שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט כבקשתכם - מערכה 1, תמונה 2 קדימה >

נכנסות רוזלינד וסִילְיָה.

 

סִילְיָה:     בבקשה רוזלינד, בת-דודית מתוקה, תהיי עליזה.

רוזלינד:   סִילְיָה יקרה שלי, אני מציגה יותר עליזוּת ממה שיש בי, ועדיין את רוצה שאהיה עליזה יותר. אם את לא יכולה ללמד אותי לשכוח אבא שגורש, אסור לך ללמד אותי לזכור שום תענוג מופלא.

סִילְיָה:     מזה אני רואה שאת לא אוהבת אותי לעומק כמו שאני אותך. אם הדוד שלי, אביך המגורש, היה מגרש את דודך, אבי הדוכס, אז אני בכדי שתישארי אתי תמיד הייתי מלמדת את האהבה שלי להתייחס אל אביך כמו אל אבי. זה מה שגם את היית צריכה לעשות, אם אהבתך אלי היתה קרוצה מאותו החומר של אהבתי אלייך.

רוזלינד:   טוב, אני אשכח את מצבי ואת מעמדי כדי לשמוח בשלך.

סִילְיָה:     את יודעת שלאבי אין צאצא חוץ ממני, ואין ממש סיכוי שיהיה לו. והאמת היא שכשהוא ימות את תהיי היורשת שלו – כי אֶת מה שהוא לקח מאביך בכוח אני אחזיר לך בעונג. נשבעת לך, אני אחזיר, ואם אָפֵר את השבועה הזאת הלוואי שאיהפך למפלצת. אז רוז מתוקה שלי, רוז יקרה שלי, תהיי עליזה.

רוזלינד:   מרגע זה אני אעלוז לי, בת-דוֹדִית, ואמציא לי משחקים. בואי נראה, מה דעתך על להתאהב?

סִילְיָה:     הו כן, בבקשה, נסי את זה, בתור משחק; אבל אל תאהבי אף אחד ברצינות, וגם אל תיכנסי עמוק מדי לַמשחק, רק ככה שתוכלי לצאת ממנו בְּבִטחון עם הסמקה צנועה ועם כבוד שלם.

רוזלינד:   טוב, אז במה נשחק?

סִילְיָה:     בואי נשב ונצחק על אֵלָת המזל, הנשמה הטובה יימח שמה, עד שיתבלבל לה הגלגל, כדי שלְהַבּא היא תעניק את המתנות שלה באופן שווה.

רוזלינד:   הלוואי שיכולנו, כי החסדים שלה מחולקים הפוך; והנדבנית הזקנה העיוורת טועה הכי הרבה במתנות שלה לנשים.

סִילְיָה:     זה נכון; כי לאלו שהיא נותנת יופי היא בקושי נותנת יושר, ולאלו שהיא נותנת יושר היא נותנת צורה שלא נדע.

רוזלינד:   די, עכשיו עברת ממחלקת המזל למדור הטבע. גברת מזל מושלת במַתְנות העולם, לא בתווי הטבע.

              נכנס בַּר-אֱמֶתֶר הליצן.

סִילְיָה:     לא נכון. אם הטבע בורא אשה יפה, מה, היא לא יכולה עם דחיפה קטנה של המזל ליפול לתוך אש? וגם אם הטבע נתן לנו מספיק שכל ללעוג לַגברת מזל, היא מצִדה לא שלחה את השוטה הזה כדי לחסל לנו את הויכוח?

רוזלינד:   פה בהחלט אחד-אפס למזל על פני הטבע, כי גברת מזל הופכת שוטה-מטבעו למחסל השכל הטבעי.

סִילְיָה:     ואולי זאת לא עבודה של גברת מזל, בכל זאת, אלא של מר טבע: הוא תפש שהשכל הטבעי שלנו לא חד מספיק בכדי לדון בעניינים כאלה, ושלח לנו את השוטה-מטבעו בתור משחיז; כי פטפוטי סִכְלוּת מחדדים את השִכְלִיוּת. – שלום, הגִיג; לאן אתה מפליג?

