שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים אורלנדו ואדם.

אורלנדו:   כפי שאני זוכר, אדם, זאת הסיבה שהצוואה הקציבה לי בסך הכל אלף כתר עלובים, וכמו שאמרת, דורשת מאחי, כדי שיזכה בברכת המנוח, לדאוג לחינוכִי הטוב – וכאן מתחילה הטרגדיה שלי. את אחי זַ'קוֹבּ הוא מחזיק באוניברסיטה, והדיווחים מהללים בפה מלא את ההתקדמות שלו. אותי לעומת זאת הוא מחזיק בחֵיק החקלאות – או אם לקרוא לילד בשמו, תוקע אותי פה בבית חזק-חזק ולא מוחזק; כי איך אפשר לקרוא לזה אחזקה שהולמת מישהו מן המעמד שלי? מה ההבדל בין זה לבין אִחְסוּן שור בּרֶפת? את הסוסים שלו מטפחים יותר, כי לא רק שהם זוכים לתזונה משובחת, גם מלמדים אותם לצעוד ולדהור כהלכה, ושוכרים לשם כך רוכבים מקצועיים ביוקר. אבל אני, אח שלו, לא מתפתח אצלו מעבר לזה שאני גדל  - ועל כך אני חייב לו תודה-רבה בדיוק כמו החיות על הררי האשפה שלו. חוץ מזה הוא לא נותן לי דבר בשפע. את אותו המשהו שהטבע נתן לי, היחס שלו כאילו לוקח ממני. הוא נותן לי לאכול עם הפועלים שלו, חוסם לי את המקום שמגיע לאח, ופוגם בכל יכולתו באצילות שלי בחינוך קלוקל. זה מה שחורה לי, אדם; ונפש אבי, שנדמה לי שקיימת בתוכי, מַתחילה להתקומם נגד העבדוּת הזאת. אני לא אסבול אותה יותר, גם אם עדיין אין לי פתרונות מבריקים איך להשתחרר ממנה.

              נכנס אוליבר.

אדם:      הנה בא פה האדון שלי, אחיך.

אורלנדו:   תתרחק קצת, אדם, ותשמע איך הוא מכניס לי באבי-אבי.

            אדם עומד בצד.

אוליבר:    כן, אדוני, מה אתה עושה פה?

אורלנדו:   שום דבר, לא מלמדים אותי לעשות כלום.

אוליבר:    אז מה אתה הורס פה?

אורלנדו:   מה אגיד, אדוני, אני עוזר לך להרוס את מה שאלוהים עשה, את אחיך המסכן והבזוי, בחוסר מעש.

אוליבר:    מה אגיד, אדוני, תמצא לך תעסוקה יותר טובה, ובינתיים תתנדף קצת.

אורלנדו:   שאלך להאכיל את החזירים שלך, ולאכול איתם קליפות? באיזו בזבזנות חטאתי, שמגיע לי מחסור כזה?

אוליבר:    אתה יודע איפה אתה, אדוני?

אורלנדו:   הו בהחלט, אדוני; כאן בבוסתן שלך.

אוליבר:    אתה יודע מול מי, אדוני?

אורלנדו:   כן, יותר מכפי שזה שמולי יודע מי אני. אני יודע שאתה אחי הבכור, וקִרבת דם נאצלת כזאת אמורה להביא גם אותך לדעת מי אני. מִנהג הארצות לטובתך, נכון, כי אתה נולדת קודם; אבל אותה מסורת לא מוחקת את הדם שלי, גם אם היו עשרים אחים בינינו. בי יש מאבי לא פחות ממך, גם אם אני מודה שאם נולדת לפני אתה קרוב יותר לכבודו.

אוליבר:    מה-זה, ילד!

אורלנדו:   די, די, אח גדול, יש דברים שבהם אתה קטן.

אוליבר:    אתה מעז לשים עלי יד, מנוול?

