹן אורלנדו פה.

סִילְיָה:    מתערבת אתך, מרוב אהבה טהורה ומוח טרוּד הוא לקח את החץ-וקשת שלו ויצא בעוז – לישון.

          נכנס סילביוס, עם מכתב.

            תראי מי בא.

סילביוס:   בחור יפה, אני אלֵיך.

          פיבּי הענוגה שלי ציוותה

          לתת לך את זה. מה הוא התוכֶן

          אין לי מושג, אבל אם לנחֵש             

          לפי איך שמִצְחָה היה תקיף

          וכל דמותה ממש צִרְעָה כשהיא

          כתבה זאת, הנימה פה די זועמת.

          תסלח לי; אני רק שליח חף

          מחטא.

רוזלינד:             ההבלגה עצמה היתה

          מזדעזעת ממכתב כזה

          ונהפכת לבריון. תסבול

         את זה - תסבול הכל. היא פה כותבת

        שאני לא הוגן, אין לי נימוס,

        קוראת לי משתחצן; היא לא היתה

        מסוגלת לאהוב אותי גם אם

        גֶבר היה נדיר כמו עוף החוֹל.

        אפשר למות! האהבה שלה

        איננה הארנבת שאני

        רודף. מה היא כותבת אלי ככה?

        יופי, רועה, יופי: כל המכתב

        הזה תכנון שלך.

סילביוס:                    לא, בחיי!

          אין לי מושג מה יש בו. פיבּי, היא

          כתבה אותו.

רוזלינד:                 די, די, אתה טפש,

          ובמצב נואש מאהבה.

          אני ראיתי את היד שלה;

         זאת יד עבָה כמו עור, קשה כמו אבן.

         ממש חשבתי שלבְשָה כפפות,

         אבל אלה היו ידיה. יש לה

         יד של עקרת-בית – אבל זה

         לא משנה. אני אומֵר שלא

         היא שחיבּרה את המכתב הזה. 

         זאת הַמְצאה של גבר, יד של גבר.

סילביוס: נשבע לךָ, זה היא.

רוזלינד: לא, זה סגנון פוחז ואכזרי,

          סגנון מזמין לקרב. היא מתגרה

          בי כמו טורקי נגד נוצרי. מוח

          אשה עדִין לא מסוגל לשפוך

          כאלה תועבות-ענק, מלים

          שחורות כל כך, שחורות ברעיון

          יותר משְחוֹר הדיו. רוצה לשמוע?

סילביוס:  ברשותךָ, כי לא שמעתי את

          זה עוד, אבל יותר מדי שמעתי

          על האכזריות של פיבּי.

רוזלינד:                           היא

          עושה לי קוּרְס פיבּיולוגיה. שים

          לב מה הרודנית הזאת כותבת:

          "לבשְתָ דמוּת רועה, הו אֵל,

          שבְּלב עלמה כך תתעלל?"

          אשה יכולה לגדף כך?

סילביוס:   לזה אתה קורא גידוף?

רוזלינד:       "לָמה הסרְתּ כְּסוּת שְמֵימית

               ולב אשה אתה מֵמית?"

          שמעת מימיך גידופים כאלה?

               "כשְבּי חשְקָה עין של גבר

               זה לא היה שום שוד או שֶבר."

          רוצה לומר שאני חַיָּה.

               "אם עיניךָ שבּזות לי

               הולידו אהבה כזאת בי,

               אבוי, לְמה עוד אהפוך

               אם תסתכל עלי בְּרוֹך?

               אני שבוית קִללותיך,           

               מה אעשה מול תפילותיך?

               שְליח אהבת לבי

               לא יודע מה יש בי;

               בידו תשובה תיתן,

               ותודיע לי אם כן

               התקבלה בקשתי,

               אם אתה רוצה אותי,

               ואם "לא" היא התשובה,

               אמצא פינה ושם אגווע."

סילביוס:   לזה אתה קורא לנזוף?

סִילְיָה:     איי, רועה מסכן.