בַּר-אֱמֶתֶר: גבירתי, את חייבת לבוא מייד אל אביך.

סִילְיָה:     מינו אותך לשליח?

בַּר-אֱמֶתֶר: לא, חי הכבוד שלי, אבל ציוו עלי לקרוא לך.

רוזלינד:   איפה למדת להישבע בכבוד שלך, שוטה?

בַּר-אֱמֶתֶר: מאביר אחד שנשבע "חי הכבוד שלו" שהקציצות היו טובות, ונשבע "חי הכבוד שלו" שהחרדל היה גרוע. עכשיו, אני טוען בתוקף שהקציצות היו גרועות והחרדל היה טוב, ובכל זאת האביר לא נשבע לשֶקר.

סִילְיָה:     איך אתה מוכיח זאת מתוך אמְתחת היֶדע הגדולה שלך?

רוזלינד:   כן, בדיוק, עכשיו פְּתח לחוכמה שלך פִּתְחוֹן.

בר-אמת:  תנו צעד קדימה שתיכן: תְחכְּכוּ את הסנטר, ותישבעו חי הזקָן שלכן שאני כלב.

סִילְיָה:     חי הזקן שלנו – אם היה לנו – זה מה שאתה.

בַּר-אֱמֶתֶר: חי הכלביוּת שלי – אם היתה לי, אז הייתי. אבל אם את נשבעת חי מה שאֵין, את לא נשבעת לשֶקר. כנ"ל לגבי האביר ההוא שנשבע חי הכבוד שלו, כי לא היה לו שום כבוד; או אם היה לו, הוא כבר שָחַק אותו בשבועות שקר הרבה לפני הקציצות ההן והחרדל ההוא.

סִילְיָה:     סלח לי, על מי אתה מדבר?

בַּר-אֱמֶתֶר: על אחד שפרדריק הזקן, אבא שלך, אהב.

סִילְיָה:     האהבה של אבי כבר נותנת לו מספיק כבוד; אל תדבר עליו יותר: יום אחד בקרוב יצליפו בך בעוון סַטִירָה. אל תגזים עם השוט, שוטה. 

בַּר-אֱמֶתֶר: זה חבל מאד שלשוטים אסור לומר דברי חוכמה על חכמים שעושים דברי שטות.

סִילְיָה:     הרוג אותי, אתה צודק; כי מאז שהתחילו להשתיק את השנינות הקטנה של השוטים, השטויות הקטנות של החכמים עושות מופעי ראווה גדולים. הנה בא מסיה לֶה-בּוֹ.

              נכנס לה בּוֹ.

רוזלינד:   ופיו מלא חדשות.

סִילְיָה:     שהוא ידחוף לנו כמו שיוֹנים מזינות גוזלים.

רוזלינד:   אז נהיה מפוטמות-חדשות.

סִילְיָה:     יופי: המחיר שלנו בשוק יעלה. בּוֹנְז'וּר, מסיה לֶה-בּו, מה החדשות?

לה-בו:     נסיכה יפה, הִפסדת בידור יוצא מן הכלל.

סִילְיָה:     בידור? מאיזו משפחה?

לה-בו:     מאיזו משפחה, מאדאם? כיצד עלי לענות על זה?

רוזלינד:   ברוב-דעת וטוּב-שכל.

בַּר-אֱמֶתֶר: או על פי צו הגורל.

סִילְיָה:     יפה אמרְתָ. זה היה חקוּק וחזק.

בַּר-אֱמֶתֶר: טוב, אם לא אני אשמור פה על קצת טעם -  

רוזלינד:   יישאר לך רק הריח.

לה-בו:     אתן מטשטשות אותי, גבירותי. רציתי לספר לכן על היאבקות טובה שהחמצתן.

רוזלינד:   ספר לנו על ההיאבקות הזאת.