אורלנדו:   אני לא מנוול. אני הבן הצעיר של מסיה רוֹלָאן דֶה בּוּאָה. הוא היה אבי, ומי שאומר שאב כזה הוליד מנוולים הוא מנוול משולש. אם לא היית אחי, לא הייתי מוריד את היד הזאת מהצוואר שלך עד שהיד הזאת, השניה, היתה תולשת לך את הלשון על מה שאמרת. הִשְמצת את עצמך.

אדם:       אדונים יקרים, תירגעו. לזכר אבא שלכם, תשלימו.

אוליבר:    תן לי ללכת, אני אומר לך.

אורלנדו:   לא לפני שיתחשק לי. אתה תקשיב לי. אבא שלי מינה אותך בצוואה שלו לתת לי חינוך טוב. אתה גידלת אותי כמו איכר, הסתרת והרחקת ממני כל אות של אצולה. הרוח של אבי גדלה ומתחזקת בי, ואני לא אסבול את זה יותר. ובכן, אַפשר לי תרגול שהולם איש אציל, או תן לי את הַקִּצְבּה העלובה שאבי השאיר לי על פי מסמך רשמי. איתה אלך ואקנה את מזלי.

אוליבר:    ומה תעשה – תקבץ נדבות כשהיא תיגמר? טוב-טוב, אדוני, תיכנס פנימה. לא מוכן שתטריד אותי יותר. תקבל איזה פיסה מהתביעות שלך. בבקשה ממך, עזוב אותי.

אורלנדו:   לא אציק לך יותר ממה שדרוּש לי לטובתי.

אוליבר (לאדם): אַתָה - לך אתו אַתָה, כלב זקן.

אדם:       זה התגמול שלי, "כלב זקן"? זה נכון, בשרותך איבדתי את השיניים. שאלוהים יהיה עם האדון הזקן שלי, הוא לא היה מוציא מלה כזאת.

           יוצאים אורלנדו ואדם.

אוליבר:    ככה, אה? אתה מתחיל לגדול לי? אני אנטרל את הזיהום שלך, ויחד עם זה גם לא אתן אלף כתר. היי-הו, דֶניס!

              נכנס דניס.

דניס:       כבודו קרא לי?

אוליבר:    לא היה פה שַארְל, המתאגרף של הדוכס, כדי לדבר אתי?

דניס:       ברשותך, הוא כאן בדלת, וחפץ להידבר אתך.

אוליבר:     קרא לו הנה.

              דניס יוצא.

          זאת תהיה דרך טובה. וקרב האגרוף מחר.

              נכנס שארל.

שארל:     יום טוב לכבודו.

אוליבר:    מסיה שארל יקירי – מה החדשות החדשות בחצר החדשה?

שארל:     אין חדשות בחצר, אדוני, חוץ מהישנות: זאת אומרת, הדוכס הישן גורש על ידי אחיו הצעיר, הדוכס החדש, ושלושה או ארבעה רוזנים אוהבים גזרו על עצמם גלוּת-מרָצון אתו, ככה שהאדמות והנכסים שלהם מעשירים את הדוכס החדש; אז הוא נותן להם יד חופשית לנדוד רחוק.

אוליבר:    אתה יודע אם רוזלינד, הבת של הדוכס, גורשה עם אביה?

שארל:     הו לא; כי הבת של הדוכס, הבת-דוד שלה, אוהבת אותה כל כך, שהן הרי גדלו ביחד מהעריסה, שהיא היתה הולכת אחריה לגלות, או מתה אם היתה נשארת בלעדיה. היא בארמון, והדוד שלה אוהב אותה לא פחות מאשר את הבת שלו; ועוד לא נולדו שתי גברות שאהבו אחת את השניה כמוהן.

אוליבר:    איפה יחיה הדוכס הישן?

