שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים הדוכס הבכור, אַמְיֶין, ושניים או שלושה אצילים לבושים כאנשי יער.

 

הדוכס הבכיר: עכשיו, רֵעים, אחֵינו לַגָּלוּת,

          חיֵינו פה, בַּנוהג העתיק,

          לא מתוקים מאלה של פְּאר

          צבוע? לא חופשִי היער פה

          מסַכּנוֹת יותר מן החצר

          הבוגדנית? פה אנו לא חשים

          את עונש אדם הראשון - תמורות

          של העונות, כמו שן חדה של כפור

          והַצְלָפות קשות של רוח חורף

          אשר, כשהם נושכים אותי, נושפים

          עד שאני כבר מכוּוץ מקור,

          אני מחייך אז ואומר "כן, זאת 

          לא חנופה. אלה הם יועצים

          שבַּחושים מראים לי מה אני."

          המצוקה היא מתוקה, כמו

          שלקרפד ארסי ומכוער

          בכל זאת על המצח יש תכשיט

          יקר; ובחיים שלנו כאן,

          הרחק מכל המון סואן, גילינו

          שבָּעֵצים עֵצות, ובַשיחים

          שיחות, באבנים יש הֲבָנות,

          במפּלים מִלים, ובכל דבר

          יש טוב.

אמיין:             לא אתחלף עם איש. אשרֵי

         מעלתך, הִצְלחת לתרגם

         את קְשי עָרפּו של הגורל לִשפת

         פיוט רכה ובסגנון מתוק.

הדוכס הבכור: קדימה, שנלך לצוד בשר צבי?

          חורֶה לי בכל זאת שהטפשים

          המסכנים המנוּמרים האלה,

          התושבים הילידים [/ הותיקים] של עיר

          שממה זו, אנוסים שיְנָגחו אותם

          בתוך גבולות ארצם ראשים חדים

          של חץ.

אציל א':             כן, זַ'ק הדכאוני, אדון,

          ממש אָבֵל על כך, ומבּחינה

          זו, הוא טוען, אתה חומס פה לא

          פחוֹת אף מאחִיך, שגירש

          אותך. היום אני בְּשקט עם

          מסייה אַמְיֶין צָפינו בו בַּסתר

          שָרוּע לו לְמרגלות אלון,

          אשר השוֹרש העתיק שלו

          מציץ על פּלג שמפכפך ביער.

          אל המקום הזה בא צבי בודד

          מסכן אשר נפצע מידי צייד,

          לִגְווע. באמת שהיצור 

          הזה פָּלט, אומלל, גניחות כאלה

          שמְעיל העור שלו נמתח  - כמעט

          שהתפוצץ, והדמעות, גדולות

          ועגולות, שטפו זו אחר זו

          שם במורד החוטם התמים

          במין מרדף שובר לב. ככה הוא

          עמד לו שם, שוטה שָעיר, כשז'ק

          הדכאוני מביט איך הוא עומד

          על סף הפלג הזריז, מגדיל

          אותו בדמעותיו.

הדוכס הבכור:               אך מה אמר  

          ז'ק? הוא לא התפלסף על מחזה זה?

אדון א':  הו כן, עם אלף מְשָלים. ראשית,

          על הבְּכִיָה לשווא לתוך הזרם –

          "צבי מסכן", הוא אמר, "אתה ממש

          מראָה חיה ליצורֵי אנוש:

          נותן מעצמך יותר לְמָה

          שיש לו כבר יותר מדי." ועל

          היוֹת הצבי בודד, נטוש מכל

          אחיו האצילים לובשי קטיפה,

          "כן, ככה זה", אמר, "האומללוּת

          דינה לפרוש משֶטף החברה."

          ואז מייד קיפץ שם על ידו

          עֵדֶר קל ראש, שָבֵע מרוב עשב,

          עבר ולא עצר כדי לברך

          את הגוסס. "כן רוצו הלאה", ז'ק

          אמר, "ים אזרחים זחוחים נוטפי

          שומן, זה בדיוק הנוהג. מה

          לכם לזרוק מבט על הסמרטוט

          פושט-הרגל השבוּר פה?" כך

          קָטל בחריפות את המדינה,

          העיר והחצר, וכּן, גם את

          חיֵינו כאן, נשבע: כולנו רק

          סתם מְנשלים, ועריצים, ועוד

          גרועים מזה, כשאנו מבהילים

          את החיות וגם הורגים אותן

         בַּבָּית שנועד להן מטבע.

הדוכס הבכיר: והשארתם אותו שקוע כך

          בהגיגים האלה?

אציל ב':                        כן, אדון,

          מכביר דמעות, שופך מלים על צבי

          בוכה.

הדוכס הבכיר:    הראו לי איפה זה קורה.

          אני אוהב להתפלמס איתו

          כשהוא בהתקפות יאוש, אז הוא

          מלא בתוכֶן.

אציל א':                   בוא, אקח אותך.

          יוצאים.