רוזלינד:   את מרחמת עליו? לא, הוא לא ראוי לרחמים. – אתה רוצה לאהוב אשה כזאת? מה, שתהפוך אותך לכלִי נגינה ותזייף עליך? אסור לסבול את זה. טוב, לֵך לךָ אליה – כי אני רואה שהאהבה עשתה אותך לשֶרץ מאולף – ותאמר לה כך: שאם היא אוהבת אותי, אני מצווה עליה לאהוב אותך. אם לא, אני לעולם לא אקבל אותה אלא אם כן אתה תפציר בשמה. אם אתה אוהב אמת, לך, ואף מילה; כי הנה מגיע עוד אורח.

יוצא סילביוס. נכנס אוליבר.

אוליבר:  שלום רב, פרצופים יפים. סלחו

          לי, יש לכם מושג איפה בתחום

          היער פה יש צריף רועים מוקף

          בעצי זית?

סִילְיָה:                מערבה קצת,

          בעמק, שם. שורת הערבות 

          ליד הנחל המפכפך משמאל

          לְיָד ימין שלך תוביל אותך

          אל המקום. אך בשעה כזאת

          הבית מתבודד, אין איש בפנים.

אוליבר:  אם עין יכולה להסתמך על

          לשון, עלי לדעת מי אתם 

          מן התיאור: בגדים כאלה, גיל

          כזה. "הנער הוא נאה, בעל

          חזות נשית, נוהֵג כמין אחות

          בְּכורה. והאשה קצרה, כהת

          שיער קצת מאחִיה." לא אתם

          הם בעלי הבית שחיפשתי?

סִילְיָה:     אם כבר שאלת, זו לא יוהרה

          לומר שכן.

אוליבר:                  דרישת שלום מוסר

          לכם אורלנדו. לבחור שהוא

          קורא לו רוזלין שלו שלח

          את המפית ספוגת הדם הזאת.

          אתה האיש הזה?

רוזלינד:                          אני, כן. מה

          עלינו להבין מזה?

אוליבר:                      מעט

          מחרפתי, אם אתם מוכנים

          לשמוע מי אני, ואיך, היכן

          ולָמה המטפחת הוכתמה.

סִילְיָה:   בבקשה, ספֵּר.

אוליבר:                    כשלא מזמן

          נפרד מכם אורלנדו הצעיר,

          הבטיח שיחזור תוך שעתיים,

          וכששוטט ביער, ולעס

          לו הזיות מרות ומתוקות,

          הקשיבו מה ארע שם. הוא הפנה

          מבט הצידה, ומה התגלה לו?

          תחת אלון זקן שצמרתו

          קֵרַחַת מזִקְנה וענפיו

          כבר רקובים, שכב לו על הגב,

          יָשֵן, גבר בלוי ומסְמוּרְטט,

          פְּרוע שיער. סביב צווארו נכרך

          והתפתל נחש ירוק-זהוב,       

          אשר קירב ראש שכולו איוּם

          גמיש לפֶתח פיו. אבל פתאום

          הבחין שם באורלנדו, התנתק,

          ובגלישוֹת זיג-זג חמק אל שיח,

          אבל בצל השיח לביאה,

          שעטיניה יבשים, שכבה

          כורעת, ראש על אָרץ, בדריכוּת

          חתול, עד שהגבר הישן

         יזוע. זו דרכה של החיה

         המלכותית הזאת, לא לזנק

         על טֶרף שנראה כמו מת. כשהוא

         ראה זאת, התקרב אורלנדו אל

         האיש, ואז גילה שזה אחיו,

         אחיו הבכור.

סִילְיָה:                   אה, על האח הזה

          שמעתי, הוא דיבר עליו, אמר

          שאיש כה מפלצתי לא חי אי פעם.

אוליבר:   בצדק, כי אני יודע טוב

          כמה הוא מפלצתי.

רוזלינד:                        אבל אורלנדו.