שארל:     אומרים שהוא כבר בְּיער אַרְדֶן, ואתו לא מעט גברים עליזים. ושם הם חיים כמו רובין הוּד העתיק מאנגליה. אומרים שהרבה אצילים צעירים זורמים אליו כל יום, ומתפרפרים על פני הזמן בלי דאגות, כמו פעם בְּתור הזהב של העולם.

אוליבר:    מה, אתה מתאגרף מחר בפני הדוכס החדש?

שארל:     זהו שכּן, אדוני, ואני באתי ליידע אותך באיזה עניין. נתנו לי, אדוני, להבין בסוד שאחיך הצעיר, אורלנדו, נכנס לו לראש לבוא מולי לסיבוב בעילום שם. אז ככה: מחר, אדוני, אני נלחם על היוקרה שלי, ומי שיוצא ממני בלי איזה שֶבר, יוצא בזול. אח שלך הוא עוד צעיר ורך, ובגלל האהבה שלך יכאב לי לפרק אותו, מה שאני אהיה חייב לעשות אם הוא יידחף, כי פה הכבוד שלי משחק. אז בגלל האהבה שלי אליך באתי ליידע אותך בזה, בשביל שאו תרחיק אותו מהכוונות שלו, או תהיה מוכן לספוג את ההשפלה שהוא יחטוף, כי הוא פשוט ביקש אותה וזה לגמרי נגד הרצון שלי.

אוליבר:    שארל, אני מודה לך על האהבה שלך אלי. אתה תראה שאני אשיב לה כגמולה. האמת היא שהכוונה של אחי בעניין כבר הובאה לידיעתי, ונסיתי באמצעים חשאיים להניא אותו ממנה; אבל הוא נחוש בדעתו. אני אומר לך, שארל, זה הבחור הכי עקשן בצרפת, גוש של שאפתנות, קנאי בלתי נלאה בכל איש מוצלח, חתרן מנוול בַּסתר נגדי, אחיו מטבע. לכן עשֵה כל מה שתמצא לנכון. מצדי אתה יכול לשבור לו את המפרקת, לא רק את האצבע. וכדאי לך להיזהר; כי אם תשפיל אותו אפילו טיפה, או אם הוא לא יעשה לו שֵם על חשבונך, הוא יפעל נגדך בדרכי רעל, ילכוד אותך באיזו מזימה בוגדנית, ולא ירפה ממך עד שיחסל אותך בדרך נכלולית כזאת או אחרת. כי האמן לי – וכמעט בדמעות אני אומר את זה – לא תמצא שחי בימינו איש כל כך צעיר וכל כך מנוול. ואני עוד מדבר בתור אח, כי אם הייתי מנתח לך אותו כּמוֹת שהוא, הייתי חייב להסמיק ולבכות, ואתה היית חייב להחוויר ולהשתומם.

שארל:     אני שמֵח מעומק לבי שבאתי הֵנה אליך. אם הוא יבוא מחר אני אשלם לו כמו שמגיע לו. אם אחרי זה הוא ילך על שתיים בלי סיוע, אני לא אתאגרף יותר בעד שום פרס. אז שאלוהים יברך את כבודך.

אוליבר:    שלום, שארל יקר.

              יוצא שארל.

                 עכשיו אני אסית את האתלט הזה. אני מקווה שזה הסוף שלו, כי נשמתי – ואני לא יודע למה – שונאת אותו יותר מכל דבר. ובכל זאת הוא עדִין נפש; נבון על אף שאינו משכיל; שופע אצילות; מהלך קסם על אנשים מכל סוג; ולמעשה כל כך שובה את הלבבות בכלל, ואת לב הנתינים שלי בפרט, כי מי כמותם מכיר אותו, שאותי פשוט מבטלים לחלוטין. אבל זה לא יימשך עוד הרבה. המתאגרף הזה יסדר הכל. עכשיו כל מה שאני צריך זה להתסיס את הילד לַעסק, ובזה אני הולך להשקיע עכשיו.

              יוצא.