לה-בו:     אני אספר לכן את ההתחלה, ואם יתחשק לגבירותי תוכלנה לראות את הסוף, כי העיקר עוד יקרה, ובדיוק פה, איפה שאתן נמצאות, הם יבואו להשלים זאת.

סִילְיָה:     טוב, תן את ההתחלה שנפטרה ונקברה.

לה-בו:     הגיע איש זקן עם שלושת בניו –

סִילְיָה:     נשמע לי כמו פתיחה למעשיית-עם.

לה-בו:     שלושה בחורים כארז, מלאי הדר ותואר –

רוזלינד:   עם שלטים על הצוואר: "אנחנו מיטב הנוער" –

לה-בו:     הבכור מהשלושה התאגרף עם שארל, המתאגרף של הדוכס, ושארל השליך אותו תוך רגע ושבר שלוש מהצלעות שלו, כך שיש חשש רציני לחייו. טיפול זהה הוא נתן לשני, וכן לשלישי. שם הם שרועים, והזקן המסכן אביהם מקים מעליהם יְללה כל כך אומללה שכל מי שצופה נוטל חלק בבכי.

רוזלינד:   נורא!

בַּר-אֱמֶתֶר: אבל מהו הבידור, מסיה, שהגברות החמיצו?

לה-בו:     מה? זה, שהרגע סיפרתי.

בַּר-אֱמֶתֶר: כל יום לומדים דבר חדש. זאת הפעם הראשונה ששמעתי שפירוק צלעות זה בידור לגברות.

סִילְיָה:     גם אני, נשבַּעַת לך.

רוזלינד:   אבל יש עוד מישהו שמשתוקק שינגנו לו על העצמות קונצרטים? יש עוד מישהו שמתחשק לו לתרום צלעות לריסוק? אולי נראה את ההיאבקות הזאת, בת-דוד?

לה-בו:     אם אתן נשארות כאן אתן תראינה, כי זה המקום שנקבע להיאבקות, והם כבר מוכנים לקיים אותה.

סִילְיָה:     הנה באמת הם באים. בואו נישאר ונראה.

              תרועה. נכנסים הדוכס פרדריק, אצילים, אורלנדו, שארל, ומלווים.

הדוכס פרדריק: בואו. כיוון שהבחור לא נעתר להפצרות, שייקח סיכון על השחצנות שלו.

רוזלינד:   זה האיש ההוא שם?

לה-בו:     הוא הוא, מאדאם.

סִילְיָה:     אוי לי, הוא צעיר מדי. אבל הוא נראה מבטיח.

הדוכס פרדריק: הו שלום, בת ובת-אח; זחלתן לכן הנה לראות את ההיאבקות?

רוזלינד:   כן, אדון שליט שלי, ברשותך.

הדוכס פרדריק: יהיה לכן תענוג מאד קטן, תאמינו לי, הכוחות כל כך לא שווים. מרַחֲמים על המתחרה ניסיתי לשכנע אותו לוותר, אבל הוא לא מוכן לשמוע מילה. דַבּרו אליו, גברות; תראו אם אתן יכולות לדבר על לבו.

סִילְיָה:     קרא לו לבוא, מסיה לה-בו.

הדוכס פרדריק: עשה זאת. אני לא פה.

              הוא מתרחק.

לה-בו:     אדון מתחרה, הנסיכה קוראת לך.

אורלנדו:   אני לשרותן בכל הכבוד והחובה.

רוזלינד:   איש צעיר, אתה מתחרה בשארל המתאגרף?

אורלנדו:   לא, נסיכה יפה. הוא המתחרה הראשי. אני רק בא כמו האחרים, לבחון מולו את כוח העלומים שלי.

סִילְיָה:     אדון צעיר, הרוח שלך נועזת מדי לגילך. ראית הוכחה אכזרית לַכוח של האיש הזה. אם יכולת לראות את עצמך, או להעריך את סיכוייך, אֵימת ההרפתקה שלך היתה מייעצת לך לקחת אתגר יותר שקוּל. אנחנו מבקשות ממך למענך לקחת בחשבון את בטחונך ולוותר על הנסיון הזה.