          מה, הוא השאיר אותו שם בתור טֶרף

          לִלְביאה סחוטה ורעבה?

אוליבר:  הוא התכוון, ופעמיים הוא

          הפנה גבו. אך הנדיבות, עזה

          יותר מנקמה, ביחד עם

         הטֶבע, החזק מכל עילה

         מוצדקת, דחפו אותו ללחום

         בַּלביאה, אשר מייד נפלה

         מוּלוֹ; לקול החבטה, אני

         הקצתי משנתי העלובה.

סִילְיָה:   אתה אחיו?

רוזלינד:              אותך הציל?

סִילְיָה:                               אתה

          היית זה שלא אחת זמם

          לקטול אותו?

אוליבר:                   אני הייתי, אך

          אינני עוד. לא אתבייש לומר

          לכם מה שהייתי, כי כל כך

          מָתוק הטעם של החזרה

          אל המוּטב, כמו שאני עכשיו.

רוזלינד:  אך המטפחת עם הדם?

אוליבר:                             לאט

          לאט. אחרי שרחצו דמעות

         פיוס את ספורינו זה לזה -

         איך באתי למשל לְחור נידח   

         זה – בקיצור, אז הוא לקח אותי

         אל הדוכס הטוב, שהעניק

         לי בגד ואירוּח, והותיר

         אותי לאהבת אחִי, אשר

         הוביל אותי מייד לַמערה

         שלו, שם התפשט. מתוך זרועו,

        כאן, הלביאה קרעה איזו פיסת

        בשר, הוא כל הזמן הזה שתת

        דם. ועכשיו הוא התעלף, ועִם

        נפילתו קרא לרוזלינד.

        עזרתי לו לשוב להכרה,

        חבשתי את הפצע, ואחרֵי

        זמן מה, כיוון שהתאושש, שָלח

        אותי לכאן, על אף שאני זר,

        להתנצל על הבְטחה שהוא

        הפר, וכדי לתת את המפית

        הזאת, ספוגה בדם שלו, לידי

        העלם הרועה שהוא דֶרך

       משחק קורא לו רוזלינד שלו.

       רוזלינד מתעלפת.

סִילְיָה: הו מה זה, גַנִימֶדֶס, גַנִימֶד

        שלי!

אוליבר:     יש לא מעט שמתעלפים

        כשהם רואים דם.

סִילְיָה:                    זה יותר מזה.

           רוֹ – גַנִימֶדֶס!

אוליבר:   תראי, הוא מתעורר.

רוזלינד:   הלוואי אני בבית.

סִילְיָה:   נוביל אותך לשם.

         - תוכל אולי לתמוך בו עם הזרוע?

אוליבר:  בראש זקוּף, בחוּר! אתה גֶבר

         או לא? חסר לך לב גֶבר.

רוזלינד:                              כן,

          חסר, אני מודה. – אח, בן-אדם, כל אחד יכול לראות שזו היתה העמדת פנים. אנא ממך, ספר לאחיך כמה יפה ידעתי להעמיד פנים. היי-הו!

אוליבר:  זאת לא היתה העמדת פנים. יש יותר מדי עדויות בהבעות פניך שזו היתה התרגשות אמיתית. 

רוזלינד:  העמדת פנים, האמן לי.

אוליבר:   טוב, בסדר, זְקוֹף ראש באומץ, והעמד פנים של גבר.

רוזלינד:   זה מה שאני עושה; אבל בחיי, הייתי צריך להיות אשה לפי הצדק.

סִילְיָה:    די, אתה הולך ומחוויר. בבקשה, נלך הביתה. אדוני, בטובך, בוא אתנו.

אוליבר:   אבוא, שכּן עלי עוד לדווח

          איך לאחי סלחתָ, רוזלינד.

רוזלינד:   אני אמציא משהו. אבל בבקשה ממך ספר לו על העמדת הפנים המוצלחת שלי. הולכים?

יוצאים.


< אחורה הדפסת הטקסט כבקשתכם - מערכה 4, תמונה 3 קדימה >