רוזלינד:   אנא, איש צעיר. המוניטין שלך לא יינזק מזה. אנחנו נעתור לַדוכס אישית שקרב האגרוף הזה לא יֵיצא לדרך.

אורלנדו:   אני מפציר בכן, אל תייסרו אותי בַּמחשבות הקשות שלכן, שכן אני מודה שארגיש אַשְמה גדולה לסרב לגברות כל כך יפות ומצוינות במשהו. אבל תנו לעיניכן היפות ולרצונכן הטוב ללוות אותי למבחן שלי, שבו אם אובס בסך הכל יושפל מישהו שמראש לא היה לו סיכוי, אם איהרג בסך הכל ימות מישהו שחָפֵץ בזה. לא אעשה לחברים שלי שום עוול, כי אין לי חברים שיקוננו עלי; ולא אזיק לעולם, כי אין לי בו כלום. אני בעולם רק תופס מקום שיתמלא טוֹב יותר כשארוקן אותו.

רוזלינד:   מעט הכוח שיש לי, הלוואי שהיה אתך.

סִילְיָה:     וגם שלי, לחזק את שלה.

רוזלינד:   בהצלחה. מי ייתן שתוכיח כי אני טועה לגביך.

סִילְיָה:     משאלותיך ילכו אתך.

שארל:     נו, איפה הגברבר הצעיר הזה שיש לו כזאת תשוקה לשכב עם אמא אדמה שלו?

אורלנדו:   מוכן, אדוני; אבל החשקים שלי יותר צנועים.

הדוכס פרדריק: אתה תנסה רק סיבוב אחד.

שארל:     לא, אני מתערב עם מעלתך שלא תוכל להפציר בו לסיבוב שני גם אם לא הצלחת להזיז אותו מהראשון.

אורלנדו:   כדאי לך ללעוג לי אחרֵי; אין טעם ללעוג לי לִפְנֵי. אבל קדימה.

רוזלינד:   עכשיו שהרקולס יעמוד לצדך, איש צעיר!

סִילְיָה:     הלוואי שהייתי בלתי-נראית, כדי לתפוס לַבִּריון את הרגל.

              שארל ואורלנדו מתאבקים.

רוזלינד:   הו בחור מצויין!

סִילְיָה:     אם יכולתי לירות ברקים מהעיניים, אני אגיד לך מי היה נופל.

              אורלנדו מפיל את שארל. צעקות.

הדוכס פרדריק: די, די. 

אורלנדו:                 לא, אדוני, בבקשה.

              זה לא היה חימום אפילו.

הדוכס פרדריק: אתה בסדר, שארל?

לה-בו:     קשה לו לדבר, כבודו.

הדוכס פרדריק: תקחו אותו מכאן.

              בני לוויה מוציאים את שארל.

              מהו שמך, אדון צעיר?

אורלנדו:    אורלנדו, כבוד מעלתך, הבן הצעיר של מסיה רוֹלָאן דֶה בּוּאָה.

הדוכס פרדריק: הלוואי היית בן של איש אחר.

              כל העולם החשיב את כבוד אביך,

              אך בעיני האיש היה אויב.

              הייתי מרוצה מהישגך

              אם המוצָא שלך היה אחר.

              אבל כל טוב, אתה בחור כארז.

              אם רק היה לך אבא אחר...

              יוצאים הדוכס פרדריק, לה-בו, [בַּר-אֱמֶתֶר?], אדונים ומלווים.

סִילְיָה (לרוזלינד): בִּמקום אבי, הייתי גם עושה

              כך, בת-דודית?

אורלנדו:                       אני גאה להיות

              בן של מסיה רולאן, בנו הצעיר!

              מוטב לי זה מלהיות הבן

              הבכור והיורש של פרדריק.

רוזלינד:      אבי אהב בלב ונפש את

              מסיה רולאן, והעולם היה

              שותף לדעתו של אבא. אם

             היה נודע לי קודם שהאיש

             הזה הוא בנו, הייתי מוסיפה

             לַהפצרות דמעות לפני שהוא

             יעז להסתכן כך.

סִילְיָה:                        בת-דוד, חומד,

              בואי נודה לו, ונעודד אותו.

              היחס המרושע הגס של אבא

              חותך לי את הלב. – אדון, אתה

              ראוי לשבח. אם גם את שבועות

             אהבתך אתה כך מקיים, 

             מעל למצופה, אהובתך

             תהיה די מאושרת.

רוזלינד (נותנת לו שרשרת מצווארה): אדוני,

          ענוד את זה למעני – אחת

          שהמזל הפנה לה את העורף,

          ושיכלה לתת יותר אם לא

          היתה ידה חסרת כל. – בת-דודית,

          נלך?

סִילְיָה:         נלך. כל טוב, אדון יפה.

          רוזלינד וסִילְיָה פונות ללכת.

אורלנדו (הצידה): מה, אני לא יכול לומר "תודה לך"?

          המעלות שלי נופלות כולן

          לארץ; מה שפה עומד הוא רק

          דחליל לא חי, גוש-גולם.

רוזלינד (לסִילְיָה):               הוא קורא

          לנו לחזור. הגאווה שלי

          נפלה עם מזלי, אשאל אותו

          מה הוא רוצה. – קראת, אדוני?

          אדון, הרבצת טוב, מחצת לא

          רק את אויביך.

סִילְיָה:   את באה, בת-דודית?

רוזלינד:  מה שתאמרי. – כל טוב.

          יוצאות רוזלינד וסִילְיָה.

אורלנדו:   איזה מין רגש שָֹם על לשוני

           משקולת? אני לא יכול לומר

           לה כלום – והיא ממש דרשה שיחה.

          נכנס לה-בו.

           אורלנדו המסכן! אתה הוּפּלת,

          הביס אותך או שארל או דבר

           חלש יותר.

לה-בו:               עצה ידידותית

          מפי, אדון: עזוב את המקום.

          נכון שמגיעים לך שבחים,

          תשואות ואהבה, אך הדוכס

          שרוי במצב רוח שמְעַוֵות

          את כל מה שעשית. הדוכס

          הוא לא יציב. ומה הוא כן, ראוי

          שלא אומָר ותנחש לבד.

אורלנדו:  תודה לך; בבקשה אמור

          לי רק מי מן השתיים שצפו

          בהיאבקות פה היא בת הדוכס?

לה-בו:  לא זו לא זו, אם ההתנהגות

          היא אות – אבל הנמוכה יותר

          בכל זאת היא בתו. והשניה

          היא בת של הדוכס המגורש,                      

          שהושארה פה על ידי דודה

          המנשל כדי לשמש בתור

          חֶברה לבת שלו. הן אוהבות

          שתיהן יותר מאחיות. אבל

          תשמע ממני, הדוכס הזה

          לאחרונה פּיתַח איזו עוינות

          נגד האחיינית הענוגה

          שלו, בלי שום בסיס לבד מכך

          שבנֵי העם מהללים אותה

          על סגולותיה, ומרחמים עליה

          בגלל האב הטוב שלה. אני

          נשבע לך שהטינה שלו

          נגד הגברת תתפרץ פתאום,

          ובקרוב. כל טוב לך. אשמח

          להכירך ולאהוב אותך

          להבא בעולם יפה מזה.

אורלנדו:  אני חייב לך. שלום, כל טוב.

          יוצא לה-בו.

           מפח לפחת הגורל מריץ,

           מבית דוכס עריץ אל אח עריץ. –

           אבל רוזלינד, אלוהית!

          יוצא.


< אחורה הדפסת הטקסט כבקשתכם - מערכה 1, תמונה 2 קדימה >